דרך ההגנה פינת לוחמי החירות
הרוח העיפה את העלים, הרימה וגלגלה אותם הלאה, הרחק ממנו. רגליו העייפות נשאו אותו בקושי רב אל הבית. שוב שכח לקנות בדרך חלב וגבינה לארוחת הבוקר של יום המחרת. מדלן תכעס ואז תסלח לו, כתמיד. הוא פסע אל הבניין כשבליבו ציפייה לערב שקט, רק הוא ומדלן, מול הטלוויזיה. שלושה חתולים שמנים ישבו ליד הפח הפתוח. תיבות הדואר בכניסה לבניין נראו ריקות. אין להן דבר להציע לו, למוריס. השלט המראה את מספר הבית – 12 – התעקם במרוצת השנים. אצבעותיו המחוספסות גיששו אחר מתג האור הקבוע בקיר המתקלף. האצבע לחצה, האור הצהבהב נדלק והוא עלה במדרגות אל הקומה השלישית.
המפתח הסתובב, והנה הוא ניצב במסדרון הקטן, תולה את המעיל הדק בשתיקה. מדלן ישבה בסלון על כורסת הקטיפה הירוקה שלה וסרגה. הוא החל לחלוץ את נעליו תוך אנחות ונשיפות, והיא התבוננה בו ונאנחה גם היא.
"עד מתי, מוריס, ייתן לך שמעון לעבוד עד חמש. די, מספיק. תבקש ממנו לעבוד פחות שעות. עוד מעט שבעים!"
מוריס הביט בה ושתק. מה יגיד? הלא דיברו על כך כבר כמה פעמים והוא לא היה מסוגל להחליט.
דממה נפלה ביניהם. הטלוויזיה הבהבה והכתב הכלכלי הראה טבלה כלשהי, הם אפילו לא טרחו להביט. היא בסריגה והוא בחליצת הנעליים הגבוהות. שניות ספורות מאוחר יותר כבר נעצמו עיניו לתנומת אחר הצהריים האהובה עליו. רק רשרוש המסרגות העבות המתנגשות זו בזו הפר את השקט. ישן לו מוריס על ספת הבד הירוקה. הספה ראתה ימים טובים יותר, עם השנים דהתה וזוהרה אבד לה. לשניהם לא היה כוח לחשוב על החלפת הריהוט בסלון. אולי לכבוד הפסח, כשתבוא סיגל עם הבעל ושתי הבנות.
בשעה שש וחצי התנער לפתע, הביט בשעון וקם להניח את נעליו ליד הדלת של חדר השינה. הגיע הזמן להתחיל להכין את ארוחת הערב. מדלן כבר פתחה את מגירת הסכו"ם וערכה את השולחן העגול, הוציאה את סיר הברזל הישן והניחה בו שתי ביצים. הוא קצץ את העגבניות בקערת הפלסטיק הלבנה והוסיף הרבה פטרוזיליה ושום קצוץ. אחר כך פרס את הלחם, מדלן תיבלה את העגבניות במלח ובפלפל, והם התיישבו לאכול.
מתי החל הוויכוח? בדיוק כשכיכר הלחם כבר הייתה בידו והוא הושיט את ידו השנייה אל הסכין, שהונחה ליד המצקת במגירה הגדולה. אז נתקלו עיניו בפתק סגול שהונח על השיש, כמו במקרה.
דיירים יקרים!
הנכם מוזמנים לאסיפה דחופה לבחירת ועד שינהל את פרויקט הפינוי לקראת הבנייה המתקרבת. הישיבה תיערך ביום רביעי בשעה 21:00. השתתפותכם חשובה.
פאני ופנחס כהן, כניסה א'
"זה מהיום?" שאל.
"כן", השיבה מדלן, "בצהריים אספתי מהדואר, לכולם חילקו".
"לא הולכים! תעזבי את זה", קבע.
מדלן הניחה את הביצים החמות על הצלוחית והגישה לשולחן. היא התיישבה על כיסא האוכל כמי שהכוח לעמוד ניטל ממנה. כשניגש מוריס לשולחן עם קערת הסלט והלחם, ידעו שניהם – הערב לא תהיה להם שלווה. מדלן אכלה בדממה. עם השנים למדה כיצד להתנהל מול מוריס כששניהם מרוגזים. בכוונה שתקה. אין לה כוח. היום נגמר לה. מספיק עם הוויכוחים, אמרה לעצמה. היא כבר תסביר לו עד יום רביעי, שעדיף שילך לבדו והיא תישאר בבית, לא כדאי להתחיל להתווכח מול השכנים.
אחר כך נכנסה להתקלח. למעלה מחצי שעה שהתה בחדר האמבטיה. כשיצאה, הבחינה במוריס היושב על הספה, ספל קפה שחור בידו והוא לוגם ממנו לגימות ארוכות, מנסה למשוך את הזמן, פניו מוטרדות. שוב שבר את הראש מה להגיד לה. החלטה משותפת הייתה להם דרך קבע, והיא זו שהחזיקה אותם יחד כל השנים – לא הולכים לישון כשכועסים.
מוריס זקף את ראשו להתבונן בה. באהבה התבונן. מה ראה בה לפתע פתאום שלא ראה לפני עשרים, שלושים וארבעים שנה? האם זהו השיער היפה שהלבין או אולי העיניים היפות?
שוב התיישבה בכורסה הירוקה, שילבה רגליה ושתקה.
"תגידי, מדלן, מה הם רוצים? השתגעו כולם! איזה מגדלים הם הולכים להרים פה? את מאמינה לכל זה? ולאן נתפנה? עכשיו לעבור, ואז שוב לעבור. מה זה פה? למי יש כוח? לא, לא מתאים. הכול בגלל הבן של לוי, הוא והרעיונות שלו!"
דורון לוי הוא בנם של מקסימה ומנחם לוי שנפטרו לפני כחמש שנים. הם התגוררו בכניסה א' בקומה הראשונה. הבן דורון ירש את הדירה ואז החלו הרעיונות לרוץ במוחו.
"הכסף משגע את כולם", הוסיף מוריס במרירות, ומדלן אמרה: "תסתכל מסביב, תלך למרכז, ותראה – בכל מקום בונים".
למחרת הלכו וראו!
אזור השרון הצפוני חי ותוסס, גם ההיסטוריה משתלבת בנוף, כמו יער חדרה, על כל האיקליפטוסים שבו, מזכרת מהביצות ומהקדחת.
