יהודים מחדייב וממסופוטמיה במרד הגדול ברומאים

תאריך הוצאה לאור: 01-2021 מספר עמודים: 278 ההתייחסות ליהודים המתגוררים מעבר לפרת בנאום ששם יוסף בן מתתיהו בפיו של המלך אגריפס השני ערב פרוץ המרד הגדול ברומאים בשנת 66 לספירה, לא זכתה לתשומת הלב הראויה במחקר ההיסטורי המודרני. סוגיית המעורבות של יהודים מחדייב וממסופוטמיה במרד הגדול ברומאים מרחפת על פני המחקר ההיסטורי של מרד זה. ההתייחסויות הספורות בחיבור “מלחמת היהודים” של יוסף בן מתתיהו לאפשרות של עזרה למרד, אשר תבוא מתוך שטחי האימפריה הפרתית, כמו גם אזכורים של אינדיבידואלים מממלכת חדייב כלוחמים בשורות היהודים, נותנים תחושה שסיפור הרבה יותר גדול מסתתר מאחוריהם. למרות זאת, אלו הרוצים לחקור סוגיה זו, יתקשו למצוא מחקר העוסק בה באופן בלעדי או אף מרכזי- זהו ייעודו של מחקר זה. במחקר יידונו שאלות, כמו עד כמה נרחבת הייתה המעורבות של יהודים מחדייב וממסופוטמיה במרד? האם אירועים לא ברורים בו ניתנים להסבר על ידי מעורבות זו? מדוע יוסף אינו מזכיר אותה יותר בהרחבה? ומה הייתה מדיניות הפרתים ביחס למרד הגדול?   תום דוד הרצוג הוא בוגר תואר שני בהיסטוריה באוניברסיטת תל-אביב. מחקר זה מבוסס על עבודת התזה שלו.

פרק ח'

בין פרתים לרומאים - יוסף בן מתתיהו, יוסטוס איש טבריה וקאסיוס דיו

קאסיוס דיו כתב ופעל במחצית הראשונה של המאה השלישית, כמאה ושבעים שנה לאחר המרד הגדול. הערתו על נוכחות של יהודים רבים “מהארצות שמעבר לפרת” (הגדרה כוללנית לאימפריה הפרתית בכללה, אך בעיקר לחדייב ולשאר מסופוטמיה) על חומות ירושלים, היא אחד מעמודי התווך העיקריים שעליהם עומד מחקר זה, וממנה מתחיל כל הניסיון להתחקות אחרי יהודים אלו. ההערה מופיעה זמן רב אחרי המרד, אך אף אחד מהמקורות שנכתבו על ידי אנשי תקופת המרד, ששרדו עד לימינו – “כתבי יוסף” ו”דברי הימים” של טאקיטוס (שמהחלקים בחיבורו הרלוונטיים למרד הגדול, חלק גדול אבד) – אינו כותב על יהודים מסופוטמים בירושלים. אם כן, המקור אבוד ולא שרד עד לימינו. בירור סוגיה זו נראה כשלעצמו בלתי אפשרי כיום. בהיעדר מידע נוסף על הכתבים האבודים שעסקו במרד, אין אפשרות להגיע למסקנה חד-משמעית באשר למקור ששימש את קאסיוס דיו, ולמרות זאת, ולמרבה ההפתעה, ניתן להציע השערה בדבר זהותו של המקור במידה רבה של סבירות. זאת כמובן בהתאם לידע שלנו דהיום על אודות רשימת המקורות האבודים (עבורנו) שעמדו לרשותו של קאסיוס דיו, ובהנחה ששום מקור לא חמק ממנה.

לקביעה שיוסף פעל תחת צנזורה שהוטלה בתקופת הפלאבים ושמנעה ממנו לכתוב כפי שרצה בנושא החדייבי – יש חשיבות רבה, משום שה"הסתרה" האופיינית ליוסף בנושא זה אינה חלה רק עליו, אלא על כל מה שנכתב בתקופה זו. 

ח.1 מתי נתפרסם "חיי יוסף"?

חקירת נושא ההערה אצל קאסיוס דיו מחייבת “גלישה” לסוגיה בעייתית ומסובכת ביותר: מועד פרסום האוטוביוגרפיה “חיי יוסף”. הנושא נחקר באינטנסיביות במאה וחמישים השנים האחרונות. חוקר הלומד את הנושא ביסודיות ישקע ב“באר ללא תחתית” של מאמרים, קביעות מחקריות וטענות – חלקן אינן מבוססות די הצורך – של חוקרים מוכרים וגדולי שם. כל מחקר בולט בתחום יפנה לעוד כמה מחקרים פחות בולטים, אשר אינם מצוטטים בביבליוגרפיות הסוקרות את נושא ויכוח זה. סיכום של כל מה שנטען בנושא יכול למלא חיבור נוסף בסדר גודל הדומה למחקר זה. לאחר מאה וחמישים שנות מחקר אינטנסיבי, שבו עסקו רבים וטובים מבין חוקרי יוסף ושנתפרסו על פני שישה דורות – לא הושגה, לדעתי, הכרעה ברורה בשאלה זאת.

