יוני|
יוני נולד בתל-אביב בשנים חסרות כול.
מלחמה שקטה שמכרסמת בלבבות התושבים, פיגועים כשהיה בתיכון, שכרסמו גם במספר התושבים. בצבא היה בצנחנים, בסיירת, רק כדי להוכיח שהוא טוב יותר. תמיד שאף להגיע להכי טוב, הכי גבוה. אבל הוא לא שאף גבוה, למעשה הוא לא שאף בכלל, כי בגיוס כבר לא היה לו אוויר בריאות, והוא כבר הרגיש שגם הדעת שלו תלויה על חוט השערה.
כל שהיה לו הן רק מחשבות ארוכות ומבלבלות. השאיפות היו של ההורים שלו. ניצוצות של היסטוריה, טנקים חודרים את שערי העיר, העיירה נשרפת על־ידי מוטות עץ בוערים, השערים קורסים, בעיקר חורבן.
חורבן שכן בלבו של יוני באותה תקופה. כמו ערים שנחרבו, שלוקח הרבה זמן להעמיד אותן על הרגליים מחדש, ולמרות השיקום והשחזור יש אתרים שהזמן לא יצליח להחזירם.
זמן לא מרפא הכול. יש פצעים שאפילו מלח גס ומאות ימים חשוכים לא יעזרו להם בתהליך ההחלמה, הם לעולם יהיו שם כצלקת, מצבת זיכרון לאתר שהיה, לפני המלחמה ההיא.
יוני היה שברירי מדי, מעין "מר גמיש" לכולם, נפגע יותר מכולם, כל מילה הייתה כמו חץ היישר ללב, כל מבט קר היה בעיטה בביצים. הוא לא מצא את עצמו, הרגיש נמוך, שפל ומלוכלך מדי בשביל הבועות שלכם, תלוי מתחת, בביוב של העיר הצוענית והעליזה שלכם.
לא חסרים קוצים בערים שנבנו פה, בעולם המודרני. לא הצלחנו להחביא מספיק את הטבע?
הלחץ בעולם החיצוני, לעומת השקט השורר מבפנים, הוא שגרם לבלבול. כולם ציפו למשהו אחר ממנו. אמרו לו שהוא יצירתי וטוב בכל-כך הרבה דברים, אך הוא כבר לא ידע באיזו דרך לבחור מפני שהיו הרבה נתיבי צד ודרכים ראשיות.
עומס עצום, אך הכבישים ריקים. כמו לפני פקק ענק באיילון או אחרי יום כיפור (כשכולם צריכים לחדש את מאגר החטאים שלהם מחדש), הדרכים היו ריקות מאדם או ממכוניות, אך היה מעין חוסר נחת גדול.
בדרך אל בית הוריו. כל-כך הרבה אופציות שונות.
לעטוף פלפלים בדרום או להיות פירט שעובר ממדינה למדינה, כמו ג'יימס דין של העולם המודרני. למכור ציורים בלונדון או לתדלק ליד הבית. הוא לקח לעצמו תקופה לסידור המחשבות והבלגן בחדרו, אך שוב ושוב תקף אותו הרצון העצום הזה לשתוק.
לשתוק! לא למען איזו מטרה של שלום עולמי. לא כדי לא לצרוח: "הפסיקו את הטבח בסוריה!" אלא כדי להחזיר את החשיבות למילים שלו, לאותיות שלו. לתת לדברים יותר משמעות וערך.
להרגיש? יוני הרגיש הכול. החשיבות העצמית שלו הייתה מוטלת תמיד בספק גדול. הוא חש כאילו כל חייו יכלו לעבור, חש שהוא לא הדמות המרכזית, ואפילו לא ניצב או הבמאי או התסריטאי. אולי בתור עץ. אבל זאת הייתה תקופה של בלבול, אך רגע!
נחזור קצת אחורה, כשלוש שנים קודם. אותה הרגשה. "אני בוגר, אני נעול על דעותיי ויודע הכול! - פאק יו." הלך לבקו"ם, ותוך יומיים בדרום החל להבין, החל ללמוד את החיים מחדש.
הצבא לא באמת שינה אותו. למען האמת, לא היה שינוי כלל, אלא שהצבא כמו פקח את עיניו מהעיוורון שהעמיס על עצמו כמה שנים קודם לכן. לקראת סיום השירות הצבאי פתאום נעמד עירום, ללא מסכות וללא תחפושות שחונקות אותו במקום להגן עליו ושלא נותנות לו טיפת אוויר. יוני החליט שהוא לא זקוק להן עוד, שמשחקי הפוזות שהיו בתיכון מיותרים כעת, הם לא בשבילו עוד. הוא החליט לצאת לאזרחות מגולף כמו עץ. מוכן לחיים? יותר בכיוון של בלבול מוחלט בין מה הם החיים ומה הוא המוות.
כל זה, נוסף לחוסר הביטחון העצמי שלו אשר נעל אותו, סגר עליו מכל כיוון. כל רעיון נמוג בעקבות חוסר היכולת לאהוב את עצמו. כל דבר נרצח בעזרת סכין המסכה ההיא, ואז, בין כל הרעיונות, הדהד הרעיון של נסיעה למרוקו לחודש של שתיקה במדבריות הרותחים.
כעת הדבר המרכזי שרץ במוחו היה לצאת מבית הוריו ולעבוד כדי לצבור מספיק כסף לטיסה למרוקו כדי לחזק את המילה שלו מול העולם, ואולי, על הדרך, החוזק הפנימי - שכל האנשים הסובבים אותו טוענים שעליו לחזק - יתגלה כצורך אמיתי. אך עכשיו הוא היה עסוק בחיפוש העתיד, בהבנת העבר ובניסיון לחיות את ההווה.
אני לא מנסה לגרום לכם לאהוב את יוני. זה פשוט מי שהיה, "טייק איט אור ליב איט". אל תסיקו שמדובר בבחור שהלך קפוט בגלל שעשה מלא סמים, כי זה לא נכון, אלו לא הסמים שהביאו אותו לאן שהגיע. זה בכלל לא גורם חיצוני. זה היה הקץ שלו. הוא פשוט ידע יותר מדי ולא הצליח להעביר את זה הלאה, אז הוא הרים ידיים.