מוריס אהב ללכת אל הים כשהיה לו פנאי, להתיישב על פיסת קרטון ולהקשיב להמיית הגלים. לאן היה הולך אם לא היו גרים בקרבת חוף ים? הוא בז ליושבי בתי הקפה שישבו בחבורות והשחיתו זמנם בפטפוטים חסרי ערך. לא פעם ביקשו ממנו חבריו למפעל שיבוא איתם בבוקר שישי לפני הקניות לקפה קטן במרכז המסחרי הישן. אבל הוא סירב בעקביות ובנימוס, עד שבאחד מן הימים פסקו ההצעות וההזמנות. לא די היה לו בשעות העבודה הארוכות במפעל הצמיגים? את כולם הוא הכיר לפני ולפנים. ומה ירוויח שגם ביום שישי ישב איתם? הים פיתה אותו, והוא התפתה בכל שבוע מחדש. "ניקוי רעלים", כך הרגיש לגבי הביקורים בחוף. ומלבד זאת, החופש להיות לבד תמיד קסם לו.
הנה הוא יושב מול הרוח, רעש הגלים המתנפצים באוזניו, עיניו עצומות והוא דואה בשמיים כשחף צעיר, חופשי לגמרי, מחשבותיו נודדות לרעשים מהעבר, קולות אנשים שחלפו ואינם, מקומות רחוקים, כמו החדר הקטן במעברה, שבו אימו מלבישה אותו במכנסיו הבלויים ומתחננת "שיהיה ילד טוב" ויפסיק להתרוצץ בחוץ ללא הפסקה. "תלמד ותהיה חרוץ", הייתה מבקשת ממוריס שלה.
למה הגיע בחייו? תפקיד אחראי משמרת במפעל צמיגים, אישה טובה ובת יחידה עם שתי נכדות המתגוררות בתל אביב. מה ייתן לו ומה יוסיף חשבון הנפש? יכולת למידה וסבלנות לא היו מהתכונות שנתברך בהן. מאבד היה את הריכוז כבר בבית הספר מאז שזכר את עצמו. הפנים היו פונות תמיד לעבר חלון הצריף שבו הייתה הכיתה. להרפתקאות נמשך כמו חתלתול צעיר לצלוחית חלב. המפעל היה עבורו בית כבר מגיל צעיר. כמה שמח כשקודם מפועל לאחראי משמרת. זה הקידום היחיד שזכה לו בחייו. הוא צחק במרירות וקם יגע מן הים אל עבר קניות יום השישי שהמתינו לו.
***
בשעה אחת עשרה בבוקר מדי יום שישי הפעילה מדלן את שואב האבק, האוכל התבשל בסירים, הדגים כבר נאפו בתנור וריח הפלפלים התפשט בדירה הקטנה. שאיבה רצינית, מחדר השינה ועד המטבח, סיימה למדלן את עבודות סוף השבוע, אז הייתה לוקחת זמן לעצמה. היא החליטה שלא תלך למלכה הקוסמטיקאית, אמרה לה שמספיק אחת לשבועיים להגיע. נמאס לה לשמוע את כל הרכילות השכונתית. "הפטפוטים עלו לי על העצבים", סיפרה למוריס. משסיימה את הניקיון הוציאה את התקע החשמלי, שתתה כוס מיץ וישבה לנוח. כאשר מוריס ישוב עם הסלים, היא תעזור לו לסדר הכול במקום.
בקושי 66 מטר רבוע, זה כל השטח של הבית שבו התגוררו חמישים שנה. כמה צעירים ותמימים היו כשנכנסו אל השיכון. מחלון הקומה השלישית ניתן היה להביט בעץ האיקליפטוס שממול. הכביש היה שומם. אחר כך הגיעו תושבים חדשים, נפתחה המכולת בקצה הרחוב, ומיום ליום גבר רעש המכוניות עד שהכביש הפך למטרד של ממש, והיה צריך לסגור את החלון מדי ערב.
הנה היא ומוריס, הולכים ומזקינים יחד עם הקירות המתקלפים בחדר המדרגות. כשסיגל התחתנה, אמרה למוריס שלה:
"אולי נעבור לבניין חדש, עוד יש לנו כוח. נעבור, נתחיל מחדש. אולי לבניין של רחל ושלמה", נקבה בשמותיהם של החברים היחידים שנותרו להם מהשכונה.
מוריס לא התעניין במיוחד ולא הפגין התלהבות לעבור למקום אחר.
"חברים חברים", רטן, "למה לנו להיות בתוך הנשמה שלהם והם בנשמה שלנו?
ששלמה ישאל אותי כל יום 'מה נשמע במפעל'? תעזבי, שיבואו אלינו כשנרצה ואנחנו אליהם כשירצו".
שתקה מדלן וויתרה. גם לפני ישיבת הדיירים היא תשתוק, לבדו ילך מוריס ואותה – לא יוכל להאשים בדבר.
איריס אזולאי התגוררה בקומת הקרקע בדיוק ליד תיבות הדואר. מולה ניצבה דלת המחסן. מדי פעם חרק המנעול, והיא הייתה מציצה מבעד לעינית הקטנה שבמרכז הדלת ומשקיפה על הדיירים המוציאים אופניים או חפצי ריהוט ששמרו לשעת הצורך. פעם, לפני כשלוש שנים, היה לה את צוקי, כלבלב פודל שקנתה לעצמה לאחר שנפרדה סופית מאבנר. מאז החליטה לא לחלוק יותר את דירת החדר וחצי עם גבר, ולא משנה מה יהיה טיבה של מערכת היחסים שביניהם. בינתיים, גם צוקי הלך לעולמו מזקנה.
אם לא הייתה צריכה לקום כל בוקר ולהגיע למשרד באולגה, הייתה ישנה עד תשע וחצי לפחות. אבל היא מוכרחה להיות בסוכנות הביטוח כבר בשמונה וחצי, ובנצי לא ויתר לה. היא ביקשה ממנו כמה פעמים לפתוח יותר מאוחר, אבל בנצי בשלו: "יש טלפונים כבר משמונה, ואת יודעת את זה. לא רוצה שיברחו לי לקוחות".
וכך יצאה איריס מדי בוקר טרוטת עיניים אל האוטובוס. מזמן התייאשה מלחפש לה מקום אחר. העיקר שהייתה מסודרת. כמה התווכחה עם בנצי שיסדר לה ביטוח מנהלים. המשכורת לא הייתה משהו, אבל איפה יש עוד מקום כזה באזור חדרה שבו היא יכולה להרשות לעצמה לעשות כמעט כל מה שמתחשק לה, כולל לנעול לפעמים את המשרד, לחצות את הכביש ולגהץ את כרטיס האשראי שלה על רכישות מוצלחות ומוצלחות יותר? כמו הצעיפים מהאנגורה הרכה שקנתה בחורף שעבר. הרדיו שליד כורסת העור שלה היה מכוון על רשת ג'. "אני, רק שירים ישראליים", כך אמרה לבנצי ביומה הראשון, כשהתיישבה ליד השולחן הגדול, ובנצי הסכים. לפניה הייתה כרמית, שהייתה מזמינה בשעות העבודה חברות כדי שתוכל לעשות להן מניקור. למוזיקה ברשת ג' הוא לא יסרב. "היא כנראה פקידה מנוסה", אמר לעצמו ובירך את מזלו הטוב. מאז איריס אצלו, ובסוף השנה הראשונה החתים אותה על ביטוח מנהלים, העיקר שתישאר ושלא יהיו בעיות. שתשמע רשת ג', למי אכפת. איריס הקפידה לשלוח במייל מתכונים של עוגות מיוחדות לאשתו של בנצי, ומדי פעם הן גם היו מדברות. פעם אפילו רצה בנצי להכיר לה "בחור טוב". הבחור הטוב ממש לא מצא חן בעיניה – היה לו אופנוע מרעיש, וכבר בדייט הראשון הוא ביקש שיתחלקו חצי־חצי בקפה ועוגה. היא נעלבה, ומאז לא רצתה לשמוע יותר על בחורים טובים שבנצי ואשתו רצו להכיר לה.
