ההתחמשות של איראן בנשק אטומי מהווה איום גלובלי של השתלטות משטר שיעי קיצוני של האייתולות על מדינות באזור הים התיכון, בניסיון להחיות את ימי האימפריה הפרסית. הסכנה אינה נעצרת שם, משום שידן הארוכה של משמרות המהפכה מגיעה למקומות שונים בעולם, לפגיעה "במתנגדי המשטר": איראנים, יהודים או קורבנות רשע של לא-מעורבים.
אימת הגרעין מתאר את התארגנותן ואת פעולתן החבלנית של שתי קבוצות מחתרתיות, שנפשן קצה במשטר הדיכוי השיעי. בסיוע מקורות עלומים ממדינות חסרות שם פוגעים נציגי הקבוצות במתקני גרעין שונים באיראן, כדי להאט את קצב הצטיידות המשטר באורניום מועשר ובכך לעכב את הגעתה של המדינה לנשק שובר שוויון.
בשפה עשירה וברגישות רבה מתאר המחבר את האירועים – ההיסטוריים והעכשוויים – את השמחה של חברי הקבוצה בהצלחות ואת החשש והמתח שמא יתגלו וייתפסו – דבר שלו תוצאה אחת ויחידה.
אפרים גזית הוא צבר יליד תל-אביב. שירת בצה"ל כקצין תותחנים בגדוד שדה ולאחר שחרורו פנה ללימודי רפואה באוניברסיטה העברית בירושלים והתמחה ברפואת ילדים בבית החולים "שיבא". כמומחה, השתלם בתורת החיסון ולאחר פרסום מחקרים רבים בעיתונות המדעית נתמנה לפרופסור מן המניין בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. המשיך לעבוד במחלקת הילדים ולהדריך סטודנטים לרפואה עד פרישתו לגמלאות. אימת הגרעין הוא ספרו השני.
מוראד
מוראד היה בן הזקונים של משפחת ארש. בשל היותו הצעיר מבן ילדי המשפחה החליט אביו כי הוא לא יישלח לעבוד, אלא יתמקד בלימודים. הוא למד בבית הספר היסודי בכפר והמשיך את לימודי התיכון בעיירה לא רחוקה ממקום מגוריו. כתלמיד מעולה וספורטאי מצטיין זכה במלגה ממשלתית שאִפשרה לו לימודים באוניברסיטה, והוא בחר בעיר טבריז, הן בגלל האוניברסיטאות הטובות וגם משום שהיו לו שם קרובי משפחה. באוניברסיטה למד מוראד הנדסת חשמל ומחשבים וסיים את שני המקצועות בהצטיינות. ההצעה למשרה בפקולטה להנדסה לא איחרה לבוא, והוא נעתר לה בחפץ לב והחל ללמד
מחשבים.
לא חלף זמן רב ושאר בני משפחתו עברו לטבריז בחיפוש אחר פרנסה, והוא חבר אליהם.
מוצא משפחתו מכפר קטן בדרומו של הים הכספי על גבול איראן-אזרביג'ן. האב היה דייג ופרנסתו התבססה ברובה על דיג "בלוגה", מין של דג ממשפחת החדקניים. הבלוגה ניצוד בגלל הביצים המשמשות לייצור קוויאר טעים ויקר מאוד, שמיוצא ברובו לארצות הברית. בשל דיג לא מבוקר הדג הפך נדיר ועל כן נמצא בסכנת הכחדה. הירידה המשמעותית במספר הדגים ואיסור הדיג שבא בעקבותיו חיסלו את פרנסת אביו של מוראד, והוא חיפש מוצא מסבך העוני אליו נקלע. הוא החליט לעזוב את הכפר, ועם שאר בני משפחתו הם נדדו מערבה ולבסוף התיישבו כאמור בטבריז.
טבריז היא בירת מחוז מזרח אזרבייג'ן בצפון-מערב איראן. אוכלוסיית העיר מונה יותר ממיליון וחצי בני אדם, עובדה ההופכת אותה לעיר הגדולה ביותר באזור ולשישית בגודלה במדינה כולה.