עוד כשהיה קטן, אמרו לו חבריו שהרגישות הזאת שלו טובה, שהיא עושה את זה לבחורות וזה אחלה. בהמשך הבין שההתפרקות הנפשית התמידית שלו מול אנשים גורמת לו לצרות. זה לא באמת שינה לו אם זאת זקנה שמחכה איתו לאוטובוס, ילד בתיכון או החברה שלו. באותו רגע רגישות היתר הזאת הייתה סוגרת עליו. הרבה זמן הרגיש שהוא מתפורר, הפסיק ללכת למסיבות המטונפות של חבריו, הפסיק לצאת לפאבים נטולי רגשות ונעל את עצמו בקניון הפרטי שלו ששכן בראשו, בתקווה ששם ימצא נחמה, וסיפר לי שעשה זאת בידיעה שאולי זאת בריחה מודעת. הריצה שלהם לא נראתה לו מוצדקת, אז הוא פשוט ניתק את עצמו בצער רב. יותר מדי אנשים לא עוצרים לחשוב ולנפץ. לעומת זאת, גם האנשים שברחו להתבודדות ניו אייג'ית-רוחנית הגעילו אותו בצביעותם. אף אדם לא מתנתק מכל מה שעשה בעבר, לא בקטע של "אם אין עבר אז אין עתיד", אלא בקטע שזה אתה, כי לך קרו כל הדברים האלה ולא לאחרים. ה"מסע לחיפוש עצמי" הזה הוא מסע שלעולם לא יימצא בו משהו, כי כולם בעצם מחפשים את הדברים שיש להם בפנים, בין אם בחיי "סטלנות" בתאילנד או בחיים ממוסדים עם אישה שהם לא אוהבים.
הוא חש כמו חייזר כשאמרו לו שאהבה לא נוחתת כך סתם על גברים, שהטבע מחייב אותנו להתחיל עם בחורות בפאבים, ברחוב, במסיבות, בכל מקום, כדי למצוא את אהבת חייו. יכול להיות שיוני היה בעולם הדיסני שלו, עולם שבו קיימת אהבה-ממבט-ראשון שתגיע אם לא תחפש אחריה בקדחתנות מטורפת. אך בעולם שבו יש אפליקציה לכל שטות, ספרי עצות לכל צעד בחיינו וקואצ'רים שדואגים שלא נטעה וחס וחלילה נעשה משהו לא נכון (או לא מושלם לפי המערכת), בעולם שכזה אהבה ממבט ראשון אפשרית בכלל, או שהיא מתה בחדר הניתוחים הפלסטיים, מול איזו תכנית ריאליטי שבאה לשקף עד כמה הדמויות מגוחכות, כדי לבנות עוד תבניות וסטיגמות במוחנו?
אין לדעת מה הם מנסים לעשות, אך נשים לא יכולות להכיל את החוֹמרה של הגבר במערכת שלהן, וגברים לא מסוגלים לקבל את התוכנה הנשית. כולנו נועדנו לחיות בזוגות?
לרגע הוא הבין שלכל אחד הדרך שלו, ולא משנה לתוך איזו תבנית סיליקון קסומה ינסו לדחוף אותנו, החיים תמיד יזלגו על השיש. אף אחד לא יצליח לשלוט בנפש האנושית, לא משנה איזה ארגון או ממשל ינסו זאת. הנפש החוקרת לא תיכנע לתכתיבי החברה המנסה לגרום לנתק בין הרגש לגוף ולחיבור לדברים פיזיים בלבד, כמו להתאהב בכסף ובתכניות ריאליטי במקום לאהוב את הלכלוך שיש לה על הבוקר בעין. הרובוטיקה של האדם לעולם לא תכבוש את לבבות האנשים החושבים. את מחפשי הטרנדים, מחליפי הפרצופים, אפילו לא אזכיר כאן כי הם מבזבזים את הזמן, מפספסים את התמונה הגדולה. הייתי שם. אני יודע מה זה להינעל על סצנה כזאת או אחרת. בולשיט טהור. תירוצים וסיבות לקום בבוקר למי שמחפש בכוח ולא רואה שהחיים עצמם הם סיבה להמשיך ולחיות.
סליחה שברחתי מהנושא, זה עוד יקרה פעמים רבות בספר, מעין חוסר עקביות במטרה להעביר נושא עיקרי, שלעתים מתנתק לתוך הבלגן שיש בסיפור ובין רסיסי הדמויות.
בשלב זה אחזור לפן הצבאי בחייו של יוני. מבחינתו היה מוכן לעשות יומיות בקריה בתור פקידה, אבל הם לחצו ולחצו ובסוף הוא נכנע. כך הזמן התגלגל והוא הגיע לגיל שרצו, אכל מה שהאכילו אותו, שתה מה שפרסמו, והיה ממש גבר לפי הספר. אך היה לו, ליוני, משעמם לחיות ככה, ולכן הוא פשוט הפסיק לעשות זאת ועשה את זה בדרך שלו.
תחילה חסם לעצמו את הפה ואת האף בנייר דבק. מכיוון שכתב הרבה, אזק את עצמו בעזרת הכבל של האינטרנט וחיכה. בסופו של דבר נשבר, חזר להיות חלק מהם וויתר על השתיקה.
הוא כתב ביומנו: מנותק. חש כאילו יש לי גוף של בן 80 בתוך נשמה בת 20. כאילו עוד רגע גופי יכשיל אותי ואמות פה, בזה הרגע, פתאום.
מה יישאר? מה אני אשאיר אז? יהיה בכלל חותם כלשהו שהשארתי על גבי היקום העצום?
נראה לי שקפצתי מהר מדי לבריכת הנפש של יוני והדבר בלבל אתכם, הקוראים, אז נחזור לעבר שלו. עוד כשהיה ילד אהב יוני לקרוא סוגים שונים של ספרות. הוא נהג להיכנס לחנות ספרים ולבחור לו ספר לפי העמוד האחרון שלו. יום אחד שאלו אותו למה, לעזאזל, הוא עושה את זה, והוא ענה שהסוף קרוב ושהוא לא יכול להתאפק וחייב לראות אותו.
כשאמר את זה לפסיכיאטר שלו בצבא, הוא פירש את זה כנטייה אובדנית. הפרשנות שלהם הייתה שמתישהו יוני ייקח את חייו בידיו ויפיל את עצמו על החרב המסתובבת של החיים. וכל זה רק בשל הסקרנות הטבעית שלו לגבי סופם של ספרים. מי יודע, אולי הם צדקו. בינתיים נעזוב את הילדות של יוני כי מרכז הסיפור הוא בבגרותו, בשנות ההתמצקות של הנפש, הגיבוש והבנייה הבודדה של האדם כנגד פלאי הטכנולוגיה, לנגד חינוך הוריו.
הסיפור החל כמה שנים קודם לכן. נתחיל מהשנים החסרות שלו בעזרת זום-אין נקודתי שימקד אותנו לתקופה זו בחיי יוני. נתחיל בחורף בניו-יורק. חשוב לי להוסיף שאינני בא לעודד או לבקר, אני פה רק כדי לספר.
הימים היו תקופת הססנות ארוכה, דבר שהיה חזק בחייו של יוני, אך בעיקר בתקופה שלאחר הצבא התחזק החלק הזה והעמיק את שורשיו באישיותו.
יוני, כמו רוב החבר'ה הישראלים, חשב תמיד שהצעד הבא יעלים או לפחות יחליש במקצת את התחושה הזו, חשיבה המקבילה למשפט "הדשא של השכן ירוק יותר" וגורמת לישראלי, המשוחרר מהצבא לאחר שלוש שנים של עול ועבדות למערכת, להרגיש כי בכל יום יוכל לעשות משהו טוב יותר, להגיע למקום גבוה יותר. הדבר גורם לרוב האנשים לחשוב ולהעסיק את עצמם בצעד הבא. כך גם יוני. תמיד חשק במשהו אחר.