בסוף השנה הייתה די מצוברחת, ראתה מודעה שתלויה בכניסה, שסיפרה שהבניין עומד להיהרס ולעבור בנייה מחדש. עם ההגדלה יתווספו עוד שתי קומות ומעלית. הקומה החמישית תהיה מפוארת ותהיה לה מרפסת שתצפה אל הים. פנטהאוז מפואר שאף אחד מהדיירים המתגוררים עכשיו בבניין בחיים לא יוכל לקנות. ואולי, חלפה מחשבה בראשה, דורון לוי ייקח אותו לעצמו. מתאים לו, לתחמן הזה, חשבה וקיללה אותו ואת הוריו שהולידו אותו.
לקח לה הרבה שנים לאיריס אזולאי למצוא דירת חדר וחצי שעליה שילמה דמי שכירות. תשע שנים היה לה שקט. בניגוד לדיירים שמעליה, מעולם לא הייתה לה דירה משלה. ככה זה כשאת רווקה בת ארבעים ושמונה. היא הסתכלה במראה ונאנחה למראה הקמטים הזעירים מסביב לעיניים ובצידי הסנטר. היא קלטה שהיא חייבת לצאת מהשיכון ומהר. היא הושיטה את ידה אל קופסת הסיגריות, הוציאה אחת, שלוש שנים היא לא עישנה.
***
חברת האחים ד.ל. קבלנים בע"מ היא חברה משפחתית, הבנויה על יסודות חזקים של כל מה שהמילה "משפחה" מייצגת – שיתוף פעולה הדוק, עדכונים שוטפים כל העת וכן עזרה ותמיכה על כל צרה שלא תבוא, וכן, גם הצרות באו לפעמים. את הקריירה התחיל האח הבכור דני שפטיהו עם שחרורו מהשירות הצבאי, בתחילת שנות השבעים, כנהג ומפעיל ציוד כבד בחיל ההנדסה. אחיו ליאור, הקטן ממנו בשנתיים, הלך אחריו באש ובמים לאותו החיל. ליאור מפעיל הדי־ניין היה "משוגע על כל הראש", כדברי משפחת שפטיהו, וכפתרון לכל בעיה ביטחונית חמורה היה מציע מיד, בכל ויכוח שהתעורר, "לעלות עם הדי־ניין ולמחוק את השטח ולגמור עם זה". ואכן, לא אחת הסתבך ליאור בכל מיני קטטות שונות ומשונות באזור הצפון בכל מזנון ובית קפה או מסיבה שארגנו החבר'ה.
משאת נפשה של רוזה שפטיהו, שהגיעה בתחילת שנות החמישים מפולין, הייתה לחתן את שני בניה ולתת לנחום בעלה לצאת לפנסיה מהנהלת החשבונות אצל חברת וינברגר ושות', חברה זעירה לשיפוץ. תחילה התחתן דני בכורם עם רחלי ממושב בית חרות, וחמש שנים אחריו התחתן ליאור עם רעות סרי. ליאור לא שינה את אופיו הפתוח והספונטני והמשיך בדרכו לפקוד את בתי הקפה למפגשי בירה עם החבר'ה. רעות לא ראתה זאת בעין יפה. כבת למשפחה ספרדית אריסטוקרטית, רצתה לאפות בורקס וממולאים ושכולם יבואו אליהם הביתה לפחות פעם בשבוע. צייתנית ושקטה הייתה. לבסוף, לאחר שראתה שעם ליאור שפטיהו לא כל כך מסתדר לה, החליטה בהתייעצות סודית עם המשפחה "ללכת לפני שיהיה מאוחר מדי", כפי שאמרה הסבתא לבית סרי. וכך נותר לו ליאור לבדו עם הציוד הכבד, קושי במציאת פועלים מנוסים להפעלת הכלים הכבדים ויציאות מדי ערב, שהוקדשו ללגימת בירה ולחיפוש אחר חברה חדשה לחיים.
כשהחליטו בעיריית חדרה על פרויקטים להתחדשות עירונית באזורים הוותיקים, החלו האחים ד.ל. קבלנים לחפש אחר פרויקט ראוי להשבחה וראוי להשבחת חשבון הבנק המשפחתי. וכך זכו במכרז על הבניין הישן באזור הסואן של המרכז, בצומת הרחובות ההגנה פינת לוחמי החירות.
***
קולות שקשוק המזלג בקערת הזכוכית עם הביצים העירו כל בוקר את משה רוזנר. המזל היה שמי שהכינה את הכריכים בבוקר הייתה איילת ולא הוא. גם כך משה אכל ביצים, נשם ביצים, והביצים הם אלו שפרנסו את המשפחה ונתנו לה תקווה למצב כלכלי טוב יותר. לכן לא היה למי לבוא בטענות. כל עוד נשמע שקשוק הביצים בבית, סימן שהכול תקין וזאת סיבה מספיק טובה להתרומם מהמיטה, למתוח רגליים, ללטף את הכרס הקטנה שהשתפלה מתחת לחולצת הטריקו המרושלת ולקום לעבודה.
דירתם של איילת ומשה הייתה ממוקמת בקומה השנייה, מעל איריס ומתחת למוריס ומדלן. הם אהבו מאוד אקססוריז, ואפילו שארבעת ילדיהם מחו בתוקף על כל פריט חדש שנכנס הביתה והפריע להם לרוץ חופשי, הפריט נשאר. הדירה הייתה משופעת בכריות מכל הגדלים והסוגים עם נצנצים ועם חוטי זהב. בכל פינה הוצבו כדים עם צמחייה וגם בלי צמחייה. הדירה עוצבה בצבעי אפור, לבן ואדום, כיוון שאיילת החליטה שכך צריך, ולכן הוחלף השטיח הכחול שנקנה רק לפני שנה וחצי. משה אהב את השיגעונות של איילת, ולכן הוא לא התווכח. אחרי הכול, בזכותה החשבון שלהם בזכות. אז למה להתלונן כשאין באמת סיבה. העיקר הבריאות.
