תמימות מוסווית

אדיסון

הייתה תקופה בחיי שבה הזמן עצר מלכת, שבה הצלחתי להרגיש משהו מעבר לפעימות ליבי, שבה יכולתי לשמוע משהו מעבר לתקתוק הבלתי נלאה של השעון, אבל אז הם הרחיקו אותו ממני, ושום דבר לעולם לא חזר לקדמותו.

חדר קטן, תמונה וזמן, זה כל מה שנותר לי כעת. הם רוצים שאבטח בהם, שאפקיד בידיהם את סודותיי, את חטאיי. הם מבטיחים שהם יבינו, אבל הם משקרים. חשבתי שהוא ואני נוכל לשכנע את העולם שלא פשענו, אבל טעינו.

גרייסון

כשראיתי אותה לראשונה ניסיתי להבין מה הדבר שהפך אותה לאישה שלא היה אפשר להתעלם ממנה, ואז היא הרימה את מבטה, וידעתי. אלה היו העיניים. הן אצרו בתוכן סודות שלא היו אמורים להיות בהן. עמוקות, עצובות, מזמינות. ידעתי שאני צריך להתרחק, ידעתי ששום דבר מזה לא בסדר ואפילו שהייתה בת שמונה־עשרה עדיין הייתי המורה שלה. אדיסון לנקסטר הייתה מסוכנת עבורי.

תמימות מוסווית מאת סופרת רבי המכר אלה פרנק הוא סיפור על פיתוי, על רומן אסור, אבל הוא בעצם על הרבה יותר מזה. זה סיפור על מערכת יחסים כה מורכבת, כה כובשת, שלא תוכלו להישאר אדישים אליה או אל הדמויות, ותמשיכו לחשוב עליהן עוד הרבה לאחר תום הקריאה.

פרק 1
עבר

אדיסון
טוק. הסתכלתי על השעון שענדתי על מפרק כף ידי והפניתי את ראשי אל ברנדון. "תזדרז," הפצרתי בו כשמשך אותי חזק למטה, אל חיקו. באנחה, הטיתי את צווארי לאחור והתנשפתי בחלל הצר של מכוניתי.

"מה הקטע, אדי? רק הרגע חדרתי אלייך."

ישבתי עליו בפישוק, אך הפסקתי להתחכך בו. "טוב, אם לא היית מאחר..." התחלתי לומר, אבל הוא קטע אותי בכך שהזדקף בכיסא שליד הנהג והצמיד את פיו אל פי. "תפסיקי לקטר, בסדר?" הרחקתי ממנו את ראשי ופיתלתי את אצבעותיי בחוזקה בשערו החום. "פאק! זה כואב."

"אתה יודע איך אני בעניינים האלה," הזכרתי לו.

"זה היום הראשון של שנת הלימודים, לאף אחד לא יהיה אכפת אם תאחרי בחמש דקות."

"לי יהיה אכפת. אני שונאת לאחר."

במתיחה אלימה של ירכיו הוא דחק את עצמו עמוק יותר לתוכי. אני מניחה שהוא צדק, אחרי הכול הייתי אדי הקטנה והמסכנה, וגם לא עשיתי סקס כבר חודשים כי אימא תכננה את חופשת הקיץ שלי עד לפרט האחרון. ברנדון גנח ונע פעם נוספת, ואני העפתי מבט בשעוני. הרגל מגונה. טיק־טיק־טוק.

באמת איחרתי. נהדר, כאילו לא חששתי מהיום הזה מספיק. זה בדיוק מה שהייתי צריכה ביום הראשון של כיתה י"ב. מצד שני, זה לא כאילו מישהו מהמורים שלי היה אומר משהו לגבי זה. הם לא היו מעזים.

בדקתי את עצמי במראה שבשירותים והקפדתי לוודא שהליפ־גלוס שלי מושלם. שערי נפל בגלים רכים שסידרתי בקפידה באותו בוקר, ואחרי הפעילות שלי מוקדם יותר עם ברנדון, סידרתי את בגדיי בחזרה למקומם, בדיוק כפי שהיו אמורים להיות. הרמתי את סנטרי ובחנתי שוב את השתקפותי. צמצמתי את עיניי ושרבבתי את שפתיי. דוק תמיד אמר משהו על זה שהיופי הפנימי הוא החשוב, אבל קראתי פעם ציטוט של מרלין מונרו, שאמרה 'בחורים חושבים שבחורות הן כמו ספרים. אם הכריכה לא מושכת, הם לא יטרחו לקרוא את התוכן'. לדעתי נקודת המבט שלה הייתה הרבה יותר מדויקת משל דוק בעניינים האלה, לכן, כרגיל, הקפדתי לוודא שהכריכה תהיה מושכת במיוחד.

