אוסטרליה בפלסטין

מדוע השתכנע הלורד בלפור לחתום על ההצהרה שסללה את הדרך להקמת המדינה? מה משותף לנס ציונה ולרפיח?

התשובות לשאלות אלו, ועוד רבות, נמצאות בזיכרונות אישיים ובדוחות קרב ציוריים, שלוקחים את הקורא מסיני לדמשק, כשהוא מלווה את הפרשים האוסטרלים האמיצים במסעם הארוך כדי לגרש את הטורקים העות'מאניים מפלסטין. בדרך יתוודע הקורא לרגשותיהם כאשר הם מספרים בפרוזה ובשירה, בהומור ובעצב, על מפגשיהם עם האוכלוסייה המקומית ועל אהבתם לסוסיהם. סיפורי הגבורה וההווי שזורים בתיאורים מרהיבים של נופי ארץ ישראל בתחילת המאה הקודמת. החיילים מספרים על הכל; על התלאות של החיים הצבאיים, על רגעים של הנאה פשוטה ועל הגעגועים לאוסטרליה הרחוקה, וכל זה הופך את היצירה לספר קל ומרתק שחושף את הקורא לפרק לא מוכר בהיסטוריה של ארץ ישראל.

הלחימה לשחרור פלסטין

מערכה בת שלוש שנים

אילו הטורקים לא היו שואפים לתפוס את תעלת סואץ ולכבוש את מצריים מחדש, ייתכן שפלסטין כולה הייתה עדיין עומדת לרשותם הבלתי מעורערת. מערכה זו, שהייתה כה עתירה בתעוזה מבריקה וכל כך מושכת את דמיונם של בני שלוש הדתות הגדולות בעולם, נגרמה כתוצאה ישירה מתוקפנות טורקית. בעידודה של גרמניה, כוחות טורקיים חדרו בתחילת שנת 1915 למרכז סיני ולאחר שנעו לאורך הציר הקדום של ואדי מוקשייב, וניסו לצלוח את התעלה ולהחזיק אותה בכוחות שלא הספיקו למשימה, הם גורשו בקלות על ידי כוח בריטי שכלל כמה יחידות אוסטרליות. זה היה לפני ההתקפה שלנו על גליפולי. רק בשנה שלאחר מכן, כאשר הכישלון ההרואי בחצי האי הסיר את האיום על לב האימפריה שלו בקונסטנטינופול, הצליח האויב לתקוף את מצריים עם צבא שהעניק לו סיכוי כלשהו להצלחה.

בסביבות רומני

זמן קצר לאחר שובם של האוסטרלים מגליפולי, בשנת 1916, בתקופה שבה הוטל ספק רב לגבי עתידן של יחידות הפרשים הקלים, שנלחמו באנזא"ק כחי"ר, הופיעו הטורקים בכוחות מתוגברים בצפון סיני. במרחק של שלושים או ארבעים מייל מפורט סעיד ובכיוון המדבר מתפרס לכל עבר אזור נרחב שבו נראים שקעי קרקע, ובתוכם חורשות דקלים קטנות, המצביעות על הימצאות מים בעומק רדוד. אזור רומני, כפי שבדרך כלל מכנים אותו, תמיד היה בעל חשיבות עליונה לצבאות שמשחר ההיסטוריה צעדו מזרחה ומערבה וחצו את מדבר סיני ממצרים לסוריה ולפרס, ולמדינות רחוקות עוד יותר. נפוליאון נח שם לפני הזינוק המסוכן ההוא לאל-עריש, שכמעט עלה לו באובדן צבאו. פולשים קדומים למצרים תמיד ריעננו את הגייסות הצמאים ותשושי המדבר שלהם בסביבות רומני לפני שהתנפלו על שְׁלַל האוצרות של דלתת הנילוס.

ב-1916 החלו הטורקים את הפעילות הקדמית שלהם בפשיטה עוצמתית שהכניעה את עמדות הפרשים-מתנדבים הבריטיים בקטיה ובאוגראטינה. באותה התקופה כמעט נשלמו ההתארגנות והאימון של אוגדת אנזא"ק הרכובה שנערכו בסלחיה, מערבה לתעלה. החטיבה השנייה, בפיקודו של תת-אלוף ריירי, מיד הוחשה לרומני, שם התברר שהאויב נסוג מזרחה יותר באופן זמני.

