וְחֵךְ, אֹכֶל יִטְעַם-לוֹ

העידן המודרני הוא עידן של האדם המרוכז בעצמו, זה שדואג למימושו העצמי, זה אשר קנאי לחופש הבחירה שלו ולזכויותיו. זה עידן גדוש בשינויים בכל תחומי החיים, ביניהם גם שינוי משמעותי במזון שהאדם בוחר לצלחתו. בספר מקיף ומעמיק זה מזמינה המחברת, יפית סרנגה, את הקורא לדיון פתוח, מוסרי ומעמיק על מקומו של האדם ביחסיו עם בעלי החיים, הכוחות הפועלים עליו בעידן המודרני ואחריותו האישית להשלכות בחירת מזונו.

הכותבת בוחנת כיצד בעידן שבו האדם מרוכז בעצמו, במימושו ובצמיחתו האישית, משפיעה אכילת בעלי חיים על התפתחותנו המוסרית, אושרנו ויכולתנו לחיות קיום אנושי מספק.

הספר עוסק בשאלות פילוסופיות חשובות ואקטואליות – האם אכילת בעלי חיים היא בחירה אישית ועל כן אין להתערב לאדם בתזונתו? באיזו מידה, אם בכלל, האדם מודע למעורבותו בתעשיית בעלי החיים כצרכן? מה ייחודי לתקופה המודרנית אל מול הטענה כי האדם מאז ומתמיד אכל בעלי חיים? ומהי בסופו של דבר "המידה הטובה" האריסטוטלית המוסרית ביחס לאכילת בעלי חיים בעידן המודרני?

יפית סרנגה, נכדה למשפחת קצבים, בעלת תואר שני בפילוסופיה מאוניברסיטת בר אילן ותואר ראשון בתקשורת וניהול מהמכללה למנהל. ציירת ויוצרת. במקצועה מכהנת כסמנכ"לית שיווק בחברת ההייטק קומטל ישראל ופעילה למען שחרור בעלי חיים.

פרק 1

בעלי חיים וטבע בסביבת האדם

האדם שייך למשפחת קופי האדם. המינים הרלוונטיים למשפחה זו שעדיין חיים הם השימפנזים, הגורילות, האורנג-אוטנים והגיבונים. לפי המדע לשימפנזה ולאדם הקדום הייתה שושלת משותפת. מין האדם כפי שאנו מכירים כיום נקרא “הומו סאפיינס״, כלומר “האדם הנבון״. לפני יותר מעשרת אלפים שנה התקיימו בעולם בו זמנית לפחות שישה מינים שונים של בני אדם אשר נכחדו במהלך הזמן. חלקם של מיני האדם אכלו בשר, חלקם היו צמחונים, אך כולם היו “בני אדם״. ההיסטוריון פרופסור יובל נוח הררי מסביר כי בני האדם היו קיימים 2.5 מיליון שנים לפני תחילת ההיסטוריה, והרגלי האכילה שלהם היו בסך הכול אינסטינקטים ביולוגיים הדומים לאלה של בעלי החיים האחרים. לאדם לא הייתה חשיבות מיוחדת בעולם, ובעלי החיים לא היו צריכים לחשוש ממנו בצורה מיוחדת. במשך עשרות אלפי שנים חיו בני האדם כלקטים וכציידים וידעו על הטבע והעולם הרבה מאוד ביחס לאדם המודרני הרגיל כיום (הררי, 2013). העולם החי בסביבת האדם היווה מאז ומעולם חלק בלתי נפרד מעצמותו, מקיומו ומתרבותו, וכשם שלאדם הייתה השפעה על הסביבה, כך לסביבה הייתה השפעה עליו. רק לאחרונה מתחילים מדענים לגלות את ההשפעה המעמיקה והברוכה של בעלי החיים על בני האדם גם ברפואה, בחברה ובתרבות (פישלזון, קיץ 2003). כיום לבעלי החיים ישנה נוכחות ניכרת בחיי האדם. האדם משתמש בהם לצורך מאכל, לבוש, ניסויים רפואיים ופסיכולוגיים ותמיכה מנטלית בחולי ובריאות. השימוש בבעלי החיים קיים באין-ספור דרכים; הנחיית עיוורים, איתור סמים, מציאת מתקני חבלה ועוד, והם מהווים מוקד ל״פעילויות פנאי״ רבות, כגון ציד, דיג, מרוצי סוסים או כלבים, רכיבה, לחימה, קרקסים, גני חיות, אקווריומים וכדומה. כך, למשל, בתחום הרפואה, כלבים אומנו לזהות סרטן ברמה גבוהה של אמינות. כמו כן תועדו מספר מקרים שבהם כלבים היו מסוגלים לצפות מראש התקפים אפילפטיים או התקפים היפוגליקמיים (בחולי סוכרת) שאותם עמדו בעליהם לחוות ולהזהיר אותם, וכך הצילו את חייהם. נאמר אפילו כי ישנם בעלי חיים מסוימים המציגים רמה מיוחדת של רגישות לאותות אנושיים לא מודעים שאותם אנו משדרים, והם עולים על רגישותו הקרה, יחסית, של האדם (Serpell, 2009).