כשהיה בטיול אחרי הצבא בברזיל, העסיק עצמו בחשיבה על התואר במשפטים שרצה לעשות, ובכך פספס את ההזדמנות שהנופים והחוויות יחדרו - נוסף על רשתית העין והאוזניים - גם אל הנשמה, וכך החמיץ הרבה חוויות. כשהחל את לימודיו באוניברסיטה חשב על הצעד הבא. בעצם, רוב חייו עסק בתכנון הצעד הבא, וזה היה המניע להמשיך וללכת בדרכים.
זה גרם לכך שבכל פעם שחשב שהוא על דרך המלך, הוא איפס את עצמו וחיפש נתיב אחר, כי חש שהוא לא במקום הנכון. בהמשך, בניו-יורק, לא הצליח שלא לחשוב על הצעד המרגש הבא. מרוקו נצצה לנגד עיניו כחוויה שבה הוא יעשה ריסטרט למוח וכך ייפטר מהתלות התמידית בחלק הזה. ינתק את ההססנות הזו מלהיות הגורם המניע את חייו. ילמד להשתמש בו בחוכמה, ובמקרה הצורך בלבד. ישמור אותו בארון, מאחורי שמשת זכוכית דקה, "לשבור במקרה חירום".
שם, במרוקו, חש לראשונה שכמעט הצליח בכך, אך הדבר הוביל לפתרון אחר לגמרי, מוות מרצון.
באותו זמן מוחו היה מבולבל. כל דבר שהתחיל - לא חש את הצורך האנושי לסיים אותו. כאילו חי בצורה דפוקה למדי. הכול הכנה לחיים ולא החיים עצמם. כך פספס הרבה דברים בדרך.
תחילה החליף עבודות כאילו היו גרביים. אחר-כך עבר בין מדינות כאילו היו תחתונים, ובמקביל עבר בין בחורות, כאילו אין שום חשיבות לאדם שאיתו אתה ישן.
מכיוון שחש כאב ותחושת מחסור כללית, נולד רעיון הטיסה למרוקו, כדי להנמיך את הבלגן במוחו הקודח. אך העתיד זימן לו משהו אחר לגמרי.
אחזור לסיפור ולא אזרוק אותנו לעתיד. עוד בניו-יורק חש אי־ שלמות, אשר מאוחר יותר תתפרץ. הפתרון היה על הקיר, אחיי ואחיותיי. ניפוץ עצמי. כמו נביא המשקר לעצמו, הגל בסוף מתנפץ כמונו, לאט לאט אך בלי התרעה מוקדמת. בום!
יוני נפל בעצמו. סגד לעגל הזהב. כך היה סופו ומכאן אפשר להמשיך בסיפורו, החובק את סיפורו של דור הטראנס.
מינוח בעייתי, אך דור הטראנס טובע בעצמו, בתוך כוחו, כמו כל הדור. השייכות שלי רגעית. בסיפור יוני היה אורח שלא רצה לטבוע עם התרבות הדועכת. זאת לא התרבות, זה סגנון החיים, סגנון החיים שיהיה פה לנצח. הרוק'נרול תמיד היה השורש של כל זה, לפני ההיפים ואפילו לפני הג'אז של הביטניקים. המשמעות חלחלה וכמעט געשה. חיי לילה, אנשים צבעוניים, פורים ברעיונות מגוונים.
הרי כל הרעיונות הגדולים הגיעו בסופו של דבר מאנשים. הכול אנשים, על אנשים ועל נשים. זה לא אנשים יותר חשובים או חושבים. העולם התחלק לשניים מאז ומעולם: המתעדים והמתועדים.
הרעיונות, כמו מחלה, באות במכה. צרורות על צרורות של פתרונות לבעיות שכולנו חווים ביום-יום. כל אחד במקומו. יש הצונחים אל חומות ההגנה שלהם ומתבצרים בתוכן לאחר שגילו שהם לא מספיק חזקים כדי להתמודד עם עצמם, אך האמיצים עומדים ערניים ורק מחכים לגל הבא, יודעים שהוא יבוא. מבחוץ זה נראה קצת חסר תוכן ומלא סמים ומוזיקה רועשת, אך מלמעלה המראה מרהיב. בודדים בין ההמונים? GOD IS A DJ?
הקו השברירי שבין הגאונות לשיגעון הוא לא שחור או לבן, הוא מלא בקשת צבעונית ורחבה של שילובי צבעים. העולם המודרני גורם לנו לחשוב שהכול כל-כך פשוט: עושים תואר, מוצאים עבודה שמרוויחים בה הרבה כסף, מתחתנים, משפריצים ילדים בלי לחשוב פעמיים, ילדים לא מחונכים, מרדניים עד כדי חוסר תקשורת בסיסית, והילדים יבינו את הטעויות של ההורים, אך ירצו חיים כמו של הוריהם. באותה תקופה בדיוק יצא יוני מנקודת חשיבה זאת והחל בהתנתקות מהשורשים לצורך ריחוף, צמיחה עצמית, בנייה מחודשת של האני!
זה תמיד מגיע אל המוזיקה, הציורים, התרבות האמנותית של אותו עומק אמנותי. השיגעון?
אין תשובות עכשיו, אין מסקנות. זה מהיר מדי.
מקומות הנחת וה"הירגעות" הם מקומות הומי אדם, גברים שתויים וברמניות לבושות שמלות פרחוניות, לעתים פאבים בעלי מראה הייטקי כבד עם שורה מברזל בשירותים ומלצריות בחולצה צמודה מדי וחיוך ששווה טיפ, כדי שתוכל לשלם שכר דירה ועבור הסמסטר הבא. מועדונים גועשים, מצפים לאמן עם מזלג וסכין, מחכים לתקוע שיניים חדות בבשרו החם מלחות היתר שיש במדינה הזאת.
נוצר דור שיוני לא היה חלק ממנו. הוא חי במקביל אליו, עם נתק בין המודע לתת־המודע, בלי מקום ללכת, בלי מקום לחזור, רק ציפייה ריקנית לדבר הבא, לסגנון הבא, לדבר החדש!
לְמה אנו כמהים? לְמה אנו מצפים? זה כאילו שום דבר או כל דבר לא יגרום לנו סיפוק, כמו אוננות חסרת כל פואנטה או סקס ללא אהבה, שלאחריו אנו נשארים עם השאלה: למה?
פספסנו את הרכבת התודעתית?
זין על השאלות חסרות התשובות, מעכשיו רק תשובות.
לפני המעבר לאמריקה פינה יוני לעצמו זמן. רצון עמוק לטייל סביב העולם עטף אותו. להסתובב במקומות שונים ולחוש בתרבויות שונות. במהלכו של הטיול חסר הפואנטה הזה התנתק מההנאות הקטנות של החיים וחיפש את החושך.