ההתקדמות הטורקית

הפיקוד העליון הבריטי מייד נקט צעדים כדי לאבטח את אזור רומני. יתרת הכוח של אוגדת הפרשים של אנזא"ק, בפיקודו של אלוף שובל, יצאה כדי לתמוך בחטיבה השנייה; חי"ר בריטי יצא אחריהם. בניית מסילת הרכבת קודמה במרץ. חטיבה 1 וחטיבה 2 של הפרשים הקלים, שהתמקמו ברומני, עסקו ללא הפסק בסיורים מתוגברים. בנטילת המשימה על עצמן לסירוגין, במשמרות של 24 שעות, הן יצרו מגע תכוף עם האויב אשר כל העת תיגבר את כוחותיו ע"י העברת תותחים מאל-עריש דרך המדבר, ולחץ קדימה בהתמדה. עד תחילת אוגוסט הוקם קו של מוצבי חי"ר שנמשך בזווית ישרה מהים ופנה מערבה כדי לחפות על רומני במזרח. היו אלו עמדות שאין לנצחן; כך שבליל שלושה באוגוסט הטורקים, שנעו במהירות ובכוח שנאמד ב-18,000, ניסו לבצע תנועת איגוף גדולה כדי לעקוף את הקצה הדרום-מערבי של קו החי"ר. תוכניתם הייתה להיכנס מאחורי החי"ר ורומני, לנתק את קו המסילה ואת קווי הקשר האחרים שלנו עם התעלה, ולכתר את הכוח הקדמי שלנו בשלמותו. אולם, מאחר שהאלוף שובל ציפה למהלך הזה, כבר באותו הלילה הוא מיקם את החטיבה הראשונה של הפרשים הקלים, תחת פיקודו הזמני של תת-אלוף מֶרֶדית׳ (מאחר שאלוף קוֹקס היה בחופשת מחלה באנגליה), בקו של תצפיות שהתחבר לקצה המדברי של קו החי"ר, ומשם פנה בזווית ישרה אל התעלה. התמקמות זו בלמה את האויב באופן מוחלט, וזיכתה אותנו בניצחון בקרב רומני.

לחימה בחושך

החלוץ הטורקי הגיע לעמדות הפרשים הקלים מעט אחרי חצות ותקף מיד. במשך שעות החושך נערך קרב פנים אל פנים יוצא דופן בדיונות החול שבתווך. קו הפרשים הקלים, שהיה בנחיתות מספרית 1:10, נלחץ לאחור בהתמדה, אך שמר על חזית בלתי שבורה כלפי המוני האויב. זמן קצר לאחר עלות השחר ניתנה פקודה לחטיבה השנייה של הפרשים הקלים לדהור קדימה בתגבור. החטיבה, שהייתה תחת פיקודו הזמני של תת-אלוף רויסטוֹן, מוותיקי המלחמה בדרום אפריקה, (מאחר שאלוף ריירי שוחרר לחופשה באנגליה), ירדה מסוסיה והמשיכה במאבק בזמן שגדודי החטיבה הראשונה עברו לאחור דרך קוויה כדי להנות ממנוחה בהפסקה קצרה. במשך כל אותו היום, הרביעי באוגוסט, הטורקים כבשו שטחים באגף ההוא, ובאותו הזמן ריתקו את החי"ר שלנו לעמדותיו ע"י הרעשה כבדה וע"י הפגנת כוח במזרח. מספר קטן של חיילי חי"ר עמד לרשותנו ואלה הוכנסו לקו כדי לתמוך בפרשים הקלים, אלא שעד רדת החשיכה נדחק הקו כל כך שהוא כבר התקרב למחנה, וטבחי הגדוד אף הגישו ארוחת ערב לכמה יחידות תוך כדי הלחימה. אבל הסוף כבר נראה באופק. חטיבת הרובאים הרכובה של ניו-זילנד וחטיבה של פרשים-מתנדבים, שתיהן תחת פיקודו של תת-אלוף צ׳ייטוֹר, ובתמיכה של כוח חי"ר בריטי, התנפלו על האגף השמאלי של הטורקים שלא היה מודע לקרבתם. עד רדת החשיכה ידענו שבקרב רומני הניצחון בידינו. למחרת בבוקר, עם שחר, התחוללה מתקפת מחץ כללית עם כידונים. קו האויב קרס, נסיגתו הפכה לתבוסה, והצבא הטורקי כולו ניצל רק הודות לחוסר היכולת הגופנית של סוסינו לדהור מהר יותר היות שרבים מהם היו ללא מים במשך כמעט חמישים שעות. הסוסים, שנשאו עומס ממוצע של 240 עד 250 פאונד, ולעיתים עד 280 פאונד, עמלו באומץ, אך באיטיות, על החול העמוק והחם.