קונצנזוס מחקרי, אם הושג, היה זמני והושג בעקבות מגמות של דור זה או אחר של חוקרים. לאחר בחינת המאמרים המרכזיים העוסקים בנושא, והם רבים, מסקנתי היא שנותר מעט מאוד, אם בכלל, להוסיף למחקר שכבר נעשה. אין כמעט זווית שלא נבחנה, וכל טיעון חדש שייבחן לא יהיה חזק דיו להגיע להכרעת הסוגיה. בהמשך אסקור את הנושא, אתן את נימוקיי לבחירת התיאוריה המחקרית שעליה אבסס את הניתוח הבא ואנסה להוסיף משהו משלי בנושא הקשור לסוגיה (גם אם לא אוכל להכריע בה). בסקירתי אינני יכול להימנע מבחינה ביקורתית, משום שאני סבור שהמחקר בנושא זה קיבל “חיים משלו”. ניתן לראות בו, לדעתי (בצד הדיון המעמיק בשאלה “מתי פורסם ‘חיי יוסף’?”), ניסוי “חברתי”, רב-דורי, וללא “הכוונה מלמעלה” של חוקרי העת העתיקה, הטומן בחובו את נקודות החוזק והחולשה של ענף זה בחקר ההיסטוריה. סקירה זו, גם אם היא “ניתוח בתוך ניתוח”, הכרחית לדעתי כדי להסביר את הבחירה לנתח את סוגיית ההערה של קאסיוס דיו על פי תיאוריה שאינה פופולרית כיום במחקר. 

החיבור “חיי יוסף”, האוטוביוגרפיה של יוסף בן מתתיהו, צורף כנספח לכתבי היד של “קדמוניות היהודים”. יוסף מתארך את סיום כתיבת “קדמוניות היהודים” (וכיוצא בזה גם את פרסומו של הספר) לשנה השלוש-עשרה לשלטונו של דומיטיאנוס, היא שנת 94 לספירה. “חיי יוסף” נכתב כתגובה לספרו של יוסטוס איש טבריה, מחבר יהודי בן דור המרד, שכתב על אודות המרד וביקר באופן קשה את תפקודו של יוסף כמפקד הגליל. חלק מן החיבור “חיי יוסף” מוקדש להתפלמסות ישירה אל מול טיעוניו של יוסטוס. ספרו של יוסטוס אבד, וכמעט כל מה שאנחנו יודעים על האיש לקוח מתוך החיבור “חיי יוסף”. אך פוטיוס, בישוף קונסטנטינופול שפעל במאה התשיעית, כותב שהכרוניקה של יוסטוס, שבתוכה היו כלולים החלקים על המרד הגדול, פותחת במשה רבנו ומסתיימת עם מותו של המלך אגריפס השני – בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס, היא שנת 100 לספירה. הקושי שנוצר ברור: כיצד יכול חיבור אשר התפרסם כתגובה לחיבורו של יוסטוס, שפוטיוס טוען שהתפרסם בשנת 100 לספירה, להיות מצורף כנספח ל”קדמוניות היהודים” שהתפרסם ב-94 לספירה?

ככלל, היסטוריוני המאה התשע-עשרה קיבלו את התארוך של פוטיוס כעובדה היסטורית שאין לערער עליה וכנקודת מוצא במחקרם. מאמצע המאה התשע-עשרה החלה להתגבש בקרב החוקרים התזה שעל פיה היו שתי מהדורות של ״קדמוניות היהודים״: הראשונה יצאה בשנת 94, השנייה לאחר 100 לספירה. בתזה זאת תמכו כמעט כל המלומדים הבולטים של המאה התשע-עשרה ותחילת המאה העשרים, כגון היינריך אוולד, שירר (המהדורה הגרמנית המקורית) ותקריי. היחיד שלא קיבל את התארוך של פוטיוס הוא לותר. ריכרד לקיר שִׁכלל את התזה לכדי מחקר מקיף שעד היום מרבים להתייחס אליו. גולת הכותרת של מחקר זה היא הטענה שההקדמה, או ״הקטע המקשר״ בין ״קדמוניות היהודים״ לבין ״חיי יוסף״, מורכב למעשה משני קטעים נפרדים. אחד מהם הוא הסיום של ״המהדורה הראשונה״ של ״קדמוניות היהודים״ ב-94 לספירה (ספר 20, 258, 268-267), והשני (ספר 20, 266-259), הוא תוספת ל״מהדורה השנייה״ שפורסמה לאחר 100 לספירה ושאליה צורף החיבור ״חיי יוסף״ כנספח. טענה נוספת הייתה ש״חיי יוסף״ מכיל גרעין ישן שמקורו בחיבור שיוסף הכין להגנתו בזמן היותו בגליל, כדי להסביר את מעשיו שם לממשלת המרד בירושלים. תקריי הסכים עם לקיר, אך שמר על עמדתו שלא ניתן למתוח קו ברור בין שתי ההקדמות. ספרו של תקריי מ-1929 הוא המחקר הגדול האחרון שמקבל את תיאוריית שתי המהדורות ואת התארוך של פוטיוס. על פי ענף נוסף שהסתעף ממחקר זה היו גם שתי גרסאות של “חיי יוסף”, אך תפיסה זו זכתה לביקורת נוקבת של שליט ולא נתקבלה כתיאוריה תקפה. המחקרים האחרונים של לקיר ותקריי היו אמורים לקבע את התפיסה שהיו שתי מהדורות ל”קדמוניות היהודים”, לסגור “קצוות פרומים” במחקר ולסכם עבודה מחקרית של שישים-שבעים שנה לכדי תיאוריה מוצקה ואחידה. למעשה, מחקרים אלו הפכו ל”שירת הברבור” של תומכי התיאוריה הזאת.

