כולנו מאחלים לעצמנו קצת יותר בחיים: אם רק הייתי קצת יותר עשירה, קצת יותר רזה. אם רק הייתי מוצא/ת בן/בת זוג, אם רק הייתי יודעת מה אני רוצה להיות כשאגדל… אם רק היה לי קצת יותר מזל. יש לך, את רק צריכה נוסחה שתדריך אותך איך להגשים את היעדים, המטרות והחלומות שלך, וסיפור אישי – דוגמה – שיעורר בך השראה וייטע בך תקווה. הספר הגרסה הכי טובה של עצמך יעזור לך להבין מה את באמת רוצה בחיים, היכן את נמצאת כרגע ומה תוקע אותך – מה מנע ממך עד היום להגשים את החלומות, המשאלות והיעדים שלך. תלמדי לקחת שליטה מלאה על ההווה והעתיד שלך, להעז לחלום, להתרגש ולהחליט איך החיים שלך, הגוף שלך, הזוגיות, חשבון הבנק וכל דבר נוסף שתרצי ייראו. תלמדי איך להיות בלתי ניתנת לעצירה, הגרסה הכי טובה של עצמך, ועם רצון להשתפר כל הזמן.
אסנת מישל שבתאי - נשואה, אימא לשלושה ילדים, תזונאית, מאמנת כושר מוסמכת, ומיס ביקיני של מחוז קליפורניה - גילתה את הנוסחה והתנסתה בה פעם אחר פעם. לראשונה היא משתפת בסיפורה האישי ומגלה איך היא הצליחה להשתיק את ”השדים הפנימים“ שלה - אותם קולות שלחשו לה באוזן בכל פעם מחדש שהיא לא מספיק שווה ובטוח לא תצליח. איך הצליחה להתחבר לילדה הקטנה שבתוכה, זאת שרק רוצה שיאהבו אותה ויגידו לה שהיא שווה, וליהנות משקט נפשי שמגיע מידיעה אמיתית ושלמה של מי היא ומה יש לה להציע לעולם. אסנת היא מאסטר קאוץ' בשיטת ה-NLP, ההיפנוזה וה-Time Line Therapy(R).
הוצאה לאור: ספרי ניב
מחבר: אסנת מישל שבתאי
מספר עמודים: 120
דאנאקוד: 1272-162
פרק ראשון
נעים מאוד, קוראים לי אסנת מישל שבתאי, אני בת 44, נשואה פלוס שלושה ילדים. אני מאמנת כושר מוסמכת, תזונאית ומסטר קואצ’רית ב־NLP והיפנוזה. יש לי סטודיו פרטי שבו אני מקבלת את לקוחותיי. במאי 2016, זכיתי בתואר מיס ביקיני של כל מחוז קליפורניה. אני מתאמנת במכון כושר חמישה ימים בשבוע, אוכלת שש ארוחות בריאות ביום, עושה מדיטציה עשרים דקות, ישנה שבע שעות בלילה, מבלה הרבה עם בעלי, עם הילדים, ואפילו עם חברות ובעיקר מאושרת ואוהבת את החיים. אני קמה בכל בוקר לפני השעון, מלאה באנרגיה, והולכת לישון עם חיוך והודיה בלב.
למה אני מספרת לך את כל זה?
כי היום אני יכולה להגיד לך בפה מלא שאני הגרסה הכי טובה של עצמי.
מה זה אומר להיות הגרסה הכי טובה של עצמך? זה אומר לחיות בשלום עם עצמך ולאהוב את מי שאת, לקבל באהבה גם את המגרעות, שלכולנו יש, ולהאמין שאני, כמו שאני, זה בסדר ומספיק.
החיים משקפים לנו את המקום שבו אנחנו נמצאים. אם אני לא אוהבת את עצמי - אף אחד אחר לא יאהב אותי, ולא מפני שאי אפשר לאהוב אותי, אלא מפני שאני לא אאפשר לאהבה הזאת לקרות. כדי שאוכל לתת לאחרים לאהוב אותי ולקבל אותי כמו שאני, אני חייבת קודם כל לאהוב ולקבל את עצמי.