קטיה

אלפים רבים נפלו בשבי, נתפסו כמה תותחים וכמויות עצומות של תחמושת וציוד אחר; אך עד שהטורקים הנסוגים הגיעו לאזור הדקלים הנרחב שסביב קטיה, שישה מיילים הלאה, ושם הצליחו להקים קו ירי חדש בעמדות משניות, לא יכולנו לקבץ את החטיבות המפוזרות שלנו ולצאת שוב לקרב נגדם. הקרב בקטיה נגמר בתיקו. בצד שלנו הוא עמד בסימן של הסתערות נלהבת של החטיבה הראשונה והשנייה של הפרשים הקלים ושל החטיבה הרכובה של ניו-זילנד בקו רצוף שנפרש לרוחב החולות. בשבועות שקדמו לכך הושקו הסוסים לעיתים קרובות במאגר המים שבקטיה ואין ספק שהדבר תרם לרוח הלחימה שהם גילו בהסתערות. אולם שלוש החטיבות, שנהנו מתמיכתה של חטיבת פרשים-מתנדבים בריטיים, נאלצו בגלל אש כבדה מסוללות האויב לרדת מהסוסים ולהילחם רגלית. חטיבת הפרשים הקלים השלישית, בפיקודו של תת-אלוף אַנְטיל, ביצעה מהלך איגוף רחב-היקף מדרום, אך עוכבה ע"י האויב בחמיסה. שם, בהתנגשות קטנה ומבריקה, היא השמידה את הטורקים ולקחה 440 שבויים, כשהאבדות בצד שלנו היו זניחות. לרוע המזל, העיכוב הרחיק את החטיבה השלישית מהאגף השמאלי של הטורקים בקטיה ואיפשר להם התגוננות נחרצת בפני התקיפה החזיתית של האוסטרלים והניו-זילנדים. לקראת רדת הלילה בחוסר רצון נותק המגע.

ביר על-עבד

הקשר עם הטורקים הנסוגים נשמר וכמה ימים לאחר מכן אותן חטיבות התעמתו איתם שוב בביר על-עבד, עיירה המרוחקת חמישה עשר מייל יותר מזרחה. פעם נוספת ביצעו כוחותינו התקפה רגלית חזיתית ואמיצה, אך שוב נחסמה החטיבה השלישית שבאגף ומשימת הכיתור שלה נכשלה. במאבק העיקרי, שהיה עז יותר מאשר בקטיה, דחקו חיילינו את האויב לאחור עם רוביהם. הטורקים קיבלו תמיכה עזה מתותחים וממקלעים שחלשו על השטח מעמדות הגנה, כך שהאוסטרלים והניו-זילנדים לא היו יכולים להגיע לטווח שימוש בכידון. הלחימה התאפיינה במעשי גבורה והקרבה עצמית רבים, אך נגמרה ללא הכרעה. למחרת פינו הטורקים את עמדותיהם, והחל מרדף אחריהם עד לקצה של אזור נווה המדבר, כשהם נסוגים על כל מה שנותר מצבאם שנלחם ברומני עד לסביבה של אל-עריש המרוחקת חמישים מייל מהזירה.

אחרי העימות בביר על-עבד הוטלו על הפרשים הקלים סיורים כבדים וחדירות מודיעין בלתי פוסקים. בה בעת המשיכה מסילת הרכבת לחצות את המדבר בהתקדמות איטית, אך בלתי מהוססת. היא הביאה איתה את מה שכבר נהיה צבא פלישה בריטי מבוסס. ב-21 בדצמבר נכנסו לאל-עריש הפרשים הקלים וגֵּיס הגמלים המלכותי. ערביי הכפר העתיק ההוא העניקו להם קבלת פנים לבבית.