האדם, עוד מקטנותו, רואה באופן אינסטינקטיבי את בעלי החיים כיצורים חברתיים בעלי אינטליגנציה דומה לשלו, בעלי רצונות, אמונות וכוונות. למחשבה האנתרופומורפית הזו יש שורשים אבולוציוניים הישרדותיים שנתנו לבני האדם הקדמונים את האפשרות להיות ציידים יעילים יותר — על ידי שימוש בתודעה רפלקסיבית האדם היה צריך להכיר את החיה שאותה בכוונתו להרוג, לכן

מתוך הדמיון בינו לבין החיה הוא הצליח לחשוב כמו החיה, ולצפות בעולם מנקודת מבטה, כדי להבין ולצפות מראש את פעולתן של חיות אחרות, וכך יכול היה להפתיע אותן. אך עם זאת האנתרופומורפיזם שהוא ביצע עורר מחסומים מוסריים בקשר להריגתם ואכילתם של בעלי החיים, משום שכאשר האדם השתמש בידיעה על אודות עצמו לצורך בחינת התנהגותם, הוא החל להזדהות עם החיה ולגלות אהדה לקורבנותיו. למעשה, כך בני האדם הקדמונים העניקו לבעלי החיים אישיות משלהם וחשו כי הם מחויבים לנהוג בהם כאילו היו באמת אנשים. ביות בעלי חיים מסוימים והפיכתם לבעלי חיים המסוגלים לחיות יחד עם האדם בביתו, היו כרוכים ביצירת מערכות יחסים חברתיות מורכבות בין בני האדם לחיות ושילובם בעולמם החברתי (סרפל, 2007).

הרעיון כי יחסים עם בעלי חיים יכולים לשמש לטיפול תרפויטי עבור בני האדם החל כבר בתחילת המאה ה-19, ומאז חלה התרחבות הדרגתית במחקרים שנעשו המצביעים על היתרונות הבריאותיים המשוערים של טיפול אנושי בסיוע בעלי חיים (Serpell, 2009). בתחום הטיפול כיום משתמשים בבעלי החיים כ״כלי״ טיפולי הבא לתת מענה לצרכים שונים של בני אדם הנזקקים לכך, בין אם נפשית ובין אם בבעיה פיזית. מחקרים שונים מציגים כי קיומם של בעלי החיים בסביבת האדם תורם לבריאות הפיזית, המנטלית והרגשית של האדם. ממחקרים פסיכולוגיים עולה כי לבעלי החיים תפקידים משמעותיים בשלבי הטיפול הפסיכולוגי של ילדים. בעל החיים פועל כזרז (קטליזטור) ליצירת הקשר בין הילד למטפל. נוכחותו של בעל החיים בזמן הטיפול עוזרת לילד להירגע ומספקת לילד הנאה. אחת הדרכים לדובב ילדים לדבר בטיפול היא באמצעות השלכה של המצב שלהם על בעל חיים. ילדים פגועים מוצאים נחמה בהזדהות עם בעל חיים פצוע או נכה. הקשר עם בעל החיים מעניק לילד הזדמנות להרגיש שייך, נאהב, מקובל ללא תנאי ואף תורם, מעניק ונחוץ. בטיפול באמצעות בעלי חיים הילדים מאפשרים לבעל החיים להתקרב אליהם ונהנים מהמגע עימו, ללא צורך בהסתבכות רגשית כואבת, כמו שקורה להם עם בני אדם. ילד שרואה בעל מקצוע המטפל בחיה, תופס אותו במוחו כ״אדם טוב״ וכבעל רצון לעזור. בעלי החיים מגבירים אצל המטופל מוטיבציה ורצון לשינוי, משפרים את מצב רוחו, מגבירים אצלו את תחושת הערך האישי שלו, עוזרים לו לקבל גבולות ומעודדים את הילד לקבל אחריות. בקשר בין בני האדם ובעלי החיים יש לבעלי החיים תפקיד תחליפי, בהבעה של רגשות שאינם ניתנים לביטוי כלפי בני אדם והסבתם באופן בלתי מודע לעבר בעל חיים ספציפי. כך למשל ישנם בעלי כלבים המגדירים את הקשר שלהם עם בעל החיים כיחסי הורות. הכלב נתפס אצלם כילד משלהם. כמו כן ישנם אנשים שבשל קשיים רגשיים מעדיפים את קרבת בעלי החיים על פני קרבת אנשים אחרים.