העיר נוסדה בסוף המאה השמינית לספירה על ידי אשתו של הארון א-רשיד, ובמשך מאות שנים הייתה מרכז מסחרי ומרכז ייצור שטיחים. רוב אוכלוסייתה של העיר מורכבת מאזרים ואחריהם פרסים, ארמנים ואשורים. השפה המדוברת ביותר בעיר היא אזרית, אולם השפה המשותפת לכולם היא פרסית, שהיא גם השפה הרשמית.
מיקומה האסטרטגי של העיר סייע לה לשגשג ובעיקר משום שהיא ממוקמת על נתיב מעבר של שיירות ממערב למזרח. כיום, מרוכזת בעיר תעשיית כלי רכב, בתי זיקוק, פטרוכימיה וטקסטיל, כל אלה בנוסף לענף ההיסטורי של אריגת שטיחים נפלאה משך מאות בשנים.
משפחת אימו של מוראד הייתה בעלת מפעל קטן לאריגת שטיחים בטבריז.
עם הגעת המשפחה לעיר נקלטו שלוש אחיותיו של מוראד במפעל, למדו את תורת האריגה והשתלבו בעבודה. עד מהרה התברר שהנערות הצעירות ניחנו בכישרון נדיר לאריגה, והשטיחים שהן ארגו היו יצירות אומנות. שִמעו של המפעל נפוץ בכל איראן ומחירי שטיחיהן היו בין הגבוהים בארץ.
דבר השטיחים המופלאים הגיע עד לארמון השאה, כאשר מנהל הארמון סיפר למלכו על יצירות הפאר שטֹוות שלוש הבנות. הן התמחו באריגת שטיחי משי בהם שזורים חוטי כסף וזהב ומספר הקשרים הוא לפחות שמונה מאות לאינץ' מרובע. הוא הוסיף וייעץ למלך לקנות שני שטיחים, לפאר בהם את חדר הכניסה, והמלך הסכים.
אריגת שטיחי השאה נסתיימה כעבור כשנתיים. מוראד צילם את השטיחים ושלח את התמונות למנהל הארמון. הלה אישר את ההזמנה והורה לו להביא את השטיחים לארמון.
מוראד שכר משאית ונסע עם השטיחים לטהרן. לאחר בדיקות קפדניות של המשאית והשטיחים בשער הארמון ווידוא זהותו של מוראד, הותר לו להיכנס לחצר הארמון ומשם לחנייה בקרבת דלת הכניסה האחורית. מנהל הארמון עודכן כי מוראד והמטען היקר הגיעו והורה לצוות העובדים לבוא עימו לקבל את פניהם. מוראד פרק את השטיחים והעובדים נשאו אותם ופרשו אותם באולם הכניסה. המראה היה מדהים ומרהיב. המנהל התפעל גם הוא וטילפן לשלישו של השאה בשאלה אם המלך, בטובו, יואיל לבוא לראות את התצוגה.
באותו יום היה המלך שבע רצון ובמצב רוח טוב. דרישה שלו שהייתה קשורה לתמחור הנפט, אושרה בוועידת מדינות המפרץ והמשמעות התבטאה בהכנסה שנתית נוספת של שמונה מיליארד דולרים מתמלוגי הנפט.
בהיותו נינוח ומרוצה, נענה להזמנת מנהל הארמון להסתכל בתצוגת השטיחים, והגיע לאולם הכניסה מלֻווה בשומרי ראשו. הוא הסתכל בשטיחים, בחן את העבודה והביע שביעות
רצון.
"מי האדם העומד בפינת החדר?" הוא שאל את המנהל, ונענה שהוא ממשפחת אורגי השטיחים. הוא ציווה על שומר הראש להביא את האיש אליו. כשמוראד התקרב בחשש, המלך בירך אותו על אריגת השטיחים הנפלאים וציווה לשלם לו את שכר השטיחים ולהוסיף בונוס מיוחד.
בניגוד לאירוע הנעים של יום קבלת השטיחים, בשבועות האחרונים היו מחאות רחוב בכל הממלכה, שכנראה נערכו ביוזמתה של המפלגה הקומוניסטית. לפי הנחיית המלך שחשש מהתגברות האלימות, ההפגנות דוכאו על ידי הסאוואכ באכזריות והיו עשרות הרוגים ומאות פצועים. במקביל, כדי להרגיע את האוכלוסייה, הוא ציווה על הקלות כלכליות ועל החזרת קרקעות לאיכרים.