עד תחילת שנות השלושים הצטברו ממצאים ארכיאולוגיים ונומיסמטיים מאזורי הבשן, אאורניטיס ושאר תחומי ממלכתו של אגריפס. הממצאים אינם מתוארכים במפורש, דבר המשאיר מקום רב לפרשנות ולתארוך שרירותי. ממצאים אלה, בהינתן להם “הפרשנות הנכונה”, יכולים להעיד על מותו של המלך אגריפס לפני שנת 93 לספירה. היה די בכך למי שעתיד להפוך לאחד מגדולי חוקרי כתביו של יוסף בן מתתיהו, אברהם שליט, כדי להוציא מאמר מכונן בתהליך שינוי המגמה שעתיד לעבור על מחקר הסוגיה בעשורים שלאחר מכן. המאמר נכתב בעברית, בארץ ישראל המנדטורית. למרות זאת הוא עתיד להיות מצוטט על ידי חוקרים בין-לאומיים ולהפוך לבעל שם עולמי. מאמר זה מסמן את תחילת המגמה – להקדים את הוצאת “חיי יוסף” לשנת 94 לספירה, וכיוצא בכך, את פרסום ספרו של יוסטוס למועד לא ידוע הקודם לשנה זאת.

מאמרו של מתיאס גלצר הוא המאמר האחרון המקבל את התארוך של פוטיוס, וזו גם סופה של המגמה. מאמר זה עתיד להפוך לנטע זר בין המחקרים שנעשו לאחר המלחמה, מכיוון שלאחר מלחמת העולם השנייה קם דור אחר של חוקרים. דור זה לא קיבל את המסקנות של הדורות הקודמים. היו לכך כמה השלכות חיוביות, כגון מחקרו החשוב של פטרסן, ששאף לסלק השערות חסרות בסיס והנחות שלא ניתן להוכיחן, ושרווחו, או לכל היותר התקיימו, במחקר על כתבי יוסף מאז המאה התשע-עשרה. גולת הכותרת של מחקרו של פטרסן הייתה פסילתה הסופית של השערה שרווחה מאז המאה התשע-עשרה: שיוסף כתב גם חיבור על אודות המלכים הסלאוקים שלא הגיע לידינו. נוסף על כך מחקרו של פטרסן סוקר בפרוטרוט ומסכם את נושא ההפניות, הממומשות והבלתי ממומשות, בספריו של יוסף. העיקרון המנחה את פטרסן (אף שהדברים אינם נאמרים במפורש) והעובר כחוט השני בכל סוגיה שהוא סוקר, הוא הניסיון ליישם כאן עיקרון מדעי המיובא מתחום הפילוסופיה של המדע: עקרון “ההסבר הפשוט” (או ה”חיסכון”), המוכר יותר בתור עקרון “תערו של אוקהם”. גישה זאת הייתה שינוי מרענן ביחס לדיון הספקולטיבי והמורכב שהתפתח עד לשנות יציאת המאמר, שיצר תופעה של הסתמכות על השערות (בין השאר, תאוריית שתי המהדורות) בתור הנחות יסוד. נוסף על כך, היא סגרה קצוות פתוחים וסילקה השערות חסרות בסיס שהיו שכיחות עד אז במחקר. למרות זאת, הניסיון ליישם את העיקרון הזה על מועד פרסום ״חיי יוסף״ היה פחות מוצלח; ניסיון זה לא עתיד להוליד פתרון לסוגיה, אלא רק לשנות את הגישה לפתרונה ולייצר דיון ספקולטיבי לא פחות מהדיון שרווח עד ימיו של פטרסן.

לדעתי, ניתן להתייחס אל מאמרו של פטרסן כ”קו פרשת המים”, המפריד בין המחקר שהיה לפניו, אשר נטה לקבל את תארוכו של פוטיוס, לבין המחקר שנעשה אחריו ודחה אותו באופן גורף. במילים אחרות, בין מתארכי הפרסום של “חיי יוסף” לאחרי שנת 100 לספירה, לבין המתארכים אותו לשנת 94 לספירה. מעתה והלאה ה”עוגן” במחקר יהיה העובדה ש”חיי יוסף” היה מצורף כנספח לכתבי היד של “קדמוניות היהודים” שפורסם ב-94. פוטיוס, למרות היותו אחד מגדולי המלומדים של האימפריה הביזנטית, כתב מאות שנים לאחר האירועים, והוא טעה והטעה בתארוכו לספרו של יוסטוס. לא הייתה מעולם “מהדורה שנייה של קדמוניות היהודים” שהתפרסמה לאחר שנת 100 לספירה. החיבור “נגד אפיון” הוא החיבור האחרון של יוסף, והוא התפרסם בתאריך בלתי ידוע לאחר 94 לספירה, וכיוצא בזאת לאחר חיבורו של יוסטוס ו”חיי יוסף”. חיבורו של יוסטוס התפרסם בזמן לא ידוע בתחילת שנות התשעים של המאה הראשונה, בימי שלטונו של דומיטיאנוס. אגריפס השני נפטר לפני מועד פרסום קדמוניות, ולא בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס.

ברור לחלוטין שזאת הייתה “משימת טיטאנים”. על החוקרים היה לבטל את תקפותו של התארוך של פוטיוס, כלומר להציע הסבר הגיוני לכך שפוטיוס טעה באופן כזה (נוסח דבריו של פוטיוס נראה די אחיד וברור). נוסף על כך, החוקרים היו צריכים “להרוג את אגריפס השני”, כלומר לבסס את ההנחה שמלך זה נפטר לפני שנת 94 לספירה. אלו לא היו משימות פשוטות כלל ועיקר, אך דור שלם של חוקרים התגייס לביצוען בעוצמה ובנחישות. למרות העובדה שלא נמצאה ההוכחה החותכת לפרסום ב-94, לעבודה הרבה שהושקעה בעניין במשך העשורים שלאחר פטרסן היה אפקט מצטבר; ההקדמה ל”חיי יוסף” והחיבור עצמו, בייחוד סופו, נבחנו, פורקו ונותחו עד “רמת הקירקומפלקסוס”, כמו גם דבריו של פוטיוס. הכול כדי להוכיח שאין הוכחה, מחוץ להערה הזאת, לכך ש”חיי יוסף” פורסם במועד המאוחר משנת 94. בתהליך זה ראיות שעלולות לרמז על העובדה שהמלך אגריפס אכן היה בחיים במועד מאוחר יותר ממועד פרסום “קדמוניות היהודים” נדחקו הצידה או שנעשו מאמצים רבים להפריכן. הקונצנזוס בין החוקרים באותה עת “מדהים”; במשך שלושה עשורים, בשנות השישים, השבעים והשמונים של המאה העשרים, קשה לאתר מחקר התומך בתארוך של פוטיוס – היו חוקרים שאכן עדיין תמכו בתארוך זה אך לא אמרו זאת מפורשות, אלא ברמז.