היום אני מרגישה שאני הגרסה הכי טובה של עצמי (עם שאיפות להשתפר כל הזמן), אבל לא תמיד הייתי כזאת. כדי להבין איך הגעתי למקום טוב כל כך, אני רוצה לספר לך מה הייתי צריכה לעבור.
נולדתי ב־22 בפברואר 1973 בשכונת נווה שאנן בחיפה. אימא מספרת שהייתי תינוקת קטנה עם הרבה שיער ועיניים ירוקות סקרניות. אבא, ששמע שנולדה לו בת שנייה, התאכזב ולא הגיע לבית החולים. הוא חיכה לאימא ולי בבית עם אחותי הנרגשת בת השלוש, גלית שמה. זמן מה לאחר מכן, רכשו הוריי דירה בבניין רב־קומות בשכונת רוממה בחיפה, ועברנו להתגורר בה.
איני זוכרת באיזה שלב התחיל הכול להתקלקל. הייתי ילדונת קטנה בת חמש, ולא נותרו לי זיכרונות רבים מהתקופה ההיא, אבל היחסים בין אימא לאבא הלכו ונעכרו, והם החליטו להתגרש. כששיתפו בכך מכרים ובני משפחה, לחצו עליהם אלה לנסות בכל זאת להישאר יחד, לעשות שלום בית, ולא לפרק את החבילה. אימא ואבא הסכימו לנסות.
הם נשארו יחד, ובהתחלה הכול היה בסדר. אבל אז אבא ואימא שוב התחילו לריב - שוב אבא לא חוזר בלילה הביתה, שוב אימא לא רוצה לפתוח לו את הדלת בבוקר, שוב אני שוכבת במיטה, מתעוררת לרעש הדפיקות החזקות של אבא על הדלת, שוב צעקות, שוב קללות. הנה עוד שנייה אימא, שחושבת על הבנות שישנות, תשתכנע ותפתח לו את הדלת, ואז שוב אבא יכעס כל כך... אבא מכה את אימא, אימא בוכה. ואז גלית, אחותי שישנה איתי בחדר, מולי, במיטת נוער צרה, שוב תקפוץ מהמיטה ותרוץ לתמר, שכנתנו הטובה, ותקרא לה לעזרה. בוקר אחרי בוקר, יום אחרי יום עד שאבא עזב. עזב, והותיר את גלית, אותי ואת אימא, שהייתה אז בהיריון שלישי, לבד.
גלית הייתה בת תשע, אני בת שש ואימא בת 29. אישה צעירה, ללא הורים, ללא השכלה, ללא מקצוע, ללא מקורות הכנסה, עם שני פיות שצריך להאכיל עכשיו ומייד, ופה נוסף שיגיע בעוד חודשים אחדים. אני זוכרת את אימא עומדת בחלון, מרימה עיניים דומעות לשמיים, ובקול שקט מנהלת שיחה עם אלוהים: “יא קדוש ברוך הוא, בזכות רבי שמעון בר יוחאי, תעזור לי. תעזור לי לגדל את הילדים האלה, תן לי כוח לקום בבוקר, תן לי פרנסה." אימא הייתה שואלת את אלוהים: “מאיפה אביא כסף להאכיל אותם?" היא הייתה ממלמלת בקול רם ובלב, מתחננת ומבקשת מענה: “יא אלוהים, תרחם על הבנות האלו, על התינוק הזה שעוד לא נולד."