הצצתי בשומר הזמן שלי שהגן עליי בנאמנות ועקבתי אחר מחוג השניות. רציתי שימהר ויגיע אל הספרה שתים־עשרה, משום שאז הייתי מרגישה שזה בסדר ללכת ובינתיים רותקתי אל מקומי מול המראה על ידי שלשלאות בלתי נראות.

טיק־טיק־טוק.

מר מק'קנדריק
היום הראשון בעבודה, וכבר רציתי לעזוב. שרבטתי את שמי על הלוח כמו המורה האחראי שציפו ממני להיות, אך למרבה הצער ריח הגיר והחריקה שלו על הלוח לא עשו דבר כדי לגרום לי להרגיש אחראי, הם רק גרמו לי לרצות לעזוב.

השעון, שהיה תלוי על הקיר בכיתת 'היסטוריה של העולם' הוציא אותי מדעתי. לא ביליתי לאחרונה באף מקום שבו נזקקתי לשעון קיר או לשעון יד, והתזכורת לכך ששוב חזרתי להיות כפוף ללוח הזמנים של מישהו אחר עצבנה אותי בטירוף. בדיוק חזרתי מטיול של שישה חודשים ברחבי אירופה, שבו זכיתי לבקר בכמה מהאתרים ההיסטוריים האהובים עליי, וכך להיות מוגבל בין ארבעה קירות ודלת הפך אותי לחסר מנוחה. הרגשתי שהעניבה שענבתי עומדת לחנוק אותי למוות, ובאותם רגעים הייתי מקדם את זה בברכה.

לא לשוב הביתה – זה לא היה בגדר אפשרות. ברגע שלמדתי שבריאותו של אבי מתדרדרת ידעתי שאני צריך לבוא אליו. שלוש־עשרה שעות וחמישים דקות לאחר מכן כבר הייתי בחזרה בדנוור, קולורדו, וזה היה לפני קצת יותר מחודש.

הדלת שמימיני נפתחה ברעש, מקלה על הדממה החונקת ששררה בכיתה, והתלמיד הראשון נכנס אל החלל הריק.

בן, בת. בן, בן, בת.

בזה אחר זה הם טפטפו פנימה וכשהכיסאות התמלאו נשארתי לעמוד בפינה הרחוקה ונשענתי על כוננית ספרים. תמיד עשיתי את זה, בכל פעם שהתחלתי ללמד כיתה חדשה. התבוננתי. היה מעניין לראות את האינטראקציה בין התלמידים לפני שהבינו שאני שם, לפני שהתחילו להעמיד פנים, להתנהג כפי שמצפים מהם להתנהג.

מדברים, מצחקקים, מפלרטטים – התלמידים ביום הראשון תמיד התרגשו לראות זה את זה. זו הייתה ההזדמנות המושלמת לתפוס אותם כפי שהם באמת, לזכות לרגע הזה של חופש שאתה מרגיש כשאתה חושב שאין אף אחד שצופה בך.

כשכולם התיישבו במקומותיהם והצלצול השני נשמע במסדרונות, התרחקתי מהכוננית ונעמדתי מול שולחן הכתיבה הישן העשוי עץ, מול הכיתה שלי. בזה אחר זה ראשים הורמו, וכשהם ראו אותי מחכה להם והבינו שעמדתי שם כל הזמן, הדיבורים שככו והתחלפו בלחישות, ואז, לבסוף, דממה.

נשארתי יציב וחסר תנועה עד שזכיתי בתשומת ליבם של כל התלמידים, עד האחרון בהם. ואז הדלת נפתחה בפעם האחרונה באותו בוקר והיא נכנסה אל הכיתה שלי. היא איחרה. הסתכלתי עליה והיא הביטה בי.

הסוף שלי לטש בי עיניים כבר מההתחלה.

אדיסון
שנאתי את זה שאיחרתי. מיהרתי להיכנס לכיתה ונדהמתי לראות גבר עומד במקום שבו אמורה הייתה לעמוד גברת רוס. זה היה אדם זר, זר שלא ידע דבר על אדיסון לנקסטר, ובאותם רגעים הוא הביט בי במורת רוח.

זה היה הרגע שבו ראיתי לראשונה את מר מק'קנדריק.

הוא היה המורה שכל נערה חלמה עליו. זה שכולנו התאהבנו בו ברגע שראינו אותו. עם שיער חום שהשמש סימנה בו פסי זהב, משוך לאחור לזנב סוס קצר ופרוע על העורף, הוא לא דמה לאף מורה שראיתי בעבר, והתגובה שלי אליו הייתה מיידית וחזקה.

"מי את?"

הקול הזה. אני נשבעת שהוא נגע בי. עד כדי כך הוא השפיע עליי.

"מיס?"