הוא קם מהמיטה ונכנס למקלחון למקלחת הבוקר. יום ארוך ציפה לו. הוריו הורישו לו את המסעדה הקטנה באזור התעשייה ולא הייתה לו שום התחבטות לגבי העתיד. מגיל אפס ידע שיעבוד בעסק המשפחתי. המסעדה הקטנה הייתה מפורסמת בזכות המאכלים הטעימים של אימא, אוכל מזרח אירופי: מרק קרעפלך או מרק עם אטריות ביצים, קוגל מתוק, גולש אמיתי סמיך וגם גפילטע פיש עם פרוסות גזר ורוטב אפרפר רוטט. כשחלפו השנים ואזור התעשייה התמעט מפועלים יהודים והחלה להגיע אוכלוסייה מעורבת, הורגשה ירידה במבקרים. משה כבר היה נשוי לאיילת, והוריו הודו:
"זה כבר לא משהו, מוישל'ה. אנחנו נותנים לך את המסעדה, שתמשיך, נלך הביתה ונחיה טוב בבית. נוכל לשחק קלפים ולצאת לטיול פה ושם. עכשיו, כל זה שלך", אמרו והביטו בצער בשולחנות המכוסים מפות שעוונית משובצות אדום ולבן, ובידיהם המקומטות והמיובלות, פשטו את הסינר ומסרו לו את המפתח.
תחילה הציעה איילת שיסגרו לחודש ויעשו חושבים. משה חש כי הוא חייב להמשיך ולא לאכזב את הוריו, שהביטו בו באותו מעמד בחשש פן ידאג לקבור את הייעוד שהיה שלהם ולהרוס לעצמו את הפרנסה המובטחת. באחד מהימים האחרונים של החורף, בעיצומו של חודש פברואר, חזרה איילת הביתה נלהבת והחליטה שיש לה תוכנית פעולה – לא מסעדה כי אם מזנון. מקום שבו באים לקחת אוכל וללכת, ללא מלצרים וללא בזבוז שטח מיותר. מזנון לאוכל מהיר ומשביע שכולם אוהבים. וכך נפתח לו מזנון "בתיאבון", שבו ניתן לקנות פיתות עם חביתה, מקושקשת וכן חביתות ירק. משה רוזנר לא הכיר חביתות ירק מבית הוריו. איילת לימדה אותו להכין חביתות ירק מעולות והם התאמנו עליהן בבית, ישבו וקצצו עשבי תיבול בישיבה ובעמידה, עד שרצפת המטבח הפכה לירוקה גם היא. מאז, הם מחייכים לבנק והבנק מחייך אליהם.
בבוקר, קם כשהוא מלא חיוניות, כי קיבלו לתיבת הדואר את ההודעה שהם ציפו לה. העניינים התחילו לזוז. הפנטזיות קמו לתחייה ביתר שאת והזוג איילת ומשה רוזנר כבר ראו כיצד תוכניתם יוצאת אל הפועל והנה היא קורמת עור וגידים. החלום בוא יבוא ויתגשם. הפינוי בינוי בדרך. זו תהיה דירה מפוארת, יתווספו לה עוד חדר גדול ושירותים, ומעלית תביא אותם עד לפתח הבית. והמרפסת, כן, כן, המרפסת שתיבנה תהיה הדובדבן שבקצפת, וממנה יוכלו לצפות אל הים ואל האופק. הוא ליטף את לחיו הלא מגולחת ופסע לעבר המקלחת, בביטחון שהאקזיט כבר בדרך. והוא קרב למשפחתו, מבלי שאף אחד יוכל לעצור אותו.
***
השמש שקעה והחושך החל לעטוף את העיר. רוח חזקה של חורף הבריחה את התושבים לביתם. בצומת ההגנה בפינת לוחמי החירות החלו להתכונן לאסיפת הדיירים. כיסאות הפלסטיק הלבנים סודרו בסלון של פאני ופנחס כהן. בכורסת הטלוויזיה התיישב והתמקם לו ליאור. בדיבורים הוא חזק ובוויכוח עוד יותר. ככל שירגיזו אותו יותר ויקשו בשאלות כך יהיה חריף וחד יותר. אצל האחים ד.ל. קבלנים בע"מ לא יהיו חוכמות. דני נשאר בבית, דיבורים זה לא הבייבי שלו. כמו תמיד, כשהיו דיבורים הוא שלח את ליאור.
מוריס פתח את הדלת והתיישב בעייפות, במבט מהורהר סקר את השכנים. את רובם לא הכיר – דיירים מכניסות אחרות, בעוד שאת חלקם זיהה והנהן בראש לעומתם. הצעירים שבהם נראו דרוכים כאילו קיבלו לפתע הודעה על הגרלת הפיס השבועית, והמבוגרים, כמוהו, התיישבו בשקט והתכנסו בתוך עצמם כאילו ניסו להתקפל ולהצטמק. אם היה ניתן, היו מבקשים להיעלם כרואים ואינם נראים. כאילו חרדים לעתיד ומחשבים את גילם ועורכים חשבון נפש.
אחריו הופיעו משה ואיילת. היא לא שיחקה משחקים, בכיס המעיל הכינה דף עם שאלות. דחף בלתי נשלט של רצון בשינוי התעורר בהם לפתע. חיים חדשים ומרתקים מחכים להם, הם משוכנעים לגמרי.
כשהשעון הראה 8:45 ליאור התחיל לספר שתוך שנה וחצי ייבנה לו לתפארת בניין חדיש ומחודש, שיתווספו לו עוד שתי קומות. בנוסף, לכל דירה יתווספו חדר ממ"ד ומרפסת הפונה לחזית. השיפוץ יסתיים בבניית המעלית שתשדרג את הנכס למחיר חסר תקדים, ועל כך עוד יסופר בדברי הימים של העיר חדרה, שכן הצומת של ההגנה פינת לוחמי החירות ייהפך לצומת מרכזי ויהפוך את כל האזור לאבן שואבת שבעקבותיה כל האזור ישופץ וייבנה מחדש. כך שיפץ לו ליאור במילותיו הגרנדיוזיות והמשיך להלל ולפאר, ומשנייה לשנייה הלכה ותפחה החברה של האחים דני וליאור שפטיהו קבלנים בע"מ, שהולכת לשנות את פני העיר.
דממה מעיקה הפכה כעבור דקות ספורות למבול של קולות. שאלות נזרקו לאוויר החדר, שהתחמם לפתע, ובליל הקולות הופנה לקבלן המבצע שהחל לענות תשובות מהפה אל החוץ ומדי פעם גם רעם בקולו וביקש קצת שקט וגם שימזגו לו מים בכוס הזכוכית המונחת לפניו. כעבור שעתיים הוא כבר זע באי נוחות מורגשת יותר ויותר עד שלבסוף אחז במפתחות בידו האחת ובשנייה רכס את המעיל והודיע שהוא חייב לזוז ושאת ההצבעה על הבעד והנגד יעשו בלעדיו.