הלחימה באגף

במהלך המבצעים הללו באזור רומני, שהיו כרוכים במשמעות כה רבה עבור פלסטין ומצריים, הקָצה הימָני של הקו הבריטי הופקד בידיו של אלוף-משנה ק. ל. סמית׳, .V.C, .M.C לימים מפקד חטיבת הגמלים. תחת פיקודו הועמד כוח מעורב המורכב מגדוד הפרשים הקלים האחד עשר מקווינסלנד, גדוד פרשים-מתנדבים לונדוני וארבע פלוגות של רוכבי גמלים שגויסו באוסטרליה, בסקוטלנד ובווילס — חבורה אימפריאלית בהחלט. כוח טורקי, שעל פי הדיווחים נאמד בשלושת אלפים איש, החל לרדת ממַגְהַרה בכיוון דרום-מערב, במגמה להשתחל בין רומני ובין התעלה. אומדן זה של כוח האויב התברר כמוגזם, אבל הטור שלנו ניהל כמה היתקלויות חריפות כנגד יריב בעל עדיפות מספרית, ועבודתו זכתה בתשבחות חמות מהמפקד העליון. בעוודיה פלוגות הגמלים נכנסו לפעולה בפעם הראשונה מאז הרכבתן החפוזה; אבל כיוון שרוב האוסטרלים היו ותיקים מנוסים מהפרשים הקלים ומהחי״ר שנלחמו בגליפולי, הם לא נבהלו מטבילת האש, וכמו שאר האוסטרלים הנלחמים ברומני, הם שמחו להילחם בשדה הפתוח לאחר הפעולות בתחומים המגבילים של התעלות שבחצי האי גליפולי. יום או יומיים אחר כך נלחם הטור בעוז בהילוּ ובביר-אל-באַיוּד ובשתי הפעמים הם מחצו את האויב ותרמו באופן מהותי לאסון הכולל שחיכה לטורקים.

מגדבה

בליל עשרים ושנים בדצמבר, אוגדת אנזא"ק הרכובה, המורכבת

מחטיבה 1 ומחטיבה 3 של חטיבות הפרשים הקלים, בפיקודם של האלופים קוֹקס ורויסטוֹן, החטיבה הניו-זילנדית (האלוף צ׳ייטוֹר) וחטיבת הגמלים המלכותית (האלוף סמית׳, V.C.) שרוב אנשיה היו אוסטרלים, נעו לעבר חיל המצב הטורקי במגדבה, עשרים ושלושה מייל הלאה במעלה וואדי אל-עריש. לאחר מסע שארך לילה שלם, בעלות השחר, הם הגיעו לטווח מגע עם הישוב המוחזק בידי חֵיל מַצָּב. אז הזדרזו להתפרס ועד מהרה מגדבה הייתה מוקפת. בדהירה הם סגרו טווח — עד כמה שהיה ניתן תחת אש טורקית שנורתה מכמה עמדות מחופרות ומוסוות היטב — ירדו מהסוסים, ולחצו קדימה בהסתערויות כיתתיות עם הכידון.

הבעיה העיקרית עבור אוגדת אנזא"ק הרכובה הייתה אספקת מים לסוסים. אם לא יצליחו לגבור על הטורקים עד רדת הלילה, יהיו מוכרחים לסגת, שכן אין להעלות על הדעת לחימה של יום נוסף כשהסוסים עדיין צמאים. בארץ שכזאת, שבה כל סוסי המלחמה מובאים מחו"ל, אסור לוותר בקלות על חיי הסוס. המאבק על מגדבה היה איפוא מאבק נגד השעון, הימור על משך שעות אור, כפי שיקרה שבועיים אחר כך ברפיח. האוגדה, יחד עם גֵּיס הגמלים המלכותי, שעדיין נלחמה בפיקודו המוכשר של האלוף שובל, הבקיעה בדיוק עם שריקת הסיום. לקראת סוף היום היחידות שלנו, שתקפו את הישוב בו זמנית משלושה צדדים, הצליחו לכבוש מוצבים טורקיים חיוניים. בהסתערות פראית הכריעו הכוחות המכתרים את הטורקים ונפגשו — בערבוב יוצא דופן של יחידות שהגיעו מכל הכיוונים — במרכז זירת הקרב. ניצולי חיל המצב הטורקי, כ-1,250 קצינים ולוחמים, נשבו. סך הנפגעים שלנו היה פחות מ-150. החשכה ירדה מהר ובשעות הלילה המוקדמות התחוללה סצנה מדהימה שבה מקבצים את השבויים, בזמן שקצינים ולוחמים מנסים למצוא את יחידותיהם ומחפשים את סוסיהם המובלים. לפני חצות התאחדה האוגדה, למעט כמה פלוגות שנשארו כדי לפנות את שדה הקרב וללוות את הפצועים, והכוח הקטן והמנצח שלנו נמצא שוב באוכף — זה הלילה השני ברציפות — בדרכו חזרה למים ולמנוחה באל-עריש. בעוד שהם הלכו זה בעקבות זה בחשכה, פלוגות שלמות נעו כאשר איש מהן לא היה ער — ערב חג מולד מוזר!