בתחילת שנות השבעים של המאה העשרים אף נעשו ניסיונות להסביר את ה”טעות” של פוטיוס באמצעות שתי תיאוריות המנסות “להיכנס אל ראשו”, כשכתב את דבריו. הראשונה הייתה של טסה רג’ק, שטענה שייתכן שהמקור לטעות הוא בתארוך מוטעה של כרוניקאים נוצרים מוקדמים יותר. רג’ק הצביעה על יוליוס אפריקנוס כמקור אפשרי. התיאוריה נגזרת מתארוך שנעשה בידי גאורגיוס סינקלוס, שבו נראה שהשנה השלישית לשלטון טרייאנוס היא שנת 92 לספירה. כך ניתן לפתור את הסתירה העולה מדבריו של פוטיוס. אפשרות זו לא זכתה לתמיכה רחבה, אך היא קיימת ועומדת. אפשרות נוספת הוצעה על ידי המהדירים של המהדורה האנגלית של שירר; לדעתם, פוטיוס התבלבל עם אחד המקורות האהובים עליו, “חיי אישים” של הירונימוס. הירונימוס מתייחס ליוסטוס, לפני קטע גדול על קלמנס, בישוף רומא, שנפטר בשנה השלישית לשלטון טרייאנוס. על פי המהדירים, ייתכן שהנתונים התבלבלו בראשו של פוטיוס, וכך נוצרה ההערה על יוסטוס ועל אגריפס. תיאוריה זו אפשרית, אך הניסיון “להיכנס לראשו” של מחבר שחי לפני יותר מאלף שנים, כדי להבין את ה”טעות” שלו, מעיד גם על גודל המאמץ שנעשה להפריך את דבריו. אף על פי שחולשת טענותיהם של תומכי תיאוריית המהדורה האחת הייתה ברורה להם היטב, לעשורים של כתיבה מרוכזת התומכת בתיאוריה זו היה אפקט מצטבר; בסוף שנות השבעים כתב באריש את מאמרו הסותר את טענת “שתי ההקדמות” של לקיר ותקריי. כך התמוטט לכאורה הנדבך האחרון בתיאוריית שתי המהדורות, “משימת הטיטאנים” הושגה, ותיאוריית המהדורה האחת הפכה שלטת במחקר.

זה, כאמור, היה יותר מדי. הניסיון לבטל את תארוכו של פוטיוס לא היה אפשרי ללא דיון מתפלפל, אשר גם בו רבו ההשערות, אף במידה רבה יותר מהדיון בתיאוריית שתי המהדורות שקדם לו. כמו כן, ההתעלמות מעדויות הסותרות (או העשויות לסתור) את תארוך מותו של אגריפס השני קודם לשנת 93 לספירה הייתה “בוטה” מבחינה מחקרית. גם ההתגייסות של דור שלם של חוקרים לעניין, כמעט ללא השמעת דעה מנוגדת או הטלת ספק, אף על פי שהיה יסוד סביר להטלת ספק זה – “הזמינה” תגובה. תגובה כזאת באה עשרים שנה לאחר שבאריש כתב את מאמרו. בשנת 1998 השמיע ניקוס קוקינוס, לאחר שנות דור, דעה החוזרת ותומכת בתארוך של פוטיוס. טענתו של קוקינוס זכתה למאמרי תגובה של ג’ונס וקושניר שטיין. בתגובה להם כתב קוקינוס מאמר נוסף, חריף מאוד בסגנונו, שבו הוא בוחן את הנושא מיסודו, מותח ביקורת נוקבת על עבודתם של החוקרים שתמכו בתאוריית המהדורה האחת ומפריך רבים מהנימוקים שהושמעו בעבר בזכותה. הממצא הנומיסמטי, לדעתו, פורש בצורה מגמתית ולא נכונה, תוך התעלמות מממצאים שהיו יכולים להעיד על כך שאגריפס היה בחיים אחרי שנת 93. החוקרים ביצעו עבודה רשלנית גם בתחום הספרותי, וביצעו טעויות לא אופייניות בהבנת דבריהם של פוטיוס ושל יוסף. קוקינוס מסכם ואומר שלא פג תוקפן של ההנחות של דור החוקרים שפעל במחצית השנייה של המאה התשע-עשרה. לאחר מכן הדיון דעך, ומאז תחילת שנות האלפיים ועד לימינו אלה שורר מצב של מעין “הפסקת אש”, שבו אף צד אינו מסוגל להגיע להכרעה של הסוגיה – וייתכן שלא תושג הכרעה כזאת.