לקשר עם בעלי חיים יש יכולת לסייע בשני צרכים פסיכולוגיים בסיסיים: הצורך לאהוב ולהיות נאהב, וצורך האדם לחוש שהוא בעל ערך בעבור עצמו ובעבור אחרים (שורק, 2002). נמצא שחינוך להתייחסות הומנית כלפי בעלי חיים פותח בפני האדם אפיקים רחבים להתייחסות הוגנת לבני אדם (כגון אנשים חריגים, חסרי אונים וכדומה). הקשר עם בעלי החיים מאפשר תקשורת קלה ואינטואיטיבית המסתמכת על רגשות, שפת גוף, קולות ומגע. תקשורת כזו אינה זקוקה לתיווכן של מילים ותורמת רבות לפיתוח רגישות לאחר ולהבנת צרכיו (בצרי ופוקס, 2001). חשוב לציין כי למרות הטענה שחיות מחמד מספקות סוג של תמיכה חברתית ו/או סיוע תרפויטי עבור בעליהן, עדיין לא כל יחסי בעלי החיים עם בני האדם הם שווים מבחינת יכולות ההשפעה החברתיות או הטיפוליות. זה כמובן הגיוני — כשם שקשרים בין-אישיים בין בני אדם משתנים מאוד באיכותם, בהתאם לאינטראקציות ההדדיות המיוחדות המתרחשות בין שני אנשים, כך משתנים גם יחסי אנוש עם בעלי החיים השונים (Serpell, 2009).

בשנת 2001 (תשס״ב) החלו משרד החינוך, המשרד לאיכות הסביבה ועמותת אס.או.אס חיות להפעיל תוכנית חדשה בישראל בתחום היחס לבעלי החיים, שהופעלה באופן ניסויי ב-15 בתי ספר בישראל. הנחת היסוד של התוכנית היא שככל שבני הנוער יכירו את עולמם של בעלי החיים, יבינו את צורכיהם ויגלו אחריות כלפיהם, כך יגדל הסיכוי שהם יפתחו רגישות חברתית ויכולת רגשית גם מול בני האדם הבאים עימם במגע. כמו כן הצפי היה כי הקשר עם בעלי החיים יסייע בפיתוח אמפתיה ואחריות אישית, בהפחתת האלימות ובמניעתה, ויאפשר התייחסות, דרך בעלי החיים, לנושאים סביבתיים ואקולוגיים הנלמדים בבתי הספר (שטנגר, קיץ 2002). גם במסגרת עבודה עם נוער בסיכון במעון “בית הנער״ שולבו בעלי חיים במסגרת תוכנית הלימודים. הנחת היסוד הייתה שניתן להפוך אובייקט זר, כמו בעל החיים, למשהו מוכר, קרוב ואהוב שניתן להזדהות איתו. עצם מחויבות התלמיד להוות מגן ומחסה ליצור קטן ממנו, העצימה את הכרת ערכו בעיני עצמו וזולתו. בעבור רוב הנערים, המפגש עם בעלי החיים והקשר עימם סיפקו אפשרות להתגבר על קשיים שנוצרו בחייהם בגלל תפקוד הורי לקוי (אבישר, 2005). החשיבה המערבית החינוכית היא אנתרופוצנטרית ומובילה את רוב האנשים להאמין כי הם עליונים מבחינה מוסרית על אחרים. דווקא לימוד במרכזי טבע עם בעלי חיים ועליהם גורם לילדים להיות שותפים פעילים למעגל חיים מלא של בעל החיים, וכך הם נחשפים ללידה, גידול ומוות, להמשכיות של מעגל חיים מלא, ומצליחים להזדהות ולהבין כי אינם נמצאים בראש מערכת הטבע, אלא הם חלק מהטבע יחד עם בעלי החיים (שפריר, 2001).