למרות העובדה שהמדינה נשלטה למעשה על ידי הסאוואכ, השאה רצה שיהיה לו מקור מידע מהימן מחוץ למערכת המודיעין הממלכתית, לפיכך ציווה על ראש הסאוואכ למנות איש ראוי מחוץ למערכת, על מנת שיהווה מודיע נאמן עבורם. לדעתו, שב המלך וציין בתקיפות, יש בארגון חפרפרת.
מוראד חזר לטבריז והמשיך בעבודתו האקדמית. היה קשה לו להתמיד במחקר בעקבות מה שמתחולל ברחובות. אכזריות החיילים עברה כל גבול וכך גם פעולות ארגון הסאוואכ, אולם עד כה לא מצא כל דרך להתנגד או למחות, מלבד בשיחות עם בני משפחתו ועם כמה חברים שחשב שהם חולקים איתו את דעתו על השאה ומעשיו.
בוקר אחד הוא מצא פתק על שולחנו ובו הוראה להתקשר בהקדם האפשרי למספר טלפון בטבריז. אף שהפתק לא היה חתום, הוא עשה כן.
קול גברי חמור וסמכותי נשמע בצד השני. האיש הורה לו להתייצב במקום מסוים בעוד שעתיים. הוא הזדהה כראש מוסד הסאוואכ בממלכה.
מוראד דאג מאוד. מה להם ולפרופסור באוניברסיטה, חשב, אך ביודעו את נוהגי הצד השני, הוא מילא אחר הפקודה והתייצב במקום ובזמן שפקדו עליו.
ראש מוסד הסאוואכ פגש אותו שם. הוא הציג את עצמו והסביר מיהו ומה תפקידו במדינה. עד מהרה הוא הציע למוראד להצטרף לארגון ופירט את דרישות התפקיד המוצע. לדבריו, מוראד נבחר משום שהגיע אליו מידע באשר לאיכויותיו.
"אני רוצה שתהיה איש הביון שלי מחוץ למערכת המודיעין במדינה. עליך לעקוב אחר פעילות הסאוואכ וביצועיו. עליך לדווח אך ורק לי באמצעות מערכת קשר סודית שלי," הוא הסביר בתקיפות.
מוראד פחד, אך לא הייתה לו ברירה. הוא ידע שסירוב לבקשתו של ראש הסאוואכ פירושו מוות.
"אני אדאג לכך שתיפגש עם מפקדי האגפים במודיעין ותצורף לשורותיהם," הוסיף האיש, מתעלם לגמרי מאפשרות של סירוב או משאלות. "אתה תלמד את דרכי פעולתם, את מערכת התקשורת שלהם ואת רשת סוכני הביון בארץ ובעולם. אני אדאג לכך שלא תהיינה לך כל בעיות להיכלל בשורות הארגון. תקבל תקציב נדיב כדי לממן את פעולתך. עליך לדווח לי אחת לשבוע, ואם יש משהו דחוף, עליך לדווח מייד. הדיווח ייעשה בכתב, בהעברה לתיבת הדואר האישית שלי שאין לאיש גישה אליה." מוראד יצא מהפגישה בתחושת מועקה. בעבר הקפיד על ריחוק ממוסדות השלטון מאחר והקשר איתם לא מצמיח פירות ראויים לאכילה. הוא ידע שכל שגיאה מצידו תתוגמל בעונש קשה או אפילו בהוצאה להורג בגלל אשמה בדויה, אבל לא הייתה לו כל ברירה הוא היה חייב לציית. גם משפחתו עלולה להיפגע.
איראן המשיכה לגעוש. ההמונים סלדו מהנהגתו הפרו-מערבית של השאה ויצאו להפגנות מרובות, אשר בעצת ארצות
הברית לא דוכאו באלימות. בשנת 1978 נערכה הפגנת המונים של יותר משני מיליון איש. נוכח הסכנה לחייו, האירופאים יעצו לשאה לעזוב את איראן, ושנה אחר כך, ב-1979, הוא עשה כך. מייד אחר כך חזר האייתוללה חומייני לאיראן מגלותו בצרפת, והמהפכה האסלאמית החלה. עד מהרה האייתוללות תפסו
מקום מרכזי בהנהלת המדינה והשליטו בה שלטון מוסלמי-שיעי שמרני.