אימא נותרה ללא כל תמיכה ולגמרי לבדה. מי שירצה למצוא סיבה לדיכאון, להרמת הידיים, לחוסר המעש, להתחפרות בשמיכה לחודשים אחדים ולרחמים עצמיים - לא יצטרך להתאמץ יותר מדי. לכל הדעות, היא הייתה במצב קשה ביותר. אבל אימא לא הייתה אדם שמתחפר ברחמים עצמיים, מתוך אינטואיציה עמוקה התרכזה בסיבה שבשבילה היא קמה כל בוקר ונלחמת מלחמת הישרדות, אימא התרכזה בנו. היא לא עצרה לרגע לחשוב על ה’איך’ - איך היא תגדל שלושה ילדים לבד? איך היא תפרנס אותם? ממה היא תאכיל אותם ותשלם חשבונות?
היא קמה למחרת בבוקר, הסתכלה על גלית, עליי ועל בטנה התופחת וזה הספיק. הסיבה להמשיך הלאה עמדה לנגד עיניה, והיא ידעה מה היא צריכה לעשות.
אימא הסתובבה תקופה עם בטן ענקית עד שהגיע זמן הלידה. היא הייתה מוטרדת, איך היא תביא תינוק הביתה ואין לה איך לגדל אותו? לא לול, לא סלקל, לא עגלה, לא בגדים, ולא חיתולים ובקבוקים, וגם כסף לקנות לא היה לה. כשהגיעה העת ללדת, אימא קראה לתמר, שכנתנו הטובה שגרה בדירה ממול. תמר הזמינה לאימא מונית לבית החולים ונשארה לשמור על גלית ועליי.
בזמן ששמרה עלינו - התקשרה תמר לכל השכנים, סיפרה להם שאימא נסעה ללדת וביקשה מהם לתרום חפצים לתינוק. והם תרמו. מצעד של שכנים הגיע לביתנו, ובידיהם לול ישן ועגלה, סלקל, בגדים, שמיכות - כל מה שתינוק חדש עשוי להזדקק לו. תמר כיבסה את הבגדים והשמיכות, הרתיחה את הבקבוקים והמוצצים, מירקה את הרהיטים עד שנראו כחדשים וסידרה את הכול בחדר של אימא. כששבה אימא מבית החולים וראתה את הכול - היא פרצה בבכי, חיבקה את תמר, ובעיניים דומעות וללא מילים (היא לא יכלה לדבר מרוב התרגשות), אמרה לה תודה.
בימים הבאים אימא התאוששה מעט, אך עוד בטרם מלאו לניר, אחי התינוק, חודש - היא התחננה במעון שיסכימו לקבל אותו, כדי שתוכל לדאוג לכך שיהיה לו ולנו מה לאכול. ניר היה תינוק יפה בעל עיניים ירוקות ענקיות. תינוק שקט וטוב מזג שגדל על חלב פרה מהיום שנולד. לא היה כסף לקנות פורמולה, ולהניק - אימא לא הייתה זמינה. מדי יום הייתה אימא יוצאת מהבית השכם בבוקר והולכת לנקות בתים של אנשים אחרים. היא הייתה מנקה כל יום שניים שלושה בתים, וחוזרת הביתה מאוחר בלילה. גלית, אחותי הגדולה, הייתה בסך הכול בת תשע וכבר הוטלה עליה אחריות לא פשוטה. כל יום היה עליה לאסוף את ניר התינוק מהמעון ולשמור עליו ועליי עד שאימא תחזור הביתה.
שעות אחר הצהריים עברו עלינו במשחק עם ניר ובסידור הבית. יום־יום היינו מנקות את הבית, מכבסות, שוטפות את הרצפה ומכינות לנו אוכל. בשעה שש היינו יורדות עם ניר לתחנת האוטובוס ומחכות לאימא שתשוב. היינו יושבות על הספסל, ניר בינינו, ומתערבות באיזה אוטובוס אימא תגיע. חיכינו לקו אגד מספר .24 תחילה היינו שומעות את האוטובוס מעבר לסיבוב. כשהאוטובוס היה מתגלה לעינינו, היינו מסתכלות זו על זו ומחכות שהוא יעצור בתחנה. דלתות האוטובוס היו נפתחות ופולטות זרם גדול של אנשים, גברים ונשים, שמיהרו למשפחות שלהם. אני הייתי עוצרת את הנשימה, בולעת את הרוק ומחכה. מחכה שאימא תרד מהאוטובוס. אם אימא לא ירדה מהאוטובוס, גלית ואני היינו מסתכלות זו לזו בעיניים, והייתי יכולה לשמוע אותה לוחשת לי בלי קול: “זה בסדר, אסנת, אימא תחזור, היא תגיע באוטובוס הבא."