התרבות המערבית תופסת את הטבע כעומד לרשות האדם תמיד ואת האדם כשליט הטבע, ומשום כך מאפשרת לאדם לשלוט בו לצרכיו ולנצלו בהתאם לצרכיו. מקורו של הדבר עוד בסיפורי היהדות והנצרות שבהם הגיבור מתגבר על הטבע ולומד לשלוט בו (שפריר, 2001). כך, למשל, כבר בספר בראשית (פרק א, פסוקים כח-כט): “"וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים, וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים: 'פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ, וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: הִנֵּה, נָתַתִּי לָכֶם אֶת כָּל עֵשֶׂב זֹרֵעַ זֶרַע אֲשֶׁר עַל פְּנֵי כָל הָאָרֶץ, וְאֶת כָּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע - לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה.״

אף על פי שהפסוק מתיר שליטה בעולם החי והצומח על ידי בני האדם, עדיין טוענים פרשני המקרא כי מלכתחילה אלוהים לא התיר הריגה של בעלי חיים לצורך אכילתם, היה זה רק מאוחר יותר, בתקופת בני נוח, שהותרה אכילת בעלי חיים, משום שנוח הציל את בעלי החיים מהמבול ודאג להם. כך שבבריאת העולם תזונתו של האדם הייתה אמורה להיות צמחונית, למרות היותו שליט הטבע. עם זאת כך נוסד הבסיס הדתי, המוסרי והמשפטי להצדקת זכות הקניין בבעלי חיים לתפיסות היהדות והנצרות, ונמשך עד ימינו.

אדם מרגיש לעיתים אחריות לעולמו, משום שפגיעה בעולמו פירושה פגיעה בו עצמו. מגיל צעיר מלמדים את האדם כי בעלי החיים הם חלק מעולמו, אך לא מקפידים ללמדו כי הוא גם האחראי לבעלי החיים האחרים בעולמו. בסיס אחריותו אינו בהכרח אחריות אקטיבית ליצירת עולם טוב יותר לבעל החיים, אלא דווקא הימנעות מפגיעה בהם או משלילת יכולתם למלא את צורכיהם הבסיסיים (פנקס, 2001). מצב של עקה (בפרשנותו לתחושת לחץ, מתח, דחק) הוא מצב הרלוונטי גם לאדם וגם לבעלי החיים האחרים, ומבטא השפעה של הסביבה על הפרט, באופן הפוגע ביכולת ההתאמה שלו לסביבה. גורמי העקה יכולים להיות נפשיים (למשל, פחד), פיזיים (מתנאי לכידה ופגיעה בבעל החיים, צמא קיצוני) או מעורבים (צפיפות המובילה ללחץ וכדומה).

חשוב להדגיש כי אף על פי שהתורה התירה להמית בעלי חיים מסוימים לצורך מאכל, היא אסרה התעללות בהם או גרימת צער. גם כתבים בברית החדשה אוסרים על התעללות בחיות, וזאת בשל שתי מטרות עיקריות: הראשונה, למנוע מחשבות וכוונות אכזריות העלולות להוביל למצב של התאכזרות כלפי בני אדם, והשנייה, למנוע נזק חומרי לבעלים של החיה בשל התעללות בחיות, מאחר שבעלי החיים נתפסו כרכוש. ואכן, ממחקרים עולה כי בפגיעה בבעלי חיים יש רמז להפרעות התנהגות, שאלימות היא הבולטת שבהן. קהות חושים, אדישות או חוסר התייחסות לסבלו של בעל חיים יכולים להקהות את חושיו של האדם לסבלו של הזולת. מקרי התעללות בבעלי חיים והתאכזרות כלפיהם הם נורת אזהרה לגבי מצבו הנפשי של הפוגע (בצרי ופוקס, 2001). הרמב״ם מציין במחשבה היהודית כי “המענה חיה, יענה מחר גם את הוריו״. גם פסיכולוגים מודרניים סבורים כי התנהגות סדיסטית של ילד כלפי בעל חיים היא בדרך כלל סימפטום פתולוגי למשהו פגום בהתפתחות מלכתחילה (לוי ולוי, 2001).

