הים של נהרייה

כילדה, נערה ואישה צעירה, פקוחת עין ורגישת לב, מגוללת המספרת את עלילות חייה, על רקע נוף הפרדסים שבפאתי המושבה, בצל ההר והים שנושקים לעיר חיפה, ותחת רושם קסמה המיוחד של נהריה וחופהּ.

לאורך הסיפורים משתקפת מדינת ישראל הצעירה. החל מימי מלחמת השחרור שמזמנת לילדה את המפגש הראשון עם השכול, יחד עם סיפורי המוות והאובדן של פליטי השואה, דרך המיניות הבוטה של נערים מתבגרים שחווה הילדה ביום לוויית הנשיא הראשון, ועד זיכרון טעמו של פרי הפומלו המיובא שמחבר אותה להתאהבות הראשונה שלה כנערה צנועה חברת תנועת נוער דתית. מתחת לכל אלה מסתתר סוד משפחתי מעיק שמלווה את חייה, ומתגלה במלואו בסיפור הפרידה מאימה.

אף שהסיפורים מבוססים על אירועים שהתרחשו במציאות, הם משמשים את המחברת לבניית עלילה ספרותית חדשה ולעיצוב הדמויות כפי שהתקבעו בדמיונה. תיאוריה המיוחדים פותחים את עלילות הסיפורים כמניפה פנימית שעליה פרושה שגרת חייה כמהלך רווי חוויות מרוממות רוח, כמו גם רגעי כאב, חמלה ופיוס נוגעים ללב.

ים

בבוקרו של יום, באמצע הקיץ, גרר האב כיסא, סמכו לארון והוריד מעליו את המזוודה החומה שבה ארזו הוא ואשתו את מטלטליהם כשעלו ארצה. הוא ניגב במטלית לחה את האבק שהצטבר על המזוודה, הניחה על המיטה ופתח אותה לרווחה. "שתתאוורר קצת", אמר לאם.

הילדה עמדה משתאה נוכח התכונה. בסדר מופתי שמה האם במזוודה מעט מבגדיו, מעט מבגדיה ומעט משל הילדה. מעל ערמת הבגדים המקופלים היא הניחה שלושה בגדי ים – אחד שלה, סרוג מצמר ירוק בהיר; השני של האב, תפור מבד כחול; והשלישי בגד ים קטנטן שתפרה האם לילדתה משארית בד פרחוני עליז שנותרה לה משמלת קיץ שתפרה לעצמה.

כשסיימה הזדקפה, נשמה נשימה עמוקה, והכריזה בעליצות: "נוסעים למרגולה! נוסעים לנהרייה! נוסעים לשבוע שלם לנהרייה! נוסעים להתרחץ בים!"

הילדה לא ידעה מהי 'נהרייה' ומהו ה'ים' שרוחצים בו. אולי זו גיגית פח גדולה מלאה במים כמו זו שבה הייתה נוהגת אימה להושיבה בימי שישי. האם הייתה משפשפת את איברי גופה הקטן במטלית המדיפה ניחוח סבון שמן זית, מקרצפת היטב את עורה עד שהאדים, ובעדינות חופפת את שערה הארוך. כאשר גופה היה מכוסה בקצף הסבון, האם הייתה שואבת מים בספל פח גדול שנרכש בחנות של מנדלי מול שוק המושבה ויוצקת אותם על גוף הילדה. בועות הסבון המקסימות זרמו אל המים והעלו קצף מוכסף על פניהם.

כל מרחבי דמיונה ועולם מושגיה של הילדה היו מעוגנים במראות ובדמויות שסבבו אותה בשכונת מרמורק עד למושבה שמעבר למעלֶה רחוב ארלוזורוב. את השם 'מרגולה' שמעה פעמים רבות מפי אימה, אך מעולם לא פגשה בה.

התיישבו אל שולחן המטבח הקטן בפינת החדר השכור שבו התגוררו שלושתם ואכלו ארוחת בוקר, לחם מרוח בגבינה לבנה וזיתים שחורים. ההורים קינחו בכוס קפה חם והילדה גמעה בשקיקה כוס קקאו קר.