לדעתי, הבעיה העיקרית של תיאוריית המהדורה האחת (בשנת 94 לספירה) אינה קשורה בנתון זה או אחר שאינו תואם את התאורייה זו, אלא בעובדה שהחוקרים התומכים בה אומנם דנו כמעט בכל פסיק, אבל לא התייחסו ל”תמונה הגדולה”:

על פי תיאוריית המהדורה האחת, סדר עבודותיו של יוסף הוא כדלקמן: “מלחמת היהודים” (81-80 לספירה), “קדמוניות היהודים” + “חיי יוסף” (94-93), “נגד אפיון” (סוף המאה הראשונה, אין אפשרות לתארך במדויק). על פי תארוך זה, יוסטוס, שכתב את ספרו עשרים שנה לפני הופעתו (על פי תיאוריה זו, עוד לפני 93 לספירה), נתפנה לביצוע משימה זאת כבר בשנת 73. זאת אף לפני נפילת מצדה או בסמיכות אליה, ואולי אף מוקדם יותר, כאשר ההריסות והחורבן עדיין טריים, ובשעה שיוסטוס עצמו נמצא במצב לא ברור בחייו, וביחסים לא ברורים עם אגריפס השני. הספר כלל התקפה מפורטת ומסיבית ביותר על יוסף בן מתתיהו, אף על פי שהוא עדיין לא החל את הקריירה שלו כסופר וכדמות ציבורית, ואפילו שבאותו שלב גם הוא נמצא במצב לא ברור בחייו האישים – מתמודד עם נישואים לא מוצלחים, נתון להתקפות של יהודים מצד אחד ורומאים מצד אחר ומאובטח בארמון הקיסרים הפלאבים. יוסטוס המתין עשרים שנה לפני הפרסום, בשל תוכנו של הספר שאינו מתאים לנרטיב הרשמי של אספסיאנוס וטיטוס. הוא אף בחר לא לפרסם את הספר בעשור הראשון (ה”רגוע” באופן יחסי) לשלטונו של דומיטיאנוס, אלא רק בשנת 93, כאשר הפרנויה של דומיטיאנוס הגיעה לשיאים חדשים, וברומא הוצאו סופרים להורג אך ורק בגלל הגנה על אנשים שאינם מקובלים על הקיסר או בשל חשד שבחיבוריהם נמתחה ביקורת סמויה עליו. כאילו לא די בכך, יוסטוס עשה זאת לאחר שהפטרון הגדול שלו, המלך אגריפס השני, לא היה בחיים עוד, ולמעשה ככל הידוע לנו, הוא עמד חסר הגנה אל מול קיסר מטורף ובלתי צפוי.

למרות זאת, דווקא יוסף, בן חסותם של הפלאבים ובעל יחסים והיכרות אישית עימם (ועל פי כל הסימנים הגלויים ב”חיי יוסף” גם בן חסותו של דומיטיאנוס), נמצא במצוקה קשה והגיב בתגובה ספרותית מבולבלת ומפוזרת בצורת החיבור “חיי יוסף”. כדי ליישב את העובדות האלו היו חוקרים ששיערו שה”מצוקה” של יוסף נבעה מרדיפות דומיטיאנוס את האליטה הרומאית, ושהוא עצמו נפל קורבן להן – השערה שלדעתי אין לה על מה להתבסס. אך לאחר מכן התאושש יוסף ופרסם בתאריך בלתי ידוע, לקראת סוף המאה הראשונה, את החיבור “נגד אפיון”. ב”נגד אפיון” לא משתקפת שום מצוקה אצל יוסף, והוא שוב תקיף ופולמוסי בכתיבתו. נוסף על כך, הוא אינו מזכיר בחיבור זה, אפילו לא ברמז, את הביקורת הנוקבת של יוסטוס עליו, בשעה שהוא מאזכר את הביקורות הלא אוהדות של קוראים על “קדמוניות היהודים”. הספר שיוסף נתעתד לכתוב על הדת היהודית, לא נכתב לבסוף – בשל סיבות לא ידועות.

איני אומר שכרונולוגיה מעין זו אינה מתקבלת על הדעת, אך אין צורך להרבות בהסברים כדי להבין ש”תסריט” זה עומד על “כרעי תרנגולת”, ושסבירות התרחשותו ב”עולם האמיתי” – קלושה ביותר.

לעומת זאת, תיאוריית שתי המהדורות הישנה מציגה התרחשות שנראית סבירה הרבה יותר מבחינה כרונולוגית. על פי תיאוריה זו, סדר הפרסומים של יוסף הוא: “מלחמת היהודים” (81-80 לספירה), מהדורה ראשונה של “קדמוניות היהודים” (94 לספירה), “נגד אפיון” (מועד לא ידוע לקראת סוף המאה הראשונה), מהדורה שנייה של “קדמוניות היהודים” + “חיי יוסף” (לאחר שנת 100 לספירה). על פי הכרונולוגיה הזאת, רק לאחר פרסום “מלחמת היהודים” והפיכת יוסף לסופר מוכר, ובתגובה לו, נכנס יוסטוס לפעולה. יוסטוס נהנה בתקופה זו מיציבות יחסית בחייו, לאחר שעשר שנים חלפו מימי המרד. ייתכן שיוסטוס עדיין שימש מזכירו של המלך אגריפס, או שחי חיים אזרחיים פשוטים בטבריה. יוסטוס כותב את חיבורו בחשאי, ייתכן שבעידודו של המלך אגריפס השני, שלא אהב את הכתוב ב”מלחמת היהודים”. החיבור נכתב במהירות (כדי להתפרסם במועד בלתי ידוע בעתיד) תחת שלטונו של דומיטיאנוס, ואולי אף מוקדם יותר, עוד בתקופת שלטונו של טיטוס. יוסטוס (ואגריפס) לא העז לפרסם את חיבורו בתקופתו של דומיטיאנוס, שכידוע היה בנו של אספסיאנוס ואחיו של טיטוס, ויוסף היה תחת חסותו. בשל העובדה שחיבור זה היה חיבור משמיץ בחלקיו הנוגעים למרד והיה מנוגד לנרטיב הפלאבי, זה נראה כמו טירוף לפרסם ספר זה בימי דומיטיאנוס, בייחוד בימי שלטונו המאוחרים, כאשר יחסו לסופרים שלא אהב היה ידוע – ואין לדעת מה היה מוצא דומיטיאנוס בחיבורו של יוסטוס; אילו מצא משהו שלא היה לרוחו – את הנעשה אין להשיב. בינתיים השלים יוסף את חיבור “קדמוניות היהודים” ופרסם אותו זמן קצר אחרי שהושלם, במהלך שלטונו של דומיטיאנוס. לאחר מכן כתב ופרסם את “נגד אפיון”, שאינו מכיל ביקורת על יוסטוס, פשוט מפני שיוסטוס עדיין לא פרסם את חיבורו. רק בימיו של טרייאנוס, בשנת 100 לספירה או קצת אחריה, פורסם חיבורו של יוסטוס, ונענה בתגובה מבולבלת של יוסף, באמצעות נספח המצורף ל”קדמוניות היהודים”.