אם כן, הקשר בין בעלי החיים לבני האדם הוא קשר עתיק יומין ובעל פנים רבות ויתרונות שונים חברתיים, טיפוליים, מנטליים ועוד. עם זאת, בשונה מהסימפתיה שלה זוכות חיות המחמד וחיות המשמשות לטיפול, חייהן של חיות המשק קשים מאוד ומלאי התאכזרות והתעללות. כאשר בוחנים את הקשר בין האדם לחיה או אלימות כלפי בעלי חיים, אכילת גופו של דג או אכילת ביצת תרנגולת אינן שונות מבחינה מהותית מיידוי אבן בחתול (צבל, 2007). עם זאת ההתנהגות כלפי חיות המשק בעידן המודרני איומה. בשנה אחת טובחים ביותר מ-100 מיליון פרות, חזירים וכבשים, וביותר מ-5 מיליארד עופות, רובם אפרוחים. את היחס הנצלני של בני אדם כלפי בעלי חיים אין לקבל כעובדה הכרחית. במשך אלפי שנים חיו בני האדם לצד בעלי החיים, ואף שנעזרו בהם לתכליות אלו ואחרות, ואף ניזונו מהם, הם לא ניצלו אותם בהיקפים ובמספרים שלהם אנו עדים היום. המהפכה החקלאית והמהפכה התעשייתית שבאה אחריה לא רק הגדילו את היקפי הניצול של בעלי חיים, הם אף הגדילו את הניכור והעצימו את האלימות האנושית כלפי בעלי החיים.

ההיסטוריון יובל נוח הררי מסביר כי במהלך המהפכה החקלאית האדם ביית צמחים שונים וחיטה, ובמקביל ביית גם מספר קטן של בעלי חיים כגון כבשים, עיזים, חזירים ותרנגולות. בעלי חיים אלה שימשו מקור למזון (בשר, חלב, ביצים), מקור לחומרי גלם (צמר, עור) ומקור חשוב לכוח עבודה. ביות בעלי חיים היה מבוסס על שורה של פרקטיקות אכזריות שנעשו אכזריות יותר עם השנים. במהלך השנים פיתחו החקלאים מגוון שיטות, כגון כליאת בעלי החיים במכלאות ובכלובים, ריסון ברצועות וברתמים, הלקאה במקלות ובשוטים והטלת מומים פיזיים כדי לאלף את בעלי החיים.

בשנת 1500 חיו בעולם קרוב ל-500 מיליון בני אדם. כיום חיים בעולם כ-8 מיליארד. הודות להמצאות המהפכה התעשייתית, אשר הצמיחה את הכלכלה הקפיטליסטית, הדרך שבה התנהלה האנושות במשך שנים השתנתה מהיסוד. במהלך מאתיים השנים האחרונות הוכנסו שיטות ייצור תעשייתיות לשימוש נרחב בחקלאות. מכונות ביצעו פעולות שעד אז בוצעו בכוח על ידי בני האדם או בעלי החיים, או שלא בוצעו כלל. תנובת השדות וחיות המשק עלתה באמצעות מוצרים תעשייתיים, והצמחים וחיות המשק עברו תהליך של מיכון ותיעוש. חיות המשק הפכו להיות מכונות וקווי ייצור. כיום חיות משק מגודלות בהמוניהן במתקנים תעשייתיים ומעבירות את כל חייהן כחלק מפס ייצור משוכלל, ששולט על גופן וגורלן, לפי שיקולי רווח והפסד או יעילות. עקב שיקולים אלו התעשייה דואגת באופן מוגבל בלבד לבריאותן ולתזונתן של החיות, ורווחתן החברתית והנפשית אינה מובאת בחשבון (הררי, 2013).