האב קם ויצא לקניות בחנות המכולת של אפריים גדסי שבקצה הרחוב. כששב, שלף מתוך סל הרשת ושם על השולחן כיכר לחם שחור וריחני, חבילת מרגרינה, שש פרוסות נקניק אדמדם עטופות בנייר עיתון, שלושה מלפפונים חמוצים עטופים גם הם בנייר עיתון, ולבסוף הוציא את בקבוק הזכוכית של מיץ התפוזים ממפעל 'מיץ־פז־יפאורה' ושם אותו על השולחן.

בסכין גדולה וחדה פרס את הלחם לשתים עשרה פרוסות. אחר כך הניח פרוסה על גב פרוסה עד שהגביהו והיו לערימה. בסכין קהה מרח על שש מהן שכבה עבה של מרגרינה, ועל שש מהן הניח פרוסת נקניק. כשסיים פרס בזריזות בסכין החדה את שלושת המלפפונים החמוצים לעיגולים שווים בעוביים. במרכז כל פרוסת נקניק הניח שלושה עיגולי מלפפון, ועיטר סביב הנקניק בעוד שלושה עיגולי מלפפון חמוץ. את שש הפרוסות המעוטרות כיסה בשש פרוסות לחם.

"נהרייה רחוקה מאוד". אמר "יהיו לנו כריכים לכל הנסיעה. כל אחד מאיתנו יאכל שני כריכים".

הוא הוציא מארגז הקרח בקבוק מי ברז ושם אותו יחד עם בקבוק מיץ התפוזים בסל הרשת. מארון הכלים הקטן הוציא ספל פח ושם בסל. "כי אם שותים מבקבוק הזכוכית בשעת הנסיעה והאוטובוס עוצר פתאום בתחנה, אפשר לשבור את השיניים". הילדה הקשיבה בכובד ראש ועקבה בערנות אחר כל תנועה מתנועות ידיו כצופה במעשה קסם. ואז סוף סוף יצאו לדרך.

הם טיפסו במעלה הרחוב המוביל למושבה, בפתח חנותו עמד אפריים גדסי ונופף להם לשלום. האב הלך נוטה על צידו מכובד המזוודה. האם נשאה את סל הרשת ובתוכו שני בקבוקי השתייה, שהיו עטופים במגבות מטבח, ולצידם ספל הפח וששת כריכי הלחם השחור שהיו ארוזים בנייר פרגמנט של 'בלו־בנד'. כף ידה השנייה של האם אחזה בכף ידה של הילדה בת הארבע שניסתה להתאים את צעדיה לצעדי האם.

לאחר הליכה מייגעת בשמש הגיעו לתחנת האוטובוס של המושבה, שם נאסף כבר תור הנוסעים לתל אביב. הילדה מעולם לא נסעה באוטובוס. גם באוטו אחר לא נסעה. לפעמים הייתה עומדת בצד הדרך בשכונת מרמורק עם אביה או אימה כאשר היו חולפים על פניהם טנדר או משאית שהותירו אחריהם תימרות עפר ואבק באוויר השכונה.

לפעמים, כשהייתה הולכת עם אימה לשוק במושבה, היה זכריה השכן, שהסיע אנשים בעגלה רתומה לחמור, מניף אותה בזרועותיו החסונות ומושיבה לידו במושב העגלון. אימה הייתה מטפסת בזריזות אל העגלה ומתיישבת גם היא לצידה. זכריה היה מניף את שוטו ופוקד על החמור: "יאללה דיו, יה ממזר!" והחמור היה פותח בדהרה קלה בדרך המובילה מהשכונה אל השוק.

כאשר הגיע האוטובוס לתחנה, הילדה טיפסה בעזרת ידו המושטת של אביה במעלה שלוש מדרגות האוטובוס. האב עצר ליד הנהג לקנות כרטיסי נסיעה והיא חלפה במעבר שבין המושבים עד שהגיעה לאימה שישבה ליד החלון, האם הרימה והושיבה אותה על ברכיה. האב הניף את המזוודה הכבדה בעזרת הנהג אל המדף שמעל למושב, והתיישב יחד עם האם והילדה. מנוע האוטובוס השמיע נהמה צרודה והפליג לדרכו תל אביבה, חולף על פני בתי המושבה ומשם לכביש העובר בין שדות רחבי ידיים שגבעות כורכר התנשאו בשוליהן. הנופים בחלון התחלפו מנופי שדות לנופי פרדסים, ואז הופיעו בתי מושבות עם גגות רעפים וכפרים ערביים שגגותיהם שטוחים.