ממש לפני היציאה מהדלת הבחין בכך שחסר דייר אחד. הוא שאל בעניין את מוריס, ששתק כל אותו הערב, ומוריס ענה לו באדישות:
"זאת איריס, היא גרה בשכירות והיא רווקה, היא לא באה וגם לא תבוא".
***
בכורסה הירוקה שלה ישבה מדלן ובידיה המסרגות. האפודה של מוריס מוכנה. היא עברה שוב על הפתח ווידאה שהשורה האחרונה תהיה מדויקת. אפודה חמה לבית לימים קרים במיוחד. הצמר האפור לא נגמר לה, והיא חשבה שאולי מהשארית תסרוג צעיף עם פרנזים לסיגל, כמו שראתה אצל איריס, השכנה מלמטה. כמה צעיפים יש לה לזאת, בכל פעם צבע אחר על המעיל. טוב, מה יש לה למסכנה הזאת בחיים. תמיד כשמדלן סורגת, כל המחשבות באות ועולות ויוצאות מהראש, ללא שליטה, עומדות בתור ומנסות להידחף ונלחמות אחת בשנייה. כך היא מפליגה לעתיד, לעבר וקצת להווה ומנסה למקד את עצמה במקום שראוי כי תהיה. מצד אחד מאוד הייתה רוצה להיות עכשיו זבוב על הקיר אצל פאני ופנחס כהן, לראות את כולם ולשמוע מה יש לקבלן לספר. מה עם מוריס, האם יפתח את הפה וישאל משהו? ומה יש לשאול? היא ומוריס היו הדיירים המבוגרים ביותר בשיכון, ראשונים נכנסו ולא עזבו מתחילת שנות השישים. מה אשם הקבלן? מה יעשה? גם כך לא ידעה מה היא רוצה, ומוריס יודע? השעון הראה 22:55 ועדיין לא נפתחה הדלת. היא החליטה להיכנס למיטה ולנמנם עד שיבוא.
כשעלה מוריס במדרגות הרגיש היטב את הזמן שחלף, בכבדות הרים את רגליו ואחז במעקה הברזל המתקלף באותם המקומות המדויקים שבהם הניח תמיד את כף ידו המחוספסת והמיובלת. הלוואי ומדלן כבר ישנה, אולי אפילו נוחרת קלות, העיקר שלא יצטרך בשעה אחת עשרה להתחיל ולספר ולדבר וגם להתווכח. ריבון העולמים, שתישן. לא הייתה לו למוריס ולו טיפה קטנה של אנרגיה לדבר. כל פסיעה ופסיעה כבדה עליו. מה, המזל שלהם עכשיו מופיע לו פתאום, בשליש האחרון לחייהם? האם הוא ומדלן לא חלמו מספיק ורצו חיים קלים יותר? רצו אבל לא קיבלו. סיגל שיגעה אותם בבית, עם כל החברים שבאו והלכו עד שתפסה לה את האיתמר שלה ועברה לגור איתו בתל אביב.
מדלן, עם מחלת הלב שגילו לה אחרי שנותרו לבדם, סובלת בשקט מחולשה וממשיכה לעבוד ולבשל להם כאילו כלום לא קרה והיא עדיין הבחורה השקטה והיפה שהביא לשיכון, הראה לה את הבניין והיא חייכה והסכימה להתחתן. עוד שנה מפעל הצמיגים ייפרד ממנו לשלום והוא, השד יודע מה יעשה. הוא צחק צחוק מריר וראה את דמותו של הקבלן הפטפטן שבא להבטיח להם חלומות. לא, לא, זה לא בשבילו, לא למוריס שרצה לפרוש, ללכת לים ושמדלן בבית תכין לו את הדגים והפלפלים שהוא כל כך אהב. עוד חדר? עוד שתי קומות? מה יעשו בהם? כל מה שרצה הוא ללכת להביט בים, לשבת לנוח ולישון. כמה רצה לישון. המפתח הסתובב בחור המנעול והחליק בשקט החוצה. הוא הניח אותו במאפרה הקטנה על השולחן העגול שמתחת למראה, חלץ את נעליו ונכנס על קצות אצבעותיו אל חדר השינה. מדלן ישנה, אלוהים איתו היום. הוא נישק את המזוזה לאות תודה. המקלחת תחכה לבוקר. הוא הסיט את השמיכה והחליק בשנייה אל המיטה, הושיט את ידו למנורת הלילה וכיבה את האור.
***
בקומה השנייה בבניין מספר 12 האור דלק בסלון. גם המים רתחו. משה אפילו לא חלץ נעליים, מיד ניגש להכין קפה לו ולאיילת, שהשעינה את הרגליים על ההדום עם ריפוד הקטיפה והנצנצים. היא חיכתה בקוצר רוח שישבו לדבר.
"בוא כבר, בוא", אמרה לבעלה. "שששש... עוד תעירי את הילדים", בא והניח את שני הספלים החדשים, המעוצבים גם הם בשחור־לבן, על השולחן.
היא נעמדה מולו, ידיה על מותניה ועיניה פקוחות לרווחה, "אתה קולט איזה אקזיט אנחנו הולכים לעשות כאן?"
"שמעתי בדיוק כמוך", ענה לה וחייך בחיוך בוטח ושחצני.
"תבין", היא אמרה, "הפנטהאוז שמתוכנן בקומה העליונה? אני רוצה אותו".
דממה נפלה כרעם, גודל ההכרזה הלך והתבהר מול עיניו. איילת לא תסתפק בחדר הנוסף ובמרפסת. את הפנטהאוז היא רוצה. לפתע צץ ועלה לו כאב ראש זעיר ומעצבן שהתחיל למלא את המצח. מי כמו משה יודע שכשאיילת רוצה, איילת מקבלת. לאחר שלגם מהקפה כמה לגימות וניגב את עיגולי הזיעה מהמצח, לקח אוויר ופתח בהרצאה קצרה על כל ההוצאות הקרובות שהם התחייבו להן השנה.
"את זוכרת את חוג השחייה לשלוש הבנות? תגידי, ואורן – הוא מתחיל קורס כושר מיוחד לקראת השירות הצבאי. ומה עם הזומבה שלך? והספרית שאת הולכת אליה כל שבוע? כ ל ש ב ו ע! מה את חושבת? ועוד לא דיברתי על המלון מחנוכה, שהתשלומים עליו רק התחילו לרדת מהחשבון. שמונה תשלומים!" הוא שאג, "אני רק מזכיר לך! מה את חושבת, שאפשר לקנות פנטהאוז מחביתות? אלה סכומים שאת לא מדמיינת!"
"אל תשכח בזכות מי יש לך את המזנון!" התרעמה אשתו. "אם לא אני, מזמן היינו במחלקת הסעד של העירייה. רק בזכות החביתות ושני העובדים המסורים שהתעקשתי עליהם העסק הולך, בלי עין הרע, אז מה הבעיה? אנחנו לא יכולים לקבל משכנתה? אם יש אפשרות, צריך לקחת אותה בגדול. אתה תמיד חושב בקטן, אולי תפתח קצת את הראש?"