השיטות והתהליכים המתרחשים בתעשייה המודרנית מתבטאים בשלל דרכים. כך, למשל, בתעשיית בעלי החיים אומנם התרנגולות מקבלות אוכל ושמירה מפני אויבים ומחלות, אך הן כלואות בכלובים קטנים וצפופים, שבהם הן אינן יכולות לבסס טריטוריה, לבנות קן או אפילו לפרוש כנפיים ולהזדקף. בשל כך הן סובלות מחוסר נוחות פיזית וממצוקות חברתיות ונפשיות קשות. לכאורה אכילת ביצה אינה נתפסת בקרב הציבור כפגיעה ישירה בבעל חיים. עם זאת מאחר שהתרנגולות עוברות סבל רב בעת גידולן הן נוטות לנקר אחת את השנייה, לעיתים למוות, לכן עם בקיעתן מהביצה הן עוברות קטימת מקורים ללא אלחוש. קטימת המקורים מונעת את ההרג של תרנגולת אחת את השנייה באמצעות ניקור. הנזק שנעשה לציפור בחיתוך מקורה הוא ארוך טווח — הן אוכלות פחות ומורידות במשקל עקב הכאבים, לעיתים העצבים הפגועים גדלים מחדש ויוצרים גוש של סיבים שזורים המכונה נוירומה. מצב של נוירומות כאלה בבני אדם, אצל אנשים שעברו כריתה, הוא מקור לסבל רב. לחקלאים שגידלו בעלי חיים בחווה פתוחה, בטבע, כמות קטנה של תרנגולות בשטח רחב, לא היה צורך לקצץ את מקוריהן של התרנגולות (סינגר, 1998). הפרקטיקה האלימה נובעת מהאילוצים של כמות בעלי החיים אל מול השטח האפשרי לגידול בתעשייה המודרנית. תרנגולות מטילות חיות כל חייהן בכלובי סוללה, שבהם הן ישנות, עושות את צורכיהן ומטילות, מבלי לזוז מעבר לתחום המצומצם שהוקצה להן. אזור זה הוא כגודל דף מחברת גדולה. כמו כן, מאחר שהן עברו שינויים גנטיים על מנת שגופן יתאים לדרישות הצריכה של בני האדם, הן רוויות קרחות ודלות בנוצות. גופן מתעל את רוב הסידן בגוף ליצירת קליפת הביצה. בטבע תרנגולת מטילה 15-10 ביצים בשנה, אך בתעשיית המזון מהחי תרנגולות מטילות כ-300 ביצים בשנה! גם רוב התרנגולות המטילות, המוגדרות תחת “מרעה חופשי״ (ללא כלובים), הן קטומות מקור ונשחטות באכזריות ברגע שהן מוגדרות כלא יעילות.

תפקידן של תרנגולות מטילות הוא להטיל עוד ביצים, שמהן יבקעו עוד תרנגולות מטילות, לכן כאשר בוקע אפרוח זכר אין לו שימוש בתעשייה, מכיוון שהוא אינו מטיל ביצים. כמו כן התעשייה אינה מייעדת את האפרוחים הזכרים לבשר, ולכן הם מושמדים. בארצות הברית לבדה מעל 250 מיליון אפרוחים מושמדים בשנה. השמדת האפרוחים הזכרים מבוצעת באמצעות חשמול, חנק או השלכה למגרסות בעודם בחיים ובהכרה. בישראל ההערכות הן ש-30-15 אלף אפרוחים זכרים נגרסים כל יום. חייהם הקשים של התרנגולות לא מסתיימים בלול. כשכמות הביצים שהתרנגולת מטילה אינה רווחית ולא עומדת ביחס הולם להשקעה הכלכלית בה, היא נלקחת להמתה בשיטות שונות — חשמול, גריסה או טביעה בקצף.

על מנת לגרום לתרנגולת להטיל יותר ביצים מבוצעות פרקטיקות שונות, אחת מהן היא שליטה מלאה על התאורה והחום בלול. שליטה על כמות האור והחום בלול מנסה לדמות את המנגנון הביולוגי של החיה. כך מגודלות התרנגולות לביצים, או פטמים לבשר עוף, בלולים עם קירות חסרי חלונות, כשהם אינם רואים אור יום עד ליום הוצאתם להורג. כמו כן בגלל השתן, הצואה וההפרשות האדירות בלול, האוויר בלול מלא אמוניה (גז רעיל לבני אדם ולבעלי חיים, שאף עלול לגרום למוות). במצב כזה כל הפסקת חשמל או תקלה באוורור יכולה לגרום לחנק. עקב התנאים הללו, המגדלים עצמם נמצאים בלול מעט ככל האפשר, ובמידת הצורך נכנסים ללול כשהם עוטים מנשם. כך נוצר מצב שעופות המוחזקים בלולים הופכים ליצורים עצבניים, מתוחים ומלאי פחד, ואחוז מסוים מת מהתקפים פתאומיים הנקראים “תסמונת מוות חריפה״, הכוללים עוויתות ואיבוד משקל. העופות סובלים מכיבים ברגליים, בועות על החזה וכוויות בקרסוליים. אולם התעשייה אינה מייחסת חשיבות לנזקים ברגליים משום שהן נחתכות גם ככה לאחר ההמתה ואינן נחשבות לרוב “בשר למכירה״. בסופו של דבר, כאשר דלתות הלול ייפתחו העופות ייתלו במהופך ויצאו במסוע אל סכין שתסיים את חייהם. הגופות המרוטות יימכרו במרכולים, בלי שאף צרכן ישאל מה נעשה קודם לכן לאותו יצור כדי לאפשר להם לאכול את גופו (סינגר, 1998).