ח.2 צילם של הטרייאנים

עדיין נשאלת השאלה, מדוע התגובה של יוסף מבולבלת כל כך ומוצמדת למהדורה השנייה של “קדמוניות היהודים”? שאלה זו מתכתבת עם שאלה אחרת שעדיין לא נשאלה, והיא: כיצד הפך ספר משמיץ של יהודי מטבריה, חסר פטרון ספרותי (ככל הידוע לנו), שפורסם כשלושים שנים לאחר המרד (יש לזכור שהייתה ברומא ספרות ענפה באותו זמן על המרד, ולא רק כתביו של יוסף), לנפוץ כל כך ברומא של טרייאנוס? בנושא זה, קטעי הסיום של ״חיי יוסף״ והנחתו של קוקינוס ביחס לחסדים המתמשכים של דומיטיה נותנים את הרמז לבעיות שיוסף נתקל בהן ברומא לאחר עלייתו לשלטון של טרייאנוס. זאת, משום שההנחה ששימשה את תומכי תיאוריית המהדורה האחת של ״קדמוניות היהודים״, הגורסת שאחת הראיות לכך שהחיבור ״חיי יוסף״ נכתב בימי דומיטיאנוס היא העובדה שהוא הקיסר האחרון המוזכר בחיבור – מוטעית. הטענה היא שלא יעלה על הדעת שהחיבור נכתב בימי טרייאנוס, ללא אזכורו בו. הטוענים כך יוצאים מתוך ההנחה שיוסף היה חולק אוטומטית כבוד לכל קיסר אשר שולט ברומא. כמו כן, הקיסר טרייאנוס מצטייר כדמות ניטרלית ומרוחקת ביחס ליוסף, אך לא כך הדבר; ישנם סימנים העשויים להעיד שטרייאנוס הכיר את יוסף היטב – ולא חיבב אותו במיוחד:

[298] κενὴν δὲ μαχίμων λογιζόμενος εἶναι τὴν πόλιν ὁ Τραϊανός, εἰ δὲ καί τινες ἔνδον εἶεν, οἰόμενος μηδὲν αὐτοὺς τολμήσειν ὑπὸ δέους, ἀνετίθει τῷ στρατηγῷ τὴν ἅλωσιν, καὶ στείλας ἀγγέλους πρὸς Οὐεσπασιανὸν ᾐτεῖτο πέμψαι τὸν υἱὸν αὐτῷ Τίτον ἐπιθήσοντα τῇ νίκῃ τέλος. [299] ὁ δὲ συμβαλὼν ὑπολείπεσθαί τινα πόνον μετὰ στρατιᾶς τὸν υἱὸν ἐπιπέμπει πεντακοσίων μὲν ἱππέων χιλίων δὲ πεζῶν. [300] ὁ δὲ πρὸς τὴν πόλιν ἐλθὼν διὰ τάχους καὶ διατάξας τὴν στρατιὰν ἐπὶ μὲν τοῦ λαιοῦ κέρως τὸν Τραϊανὸν ἵστησιν, αὐτὸς δὲ τὸ δεξιὸν ἔχων ἐξηγεῖτο πρὸς τὴν πολιορκίαν.

מלחמת היהודים, ספר 3, 7, 300-298

במהלך מצור יודפת נשלח טרייאנוס האב, מפקד הלגיון העשירי, אל העיר יפה שבגליל כדי לכבשה. הוא ניצח בקרב לפני החומות, ובחשבו שהקרב הסתיים, שלח שליחים לאספסיאנוס כדי לקרוא לטיטוס, שישלים את הכיבוש. אספסיאנוס שיער שהקרב לא הסתיים ושלח את טיטוס בראש תגבורת, וטיטוס השלים את כיבוש העיר תוך כדי שהוא מפקד על טרייאנוס. בצדק העירו חוקרים מודרניים על סיפור זה שהוא כנראה שקרי. המפקד הבכיר היה טרייאנוס ולא טיטוס, והסיפור הנ”ל הוא עוד ניסיון להאדיר את דמותו של טיטוס בעיני הקוראים הרומאים. מוטיב חוזר זה ב”מלחמת היהודים” מנע מהחוקרים להבחין במטרתו האמיתית של קטע זה; למעשה, הדגש בקטע אינו בטיטוס אלא בטרייאנוס האב, או ליתר דיוק בהשפלתו של זה. כדי להוכיח זאת יש לבחון תחילה את טבען של ההתייחסויות לפעולותיו הצבאיות של טיטוס ב”מלחמת היהודים”. ניתן לאתר שלושה סוגים של התייחסויות:

