הבנת האוטיזם דרך שיטת ההנחיה המהירה

סומה מוקהופדהיי, כמו אימהות רבות אחרות, לא הייתה מוכנה לקבל את הדעה הרווחת על אבחנה של האוטיזם בתפקוד נמוך.

סומה פיתחה דרך ללמד את בנה לקרוא, לכתוב ולתקשר בניגוד גמור לפרוגנוזות שניתנו לה.

כיום טיטו הוא סופר וסומה הקדישה את חייה להוראת והפצת שיטת ה-Rapid Prompting שלה, שיטת ההנחיה המהירה, לילדים ולבוגרים אוטיסטים סביב העולם.

עבודתה של סומה מוכיחה את מה שהורים רבים חשבו: שתלמידים עם אוטיזם מסוגלים ללמוד ברמה אקדמית שנחשבה גבוהה מדי עבורם.

בכוחו של חינוך אקדמי לשפר את חייו של כל אדם, ושיטת ההנחייה המהירה (Rapid Prompting Method) היא המפתח למתן חינוך ולפיתוח תקשורת עבור תלמידים על הרצף.

ספרה פורץ הדרך של סומה מתאר את שיטתה החדשנית ומשמש עבור הורים ומחנכים מדריך ליישום המתודולוגיה שמשנה חיים - צעד אחר צעד. הספר מסביר את הרקע המדעי שמאחורי שיטתה היעילה והמיוחדת של סומה ונותן הוראות לכל שלב ביישום ובבניית שיעורי ה-RPM עם סוגים שונים של תלמידים.

הבנת האוטיזם דרך שיטת ההנחיה המהירה הוא מדריך פורץ דרך למען חינוך של אנשים עם אוטיזם. הוא שובר את אותם המחסומים שעד כה כפו בידוד וחוסר תקשורת על אוכלוסייה זו.

סומה היא מורה מחוננת שנתנה קול לבנה ולאין-ספור לומדים נוספים עם אוטיזם. סומה עובדת עם אנשים שנחשבו כלא מסוגלים להתחנך - שבכל הקשור אליהם, מחנכים ומורים עד כה הרימו ידיים.

תוך מאמציה הבלתי פוסקים, סומה משנה את הדרך שבה החברה מבינה מהו אוטיזם ונותנת למחנכים ולמורים דרך לגישה שונה.

"לבני יש מה שמכנים 'אוטיזם עמוק'. ניסינו גישות שונות תוך כדי כך שאנו עובדים עם מיטב המקצוענים שבארה"ב. לאף גישה לא הייתה השפעה מכרעת כפי שהייתה לגישת ההנחיה המהירה של הגב' מוקהופדהיי. המשכתי לעבוד בבית בעזרת שיטה זו ובני למד בעזרתה את מה שבתוכנית הלימודים הרגילה במתמטיקה והחל ללמוד אלגברה כשהוא לומד בהתאם לרמת הגיל או מעליה בנושאים נוספים".

Dr. Irfan Dahar ו-Shazia Dahar - הורים לילד אוטיסט בן 8

סומה מוקהופדהיי היא המנהלת החינוכית בפועל של HALO (מתן עזרה לאנשים על הרצף האוטיסטי דרך למידה ויצירת קשר) שבאוסטין, טקסס בארה"ב.

פרק 1

איך שיטת ה-RPM של סומה התחילה

לעיתים קרובות אני נשאלת מתי התחלתי לעבוד עם טיטו לראשונה. אימהות מעטות ביותר בהודו יכולות להרשות לעצמן את הלוקסוס של שימוש בחיתולים חד-פעמיים, ולכן עשיתי מה שכל אם הודית טיפוסית עושה: גמילה מוקדמת מחיתולים, כאשר טיטו היה רק בן כמה חודשים.

בשנתו הראשונה, טיטו נראה כמו כל תינוק רגיל, ולא ציפיתי לשום דבר אחר. נהניתי לצפות בו מתהפך ולאחר מכן זוחל, ועובר בין אבני הדרך ההתפתחותיות, בזמן התואם את גילו. למרות זאת, נרתעתי מלכבס את מכנסיו המלוכלכים. כשהוא היה עדיין תינוק קטן, הייתי לוקחת אותו לשירותים, ובדומה לכל אם הודית, הייתי שורקת כדי שיקשר את הצליל עם פעולת המעיים שלו, וכדי להרגיל אותו לישיבה בשירותים. טיטו אכן קישר את הצליל למקום ולפעולת המעיים. פסיכולוגים קוראים לתהליך עתיק היומין והמוכר הזה: התניה אופרנטית. באותה תקופה קרו "פספוסים", לא תמיד הוא הצליח. ניקינו אותו יחד, בידיים שלי ובידיים שלו. הוא היה צריך להרגיש את תהליך הניקוי בעצמו. זה הפך את טיטו לזהיר יותר, מפני שבדיוק כמוני, הוא לא אהב לנקות את עצמו. הוא נגמל מחיתולים בתחילת שנתו השלישית.