הוא תכנן לרכוש מראות חדשים, אך במהלך הדרך, באיזשהו שלב, היכן שהוא, לא היה אכפת לו דבר לבד מלהיות רחוק כמה שיותר מישראל. פחד, אימה או טרור באנגלית אשר בא מהעבר. אך לעד הוא יאהב את המדינה בלבו, רק שעכשיו הוא קצת חושש ממנה, אז הוא החליט לחתוך מעט.
עתה נבצע ביחד קפיצה לתוך הבריכה של יוני, שהגיע לאמריקה בגיל 24 כדי לעבוד בעגלות כי חיפש תשובות, כי נמאס לו משאלות, ושם פגש את הדוד מאמריקה, זה שברח לתפוח הגדול, עזר לו להתמקם ומצא לו עבודה. יוני מכר תמונות שמן על בד וגר אצל הדוד בדירה, אבל אחרי חודש החליף עבודה ועבר לדירה לבד. טוב, לא לגמרי לבד, עם שותף שעם הזמן הפך לחבר טוב מאוד שלו. לאחר זמן ארוך החברה שלו, הטפילה, הצטרפה לדירה.
יוני נהפך שם לג'וני. כך נקראה החברה של השותף שלו, שהייתה מכה רצינית מבחינה רוחנית. בחורה בת 28 ששומעת בריטני ספירס והעבודה שלה היא הרכבת חוברות צביעה. בסופי שבוע הבחורה משתכרת ומכינה חוברות צביעה.
כל זה היה בסדר מבחינתו של יוני, אבל הסטייה הגדולה של הבחורה הייתה המקלחת. היא אהבה להתקלח 6-5 פעמים ביום. בגלל חוויית אונס מהילדות, משהו מוזר עם המציל של הבריכה בבית-ספר, היא הייתה חייבת תמיד להתקלח עם גבר, וכשסול, השותף שלו, לא היה, הייתה הטפילה מחייבת את יוני להתקלח איתה. סול, שפעם תפס אותם, טען שזה לא מפריע לו, רק שלא יזיין אותה. כאילו, בתחת מותר. היו הרבה צרות בדירה כי הבחורה לא עזרה להם בשכר הדירה, דבר שמאוד הקשה על שניהם. משרת הברמן של יוני והחנות חיות של סול גם יחד בקושי כיסו את ההוצאות שלהם, ועם הטפילה, שעשתה סכומים קטנים והגדילה להם את חשבון המים, היה להם מאוד קשה.
ליוני היה קשה, בעיקר מכיוון שחש כי חטא העגל חוזר שוב, אך בצורות שונות ומשונות. מצפות לנו סטיות רבות מדרך המלך, כמו שדים קטנים המצפים לשים לנו רגל ולגרום לנו לסטות מהדרך הנכונה. יוני מצא עצמו מנסה שוב לחזור לדרך האמונה ולהאמין לעצמו ולמילים אשר חשב ולעתים רחוקות גם אמר. בניו-יורק הוא מצא עצמו מבולבל מכל עגלי הזהב על צורותיהם השונות, ואז החליט לנסוע לשמור שבת בברוקלין אצל חבר של סול.
בדרכו, על אופניים ששָׂכר לפני השבת מחברת השכרה יומית של אופניים יד שנייה, לבוש לבן כמו יוצא למשימה מיוחדת של מסע פרסום של חברת קונדומים, דיווש מצד אחד של העיר אל צדה השני, דבר אשר כמעט גרם לו להתלכלך לפני שבת. בדרכו עבר על פני חנויות ענק ובניינים עצומים מהסוג שיש לניו-יורק להציע כל השנה, ושם לב שככל שהוא מתקרב לקהילה היהודית, החנויות הולכות ונסגרות, ופני השטח משתנים מצבעוניות של העיר שהחלה את הסופ"ש שלה לשחור ולבן של ברוקלין לפני שבת, כאשר הכול נעשה חפוז לקראת ההכנות לקבל את השבת לפי ההלכה. יוני לא עסק בהלכה בחייו, אך חש חוסר חיבור לאדמה ורצה משהו שיעזור לו להיזכר בארץ המובטחת, אליה חש געגועים חדים. בתפילת השבת מזכירים את השבת פעמים רבות. זה העלה בו את הכיסופים אל המקום שבו נולד ושממנו החליט לברוח, וחלק בו רצה לחזור.
יוני נכנס לבית החבר של סול, בחור ישיבה שומר ומאמין גדול בהלכה בצורתה הקשוחה, אשר לא מקבלת דעות שונות משלו. יוני, שלא חש בבית, החליט לקחת את עצמו בחזרה אל הבית אשר שכר לאחר המגורים אצל הדוד מאמריקה. אז הוא עבד כברמן בפאב מקומי קטן עם בוס גרמני. בום! אפיל עוד פצצה. ג'וני שלנו הוא דור שלישי לניצול שואה מאושוויץ, אבל זה לא הפריע לו, כי הגרמני הזה פתח את הפאב במטרה לשכר את החיילים האמריקאים שחזרו לחופשה קצרה מהקרבות, ובעצם היה יותר אמריקאי ממהגר רגיל.
בעודו מתהלך ברחובות ניו-יורק החל לחוש מוזר יותר מכפי שהרגיש בארץ. מעולם לא הייתי שם, אך הבנתי מדבריו של יוני שהכול שם גדול יותר, כלומר קנה-מידה שונה. רחוב בניו-יורק הוא כמו עיר בישראל, וכל ישראל היא כמו ניו-יורק, כל המזרח התיכון כמו מדינה באמריקה. יוני כמעט טבע מרוב מוצרים שניסו למכור לו בהתחלה, אך ככל שהזמן עבר, הוא חש יותר ויותר מקומי מנוכר, כלומר מצא את המקום שלו. זר, אך בעל אזרחות. מרגיש בבית עם סול והסביבה ואוהב את העבודה שלו. כל זה היה לפני שפגש בה, לפני שמבטו קלט את מבטה וראה שהיא כמו בוהה בו, בוחנות כל צעד שלו, כל מילוי כוס בירה וכל שבירת קרח במכונה מתוחכמת, תוצרת גרמניה. אגב גרמניה, יוני נהנה להסתכל מלמעלה, להבדיל מההסתכלות הגרמנית, הוא לא ראה אנשים מתחתיו. הוא פשוט אהב להסתכל כאילו הוא מעל. לא שיש משהו מתחת. צורת חשיבה שלא מגיעה ביום-יום, להיות חלק-לא חלק מהכול, חייזר או מהגר מתקופת ימי הביניים. בכל הכאוס הזה כולנו רצים ורצים ולא יודעים לאן, לעזאזל. אין כוח או איזה הורה מכוון? הוא חש אבוד לחלוטין. חייב להתאפס עכשיו. הוא היה יכול להמשיך ולהיגרר בין עבודות סבלות וגרירה, אך מצא אדם מושלם לתפקיד הבוס.