• שיתוף פעולה בין טיטוס לאספסיאנוס: טיטוס לוחם תחת אביו בקרבות הכנעת הגליל והגולן, תמיד מפגין גבורה, ובמקרים רבים אחראי למהלכים המכריעים את הקרב.
• טיטוס “לבדו” כמפקד עליון: ניתן להניח שמצב זה לא התרחש במציאות, אך כך מתאר יוסף את תפקודו של טיטוס במשך רוב המצור על ירושלים. נוכחותו של טיטוס מאפילה על כל פעולותיהם של המפקדים הרומאים האחרים, והיו לא פחות משישה כאלו. טיטוס נמצא בכל קרב ובכל גזרה, מקבל את כל ההחלטות ומנהל את כל ההתכתשויות שבהן החיילים הרומאים מתנהגים בצורה “ראויה” ומנצחים. שאר המצביאים, בכירים ומנוסים ממנו, מוזכרים רק בסוגיות טכניות.
• שיתוף פעולה בין טיטוס למצביא רומאי אחר: מדובר כאן בניהול משותף של קרב. לשיתוף פעולה מסוג זה ישנן רק שתי דוגמאות ב”מלחמת היהודים”: שיתוף פעולה בין טיטוס לטרייאנוס בכיבוש העיר יפה, ומעורבות של טרייאנוס בטריכאי.

במבט ראשון ושטחי זאת אמורה להיות התייחסות מחמיאה לטרייאנוס, שזוכה לכבוד ולמעמד מיוחד ב”מלחמת היהודים”, נוסף על הידיעה שהוא היה אחד המצביאים הבכירים בשלב המוקדם של הלחימה. בחינה מדוקדקת יותר של הטקסט מעידה על כך שזהו “כבוד” מפוקפק ביותר: הקטע מתחיל בטעות צבאית-אסטרטגית של טרייאנוס, שהניח שרוח הלחימה של העיר נשברה ושלא נותרו בה כמעט לוחמים. אספסיאנוס הצליח “לחפות” על הטעות בכך שהניח מראש שכושר השיפוט הצבאי של טרייאנוס לקוי ושלח את טיטוס בראש כוח תגבור. בהמשך, טיטוס הצעיר “הזיז את טרייאנוס הצידה” וניהל את המבצע לכיבוש העיר. במקרים אחרים שבהם טיטוס “הזיז” מפקדים רומאים אחרים (אם בכלל), יוסף אינו טורח לספר לנו על כך. ברור לנו שאין בסיפור זה הרבה מן האמת, אך לא בכך העניין; בפסקה קצרה זו מוזכר טרייאנוס לא פחות משלוש פעמים ב”מובלע”, כמצביא לא מוכשר (גם אם לא מוטל ספק בצייתנותו), וגם כאחד שמוערך ככזה על ידי אספסיאנוס וטיטוס.

לאחר מכן, כשיוסף מתאר את ההיערכות הרומאית לקרב טריכאי, הוא עושה זאת שוב:

Ταῦτα τοῦ Τίτου διεξιόντος προθυμία δαιμόνιος ἐμπίπτει τοῖς ἀνδράσιν, καὶ προσγενομένου πρὶν συμβαλεῖν Τραϊανοῦ μετὰ τετρακοσίων ἱππέων ἤσχαλλον ὡς μειουμένης τῆς νίκης αὐτοῖς διὰ τὴν κοινωνίαν. [486] ἔπεμψεν δὲ Οὐεσπασιανὸς καὶ Ἀντώνιον Σίλωνα σὺν δισχιλίοις τοξόταις κελεύσας καταλαβόντας τὸ ἀντικρὺ τῆς πόλεως ὄρος τοὺς ἐπὶ τοῦ τείχους ἀνείργειν.