שעת חצות. אפילו התריסים עדיין לא הורדו בקומה השנייה.
"טוב, טוב, הבנתי", מלמל משה, כדי להשכין שלום בית ולהביא סוף לוויכוח. השנים הרבות יחד לימדו אותו דבר או שניים.
איילת נראתה מרוצה, והוא קם לקחת כדורים, הפעם שניים, אחד נגד כאב הראש והשני נגד צרבת.
***
הבוקר עלה, מעונן וקר. טפטופים דקים של גשם, לחות באוויר. איריס אזולאי הידקה את הכובע הסרוג על ראשה, הצעיף הודק גם הוא על הצוואר, גופה כבר כיוון את עצמו אוטומטית לתחנת האוטובוס, למשרד באולגה. היא שמעה את הפסיעות מאחוריה והסתובבה. מוריס, בבגדי העבודה הכחולים ובמעיל דובון ישן, ניסה להדביק את צעדיו לצעדיה. "בוקר טוב, איריס, מה שלומך?" אף שחייך, הבל האדים מפיו התפזר והתנדף בשנייה ואיריס ראתה את העצב הגדול המקיף את אישוניו.
"היי מוריס, מה נשמע?"
"טוב, טוב. אתמול הייתה ישיבת דיירים, את יודעת, בעניין תוכנית הבנייה".
"כן, כן", ענתה.
"את יודעת, זה בלגן שלם. לא יודע מה עושים. מדלן, היא שותקת, רוצה שאני אסדר הכול לבד. מה אני צריך את הבלגן הזה".
איריס דווקא חיבבה את השכן מהקומה השלישית. "מה הבעיה? הקבלן ידאג לכם. לכו תגורו בשכירות, תחפשו משהו פה באזור, ואחר כך תראו".
"כן, אבל מה אנחנו צריכים את הגודל הזה? עוד חדר, עוד מרפסת, ללכת לשנתיים מהבית, מה, יש לי משפחה כל כך גדולה?" הוא חייך בכאב.
איריס החלה לרחם עליו.
"אתה יודע", אמרה, "אני גרה כאן כבר תשע שנים. ללכת ולחפש מקום חדש זה ממש לא פשוט לי. אתם לפחות תרוויחו משהו מהבלגן הזה".
מוריס הנהן אבל לא התנחם. הנחמה הקרובה ביותר באותו הבוקר הייתה במפעל הצמיגים, בקפה החם, בכוס חד פעמית גדולה, שיכין לעצמו כשיגיע.
מדלן כבר סיימה לאבק את הרהיטים. היא מרחה חמאה על הלחם והשתעשעה ברעיון לקפוץ לפאני ולברר מה היה אתמול בישיבה, לפני שתשמע בערב את כל הסיפור ממוריס. היא ופאני היו ידידות טובות מאז שהם נכנסו לגור בבניין. אומנם גרו בכניסות אחרות אך היו נפגשות בסופר וגם לפעמים יוצאות לאותה תחנת אוטובוס באותה השעה. אבל מה לה ולפאני כהן? שוב התחרטה, לפאני יש שלושה ילדים, מצבה שונה ממצבם, והיא בטח שמחה מאוד על האפשרות להגדיל את הדירה שלהם. אין לה, למדלן, עם מי לדבר, אף אחד לא יבין אותה. עדיף לחכות למוריס, הוא יספר לה בערב.
לאחר שהתאפרה והסתרקה, הביטה בשעון, עוד חצי שעה היא צריכה להיות במתנ"ס. היא לא ויתרה על שיעור הרקמה האומנותית. כבר שלוש שנים לא החסירה אף מפגש. הסריגה והרקמה גרמו לה להירגע מטרדות החיים. מילדות אחזה במחט, עוד במרוקו כשסבתא ויולט הראתה לה איך רוקמים. את כיסוי החלה הראשון רקמה עם סבתא. את הסריגה היא למדה בארץ ישראל בצריף במעברה. מאז עברו כל כך הרבה שנים אבל את האהבה למלאכת יד מעולם לא זנחה. ועכשיו, לעת זקנה, היא גאה שידיה עדיין חזקות וזריזות והיא מצליחה לעבוד איתן ולהוציא מהן עבודות יפות ומוצלחות לתפארת. מדי סוף שנה הוצגו לקהל הרחב כל יצירות הפאר של המשתתפות בחוג. מדלן הייתה שולחת אותן לסיגל או מקשטת בהן את ביתה.
בדרך ליד הצומת ראתה התקהלות של כעשרים איש ולידם ניידת משטרה. כשהתקרבה ראתה את השלטים המונפים: "דמנו לא הפקר", "תנו לנו לחיות". הפגנה עם רישיון ליד המתנ"ס, בדיוק ביום שיש לה חוג. בדרך כלל ברחה מהתקהלויות, אבל משהו בפעם הזאת כמו הדביק את רגליה אל המדרכה, היא ראתה אישה כבת שישים לערך מנפנפת מול עיניה בד לבן, גופייה מוכתמת באבק פחם אפור. האישה זעקה:
"תראו, הכול מלא פחם, כל הבית פחם".
מדלן התבוננה בה והתקרבה. נציגות דיירים משכונת חפציבה הפגינה על זיהום האוויר מתחנת הכוח "אורות רבין" ושוב, זעקות:
"לא נמות בגלל הפחם!" "איפה נציג חברת החשמל שהבטיח להגיע?"
ליד המתנ"ס ממוקמת שלוחה של המשרד לאיכות הסביבה, והתושבים הזועמים מילאו את הכניסה אליה.
טוב שראיתי את זה, נאנחה מדלן וחשבה. בן אדם צריך לקבל מה שהוא צריך לקבל. ואם לא, אסור לשכוח שמותר להתנגד. יש כתובת לכל דבר. ימי המעברה חלפו מזמן ואותה ואת מוריס לא ישכנעו לעשות מה שלא יתאים להם. את זה, את הדבר הזה בדיוק, היא תגיד לו למוריס, בערב, כשיחזור. בתנועה נחרצת סובבה את הגב ועלתה במדרגות לשיעור הרקמה שלה.
לא רק מדלן הביטה בהפגנה. ממרום הקומה השלישית בבניין, צפו בה גם במשרד הקבלנים של האחים ד.ל. דני וליאור. גופם של האחים היה מוטה קדימה והם רכנו על החלון וחיכו לנציג המשרד לאיכות הסביבה. לבסוף התיישבו על כורסאות העור השחורות והחליטו להמשיך בישיבה שנקבעה. הם לקחו את הפרויקט החדש שלהם ברצינות ובאחריות, שמחו שהבניין שייבנה ממוקם בצד הדרומי של העיר, רחוק מתחנת הכוח. אבק פחם לא יהיה בו.
