ברגע שמלאו לפלוֹרֶנסיָה שמונה־עשרה היא קיבלה רישיון נהיגה, ובוקר אחד אביו של דיֶיגוֹ השאיל להם את המכונית כדי לעשות סיבוב. דייגו ופלורנסיה נסעו חמש שעות על הכביש הראשי דרומה בלי להודיע לו. הם חיפשו את החווה שאליה עברה אָסוּל, החברה הכי טובה של פלורנסיה כל ימי ילדותה ותחילת נעוריה. שלוש שנים עברו מאז התראו. פלורנסיה פחדה; היא לא ידעה לְמה לצפות.
הם מצאו את הכפר רק כשכבר החשיך. החווה שכנה עשרים קילומטר דרומה משם, אבל הם לא ידעו איך להגיע. אישה אחת הלכה ברחוב ובידיה אקווריום ריק. היא הכירה את המשפחה, אבל לא ידעה אם מגיעים לשם מהכביש השמאלי או הימני. היא אמרה להם לברר בספריית וידיאו שמשפחתה של אסול לוקחת משם סרטים. בספריית הווידיאו היה שלט ועליו כתוב: "תכף אשוב". כבר היה מאוחר והם לא יכלו לחכות. פלורנסיה כתבה הודעה על פיסת נייר וביקשה שיודיעו לאסול שהיא באה לבקר אותה ושתתקשר אליה לבואנוס איירס כשתוכל, והחליקה את הנייר מתחת לדלת ספריית הווידיאו. הם אכלו משהו בבר מול הכיכר והתיישבו ליד החלון; הם חשבו שאולי יצליחו לראות אותה עוברת שם.
פעמיים בדרך חזרה כמעט היתה להם תאונה. בפעם הראשונה הם נקלעו לשוליים; בפעם השנייה בלמה פלורנסיה בכל כוחה מילימטר לפני התאונה.
בשבוע שלאחר מכן הופיעה אסול באופן בלתי צפוי בביתה של פלורנסיה. בספריית הווידיאו לא נתנו לה את הפתק, אבל אחיה פֵדֵריקוֹ פגש את האישה עם האקווריום במכולת הסינית של הכפר וכך נודע לה שמישהו חיפש אותה. אסול ידעה שזאת פלורנסיה. היא שאלה מאביה את ג'יפ הפאת'פיינדר ונסעה לבואנוס איירס.
היא הגיעה באמצע שיעור הפסנתר של דייגו; כבר בקומת הקרקע של הבניין נשמעו סולמות עולים. פלורנסיה הכניסה אותה דרך דלת השירות, ואז הן היו צריכות לעבור בסלון כדי להגיע לחדרה. הדירה נבנתה בשנות הארבעים, הספות והכיסאות היו מכוסים בסדינים להגנה מפני אבק ולכלוך. הרצפה היתה פרקט וּוילונות השיפון הבלויים סיננו את קרני השמש של שעת אחר הצהריים שחדרו מבעד לחלונות והעניקו להם צבע צהבהב. דייגו ישב על שרפרף הפסנתר ואִמה של פלורנסיה לצדו; זאת היתה תמונה שנלקחה מתקופה אחרת. שתי החברות הסתגרו בחדרה של פלורנסיה. פלורנסיה היתה בטוחה שתתרחש אותה התנגשות צפויה בין ילדת כפר לילדת עיר, אבל זה לא קרה. כל שעות אחר הצהריים הן סיפרו זו לזו מה עשתה כל אחת מהן בשלוש השנים האחרונות, ובסוף היו הראשים של שתיהן קרובים להתפוצץ.
אחרי שיעור הפסנתר שלו דפק דייגו על דלת חדרה של פלורנסיה ונכנס עוד לפני שענו לו. פלורנסיה הכירה ביניהם. אסול הניחה לפני כן שדייגו הוא רק תלמיד של אִמה של פלורנסיה ולא חבר, והיא התקשתה לסווג אותו מחדש במוחה.
אחר כך שבה והופתעה כשדייגו התלווה אליהן ליציאה הלילית הראשונה שלה בבואנוס איירס. אסול הביטה עליו בסקרנות; דייגו היה רזה וביישן; הוא היה קטן מהן בשנתיים או שלוש, ועדיין נראה כמו ילד על סף הנעורים.
— אני יודעת שנשים בשלות מעדיפות גברים צעירים, אבל לא אני — אמרה אסול לדייגו למחרת בלילה, כשנדמָה לה שהוא מביט בה בעיניים אחרות. באותו רגע החליטה גם פלורנסיה להעניק לו פחות תשומת לב. דייגו הבין.
גם בואנוס איירס הפתיעה את אסול. בשלוש שנות היעדרותה דמיינה עתיד שונה. אבל העיר נשארה בדיוק אותו דבר; העתיד לא ניכר לעין.
— לְמה ציפית, לאוטובוסים מעופפים? — שאלה אותה פלורנסיה כשאסול סיפרה לה על אכזבתה. היא הביאה במתנה מהחווה ריבת חלב ביתית עשויה מחלב עזים, ושני קילו תפוחים אורגניים לא יפים כל כך. בלילה השני הכינה אִמה של פלורנסיה פנקייק. בשעת הגשת הקינוח פיזרה עליהם פלורנסיה במטבח אבקת סוכר; על המנה של אסול, לעומת זאת, היא פיזרה טלק. כולם אכלו בלי להעיר דבר.
באותו לילה פלורנסיה ניגנה עם הלהקה שלה במעין פאב בפרברי העיר. כשההופעה נגמרה כבר היה לפנות בוקר, ואסול עזרה לה לפרק את הדברים ולהעמיס אותם על מונית. האורות הצהובים של הרחוב החלו לאבד מכוחם נוכח תחילת היום. פלורנסיה נרדמה. ברמזור אחד אסול אמרה שלדעתה המוזיקה היתה נלהבת מדי. פלורנסיה פקחה לרגע את עיניה ושבה ועצמה אותן בלי להשיב.
למחרת בבוקר התעוררה אסול עם חום. פלורנסיה היתה בטוחה שזה בהשפעת הטלק של הפנקייק. היא הרגישה אשמה ועיניה התמלאו דמעות. הן התקשרו לרופא שרשם לה כדור נגד כאבי בטן ומשככי כאבים, זה הכול. בערב היא כבר הרגישה יותר טוב.