טיטו לא שיחק עם ילדים אחרים, ולא כמותם. ניסינו לשלב אותו בקבוצה וחשבנו שהוא ייאלץ לשחק, אך טיטו לא תקשר עם הילדים האחרים. הרגשתי שטיטו אפילו נכנס לפאניקה מעצם היותו מרוחק מהבית. ניסיתי להגן עליו שלא יהיה מתוח, ראיתי שילדים החלו לחקות אותו ולצחוק עליו. לא יכולתי להרשות שטיטו יהפוך למושא הלעג של הילדים ושגאוותו בגיל הזה, ובכל גיל — תיפגע. האם היה מודע לכך שלועגים לו? תשובתי היא שלא רציתי שידאג בנושא זה. אף פעם לא ראיתי אותו כמישהו נטול יכולת לחשוב באופן הגיוני. אחרי הכול, איך ייתכן שבני שידע לבנות בעזרת גפרורים צורות גיאומטריות כל-כך יפות, ושזכר את המילים למנגינות, אינו רגיש מספיק ומודע להבין את מצבו חסר האונים, כאשר מסביבו העולם מחקה את ידיו המנפנפות?

ניסיתי לפתות ילדים באמצעות שוקולדים ופינוקים לבוא

אלינו הביתה. הנחתי שטיטו אולי ישחק אם הוא נמצא בסביבתו המוכרת. אבל טיטו כלל לא נשאר בקרבת הילדים, הוא רק נעמד בפינה, מופתע מההמולה הרבה והבלתי צפויה שלידו. "אולי הוא בוחר שלא לשחק" — אמרתי לעצמי. "יש לו זכות לבחור ועליי לכבד את בחירתו". לטיטו היה כישרון כבר מגיל מספר חודשים, להיזכר במנגינות, בקטעי מוזיקה נוספים ובמלל. הייתי שרה לו ובכוונה טועה במילים, והוא נתן לי סימן מילולי בכל פעם ששרתי מילה לא נכונה. זה היה המשחק שלנו בכל פעם שהיה לנו זמן, והיה לי כל הזמן שבעולם בשבילו. זוהי תפיסה מאוד מסורתית אך לפי דעתי — גם נחוצה, ואני גאה בה. קיוויתי לראות אותו מתקדם, אבל הצעדים הבאים שעשה היו שונים מהצעדים של הילדים האחרים. לדוגמה: בגיל שלוש הוא עדיין לא דיבר. למה? הצעות וניסיונות להבין הגיעו מכל עבר. מה עוד יכולתי לעשות חוץ מאשר לקחת אותו לרופאים ולמומחים? כאשר אחד מאנשי המקצוע האלה הסיק שיש לו פיגור שכלי — זו הייתה פגיעה קשה. קיבלתי סחרחורת באותו רגע איום. נידונתי לחיים שלמים נטולי כל שאיפה עבור בני. כמה זמן נמשך אותו רגע? קראתי פעם שמרגישים שהזמן נעצר גם אם נעים במהירות האור. עבורי — הזמן עמד מלכת, אך בסביבתי הוא המשיך לנוע: לפניי, לצדדיי ומסביבי. נדמה היה שמחשבותיי נעצרו וחיכו שההלם יחלוף כדי שאוכל לשוב ולהיות בתיאום עם הזמן.

"בואי ונלך לקבל חוות דעת שנייה", הציע בעלי. "יש לו אוטיזם", אמר המומחה השני, פסיכולוג מכלכתא שבהודו. כאשר שמעתי אותה לראשונה, למילה "אוטיזם" לא הייתה שום משמעות עבורי. גם היום אין לה משמעות רבה עבורי, כשאני עובדת עם אנשים רבים שקיבלו את התווית הזו. בני וגם האנשים האחרים הם בני אנוש, ללא קשר לתוית שהם קיבלו. "מה עליי לעשות, מה אני יכולה לעשות עוד היום?" שאלתי. "שמרי על כך שהוא יהיה עסוק. העסיקי אותו", אמר לי המומחה. כאשר חזרנו מכלכתא, טיטו בני בן השלוש קיבל תווית של אוטיזם. התחלתי לערוך תצפיות בילדים אחרים בתשומת לב רבה — מה הם עושים ובמה טיטו כה שונה מהם.