לאחר שליאור נתן סקירה קצרה על הישיבה אתמול בלילה, הוחלט להזמין את הדיירים לפגישה ולהתחיל הליך של חתימה על החוזים שעומדים לצאת אל הפועל. האדריכלית שתייעץ לדיירים ותכין את שרטוטי הדירות, כך הוחלט, תהיה אלכסנדרה שגיא, שלמדה בבית הספר התיכון עם ליאור. בשביעית ובשמינית הם היו חברים טובים וגם בתקופת השירות הצבאי שמרו על קשר. אלכסנדרה תמיד הייתה תלמידה מצטיינת. הגיעה לארץ מברית המועצות לבד עם אימא שלה, ישר לחדרה. חוץ מלימודים ומוזיקה, אלכסנדרה לא התעניינה בדבר. ההשקעה בלימודים השתלמה, והיא הייתה לאדריכלית מצליחה ושותפה במשרד מכובד ששמו מפורסם בכל האזור, "שגיא את אבידר". גם לאלכסנדרה היו חסרונות, והעיקרי שבהם היה הסיגריות. היא עישנה בשרשרת, אצבעות ידה הימנית צהובות וקולה צרוד. המשרד היה אפוף עשן דרך קבע, אבל כישרונה חיפה על החיסרון וליאור אהב לשמר קשרים מהתיכון.
הפרויקט מילא את מחשבותיו של ליאור והאיץ את פעימות ליבו. היו לו תוכניות ארוכות טווח והוא לטש עיניו בסקיצה של הבניין המפואר והביט על הקומה האחרונה שלו, אל הפנטהאוז, שאותו הוא ייעד לעצמו, כדירת החלומות שלו. זוהי הדירה הראויה לקבלן המצליח של העיר.
עננים שחורים כיסו את השמיים, גשם חזק החל לרדת. החזאים החורף דייקו מאוד, אמרו שירד גשם בערב והנה רק סגר מוריס את הדלת ורעם התגלגל, הרעים את הדירה הקטנה.
"תרצה משהו חם?" מדלן הופיעה בדלת המטבח, "בדיוק מילאתי מים בקומקום".
מוריס התבונן בה, עטופה בסוודר הסגול, הגדול והעבה שסרגה לעצמה לפני שנים.
"כן, אני אשתה".
מיד הונחו על שולחן המטבח עוגיות טריות שקינמון ושקדים בזוקים מעליהן וספל הקפה הישן והסדוק בטורקיז בהיר, שמוריס לא הסכים שתזרוק, הוגש לו ליד. היא התיישבה מולו. לעצמה לא הכינה דבר. כל אותו הבוקר חשבה מה צריך לעשות, המילים כבר בפיה והיא לא נזקקה לשום משקה.
מיד אחר שלגם מוריס את הלגימה הראשונה יצאו תיאורי אמש מפיו. תחילה לאט ובהיסוס ואז בשטף, כעיתונאי שבא לסקר לקהל המאזינים מה אירע בדיוק, לפרטי פרטים. תחילה מדלן הקשיבה, ואז הגיעו השאלות החוקרות:
"תגיד, פאני כהן דיברה? ובעלה? ואיילת רוזנר הייתה גם? ואיריס באה? ומה שלום הזוג ההוא החדש שנכנס לפני שנה, שגרים מתחת לפאני..."
מוריס השיב על כל שאלותיה בסבלנות, כיוון שידע שהערב רק התחיל והוויכוח עוד לפניו.
תוך כדי לעיסת עוגייה אחת, שכן גם מדלן לא תמיד יכלה להתאפק ולגזור על עצמה צום ארוך, היא סיפרה על ההפגנה שראתה בכניסה לשיעור הרקמה, ועל התושבים האומללים שביתם מתמלא באבק פחם מתחנת הכוח וכיצד שכרו עורך דין והחלו להתכונן למאבק ממושך וצודק.
"היום לתושבים במדינה יש זכויות! ובטח גם לתושבים ותיקים שקשרו את גורלם עם הקמת המדינה הזאת ושהושיבו אותם כילדים במעברה והם והוריהם וכל משפחתם אכלו חרא, מהרגע שפקחו עיניים ועד ששכבו לישון על המזרנים מהקש, עייפים, רצוצים ושבורים!" אמרה, עיניה בורקות. "ולכן, אם רוצים לשפץ, בבקשה, שישפצו. ואם רוצים לבנות, בבקשה, שיבנו. ואם צריך ללכת לגור במקום אחר שנתיים, ילכו. הם יבחרו מקום טוב, טוב מאוד, והקבלן ישלם. ואם לא ירצו לחזור – לא יחזרו".
גם כך נמאס לה מהשכונה והוא, מוריס, בקרוב, יסיים את העבודה ונראה... נראה...
בשעה עשר שכבו שניהם לישון. נרדמו יד ביד וסיכמו באחווה חד פעמית ומיוחדת מאוד שגם לקשישים מותר לפעמים להתחיל הכול מהתחלה.
***
בשנת 1891 הוקמה המושבה חדרה על ידי אנשי העלייה הראשונה, תחילה הייתה מלאת ביצות והודות לכספים שהגיעו מהברון רוטשילד ניטעו עצי האיקליפטוס. כיוון שהנטיעה לא הועילה, הפתרון היה חפירת מנהרות שינקזו את המים אל הים. רק בשנת 1952 הוכרזה כעיר. בשנות השמונים וכן בשנות התשעים גדלה העיר, עם העלייה הגדולה מרוסיה ומאתיופיה, אך עד היום קיימים האיקליפטוסים ביער חדרה. שכונות חדשות, קניון, רכבת ובית מלון הפכו את העיר למשגשגת. בנייה חדשה ופרויקטים להשבחה בבניינים ישנים יש לרוב. הדבר הפך לעניין שבשגרה. תושבים ותיקים וחדשים מחכים שיגיע תורם להתפנות על מנת לשפץ את בניין המגורים, ואפילו תרים אחרי פרויקטים שכאלה. כל אחד וחלומותיו שלו.
הראשונים שמגיעים לשבת על תוכנית השיפוץ של דירתם אצל אלכסנדרה הם איילת ומשה. משה הגיע מתוח לפגישה שנקבעה לחמש אחר הצהריים, עייף מיום עבודה, ואילו איילת עלתה במדרגות ערנית, מלאת אנרגיה ורוח קרב, ובנחישות פתחה את הדלת. ליד שולחן הישיבות העשוי זכוכית ישבה אלכסנדרה והפריחה טבעות עשן לחלל החדר הדחוס. הם לחצו ידיים והתיישבו. איילת בחנה מקרוב את הדמות שהתחילה לגלגל מולה ניירות לבנים. אצבעותיה צהבהבות מניקוטין, ציפורניים עשויות כהלכה וכל ציפורן צבועה בצבע אחר, לעיניה משקפיים שחורים מפלסטיק ושערה קצוץ. סקירתה המהירה אך הדקדקנית של איילת הגיעה לסיומה כאשר נעצה מבט בחולצת הסריג השחורה של האדריכלית, כיוון שזו החלה לדבר, בעברית מעולה במבטא רוסי קל.