ואימא תמיד הגיעה, אף פעם לא אכזבה. אימא לא עזבה. אימא נשארה. והיא לא רק נשארה, היא השקיעה בנו את כל כולה. כל מה שעשתה - עשתה למעננו. למעננו עבדה בניקיון מבוקר ועד ערב, למעננו הייתה סוחבת סלים כבדים וממלאת את המקרר, למעננו ניקתה, בישלה וכיבסה. היה חשוב לה שלא יחסר לנו דבר ולא חשוב מה זה ידרוש ממנה. היה לה לב רחב עד כדי ביטול עצמי.
בשישי ובשבת, כדי שלא נהיה לבד, היא הייתה נסחבת איתנו בשני אוטובוסים למגדל העמק, להעביר את השבת עם אחיה. במוצאי שבת היא הייתה יוצאת איתנו למרכז העיר וקונה לנו פיצה וגלידה, שיהיה לנו מתוק בפה ומתוק בלב. אימא נתנה לנו עולם ומלואו ולא החסירה מאיתנו דבר. גרנו בשכונה מבוססת מאוד. אשכנזית מאוד. דיירי השכונה היו ברובם בעלי מקצוע מכובדים. היינו חריגים מכל בחינה. היינו המשפחה הספרדית היחידה, לא היה לנו כסף, ודאי שלא מכונית, ואימא עבדה קשה מאוד כדי לפרנס אותנו, ויכלה להעניק לנו מעט מאוד מבחינה חומרית. תמיד שמעתי בבית שאין כסף, אבל בחוץ אף אחד לא ידע. אף אחד מהחברים שלי, בכל אופן, לא ידע.
מגיל צעיר מאוד הייתי שורדת. מחושלת. הבנתי שמה שלא הורג - מחשל. הייתי ילדה עם ציפורניים. ילדה חזקה מאוד, שלא תלויה באף אחד ולא חוששת מאף אחד. וגם עכשיו לא חששתי. לא חששתי להעמיד פנים ולפלס לי דרך. העמדתי פנים שאני אחת מהם, והייתי שחקנית מעולה. כדי ללבוש את הבגדים שחבריי לבשו ולבלות כפי שהם בילו - עבדתי. עבדתי הרבה. תחילה עבדתי כבייביסיטר, ולאחר מכן כליצנית בימי הולדת, כסדרנית בקונצרטים, כמלצרית, כקופאית בחנות גלידה. הייתי מוכנה לעבוד בכל דבר, ועבדתי כמעט בכל יום אחרי הלימודים, וכל זה תוך שמירה על רמת לימודים גבוהה. ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי להיות תלמידה לא טובה. ידעתי שאני חייבת שיהיו לי השכלה ומקצוע מכובד, כמו דיירי השכונה.
בניתי לעצמי מעין חלון ראווה שיסתיר קצת את מה שבאמת היה לי בבית. בגלל הבושה שחשתי, לא סיפרתי לאף אחד שאימא עובדת בניקיון והרגשתי לא בנוח כשמישהו מחבריי פגש אותה. לא יכולתי להרשות לעצמי שמישהו ישמע את העברית השבורה שבפיה מבעד למבטא המרוקאי הכבד. סיפרתי לכולם שאימא עובדת בגן ילדים.