מצמצתי, ניסיתי לנקות את ראשי ונוכחתי לדעת שלרגע קצר התקתוק נפסק. גופי גבר על מוחי וזה משהו שמעולם לא קרה לי.

"מיס? אני מדבר אלייך."

צחוק פרץ בכיתה, ולפתע זה חזר. טיק־טיק־טוק. המורה החדש פנה אל בני כיתתי הקולניים. פיותיהם נסגרו והחדר צלל בחזרה לשתיקה מתוחה. וואו, זה היה מפגן מרשים של סמכות. מבט אחד ממנו וחבריי לכיתה הפרועים השתתקו והתמלאו כבוד, ועוד לא עברו אפילו עשר דקות מהשיעור. עיניו חזרו אל עיניי. הן שידרו את הרוגז שלו, אך היה בהן גם משהו נוסף. משהו שמייד השתוקקתי אליו. המסכה שבניתי לי בקפידה לכדה את עינו.

כמו אריה, מבטו היה נוקב כשאמד אותי. כל הגברים עשו זאת. נראה שלא היו מסוגלים להימנע. לא משנה שהם ידעו שזה לא הולם, תמיד משכתי את תשומת ליבם. עם שפתיי הרחבות והמקושתות, עיניי הכחולות והתמימות והגזרה שלי, שהייתה מתאימה יותר למישהי בת עשרים ומשהו, ידעתי מה היו תכונותיי החזקות ומעולם לא חששתי להשתמש בהן. שלא כמו שעשיתי עם מרבית הגברים שהבעות פניהם הסגירו את התעניינותם בי, דמיינתי את הגבר הזה טורף אותי, ודמיינתי אותי מאפשרת את זה.

"מיס? שאלתי אותך שאלה."

שכחתי מה הוא שאל ברגע שראיתי אותו. הייתי עסוקה מדי בלדמיין אותו נוגע בי, טועם אותי. נדרשו לו ארבעה צעדים ארוכים כדי לעמוד קרוב אליי מספיק כדי שאראה את הזיפים הכהים שכיסו את הלסת שלו.

"איחרת," הוא ציין בטון שלא הצלחתי לפענח, "ביום הראשון שלך. לא ממש דרך נהדרת להתחיל את שנת הלימודים, את לא חושבת?"

כיוונתי אליו מבט ביישני מתחת לריסיי, מצאתי סוף־סוף את קולי והבטחתי לעצמי מקום טוב ברשימה השחורה שלו. "אולי תוכל להשאיר אותי אחרי הלימודים וללמד אותי לקרוא שעון."

איזו בדיחה זו הייתה, בהתחשב באובססיה שלי לניהול הזמן. לא שהוא ידע את זה.

"מאחר שזה היום הראשון, אני חושב שזה לא יהיה נחוץ, אבל מעכשיו והלאה תגיעי בזמן. שמך, בבקשה."

"אדיסון. אדיסון לנקסטר."

"תודה. עכשיו לכי לשבת."

משכתי את התיק גבוה יותר על כתפי, פניתי ועשיתי את דרכי לאורך המעבר השני של השולחנות, עם קצת יותר עיכוס בירכיים לעומת הליכתי הרגילה. העפתי מבט אל ברנדון וראיתי שהוא קורץ לי, מזכיר לי בדיוק למה איחרתי. החזרתי לו את המחווה הסקסית ושלחתי אליו חיוך חושני. פלירטוט בשבילי היה כמו אוויר לנשימה עבור כל אחד אחר, ותמיד הקפדתי לוודא שאזכה לתשומת לב כולם כשהגעתי למקום מסוים. כאלופת הריצה של בית הספר שאפתי לשלמות ואהבתי לראות את תוצאות המאמצים שלי. הייתי מודל לחיקוי עבורם, הבחורה שכולם העריצו, וגם שנאו. כולם הכירו אותי כולל המורים, וכולם אהבו אותי, מלבד הגבר שעמד בקדמת כיתת 'ההיסטוריה של העולם'. הוא ללא ספק לא אהב אותי, אך תמיד אהבתי אתגרים, זה היה בטבע שלי לנצח.

התיישבתי והנחתי לתיק לגלוש לאט מכתפי אל הרצפה. שילבתי רגל על רגל והחזרתי את תשומת ליבי אל המורה החדש, שעיניו נעו בשיטתיות על פני כל אחד ואחד מאיתנו עד שחזרו לנוח על עיניי. הוא בחן אותי לרגע באופן שנראה מחושב, ועבר לג'סיקה שישבה במעבר מימיני. ופשוט ככה – סולקתי.