תוך כדי הליכתו נזכר בשלומי חברו, ואיך שבצבא, שם הכירו, הסירה הקטנה שלהם שקעה. צעקות באמצע הלילה. שיחה לא מתורבתת. כמעט עפו שם ניצוצות. אתה שמאלני, אתה מתנחל. פיצוץ אטומי היה על ההר בהתנחלות המיוערת הזאת, ולאחריו נותר רק שקט, הרבה שקט. לא שקט מהסוג של הבושה מהעירום הנפשי שהיה שם, אלא רק שקט שלאחר סערה, סערת רגשות. הקאה של כל העצבים ממעמקי הבטן וממשקעי המוח, ממעמקי התודעה במוחם הגועש-מתרגש.
אחרי הריב הם החלו לחקור זה את דעותיו של זה. לאט לאט. במשך חודשים ארוכים גילו עולם חדש ומופלא של שיחות עומק, שיחות על הדברים הכי רציניים בעולם במקביל לשיחות על הדברים הקלילים שבחיים, גישור בין העמוק לשטחי, דבר שגרם לשיחותיהם לעלות רמה אחת למעלה.
כשכמעט הגיע אל הפאב התמלא בתחושה האנושית, נרדף.
האדם לא חש מטבעו נבחן ונמדד לפי הידע שלו ומעשיו. זה משהו לא טבעי שקרה. סוג של התקדמות התחרותיות של האדם.
יוני לא ידע, אבל הוא נבחן תמיד. גם כשיצא למשמרת וחזר ממנה שיכור, אחרי שמילא את כוסותיהם של העוברים והשבים. למרות הבעיה השנייה שלו, החור בלבו, שנובע מתכונה נוספת - יכולת גמישות, שעם השנים נשחקת. יש אנשים שאיבדו אותה בגיל צעיר, והשבירות שלהם גדולה מזו של אחרים בגילם. יוני איבד את הגמישות. הוא היה כמו תפוח רך מדי שכל עלבון או לחץ מתמיד על נקודה מסוימת גרם לו לשבירה, שהחלה עוד בצבא. אבל הסדק גדל כשאהובתו שרונה עזבה אותו חודש לפני שהשתחרר מהצבא. החור נוצר מהבדידות ומהניכור שיוני חש בארץ פעם אחרי פעם. גם אחרי הטיול הגדול שלו לאחר הצבא הרגיש מנותק, תלוי.
יוני חש באופן מתמיד כאילו חבל תלייה קשור לצווארו והוא הולך איתו, מושך אותו יחד עם הכיסא שעליו הוא עומד. הפחד מהגיל רדף אותו מאז ומתמיד, אבל מאז שחרורו מהצבא היה אמיתי מתמיד. בעצם, תמיד ידע שלא יגיע לזקנה, אז ניצל את החיים ברגע שהבין שהוא חייב להשתחרר מכבליהם, הפסיק לרַצות אנשים והתחיל לחיות איך שרצה באמת. את זה עשה יוני קצת לפני הטיסה שלו לניו-יורק. סיפרתי לכם על התחושה שהייתה לו שעוקבים אחריו, מה שיתברר כנכון באותו הזמן.
אנשים כמוהו אף פעם לא הסתפקו בעצמם, כאילו בתוך חלקי הפאזל האישי שלהם חסרה איזושהי חתיכה חסרה, שנמצאת רק בפאזל האישי של אדם אחר, וזה תמיד גרם לבעיה בפאזלים הזוגיים שלו. הרכות בנפשו גרמה לו להיות כמו נחש שאוכל את זנבו. העניין הכשיל אותו כל חייו והביא לריקנות הזאת, שאכלה אותו מבפנים.
הוא הרגיש את הדם מטפטף על החלק החיצוני של היד מדי פעם, כי פחד לעשות לעצמו משהו. הוא אפילו פחד מדם, אבל ההרגשה המתיקה את העצבות שתקפה אותו ועזרה. המחשבה שהוא יכול לפגוע בעצמו כדי לפתור את הבעיות הרגיעה אותו.
כמו סרט שהסתבך, כל יום נראה לו מיוּתר יוֹתר מקודמו. ללא החלק החסר הכול התבלגן אצלו בראש, וכל האלכוהול, הבחורות והסמים שבעולם נראו לו פתאום כפני הבעיה, ויום אחד הפסיק לשבוע לתקשר עם המין הנשי, פחד מהקור ההוא.
סול והחברה שלו טענו שהוא לא מחפש במקומות הנכונים. הוא תהה מהם בכלל המקומות הנכונים ומה יכול לפתור בעיה כל-כך גדולה, ושבר את בקבוק הוויסקי הריק שהסתובב איתו. מהרגע שהגיע אל מוחי, אני אבוד בגוף הזה, אמר יוני, עד שהדברים ייכתבו במלואם, ואתה, כלומר אני, אדאג שאף אחד לעולם לא ירגיש כמוהו. הוא הסביר לי מה קרה: "הם מילאו אותי באימה וברצון לרצות אותם, עד שהכול ברח מכל הכיוונים ואיבדתי את האור בקצה, הפסקתי למצוא סיבה לכול ולאט לאט מצאתי פתרון אחד," עליו אספר בפרק אחר לגמרי.
במכתב שמצאו החוקרים בדירתו נתגלו דפים ובהם תכנית מפורטת של מותו, שתכנן זה זמן רב, וכן כמה דרכי התאבדות ולידן V או X. הוא כתב גם את הסיפור שלו בקצרה, סיפור על אדם עם קוטג', אישה וכלב, שלא מצא את מקומו בחברה. אדם שלא ישב על הכורסה מול המסכים המרצדים, זבל אנושי מולו. אדם שהכול אצלו עד הסוף, והסוף של יוני כנראה נכתב מזמן כמר במיוחד. בסוף, כמו בהתחלה, יוני לא ידע לדבר, לא הבין מה שראה. היו לו כמה שנים שלא היה מסוגל לעשות דבר, חוץ מלחשוב, ומזה כבר היה לו יותר מדי. מחשבות הן כמו תולעים, אמר לי, הן אוכלות אותך מבפנים עד שהן מגיעות אל העצם או אל הלב, ואז מתחיל הכרסום של האני העצמי שלך. ליוני זה היה נורא, עינוי ארוך שלא יכול למנוע על ידי ניתוק עצמי או אפילו לברוח מהתקופה הרעה שהייתה לו לפני אלנבי.
אבל באותו שלב הוא היה שבור ומרצד בניו-יורק, וכשעבד בפאב ENMY, נבחן על ידי ג'סיקה, מלצרית ב"ארומה" ניו-יורק ששמה עין על הבחור וחיכתה לרגע הנכון לשתות את דמו, לא במובן הערפדי, אלא במובן האנושי של המילה. יש אנשים שהם שותי דם, לא פיזית, אלא שותי רגשות ותחושות, אלו הסוג המסוכן ביותר של אנשים, במיוחד נשים. לא שיש לי בעיה עם נשים, ממש לא, הבעיה היא השילוב בין ההורמונים הנשיים ושתיית הרגשות.