היה בי צורך עז להוכיח שאני טובה ולא רק טובה, הכי טובה. הייתי זקוקה לאישור שאני מספיק שווה, ואפילו שאני מרוקאית והוריי התגרשו ולאימא יש מבטא כבד, אני לא פחות טובה מאף אחד. הייתי זקוקה לאישור שאני, כמו שאני, זה מספיק. אז עבדתי מאוד קשה בלהעמיד פנים שאני כמו חבריי, שווה להם בכל דבר. כלפי חוץ הייתי ילדה מקובלת בעלת ביטחון עצמי, אפילו מופרז, לובשת מסכה, שחקנית מעולה. בפנים צעקתי הצילו. שנאתי את העובדה שאני שונה. שונה מחבריי. שונה מדיירי השכונה.
מדריך: איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך
שלב ראשון: לחיות בשלום עם עצמך
שלב מספר אחת בנוסחה איך להיות הגרסה הכי טובה של עצמך הוא:
לחיות בשלום עם עצמך. ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך כמו שאת, ולהאמין שאת, כמו שאת, זה מספיק טוב.
החיים משקפים לנו את המקום שבו אנחנו נמצאים. כל יחס שאת מקבלת מהאנשים שסובבים אותך, משקף את היחס שלך כלפי עצמך. אם אני נוטה להעביר ביקורת ולשפוט את עצמי, אני מושכת אל חיי אנשים שמבקרים ושופטים אותי. אדם המעריך ומקבל את עצמו, ימשוך אל חייו פרגון. אדם הכועס על עצמו, ימשוך אל חייו כעס וריב, וכן הלאה.
כל אחד מאיתנו מושך אל חייו את אנרגיית התודעה האישית שלו.
הדבר הראשון שלמדתי הוא שכל עוד אני מאמינה שאני לא מספיק טובה, יפה או חכמה - אני מקרינה את האמונות האלה סביבי והמציאות שתיווצר בחיי תשקף לי את אותן אמונות. למעלה משלושים שנה התהלכתי בעולם בהרגשה שאני פחות טובה מכולם. שאני, כמו שאני, זה לא מספיק טוב. למדתי, התחתנתי, הבאתי ילדים, השגתי לא מעט הישגים, אבל אף הצלחה או הישג לא הצליחו לסתום את ‘החור העמוק’ הזה. החור שיש בי, שאומר שאני לא שווה, שאני לא מספיק טובה.
עד שהבנתי. הבנתי שאני מחפשת את הפתרון במקום הלא נכון. למעלה משלושים שנה חיפשתי לסתום את החור עם ‘אישור’ מהסביבה, מהחברים, מהמשפחה הקרובה. הרי לא לחינם בחרתי מרצוני החופשי להתחרות בתחרויות ביקיני. לשים את עצמי על הבמה, מתחת לאור הזרקורים, ולתת לחבורה של שישה שופטים להחליט אם אני מספיק יפה וחתיכה. לא לחינם התעקשתי להוציא תואר ראשון ושוב לתלות את העובדה שאני חכמה ב’אישור’ שניתן לי ממוסד אקדמי. ביום שהבנתי שה’אישור’ האמיתי יכול להגיע אך ורק מבפנים, מתוכי, איבדתי כל עניין בלהמשיך ולהתחרות או בלהמשיך וללמוד לתואר שני בנושא שאין לי שום תשוקה אליו.
הרי אם אני יוצרת את המציאות של עצמי, ואני היא זאת שמושכת את האנשים שסובבים אותי - אני, ורק אני, אוכל לשנות את המציאות ולתת לעצמי ‘אישור’.
האישור שאני מחפשת נמצא בתוכי. את בטח שואלת את עצמך איך זה קרה, מתי הבנתי שמה שאני מחפשת וכל כך כמהה אליו נמצא אצלי בפנים.
אומנם אני לא יכולה להצביע על רגע מסוים שבו זה קרה, אבל אני יכולה להגיד שזה היה תהליך. ואולי גם בגרות. אני בהחלט יכולה לשתף אותך בשלבים שעברתי ולקוות שתמצאי בהם ערך ושתשתמשי בהם לחיות את החיים שלך כמו בהזמנה.