איילת הקשיבה, הציגה בפניה שאלות והבינה שהחדר הנוסף בדירתם הנוכחית יהיה ממ"ד, שבו חלון קטן. משה האזין להן ולבסוף שאל על המרפסת. כשהגיעו לתוכניות של הפנטהאוז, נגלו לאיילת מהשרטוטים סדרי גודל שכלל לא ידעה על קיומם. לרגע נבהלה ותהתה אם הדבר בכלל יכול לבוא בחשבון, והחלה להריץ בראשה מספרים במהירות. האם הפדיון היומי, החודשי והשנתי יכול לכסות ולממן דירת גג המשקיפה אל הים? האם יוכלו אי פעם לשבת על סט הראטן המיוחד שהיא תקנה להם, כשכוסות זכוכית גבוהות בידיהם, ולהתבונן בשקיעה? אלכסנדרה קטעה את מחשבותיה ואמרה שנדמה לה שכבר יש קונה פוטנציאלי רציני שהתעניין בפנטהאוז והיא כלל לא בטוחה שהוא יעמוד למכירה. איילת לא האמינה, ובכל זאת ניסתה להתאמץ לזכור אם שמעה משהו ממישהו שמכיר מישהו שדיבר משהו על הפנטהאוז המשקיף אל הים והיא כלל לא העלתה על דעתה מי האיש המעוניין. כך או כך השמש שקעה וכבר היה מאוחר. ושוב הגשם התחיל לרדת והם מיהרו הביתה ונסעו בשתיקה חזרה לביתם.
הזמן עבר לו בעצלתיים והחורף פינה מקום לבואו של האביב. פרחים חדשים נשתלו בכיכרות ושמש חמימה בצבצה מדי פעם בשעות הצהריים. המעילים הוחלפו לעליוניות דקות יותר והמרץ חזר לצעירים ולצעירים ברוחם.
מה השתנה? לא הרבה, כל איש וענייניו, כל אדם ומחשבותיו. וכך, בוקר אחד, נכנס ליאור לכניסה לבניין הישן עם קבלן המשנה המיועד וכמה מפועליו, כדי להתחיל לגדר את השטח. ביחסי ציבור ליאור ממש מומחה, ולכן החליט בשעה ארבע אחר הצהריים – לפני שייתלה השלט המכריז על השיפוץ ועל האחראים לשיפוץ, לעלות ולדפוק על דלתות הדיירים ולאחל לכולם בהצלחה וכן להבטיח הרים וגבעות על מנת להעלות את המורל.
ראשונה בסבב הייתה פאני כהן, שהרגיש מחויבות מיוחדת אליה, היות שהיא הייתה המארחת. פנחס ופאני ניצבו בכניסה וקידמו את פניו, בציפייה למוצא פיו. הם שמעו את ההמולה בכניסה, והמשאית הגדולה שחנתה חסמה את פתח שער הברזל.
"מה שלומכם?" לחצו ידיים. ליאור הודיע כי עוד חודשיים וחצי, לאחר פסח, חייבים לפנות את הבניין. הוא התעניין היכן הם הולכים להתגורר בשנה וחצי הקרובות. "הסתדרנו", הסתפקו בתשובה קצרה ולא הוסיפו עוד.
ליאור שפטיהו יודע ומכיר היטב את החשדנות ואת האי-ודאות שבמערכת היחסים בין דיירים לקבלן. תחילה הדייר להוט לשתף פעולה ומרבה בשאלות בחביבות אין קץ, אך ככל שהתהליך מתקדם והבנייה מתבצעת, כך מסתגר כל אחד עם דעותיו ומגלה חשדנות ועוינות ואומר: "אם לא יעמוד במה שהבטיח, אוי אוי, איזה חיים קשים נעשה לו". לכן ליאור הנהן ואמר: "שהכול יהיה טוב. בהצלחה ושלום". הוא היה בטוח שבפעם הבאה שמר פנחס כהן ידבר איתו השיחה תהיה שונה לגמרי ותתחיל במשפט: "אתם חייבים לנו שכירות כבר לפני חודשיים, אם זה לא יטופל במיידי, אנחנו נוציא צו להפסקת הבנייה". מי כאחים דני וליאור מכירים את המצב בצורה הטובה ביותר. כבר ליוו עשרות דיירים וידעו כיצד להתכונן.
לא כל הדיירים פתחו לליאור את הדלת, אף שחלקם בבית. מוריס פתח לו את הדלת והוביל אותו אל הספה הירוקה. לפני כמה ימים פרש מהעבודה ויצא לפנסיה, סיפר לו.
"טוב מאוד", ליאור טפח על גבו, "זה תזמון מצוין בשבילך. יש לכם לאן ללכת?"
"עוד לא החלטנו", אמר מוריס.
"אל תחלמו, אין עוד הרבה זמן – אנחנו מגדרים את הבית, אחרי פסח מתחילים".
"כן, כן, אני יודע", השיב מוריס, מספר שהוא ומדלן עדיין מתלבטים לגבי הדירות שראו ויקבלו החלטה אחרי החג.
ליאור קם ללכת, הוא חיבב את האיש השקט והמנומס שראה בישיבת הדיירים. אין לו פוזות. אבל מה הוא חושב בליבו – זו תעלומה בעיניו, וכך גם אשתו, שהתעלמה ממנו – כבר כמה פעמים ראתה אותו ואפילו שלום לא אמרה, רק התבוננה בו בחשדנות. זוג מוזר, הרהר ליאור, לא יודע עם מי יש לו עסק. הוא נזכר בביטוי הצרפתי "שרשה לה פאם" – אולי האישה שבחנה אותו מחליטה והבעל רק מעביר אינפורמציה. הוא גיחך לעצמו. ליאור שפטיהו לא נולד אתמול.
אצל משפחת רוזנר נשמעו קולות רמים של ילדים מדברים. ליאור התבונן בדפים שבידו. זו האישה שמתעניינת בפנטהאוז, סיפרה לו אלכסנדרה. הוא מחליט לוותר הפעם.
ביציאה מהבניין נתקל באישה לבושה במכנסי ג'ינס המחייכת לעברו חיוך מלא שיניים צחורות. הוא הציג עצמו בפניה ושלח יד ללחיצה.
"אני איריס אזולאי".
הוא נעמד מאובן ולא הצליח להפסיק לנעוץ מבטים ובו ברגע החליט שההיכרות מצדיקה כוס קפה. באופן ספונטני נקבע תאריך, יום חמישי בערב.
***
יומיים לפני חג הפסח ישב מוריס במונית, הוא התרווח ליד הנהג והשעין את ראשו לאחור, עצם את עיניו ועשה עצמו ישן. מאחור ישבה מדלן והתבוננה מהחלון אל הנוף המוכר כל כך שחלף על פניהם. הם נסעו לסיגל לתל אביב לערוך
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