מחשבות הן כמו נמלים, אמר לי יוני, הן בונות להן קן קטן במוח, מכריזות על מלכה. מחשבות עצובות הן כמו נמלים אדומות, שבילדות קראנו להן נמלי-דם. הן יונקות דם ומטפסות אל הקן, משתלטות עליו ומוצצות את כל התקוות והאופטימיות שיש במוחנו, המלא במחשבות שונות.
אבל יוני לא ידע על הדברים שעמדו לקרות. הוא עדיין היה עסוק בליקוק עצמי, כמו כלב שמתנתק מהסביבה כדי לנקות את עצמו ולא שם לב לכך שהוא עומד במרחק נפילה לתוך ביצה מלאה בבוץ.
הוא היה מסוכסך עם עצמו, עם הבורא ועם היקום, וכבר לא ידע עד כמה נמוך המצב יידרדר, אז במקום לתקוע מקל בגלגלים של עצמו כדי לעצור את הדעיכה והנפילה הכואבת הוא מצא מקבילה. הרי התאבדות היא לא פתרון. קפיצה לרחוב מלא במכוניות ובפרצופים שונים וכאוס לא יכולה לפתור לך את כל הבעיות בעולם. דבר כזה יכול ליצור רק עוד בעיות ועוד משברים לאנשים שאהבו אותך ולאנשים שאהבת. התאבדות היא לא פתרון או דרך, היא קיצור דרך לאנשים פחדנים, אלה שלא מוכנים להתמודד עם המציאות וחייבים לברוח אל ההזיה הרעה מכול (לא זאת שנגמרת לאחר כמה שעות). התאבדות היא הסם הכי קשה שתפגוש בו. הרצון להתאבד הוא ההתמכרות הקשה מכול, היא קץ לא אמיתי, פתרון עם ריח של גופה שקרנית ודם. התאבדות היא לא פתרון, היא קיצור דרך אל השקר, המוביל למקומות רעים ובודדים נוספים, כמו בית-החולים בפראג. שנים בחשכה הלבנה משלג, שחש ששום חימום ותאורה לא יילחמו בו, כי החרא הזה מגיע מבפנים וחוסם את כל החושים. לא משנה כמה תשקר לעצמך, יש כאן בעיה שאי־אפשר לפתור בעזרת פתרונות שקר, רק עם פתרונות אמיתיים. כל אחד והפתרון האמיתי שלו שמתאים לו. אם הוא מגיע ממקום של פתרון ולא ממקום של בריחה, הרי הוא הדבר הנקי ביותר בעולם, יותר מכל ורד חדש שצמח בגינה, אך לעולם לא יותר מתינוק אחרי מקלחת.
על מרקע הטלוויזיה המטפטף טיפות מידע זול וזמין נראה ילד בן 9 שכבר סיים בגרות במתמטיקה חמש יחידות וכבר הוא חלק מהמירוץ. חולם על תואר בפיזיקה ומרוויח 3,000 שקל בשעשועון זול. יוני מלא חמלה אליו, אבל רוצה לבכות מכך שאף ילד לא טעה בשאלה על מייקרוסופט, ומכך שאף ילד לא צדק בשאלות על דברים שקרו טרום לידתם. אולי יוני פתטי, אולי הוא רגיש מדי, אבל לא היה לו מושג איך לשפר את עצמו בלי לשנות את עצמו. מילאתם אותנו, פוצצתם אותו בכל זה מבלי להכינו מראש. עטיפות של פלסטיק משומש בשביל מתנה חדשה. יוני לא ידע איך חוזרים אחורה, איך ניצלים, מתפכחים, איך הוא חוזר לאהוב את עצמו כמו ילד קטן שמשחק בחול.
הילד בטלוויזיה היה מלא בעצמו. גם יוני רצה להיות אחד כזה, שלא מכניס את עצמו לפינות האפלות יותר במוחו. כאלה בהן אתה מפחד שיקפוץ עליך הומלס ויגנוב לך את העוגיות וישפוך לך על הראש נסטי. הוא זכר את הפרטים הקטנים והלא חשובים, אבל מהקשר הארוך עם שרונה זכר רק את שמה ואת תאריך הלידה שלה. כך היה לגבי כל דבר שלא נגמר טוב. הוא שכח אותו לגמרי.
ילדותי מעט, אבל זה יוני. אפילו אם היה יום ממש כיפי, לא משנה איפה, בכנרת או באמסטרדם, הוא לא זוכר, כי היה ריק מטופש שגרם לו להתנתק. ככה גם לגבי קשרים עם בחורות או חברים מהעבר: ברגע שקרה משהו הוא לחץ על כפתור השכחה, ובום! נעלמו הזיכרונות. בסופו של דבר מה נשאר לך? רק זיכרונות וסיפורים, וליוני, סליחה על הבוטות, לך תזדיין, אין את זה.
את בית הספר היסודי שכח בגלל האלימות, את התיכון - בגלל הסמים והמשטרה, חלקים מהצבא - בגלל שפשוט נמאס מהכול. כבר דרכת את הנשק ואז קיבלת טלפון מקרנית ומבעלה, אז לא עשית את זה. המבט של ג'סמין מפני שברחת ברגע שגילית שהיא קצת מסובבת, ולא נזכיר את כל הזורמות מהערים האותנטיות-פלסטיות, שהלכו לדפוק את הראש בעולם הגדול, שפגשת בדרך, ואפילו ריח בושם או שמות אין לך אחרי לילות שטופי זיעה.
הזיכרונות כבר היו קבורים בתוך התכריכים, נשאר רק לזרוק את הגופה המתוסכלת והרזה מדי שלך לתוך הבור, לכסות בחול, לשים קרש עץ עצוב עם שמך חרוט עליו, לקרוא למשפחה המנהלתית ולכמה חברים ואקסיות, ובום! תמו חייו של יוני.
אך הוא נתן לעצמו עוד צ'אנס. תמיד התאכזב מהנתק שלו מהמירוץ, מכך שכולם לא רואים מה קורה להם. מרוב ריצות הם שכחו ללכת. אחרי הצבא הם טסים לחו"ל כדי ללמוד ללכת וחוזרים שוב לריצה התמידית, ובין האקדמיה לילד השלישי הם שוכחים מה הם באמת רוצים להיות. יוני לא יכול להסביר להם שמצא פתרון לכל זה, אז הוא סיפר לי, ואני אחלוק זאת איתכם. יוני לימד אותי את שיטת הניפוץ העצמי. זה לא ספר הדרכה לחיים טובים יותר או איך להיות מרוצים מכל הרפש שצף בעולם, אבל זאת התרומה הקטנטנה לעולם מיוני:
המדריך לניפוץ עצמי:
קודם כול, הכול בבום. שום דבר לא נכתב או מוקלט, חברים, וזה בערך החוק היחידי כשאני חושב על זה.