רפיח

הבא אחריו היה רפיח. בליל 8 בינואר אוגדת אנזא"ק הרכובה, המורכבת מהחטיבות שלחמו כמה ימים לפני כן במגדבה, בתגבורן של חטיבת הגמלים וחטיבה של פרשים-מתנדבים בריטיים, יצאו את המחנה ליד אל-עריש ואחרי שרכבו כל הלילה התייצבו מול רפיח לפני עלות השחר. הטורקים החזיקו ביעד מבוצר שהורכב משלוש מערכות עיקריות של תעלות עם שוחות ירי רבות בפאתי העיר. העמדות הללו הוצבו על קרקע גבוהה ונפגשו בפסגה של גבעה. בגבעה זו נמצא עץ בודד שניתן היה לראותו ממרחק של מיילים רבים; משימתנו, מבלי לדייק, הייתה להגיע לאותו העץ. כמו שנעשה במגדבה, החטיבות כיתרו את האויב במהירות כשהן נעות בטיפוף ובדהירה. אז הריצו את הסוסים לאחור למקומות מוגנים, והידקו את הטבעת בהליכה. השטח היה פתוח יותר מאשר במגדבה וחיילינו נאלצו לטפס על מדרונות ארוכים שהיו חשופים לירי צולב של האויב. במהלך היום התהדקה הטבעת. גם הפעם, עד הרגע האחרון שררה אי-ודאות לגבי יכולתנו לרסק את הכוחות הטורקיים לפני רדת הלילה. גם הפעם סוסינו צמאו למים. גם הפעם הושג הניצחון עם השקיעה; והפעם לאחר סדרה של הסתערויות ארוכות וממושכות עם כידונים מורכבים מול רובאים טורקיים מאומנים ומקלענים גרמנים. האש שלהם הייתה יעילה ביותר כי הם ירו בין גבולות גזרה שהוכנו מראש. ברפיח התנהל קרב מחריד וקטלני שנמשך עד לרגע שבו חיילינו המותשים, בעודם נלהבים, התנפלו על הטורקים בתוך תעלותיהם.

רוח החמלה שאפיינה קרבות אוסטרליים רבים כל כך נחשפה כאן במיטבה. הטורקים ירו ללא רחם על חיילינו בירי מדויק. הירי נמשך ממש עד לרגע שחיילינו הסתערו על היעד ואל תוך התעלות עצמן. אז הטורקים השליכו פתאום את רוביהם והרימו את ידיהם. אך האוסטרלים פשוט לחצו אותן בחום! ייתכן שאירועים כאלה, המתרחשים לעיתים קרובות כפי שקרה במערכה זו, אינם על פי כללי המלחמה, וייתכן שקשה להבין את הפסיכולוגיה שנחשפת בכך; אך הזכירה הרצונית של המאורע (על אף שהיא תמיד מרגשת את המעורבים מחיילינו עד צחוק מבויש) חייבת לעמוד לעד כמקור לסיפוק. ברפיח, כמעט כל טורקי שניצל הפך לשבוי מלחמה, ובנוסף לקחנו כשלל הרבה תותחים וציוד לחימה. קרב רפיח נזקף לזכותנו ונחשב להרבה יותר משמעותי ממגדבה כי הניצחון הושג ברגע האחרון. בשעה זו לא רק שכוחותינו חשו מאוימים ממחסור במים ומהחושך המתקרב, אלא שתגבורות אויב גדולות התקרבו במהירות.

קרב זה סימן את המעבר מהמדבר. בערב המסע הלילי שהביא אותנו קרוב לרפיח, כוחותינו עדיין היו בשממה שבה בילו כמעט שנה ללא הצצה בציוויליזציה או בצמחיה ירוקה. אחרי שהתהלכו בחול התובעני במשך כל הלילה, הם הגיעו, ממש לפני עלות השחר, לאדמה מוצקה יותר שהקלה על סוסיהם, ואור היום חשף בפניהם תמונה של אזור נרחב בעל גבעות ושיפולים, מקושט בפרחי חורף עליזים ומבריקים — ציצתה של פלסטין.