למרבה הקלתו של מוראד, האדם היחידי אשר ידע את מהות תפקידו בסאוואכ היה ראש המוסד עצמו, והוא נמלט לארצות הברית עוד לפני שחומייני נחת בטהרן. בשל כך מוראד יכול היה לחזור לטבריז, לאוניברסיטה, ולהמשיך ללמד מחשבים. היעדרותו ממשרתו הוסברה לשלטונות האוניברסיטה בכך שהוצע לו ללמד זמנית במוסד מחוץ לאיראן. לדבריו, זה היה פרויקט ששכר רב בצידו.
מוראד השתלב מחדש במסגרת המשפחה והחל לקיים
חיים חברתיים בנוסף לעבודתו האקדמית. במפגשים ארגנו לו החברים אירועים משותפים עם בנות הקבוצה, כדי להכיר לו בת זוג. באחד המפגשים הכיר את סולטנה, נערה שמצאה חן בעיניו מאוד, והם החלו להיפגש לעיתים קרובות. אף שמשטר חומייני השמרני לא עודד מפגשים כאלה, הם מצאו דרכים להיפגש בחשאי. סולטנה הייתה גבוהת קומה וחטובה. פניה בהירות, ועיניה הירוקות בורקות. חיוך נעים היה נסוך על פניה והיא שידרה עדינות ונינוחות, אבל ללא סימני מבוכה. עד מהרה הוא הציע לה נישואים, והיא השיבה "כן" בשמחה. הם נישאו חצי שנה מאוחר יותר.
סולטנה הייתה עובדת סוציאלית. היא המשיכה בעבודתה לאחר הנישואים וכך גם עשה מוראד. לאחר התקופה הקשה בשירות הסאוואכ, מוראד השקיע את זמנו בהעמקת הידע שלו במחשבים ובמתמטיקה. לא היה לו ממי ללמוד באוניברסיטה שלו והוא החל לחפש מקום שבו יוכל להשתלם במקצוע. הוא נבר בעיתונות המקצועית על מנת למצוא מקום מתאים שיקבל אותו ויהיה מוכן לתמוך כספית בו ובמשפחתו. הוא התכוון לנסוע לארצות הברית עם סולטנה, שכבר הייתה בהיריון ראשון, כדי לא להשאירה לעריצות משמרות המהפכה.
יום אחד נתקל מוראד במודעה מטעם אוניברסיטה ידועה במינכן — "לודוויג מקסימיליאן", שהיא אחת הטובות באירופה.
במודעה פורסם שהם מחפשים מדען ששולט במתמטיקה ובקיא במחשבים, ויהיה מוכן להצטרף לקבוצת מחקר גרמנית שעוסקת באספקטים המתמטיים של לוחמת הסייבר. המלגה לשנתיים, נכתב, וכוללת משכורת נאה, שלפי הערכתו של
מוראד תספיק לו ולמשפחתו להתקיים ואולי אף מעט יותר
מכך.
הוא כתב מייד לאוניברסיטה וצירף קורות חיים ורשימת מאמרים שכתב בתקופת הלימודים. לאחר גמר הלימודים לא עסק במחקר בשל היותו מועסק על ידי הסאוואכ.
כעבור כחודש קיבל מוראד את תשובת האוניברסיטה. נאמר לו שעל המשרה מתמודדים מועמדים אחדים, וכדי לבחור במתאים שביניהם עליו לבוא למינכן לראיון אישי. הם ישלחו לו הזמנה ליום ושעה מסוימים, ומקווים כי לוח הזמנים מתאים גם לו.
ההזמנה הגיעה כעבור שבועיים, ובה נקבעו המקום והשעה שבה יראיינו אותו. כגרמנים קלאסיים הם ביקשו שידייק ויבוא במועד ובשעה שנקבעו.
סולטנה הייתה מודעת לרצונו של בעלה להשתלם ולהרחיב את ידיעותיו, ובכך לקדם את הקריירה המקצועית שלו. מייד כשהגיע מכתב התשובה הוא הראה לה אותו, והיא הייתה גאה בו ומאושרת.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