1. קמים בבוקר, עושים את הפעילות הרגילה שלכם (לשתות קפה, לצחצח שיניים או לעשן בסדר שלכם ולפי רצונכם, אף־על־פי שאני ממליץ לצחצח שיניים תמיד).
2. לוקחים את כל מה שאתם חושבים על עצמכם (לרוב אלה הרבה דברים, אז זה יהיה די כבד מבחינה נפשית. הביאו כוס מים או מיץ חרגולים מצדי, רק שיהיה לידכם משהו לגרון), ומנתקים את כל הדברים האלה בבום, וזורקים את העוגן מהספינה הרגשית שלכם אל הלא נודע. הכי חשוב זו הפתיחות. אם עשרות שנים חשבת שאתה סטלן וגילית שאתה בעצם איש עסקים מפולפל וממולח מבפנים, שמוכר אחלה אוהלים אינדיאניים עטוף בשרוואל וחולצה שאתה ציירת, אז לך עם הדברים עד הסוף.
3. הניפוץ העצמי הוא לא חוויה רוחנית או איזה ספר הדרכה מטומטם, כי אני כבר לא חי, רק ממליץ לכם לעשות משהו שאם הייתי הולך איתו עד הסוף, הוא היה משאיר אותי יותר מאושר ובחיים. אירוע הניפוץ, לדעתי, יכול להתרחש בכל מקום, לא בהכרח במזרח או בבית הכנסת ביום כיפור. כדי לגלות את ה"אני" תצטרך לשבור את ה"אני" הנוכחי שלך, ובכל פעם שאתה מרגיש שאתה לא מרוצה ממנו, תחייך לעצמך. סליחה על לשון הזכר, כן? תנפצי את עצמך בתוכך, ומהנקודה הזו תבני מחדש את הכול. אומרים שהאנושות לא מנצלת עשרה אחוזים מיכולות המוח. מחקרים אמרו, לא אני. לפי דעתי השאלה היא: כמה מעצמך אתה באמת מנצל? כמה זה באמת אתה ולא מחלות החברה המודרנית?
4. לאחר התהליך מגיע שלב ההרכבה. הוא די אישי לגבי כל אחד. זה השלב שבו אתה בוחר לעצמך את הדברים שתרצה להשאיר כחלק ממך ואת אלו שאתה זורק, מעין קולאז' כמו בגן הילדים מחתיכות של בחורות מהעיתונים. זאת הנפש שלך. תעשה בה מה שאתה רוצה והכול לגמרי חדש. רק בקשה אישית מהקורא, כן? תעשה לי טובה ותעשה את זה כמו שסינטרה אמר, בדרך שלך. בהצלחה במציאת עצמך!
יוני ידע לדבר ופחות לבצע. באותו זמן היה יוני עסוק בחוסר הידע, במצב הפוך לחלוטין מהניפוץ העצמי. מילא את עצמו בשטויות, בעיקר במה לעשות עם ה"טפילה", החברה של סול, השותף שלו. לפני שעברה לגור איתם הקשר ביניהם היה טוב יותר. כשלא עבדו, היו יוצאים ונהנים ממה שיש לעיר הזאת להציע. "היא שינתה אותך," כך תמיד אמר יוני לסול. ה"טפילה" הייתה כמו קופסת סיגריות חדשה, עם ניילון וציפוי הכסף המחורבן הזה, אבל עליה לא הייתה אזהרה. בתיכון אחד לקח חתיכה ממנה, ואז באו השאר, ולאט-לאט היא מצאה את עצמה ריקה מתוכן. אל סול היא באה כדי שימלא אותה, אולי ילד יעניק לה משמעות חדשה לחיים.
היא הייתה עם 20 בחורים ולכל אחד היה חיסרון אחר, אבל כשהייתה עם סול, והוא בגסות רוח גמר לה על הפנים בפעם הראשונה ששכבו, היא הבינה. זה מה שהיה חסר לה. ה"טפילה" וסול הסתדרו מצוין, וגם חברת המים הרוויחה מזה.
למען האמת כולם, חוץ מיוני, הרוויחו מזה, אבל סול כבר הרבה זמן לא היה באמת חבר שלו, אלא רק שותף לדירה, ומאחר שבחודש האחרון הכפיל את המשמרות שלו ב"אנמי", אסף את הדברים שלו וחתך עם מכתב:
"סול אחי, אני לא יכול עוד, השארתי לך את שכר הדירה של החודש במעטפה ועברתי."
בראשו, אבוד בלי דרך הביתה, הדרך הייתה קיימת וברורה, אך יוני הרגיש שמעולם לא הייתה אמיתית. הוא לא רצה לחזור. העולם גדול מדי מכדי לחיות במחוז אחד, במדינה אחת, על הכדור הזה, אז הוא ארז את התיק וביי, כדי לחשוב, כדי לחפש, מי יודע, אולי למצוא, אך תמיד להשאיר סימן שאלה בסוף.
אחרי סימן השאלה האחרון בדירה ההיא בניו-יורק הוא קרא בעיתון ביקורות על ספרים, סרטים, מוזיקה, תיאטרון וחשב: הכול מתרוקן, הדור גוסס, איבדנו את הצורך לחשוב? את היכולת ליהנות? מצד שני, אין קולקטיבי יותר, הכול אינדיווידואלי. הרגשה שנגעת במקסימום של ההנאה, ולשם זה לא יכול לחזור. זה יהיה בינוני, עוד מסיבה, עוד פאב, בולשיט כדי לא להשאיר את הנשמה משוטטת לה באפלה התרבותית הכבדה, בפחד מהגילוי שזה כל מה שהחברה שלנו עושה.
היא כמו בורחת אל מקומות חשוכים, מפריחה את השממה, כמו פחד ממפגש עם המראה, חוסר המשמעות האין־סופית. הנצחיות של המחשבות אשר מתנפצות על ההרגשה של חוסר המשמעות של המעשה. בום! פסיעות אטיות. הוא צעד בפעם האחרונה מאזור הדירה ההיא אל ה"אנמי", לא מוצא את עצמו בתוך ההמולה הענקית הזאת, הכל-כך אמריקאית. הרגיש שהוא לא יכול עוד עם ההרגשה הזאת. שאמריקה שורפת אותו מבפנים, מבלבלת אותו וגורמת לו לפעמים לשכוח מה הוא באמת רוצה. מחשבה ומיד לאחריה פעולה. הוא סגר את דלת הדירה בדרכו ל"אנמי", הצית סיגריה, אמר שלום לכמה שכנים שפגש והגיע לפאב, שיכר כמה זקנים בוויסקי זול שזרם בעורקיהם מאז 45' בערך, כמה בחורות שחוגגות מסיבת רווקות עם כתרי מלכות וקוקטיילים עם שמות טיפשיים למדי, אך בעיקר גברים שנראו כאילו הם מחפשים משהו, תמיד בחנו את הסביבה בעיניים, כנראה היו נשואים ופחדו שהנשים שלהם יראו כמה הם שותים ובאילו גסות רוח וטמטום אבות ילדיהן מתנהגים. ואז, בין כל העבודה המטורפת שהייתה לו באותו לילה והאווירה השמחה, ראה בקצה הפאב בחורה יושבת לבד על הבר, ועד כמה שזה נשמע אירוני, ג'וני שלנו זיהה משהו עצוב בעיניה.