אז כמו שכבר אמרתי בהתחלה, השלב הראשון הוא קבלה. ללמוד לאהוב ולקבל את עצמך עם כל המגרעות והדברים הטובים. להסתכל במראה ולאהוב את מה שאת רואה, את האדם שצמחת להיות. להבין שאף אחד לא מושלם, ושההורים, הילדות והסביבה שגדלת בה לא מגדירים את האדם שאת.
הנה שני תרגילים שמאוד עזרו לי לקבל ולאהוב את עצמי:
חוק פיזיקאלי קובע שמה שמתמקדים בו מתעצם. הודיה ממקדת אותנו בטוב ובמה שיש, ולכן ככל שנכיר יותר תודה ונתמקד בטוב, זה מה שיגדל ויתעצם בחיינו. הודיה עוזרת לנו לשלוט בתודעה שלנו ובדברים שאנחנו מתרכזים בהם. היא מחברת אותנו לכאן ועכשיו, ועוזרת לנו לראות את המתנות בחיים שלא אחת אנו נוטים לקחת כמובנות מאליהן.
מחקרים מראים שכאשר אדם מכיר תודה, מערכת העצבית הפרה־סימפתטית, זו האחראית להביא את הגוף למצב טוב ורגוע יותר, נכנסת לפעולה. שימי לב איך בכל פעם שאת מכירה תודה, גופך נרגע מעט, קצב הלב נהיה סדיר יותר ובכלל, התחושה הכללית נהיית טובה יותר.
יש אנשים שאומרים תודה בבוקר כאשר הם מתעוררים ויש שאומרים בלילה רגע לפני שהם נרדמים. אני אוהבת להתחיל כל בוקר בהודיה, ובערבים אני אוהבת לכתוב ב’יומן התודה שלי’ (ממליצה גם לך לשמור אחד כזה ליד המיטה ולקרוא בו בכל פעם שקצת קשה לך).
אני אומרת תודה על לפחות חמישה דברים שקרו לי היום. הדברים שאני מודה עליהם הם בחלקם דברים גדולים כמו: הילדים שלי, המשפחה, בעלי, בריאות ופרנסה, ובחלקם דברים קטנים כמו “תודה על קרני השמש החמימות שליטפו את פניי היום אחר הצהריים כשישבתי בחוץ" או “תודה על משב רוח נעים וקריר שהרגשתי הבוקר כשהתעוררתי."
אני דואגת להודות גם על קשיים שנתקלתי בהם היום, ואני מקפידה להודות על לפחות דבר אחד שקשור באדם שאני. לדוגמה: “תודה על היכולת שלי ללכת למכון כושר, להתנתק מהעולם, ולמשך שעה וחצי להיות עם עצמי", “תודה על טוב הלב שגיליתי כלפי הומלס היום בכביש כשנתתי לו צדקה", “תודה על היכולת שלי להיות מסורה לאוכל בריא ונקי", “תודה על הוויכוח שהיה לי עם בעלי היום, זה לימד אותי להקשיב ולחשוב לפני שאני מתפרצת."
ההודיה עוזרת לי להחליט במה אני מתרכזת - בוויכוח שהיה או בלמידה שהפקתי ממנו.
לראשונה שמעתי על הילד הפנימי מחברה. סיפרתי לה שאני מרגישה תקועה, לא אוהבת את עצמי, מחפשת כל הזמן אישור שאני שווה. מה שאני לא עושה, לא מספיק כדי שארגיש שווה. חברתי (פסיכולוגית במקצועה) הציעה שאבדוק את הילד הפנימי שבי. "הילד הפנימי?" שאלתי, וכמובן עוד באותו היום הלכתי וחקרתי מי הוא הילד הפנימי שבי.