"שמי מר מק'קנדריק. אני אהיה המורה שלכם להיסטוריה השנה, לא גברת רוס. יש לי מעט מאוד כללים, אבל אחד מהם הוא שצריך להגיע בזמן," הוא ציין בטון אדיש בזמן שצעד מול הכיתה. "הכלל השני קצת לא שגרתי. אני רוצה שתהיו סקרנים, אבל מכבדים. תשאלו שאלות, תאתגרו זה את זה. אני רוצה שתסתכלו מחוץ לקופסה, משום ששם תמצאו כמה מהתגליות המרתקות ביותר."

מר מק'קנדריק היה מסקרן וללא ספק מחוץ לקופסה.

אני, ללא ספק, הייתי מוקסמת.

מר מק'קנדריק
היא צפתה בי מהכיסא שלה, שורה שלישית מאחור במעבר השני, בעיניים כחולות כל־כך, עד שיכולתי לראות אותן מהמקום שבו עמדתי. הן ננעלו על עיניי בזמן שהתיישבה וגם לאחר מכן היא המשיכה לבחון אותי. כשעמדתי מול הכיתה והצגתי את הקורס חיכיתי שערכי המוסר והאתיקה שהוחדרו בי יזכירו לי שאני לא אמור להיות מושפע ממבטים של תלמידה. שלושים דקות מאוחר יותר זה עדיין לא קרה.

ישבתי ליד השולחן שלי והתבוננתי בתלמידים עובדים בשקט על המטלה הראשונה שנתתי, אבל שוב ושוב נמשכתי בחזרה אל הגברת הצעירה שהופיעה מאוחר. היא הייתה מפתה ביותר, מעור הפורצלן שלה ועד לתלתלים בצבע האגוז שקיפצו על קימורי שדיה הגבוהים והמלאים. אדיסון לנקסטר הייתה יותר אישה מילדה, והיא הייתה מסוכנת.

הזכרים האחרים בחדר ידעו את זה גם כן, אם לשפוט לפי ההתנהגות שלהם סביבה. הם נראו כאילו הם נתפסים לכל ליקוק של שפתיה המלאות והאדומות – וכן, גם אני נתפסתי לאלה.

וכך ישבתי לי שם, מנסה להבין מה הדבר שהפך אותה לאישה שלא היה אפשר להתעלם ממנה, ואז היא הרימה את מבטה, וידעתי. אלה היו העיניים. הן אצרו בתוכן סודות שלא היו אמורים להיות בהן. עמוקות, עצובות, מזמינות. כל הדברים האלה התגלגלו יחד לדבר אחד. ועם זאת, היא הייתה צעירה מכדי שתוכל להבין משהו מהרגשות האלה בצורתם העמוקה.

מתנתק מהקשר הצורב, חזרתי להתמקד בספר הלימוד, אך כל מה שהצלחתי להרגיש היה את אדיסון לנקסטר צופה בי.

אדיסון
היום הראשון ללימודים עבר מהר יותר משציפיתי, והכול התנהל בדיוק כפי שצריך היה להתנהל. מלבד מר מק'קנדריק. לא ציפיתי לו.

שכבתי בין הסדינים הלבנים שעל מיטתי ונהניתי מהקרירות שלהם. פישקתי את ירכיי העירומות והחלקתי את אצבעותיי למטה, ביניהן, כדי לגעת. הלילה היה הזמן שלי, שבו יכולתי לדמיין לעצמי כל דבר שרציתי, ובלילה ההוא דמיינתי את המורה שלי, את הגבר שסילק אותי בהינד עפעף, שגרם לגופי להתייפח כששכבתי במיטתי. למה הדחייה מצידו נראתה לי מושכת כל־כך? לא ידעתי, אבל היא הייתה מושכת וכמעט... מאתגרת.

נשכתי את שפתי התחתונה והחלקתי שתי אצבעות לאורך שולי התחתונים. נענעתי אותן מתחת לכותנה הוורודה ומתחתי את ירכיי החטובות. פישקתי את רגליי עוד יותר וקימרתי את גבי, דוחפת את גופי תחת השמיכה, נהנית מהתחושה שלה עליי ומדמיינת שזה הוא.

גיריתי את עצמי, מעבירה את אצבעותיי על הגבעה החשופה שלי. הפה שלי היה פתוח ושמו היה על שפתיי כשקצות אצבעותיי רפרפו על הדגדגן שלי ואחר כך צללו פנימה. עשיתי את זה מגיל צעיר, למדתי את גופי וידעתי איך בדיוק אני צריכה שייגעו בי. ברנדון אף פעם לא עשה את זה נכון, הוא תמיד מיהר וזה נגמר עוד לפני שזה התחיל. האם זה לא היה ככה אצל רוב הבחורים?

אבל מר מק'קנדריק... ידעתי שהוא יהיה שונה. הוא ייגע בי כמו שאני רוצה, הוא ייקח אותי כמו שהשתוקקתי שייקחו אותי.

לא כמו ילד. כמו גבר.