ד״ר גדי גבריהו, מומחה להתנהגות חיות משק, טוען שלחיות משק בכלל, ולתרנגולות בפרט, יש צרכים התנהגותיים המשפיעים על הפיזיולוגיה שלהן ולכן על תפוקתן — רמת ההטלה וגודל הביצה — וכן על רמת התמותה שלהן. כשהתרנגולות סגורות בכלובים קטנים, אין באפשרותן לבצע את מגוון ההתנהגויות שהן מבצעות בטבע — טיול, ניקור באדמה, אמבטיית חול ועוד. הן משועממות ומתוסכלות. ממחקרים נמצא כי תרנגולות שניתנו להן תנאי מחייה טובים יותר הטילו יותר ביצים, היו גדולות יותר וכן ירדה רמת התמותה שלהן בהשוואה לקבוצת הביקורת. בכל קיץ מתות מאות אלפי תרנגולות בחום הכבד או סובלות סבל קשה ומתמשך. כלובי הסוללה הוכנסו לשימוש משיקולים כלכליים ומתוך ראיית המטילה כאמצעי ייצור, מכונה להטלת ביצים, בלי להתחשב בצרכיה כבעל חיים (פנקס, 2001). ווריק במאמרו “הם מתים חתיכה אחרי חתיכה״ מציג תגובה של גורמים בתעשיית בעלי החיים שנתבעו, לאור עדויות ותיעודים שונים על התעללותם בבעלי חיים בתעשייה, שלפיה הם מציינים כי הסיבה שרווחתם של בעלי החיים חשובה להם, היא בעיקר מאחר שהפחד והכאב גורמים לבעלי חיים לייצר הורמונים הפוגעים בבשר, וכתוצאה מכך חברות הבשר נפגעות בעשרות מיליוני דולרים בשנה בשל מוצרים שהושלכו (Warrick, 2001).

בשנת 1999 נחקק בפרלמנט האירופי חוק האוסר להחזיק מטילות בכלובים לאחר שנת 2012. בישראל, מאחר שהביצים מפוקחות, הדבר לא ישים מבחינה כלכלית — הוצאות הייצור בגידול בשטח פתוח ורחב גדולות הרבה יותר מאשר בגידולן בכלובי סוללה. מאחר שביצים הן מוצר מפוקח בישראל, המגדל לא יכול למכור במחיר גבוה יותר, כי הכנסתו תקטן או תיעלם. כלובי הסוללה נחשבים אכזריים ובמספר ארצות בעולם נאסרו לשימוש, ועדיין נמצאים בשימוש רחב בישראל ובארצות הברית (פנקס, 2001). ומה לגבי לולי חופש? או עופות אורגניים? לפי נתוני ארגון מגדלי העופות בישראל — ארגון החקלאות האורגנית בישראל יחד עם משרד החקלאות יצרו הגדרה לביצה אורגנית/חופש, עיקרי עקרונותיה הם: 1) הזנה אורגנית ללא תמריצים סינתטיים,

2) אור טבעי ואפשרות לתנועה רחבה יותר על קרקע בשטח רחב יותר,

3) טיפול וטרינרי בשיטות טבעיות. נכון להיום שיעור המגדלים האורגניים בישראל הוא 2% ממכסת הביצים הארצית ו-1.9% מגדלים ביצי חופש (לא אורגניות) (כהן ח׳). עם זאת, גם ברוב הגידולים האורגניים יסבלו המטילות מקטימת מקורים, מהטלה מוגברת, לא יזכו לגדל אפרוחים, כל התרנגולות יושמדו בחשמול לאחר כשנתיים וכל האפרוחים הזכרים ייגרסו או יושמדו. הגדרתם של הלולים מטעה את ציבור הצרכנים. גם “לולי חופש״ הם משקים מתועשים, וגם אם הם פחות צפופים, הם נועדו לצורך רווחים כלכליים והם משעבדים את בעלי חיים ופוגעים ברווחתם לצורך כך.