הם נסעו עד שלבסוף הגיעו לתל אביב. את פניהם קיבלו בתים גבוהים ורחובות רחבים. כשהגיעו לתחנה המרכזית ההומה אדם הצטרפו מייד לתור הממתינים לנסיעה לחיפה. שוב הגיע אוטובוס ושוב היה עליה לטפס בעזרת ידו המושטת של אביה במעלה המדרגות, ושוב נקנו כרטיסים והורמה המזוודה למדף שמעל ראשיהם. שוב נהם האוטובוס בנהמת מנוע, ושוב חלף בין שדות, פרדסים כרמים ומושבות. מה ארוך היה המסע.

מסל הרשת הוציאה האם שלושה כריכים: כריך לאב, כריך לילדה וכריך שלישי לעצמה. היא שלפה אותם מעטיפותיהם ושלושתם החלו ללעוס בנחת ובהנאה את כריך הלחם השחור, המרוח במרגרינה ועליה פרוסת נקניק מעוטר עיגולי מלפפון חמוץ. ריח השום החריף של הנקניק התערבב בניחוח הבננות וקליפות המלפפון הירוק שאכלו הנוסעים האחרים, ויחד עם צחנת עשן הסיגריות נוצרה תערובת מבחילה. הילדה לחשה לאימה: "אני רוצה להקיא". האם שלפה מסל הרשת את ספל הפח, מזגה בו מים צוננים והילדה לגמה ורוותה. הבחילה חלפה והיא חזרה אל החלון לספוג את עולם המראות החדשים שחלפו לנגד עיניה.

כשהגיעו לחיפה עמדה כבר השמש במרום השמיים. החום היה כבד. הילדה והוריה הצטרפו לתור הממתינים בסבלנות בתחנה לנהרייה. שוב הגיע האוטובוס, אך הפעם עלתה במדרגות ללא עזרת ידו המושטת של אביה, חלפה במעבר והתיישבה באחד המושבים ליד החלון. שוב נקנו כרטיסים והונפה המזוודה למדף שמעל ראשם, ושוב נהם המנוע ונשלפו הכריכים, הבקבוקים והספל. הם אכלו בנחת את הכריכים שנותרו, ושוב נדפו בחלל האוטובוס ניחוחות המאכלים וריח עשן הסיגריות. לאחר ששבעה ורוותה נעצמו עיניה והיא שקעה בשינה עמוקה. ראשה נח על חזה אימה ורגליה על ברכי אביה. מה מתוקה הייתה שנתה. האוטובוס עצר והיא הקיצה, ושלושתם ירדו אל התחנה בנהרייה.

השעה הייתה שעת אחר צוהריים. החום הכבד הלך והתפוגג ורוח נעימה נשבה מהמערב וליטפה את פניהם. שוב נשא האב את המזוודה נוטה על צידו, והאם נשאה את סל הרשת המרוקן שבתוכו היטלטלו ספל הפח והבקבוקים הריקים ממיץ תפוזים וממים. הם הלכו לאיטם בשדרת נחל הגעתון, רחובה הראשי של נהרייה, והתפעלו ממראה ערוץ הנחל הזורם בתעלה שמשני צידיה התנשאו עצי אקליפטוס גבוהים מטילי צל. הרחוב המה אדם וקול צלצול פעמונים התלויים בצווארי הסוסים הרתומים לכרכרות עטורות בסרטים שבהם ישבו נופשים עליזים.

השמש נטתה כבר מערבה וצבעה את הדרך באורה הרך. הם פנו לרחוב צדדי שבמרכזו התנשא מגדל מים ומולו עמד בית קטן מוקף פריחת קיץ ססגונית.

"זהו, הגענו!" הכריז האב, "הגענו לבית של מרגולה".

הוא הקיש בדלת ובפתח הופיעה אישה נמוכת קומה וצנומה, שערה היה קצר והיא הייתה לבושה בשמלת קיץ פרחונית נטולת שרוולים. היא חיבקה את ההורים בשמחה ואחר כך גחנה אל הילדה, אספה אותה בין זרועותיה, אימצה אותה אל ליבה ואמרה: "יפה שאין כמוך! כמה גדלת מאז שראיתי אותך תינוקת בת יומיים".