מתברר שלפי הפסיכולוגיה המודרנית (קרל יאנג בעיקר) בכל אחד מאיתנו קיים הילד הפנימי, זה החלק שמייצג את אותו הילד שפעם היינו. לרוב הוא יצירתי, אוהב, סקרן וחופשי. הוא החלק האינסטינקטיבי הקיים בנו, ‘תחושת הבטן’ שלנו. הילד הפנימי מכיל את הרגשות, הזיכרונות וחוויות הילדות. אצל אלו מאיתנו אשר חוו התעללות, הזנחה או שהמערכת המשפחתית שלהם לא הייתה בריאה, הילד הפנימי הוא ילד פגוע ומפוחד. הוא מקבל החלטות ומאמץ אמונות מגבילות אשר עוזרות לו להתגבר על הקשיים בחייו כילד, אבל לא בהכרח משרתות את חייו כבוגר.
תחילה לא ידעתי מה לעשות עם המידע שקראתי. אוקיי, הבנתי, יש בי ילדה פנימית פגועה שצריך לטפל בה, לאהוב אותה ולעזור לה. מאחר שהילדה נמצאת בתת־מודע שלי, היא משפיעה עליי ומונעת ממני להמשיך הלאה. אבל איך עושים את זה?
כאימא, הבנתי שהדרך הכי טבעית להתחבר אליה, היא פשוט לאהוב אותה. אבל לא ידעתי איך להביע את האהבה הזאת.
מדהים איך דברים נוטים להסתדר. סליחה. הרשי לי לנסח את המשפט האחרון מחדש. מדהים איך ניסים קורים לי בדיוק כאשר אני צריכה אותם. אני מרגישה שאני מזמנת אותם מהיקום, והוא שולח לי אותם לעזרה. יום אחד, באותו שבוע שבו למדתי לראשונה על הילדה הפנימית שבי, הייתי במכון הכושר והקשבתי להרצאה ביוטיוב. בסוף ההרצאה היה קישור לספר מומלץ שסיקרן אותי: תאהב את עצמך כאילו החיים שלך תלויים בזה מאת קאמל רויקאנט. הורדתי את הספר לטלפון הנייד שלי ומייד התחלתי לקרוא בו.
הספר של קאמל הגיע אליי כמו בהזמנה. קאמל מדבר על כמה חשוב שנאהב את עצמנו, ונותן עצות שונות איך לעשות את זה. החלטתי לאמץ את אחת העצות שלו: קאמל מציע להסתכל במראה, להתרכז בעין שמאל, ממש לנסות להיכנס דרכה אל תוך הראש, ולומר בקול רם או בלב: “אני אוהבת אותך," “אני אוהבת אותך", “אני אוהבת אותך", “את נהדרת, חכמה, טובה, ויפה, אני אוהבת אותך". קאמל מציין שחשוב לחזור על התרגיל בכל בוקר.
למחרת קמתי בבוקר ובזמן ששטפתי פנים וצחצחתי שיניים הסתכלתי על עצמי במראה, התמקדתי בעין שמאל ודמיינתי את הילדה הפנימית שבי. ראיתי את עצמי כמו בתמונות, ילדה קטנה בת חמש עם קוקיות ופוני שנכנס לעיניים. פניתי לילדה ברוך, ואמרתי לה בשקט בלב: “אני אוהבת אותך", “אני אוהבת אותך"," אני אוהבת אותך", “את נהדרת חכמה, טובה, ויפה, אני אוהבת אותך."
הקפדתי לעשות את התרגיל בכל בוקר. הוא הפך להיות חלק בלתי נפרד משגרת הבוקר שלי. היום הילדה הפנימית שבי היא חלק בלתי נפרד ממני. היא כבר לא כועסת או כואבת. היא מרגישה אהובה ורצויה, והכי חשוב היא אוהבת את עצמה ואת המבוגר שהיא הפכה להיות.
נסי גם את. התחברי לילדה הפנימית שבך. הביעי כלפיה (כלפייך) אהבה וקבלה ותראי איך דברים נפלאים מתחילים לקרות לך בחיים.
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
