שיחות עם וולט ויטמן ראה אור בשנת 1895 כקונטרס הספד לוולט ויטמן (1819-1892), מִנחה השמורה למעריציו ומוקיריו של מחבר "עלי עשב" עוד טרם הייתה לו עדנה, טרם הוכר ויטמן כאבי השירה המודרנית האמריקאית. אין בספר צנוע זה יומרה לתיעוד שיטתי של דיאלוגים הנסבים על אודות נושאים ברומו של עולם, אלא הזמנה לסדרת ביקורים בביתו של ויטמן, ישיבה מנגד למשורר השָׂב השוקע לאיטו בדמדומי זקנה, צופה מחלונו באמריקה שחלם בשיריו קמה ומתהווה.
"רבים מאורחיו של ויטמן נהגו להתלונן על אנוכיותו הבלתי נסבלת בעת ביקורם. מובן שהודו בכך שכל אימת שרצו יכלו לסור אל ביתו, ללחוץ את ידו ולהתיישב בסלונו, אלא ששם תמו כל הכיבודים, וזה ונעשה פשוט בלתי אפשרי להביאו לידי דיבור; לאחר מאמצי שווא אחדים, תחילה ביישניים ואחר כך פחות או יותר מתריסים, הם נאלצו לוותר על המשימה הבלתי אפשרית" (מתוך הספר).
אולם ויטמן עצמו אינו הדמות הבלעדית בספר; קרל סאדאקי'צי הרטמן, מחבר השיחות, היה אמנם נער מתבטל בפני רבו בעת העלאת הדברים על הכתב, מהגר מגרמניה, יליד יפן, סטודנט דלפון, תאב אמנות ושירה, אולם בערוב ימיו הוכר כבוהמיין ואמן אמריקאי רב-תחומי (משורר, סופר, מחזאי, תסריטאי, חוקר, מבקר, צייר, צלם, אמן מיצג, שחקן, רקדן), דמות ששילבה בחידתיות אנרכיזם לצד אידיאליזם, אחיזת עיניים לצד גאונות לא מובנת; מכיל המונים ושר את שירת עצמו, בן שיח נאמן של וולט ויטמן.
לספר מצורפת אחרית דבר מאת יהונתן דיין, מתרגם הספר.
בימיי כסטודנט בפילדלפיה מצאתי בסלון ביתם של קרוביי - דודי ודודתי הזקנים, ההמוניים והנבערים מדעת; ינוחו בשלום על משכבם! - ספר שירה, היחיד, כמדומני, בבית כולו, ואין זה פלא, מוטל בודד כאבן שאין לה הופכין. הספר ניתן להם במתנה מידי בתם שהשתדכה שידוך הגון לחרש עץ, והשתבחה, בעיני הוריה, בכל המעלות הראויות לעלמה אמריקאית מודרנית. הספר הוערך כיאה לו; מעת לעת הייתה יד האם מחליקה בליטוף על פני אותיות הזהב הבולטות מן הכריכה, אך מעולם לא קראו בו. זו הייתה מהדורה של שירי סטודרד.[2] קראתי בהם בעיון, עמדתי על ערכם, והנחתי אותם בצד לעולמים. לא ידעתי שבאמצעותם, בעקיפין, אזכה להכיר את המשכיל האמריקאי המקורי ביותר שקם בארצנו עד כה. וכך קרה המקרה.
באותה תקופה בחיי, כמו אולריך פון הוטן,[3] דאגתי לשלמות רוחי הרבה יותר מאשר לכלכלת גופי, ודרדרתי את מצבי הגופני לשפל המדרגה. זנחתי כל מעשה לטובת הלימודים. כיצד התקיימתי אז, או בתקופות רבות אחרות, באמת לא אדע לומר. זכיתי לקצבה מבדחת של שלושה דולר בשבוע, שאותה השקעתי, רובה ככולה, ברכישת ספרים משומשים. בתורי אחר אלה נברתי במשך שעות ארוכות בכל מיני חנויות, וגם רחוב תשע, כמובן, נמנה עם שטחי הציד החביבים עליי.
והנה באחד מאותם מסעות ציד נכנסתי אצל חנות קטנה שעד כה חמקה מפלישותיי. היא נראתה כאילו מעולם לא טואטאה, דוק אבק סמיך נח על המדפים. בעל הבית, מאובק כספריו, שכבת קשקשים עשירה עוטרת את גבו וכתפיו, מעילו וחזית חולצתו מנוקדים שיירי ארוחות, ישב על ארגז, סיגר לעוס בפיו, וקרא בקדחתנות. הוא היה גבר בגיל העמידה, גדל גוף ומושך עין, וכפי שגיליתי מיד, שונה משאר מוכרי ספרים - גם על סחורתו הקפיד לעילא - בהיותו מחברם של כמה וכמה שירים מצוינים.
בתוך זמן קצר נעשיתי מבקר קבוע במקום, ושם, בין השאר, התוודעתי לקווייקר זקן ואמיד - לבוש היה חליפה מיושנת ובלויה, רחבת שוליים, וצווארו עוטר בסרט כמורה, בדיוק כשם שהתהלכו ידידינו בהיכל העצמאות[4] מאה שנים קודם לכן - שגילם תפקיד משמעותי בדרמה של חיי, מאחר שהציג אותי לחוג חברתי משכיל מאלה שאל פתחיהם גלגל אותי גורלי המצער עד אותה עת.
וכל זה קרה מפני שדרך מקרה הזכרתי את מחבר ספר השירה שנח כאבן שאין לה הופכין בסלון ביתם של קרוביי. מוכר הספרים המאובק נמלא תדהמה על כך שאני (מהדורה מאוחרת כל כך בהצטברות האנושית שמכונה אמריקאים) מכיר את שירי סטודרד. מכאן התפתחה שיחה על ספרות אמריקאית, והוא הציג אותי בפני מכריו.
בחנות ההיא ערכנו מפגשים קבועים ומצומצמים לשיחות על אודות נושאים ספרותיים כאלה ואחרים, ובאחד מהם הציע לי מוכר הספרים המאובק לגשת לבקר את וולט ויטמן. "הוא גר ממש מעבר לנהר, בקמדן, הוא אוהב לפגוש כל מיני אנשים". הקווייקר טען שתמיד התכוון לסור אליו לביקור, אלא שמשום מה מעולם לא התפנה לכך, ומכיוון שזה מכבר הזדקן, הרי עליי ללכת לשם במקומו. עורך דין יהודי צעיר שנכח במקום העיר בחיוך מנצח שפעם ישב בהפלגת מעבורת במושב הסמוך לזה של וולט ויטמן!
אז החלטתי ללכת.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