הילדה חשה שיש לה כנפיים והיא עפה לה באוויר, והיא לא ידעה כי כל ימיה תוסיף לחפש את ההרגשה הזאת שקוראים בעברית 'אהבה'.

מן המטבח הגיח רפאל, בעלה של מרגולה. הוא היה גבר גבה קומה ושחום עור. הוא חיבק את קרובי אשתו בחום רב, ואת הילדה הניף מעלה באוויר עד שהסתחרר עליה ראשה. אחרי קבלת הפנים החמה נשלחו האורחים לחדר המקלחת המבהיק בלובן אריחי החרסינה שעל כתליו והיה כה שונה מצריף הפח שעמד בחצר הבית במרמורק שהתרחצו בו הוריה. זרם מים חמימים שטף את גופה. ניחוח הסבון העדין שבו סיבנה אותה אימה היה זר, חדש ושונה מריח שמן הזית של הסבון המחוספס שבו הייתה רוחצת אותה בגיגית הרחצה בבית. הניחוח הרענן והחדש נישא באוויר ונמהל בריחות מעוררי תיאבון של ירקות חתוכים לסלט עשיר צבעים, חביתות מטוגנות, גרגירי קפה שחור שרתחו במי הקומקום החשמלי, לחם שחור וטרי שנפרס זה עתה וחמצמצות לֶבֶּנייה צחה וצוננת שנמזגה לכוסות זכוכית גבוהות. בכל אלו הייתה הבטחה לעונג חדש ומרענן שכמותו לא ידעה הילדה עד כה.

"אוכלים במרפסת!" הכריזה מרגולה בקול עליז ובתנופת יד פתחה לרווחה את מחיצת הקפלים שחצצה בין החדר למרפסת.

לנגד עיני הילדה נפרשה באחת היריעה הכחולה המרהיבה של מרחבי השמיים האינסופיים שהתמזגו במלוא אופק מרחבי הים ונשקו לחולות החוף בקצף לבן.

"אימא!"

זעקה הילדה והוסיפה: "אימא!" ופרצה בבכי גדול.

"למה את בוכה?" מיהרו אביה ואימה להרגיעה. "למה את בוכה? מה קרה?" הילדה לא השיבה דבר והתייפחה עוד ועוד.

כדור השמש העגול והגדול החל לגלוש במורד יריעת השמיים ונמוג אל תוך אין־הסוף הכחול.

מניין נבע מעיין הדמעות של הילדה? אולי חשה לראשונה בדלות חייה בחדרון הקטן בשכונת מרמורק שעטפה אותה תמיד בתחושה עמומה של עליבות אפורה.

היא המשיכה למרר בבכי ורצתה שבכייה לא ייגמר לעולם. לא הועילו חיבוקי הוריה וליטופיה של מרגולה. היא הוסיפה וגעתה בבכי גדול עד שאזל כוחה והפך לקולות אנקה קטועים. אט אט נרגעה ושקטה רוחה. שקעה השמש בים, נגוז הבוהַק הלוהט על פני המים, האדימו השמיים והחשכה ירדה באחת. דמעותיה של הילדה יבשו.

"זה הים, זה הים של נהרייה". אמרה האם בקול רך. "הילדה רגישה", פסק האב.

"אפשר להבין אותה. נסיעה בשלושה אוטובוסים מאצלכם אלינו זו דרך ארוכה מאוד, ועוד ביום קיץ חם", הוסיף רפאל.

"מחר נלך להתרחץ בים", הכריזה מרגולה בקולה הצלול, "בים של נהרייה". חיוך עלה על פני הילדה. הם ישבו דוממים והסתכלו בים הנמוג אל תוך אפלה רכה, קשובים להמיית המים, וחשו את משב הרוח מלטף את פניהם.

רפאל העלה את האור בנורת התקרה ותכונת החולין שבה באחת. לשולחן הוגשו הלחם הפרוס, הלבנייה, הסלט והחביתות הריחניות והקפה שחומם והורתח מחדש. הילדה לגמה בשקיקה לבנייה קרה מכוס זכוכית גבוהה. טעם הלבנייה הצוננת נעם לה. מחר היא תלך לרחוץ בים, בים של נהרייה.