זאת הייתה ג'סיקה. ג'וני בא להציע לה משהו לשתות, אבל לפני שהוציא את המילה הראשונה היא כבר אמרה: "שמעתי שעזבת את הדירה שלך, תוכל להיזרק אצלי הלילה אבל אחרי שתשתה איתי לפחות שתי כוסות מהוויסקי הכי יקר שיש בפאב שלכם." יוני נדהם ותהה מאיפה היא יודעת את זה, הרי רק לפני כמה שעות עזב את הדירה של סול ושלו, אבל חייך בתגובה והלך להביא את מבוקשה.
כשחזר שאל: "מה חוגגים?" בראשו עדיין חשד מפגיעת החץ הישירה שלה. היא ענתה בחיוך מהול בכישלון:
"את הפיטורין שלי מבית הקפה הנוראי הזה," אמרה כאילו היו מכרים זה שנים.
יוני קטע אותה ושאל: "איזה בית קפה?"
"ארומה, סוג של סטארבקס ישראלי, מצליח שמה, כושל פה, ניחא הסבל לפלסטינאים, אבל למה גם פה?" אמרה בתסכול.
פרט קטן שנשמט הוא מוצאה של ג'סיקה. למרות השם האמריקאי היא בעצם ג'סמין, פלסטינאית אסלית שהיגרה בגיל צעיר לדודה מאמריקה, סיפור מסובך כשלעצמו.
אח חובב ג'יהאד שהתפוצץ בתחנת אוטובוס ריקה בארץ בשנות ה-90 לאחר שהשאיר קלטת, אבל שונה מזו של המחבלים המתאבדים הרגילים שטענו שככה ישימו קץ לכיבוש. אחיה אמר שהוא יודע שמוות של אנשים לא ישים קץ להרגשת התסכול של העם בשלמותו, הוא עושה את זה פשוט כי לו אישית נמאס מלהרגיש בתחתית העולם, הכי קרוב לאללה, והוא כבר בחצי מהדרך לגיהינום, אז הוא חותך באמצע כדי להגיע יותר מהר ממה שכתוב בספר החיים שלו. הוא פוצץ את עצמו בלי קשר למצב הביטחוני, פשוט בום-טראח. סיים את חייו כשבאוזניות שלו נשמע מיד לאחר הפיצוץ "Non, Je ne regrette rien" של אדית פיאף. יופי של סיום. הבחור ידע לתת סיום הגון לחיים האלו, לעומת יוני, שהיה טיפוס פחדן ואפילו לאזור הבשר בסופר לא התקרב ופחד לראות איך חולבים פרה. אבל אלו הדברים הטבעיים שמהם פחד. היו לו בעיות עם קבלת דברים באותה תקופה. בנוסף, מאז מלחמת המפרץ, הוא פחד מאזעקות של רכבים, ובגלל זה לא יכול לעבוד בחניות עירוניות. אבל ההפרעה הגדולה שלו הייתה משב הרוח הקפוא שקיבל בכל פעם שהתקרב לאישה יפה. ככל שהן היו יותר יפות, ככה ליוני היה יותר קר. שבוע אחרי ששרונה זרקה אותי הוא יצא לדייט עם אחת כזאת. מאוד קרה. לדייט מאוד קר. כמעט קפא. אחרי שעתיים שבהן כמעט רצה להרוג אותה, היא דיברה על כמה התפקיד שלה בצבא מעניין, והוא רצה לצעוק לה כמה רע לו, והיא רק חישבה כמה קלוריות היה במילקשייק שלה וכמה, בעזרת דיבור ותנועות ידיים והקפצת הרגל השמאלית שלה, היא תצליח להשיל מעצמה.
אחר-כך, בדרך להוריד אותה בבית, עשה פרסה ונסע לים והלך עם הטיפשה בחול שמילא לו את הגרביים.
הם הלכו לכיוון הסוכה של המציל. היא הסתכלה עליו במבט זגוגי. הוא כל-כך רצה לנקום, אז הוא בזבז שעה מחייו איתה בסוכה של יעקב המציל, שהשאיר את המפתח למקרה חירום מתחת לשטיח "ברוכים הבאים". כשהתחילו בהתפשטויות והסרת הגרביים עם החול נזכר שאין לו קונדום ואמר לה שהוא כבר עירום וגם היא. הוא ראה פיצוצייה מנצנצת והיה מוכן ללכת אליה עירום. כבר ראה אותו עומד בקופה עם זקפה, בקבוק יין זול וקופסת קונדומים, אבל התברר שהיא הייתה בתולה, לא רק טיפשה, אז שעה הם שיחקו ובסוף הוא גמר לה על החזה, הוריד אותה בבית ונסע לחבר, שם הגרגרים בקפה שקעו וגם השמש, והוא נרדם.
כשקם הלך לקניון וחיפש, כמו בכל יום בחייו, אחרי הלא ידוע.
אף פעם לא היה במרכז הסצנה, תמיד מהצד, יותר כמו ניצב. המשחקים האלה בין הקור לחום, אור וצל היו האהבה שלו. הכי חי ובו זמנית הכי מת רדפו את יוני באותם הימים. הוא ידע שאין להחזיר את הגלגל לאחור, ובו זמנית כל סיבוב חדש נראה כמו אשליה של הסיבוב הישן ההוא, כמו לתת גז בניוטרל, בירידה.
החיים שלו היו חסרי שליטה. התעסקות בבורא לא עניינה אותו במסעותיו בעולם. הוא ראה דברים יפיפיים, אם נוף מדהים או שכונת מצוקה עצובה שהחזירה אותו לדרום תל-אביב המוכרת. גם יופי הבחורות הדהים אותו, אך ברגע שיצר איתן קשר, סיפר את סיפורו ונפתח אליהן, כעבור שבוע-שבועיים הן נראו לו ריקות מתוכן והוא אפילו לא רצה לנסות ליצור איתן ביחד סיפור. אף אחת מהן לא יכלה לסחוב את מטען החיים שלה ואת זה של יוני על הגב שלה.
קרו ליוני כמה אירועים שלא הצליח לשכוח.
כמו הפעם ההיא שפישל והם כל-כך רבו, עד שתקע לעצמו מברג ברגל ורדף אחריה שטוף דמעות ודם. אני הרגשתי את הדמעות על הלחי ואת כל התסכול ההוא שחש ודיבר עליו, אך איש לא הבין לְמה באמת התכוון, כאילו חייו הפכו למסע לא ברור בחלל. החיים שלו סרט ארוך חתוך בחלומות. היא רודפת אותו, מנסה לשגע אותו, מנסה להחזיר אותו אחורה. בשיניים חשופות
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