מלחמת היהודים, ספר ג', פרק י', 486-485

במקרה זה טרייאנוס הגיע בטרם הקרב בראש כוח של ארבע מאות פרשים המצטרפים לשש מאות הפרשים של טיטוס, שכבר נמצאו במקום. עם טרייאנוס הגיע כוח הכולל כאלפיים קשתים בפיקודו של אנטוניוס סילון. סילון, על פי יוסף, נשלח בהוראה ישירה של אספסיאנוס, ולכאורה לא היה נתון למרותו של טרייאנוס. על אנטוניוס סילון איננו יודעים דבר; דרגתו אינה ידועה, והוא מוכר רק מקטע זה. כמו בקרב על יפה, ניתן להניח שטרייאנוס היה המפקד הבכיר בטריכאי, ולא צריך מידה רבה של ספקולציה כדי לשער שהוא הגיע לנהל את הקרב בראש הכוח העיקרי שכלל ארבע מאות פרשים ואלפיים קשתים. נראה שטיטוס ופרשיו היו מעין "חיל חלוץ" לכוח זה ולא עיקר הכוח; בהקשר זה יש לשאול: האם והכיצד ניתן לכבוש עיר מבוצרת באמצעות פרשים בלבד? למרות זאת, לא ניתן לפסול לחלוטין את הגרסה הרשמית של יוסף, שעל פיה טיטוס ביקש עזרה וקיבל תגבורת. לעומת זאת, ניתן להבחין בבירור במאמצים ובאמצעים שנוקט יוסף כדי להפוך את התמונה על פיה: ראשית, הוא מפריד את כוח הקשתים מכוחותיו של טרייאנוס, על ידי ציון שמו של מפקדם הישיר והכפפתו ה"בוטה" ישירות למרותו של אספסיאנוס. טרייאנוס "נותר" מפקד של ארבע מאות פרשים בלבד. באופן תיאורטי, ניתן להשתמש בשיטה מתוחכמת זו עוד ועוד, עד כדי הטענה שטרייאנוס הגיע לבדו לקרב טריכאי (וכל יתר הכוחות נשלחו על ידי אספסיאנוס). שנית, הוא טורח לציין שלמרות בקשת התגבורת, כאשר פרשיו של טרייאנוס הגיעו לזירה, התמרמרו פרשיו של טיטוס על הגעתם במצב שכביכול אין בהם צורך ממשי. שלישית, אזכור זה הוא האזכור האחרון של טרייאנוס בקרב טריכאי. בקרב עצמו רישומו אינו ניכר, וטיטוס מנהל את הלחימה לבדו. יוסף אף מגדיל לעשות ומתאר את פועלם של קשתיו של סילון, אך לא של פרשי טרייאנוס. מי שהיה בפועל, כמעט בוודאות, המפקד הרומאי הבכיר בקרב, הפך לגורם השולי והזניח ביותר בו. בשתי הסוגיות הראשונות, מעבר לעובדה שהן ככל הנראה אינן משקפות את המצב האמיתי בשטח, לא נראה שיש איזו שהיא תועלת בתיאור האירועים; אלו הם "פרטים פיקנטיים" בלבד, שנועדו ליצור רושם מסוים. התוצאה הסופית זהה לרושם שנוצר מכיבוש העיר יפה. טרייאנוס לא זכה לאמון מצידו של אספסיאנוס, והוזז הצידה על ידי טיטוס כאשר דרכיהם הצטלבו. הטרייאנוס שיוסף מתאר הוא דמות זניחה, וזניחותו של האיש מעלה את התהייה מדוע יוסף טורח כלל להזכיר אותו בסיפור, אך למרות זאת, שלא בדומה למצביאים רומאים אחרים ששירתו בסמיכות לטיטוס, הוא מוזכר. המרוויח הגדול מקטע זה, בצד טיטוס, הוא אנטוניוס סילון, שבשל מאמצי יוסף "לגמד" את טרייאנוס, זוכה לאזכור שכנראה היה נמנע ממנו בנסיבות אחרות. יוסף רוצה טרייאנוס קטן ככל האפשר, אך למרות זאת נוכח באירועים. גם המטרה של קטע זה (בתוך הסיפור של כיבוש טריכאי, שכמעט כולו "שיר הלל" לטיטוס) היא השפלתו של טרייאנוס.

לדעתי, ישנו אמצעי נוסף שיוסף בן מתתיהו מפעיל כדי "לטשטש" את כוונתו האמיתית בקטע זה: קטיעת תיאורו הרציף של הקרב. במהלך קרב טריכאי טיטוס מרבה בנאומים ויוסף מרבה בתיאורים גיאוגרפיים. מאפיין זה מבדיל את תיאור הקרב בטריכאי מתיאור הקרב ביפה, שהוא רציף וללא "רעשי רקע". הדבר מסיט פעמים תכופות את דעתו של הקורא מתיאור הקרב אל מחוזות אחרים. אם ניתן לומר שנאומי טיטוס אינם מעידים על דבר מחוץ לטקטיקת ה"רפרור" המוכרת והמקובלת בהיסטוריוגרפיה היוונית, לא ניתן לומר כן על תיאורו הגיאוגרפי הארוך של יוסף על אודות מאפייני הכינרת ובקעת גינוסר. נראה שתיאור זה, המובא לאחר סיום הקרב היבשתי ובמהלך ההכנות לקרב הימי בטריכאי, ממוקם בצורה "לא נכונה" מבחינה ספרותית, ומקומו ה"נכון" הוא ערב תחילת המבצע הרומאי לכיבוש האזור או לאחר סיומו. מקום "טוב פחות", אך עדיין סביר יותר ממקומו של תיאור זה ב"מלחמת היהודים", הוא בין כניעת טבריה לכיבוש טריכאי.

אף שאיני מבין את הנימוקים הספרותיים לכך, נדמה לי ששם הוא מקומו המקורי (או הקודם) של קטע זה: ספר ג', י', 463. בסופו של המשפט, במילים "אגם גינוסר" ("אשר נקרא בפי אנשי המקום אגם גינוסר"), שהן גם המילים הפותחות את התיאור הגיאוגרפי של אזור הכינרת ("אגם גינוסר נקרא על שם חבל הארץ..."). יוצא מכך שמשפט 506 נראה כמו המשכו הטבעי של משפט 463. המשפט העוקב (משפט 464), הפותח בסקירה קצרה על העיר טריכאי, על מיקומה ועל ביצוריה, נראה כמו המשך טבעי של סוף התיאור הגיאוגרפי (ספר ג', פרק י', 521). בנוסף, המשפט הקודם למקומו ה"סופי" של התיאור הגיאוגרפי (משפט 505), והמשפט הראשון לאחר סיומו (משפט 522), נראים כמשפטים עוקבים ומתואמים, והתיאור הגיאוגרפי נראה כאילו "נדחס" בצורה מלאכותית ביניהם. העברת הקטע על ידי יוסף נעשתה בפעולת "העתק-הדבק" פשוטה, ללא ביצוע פעולות עריכה משמעותיות כדי לטשטש אותה. ההתאמות היחידות שבוצעו הן התאמות דקדוקיות: ייתכן גם שמדובר פה במשפט אחד שפוצל, וחלקו השני "הועבר" יחד עם התיאור הגיאוגרפי, כמובן עם ביצוע ההתאמות הדקדוקיות הנדרשות. כך או כך, נראה שיש קשר ברור ("הוא נקרא כך על ידיהם,, על שם חבל הארץ שלחופו") בין משפט 463 לבין משפט 506. יש בכך כדי ללמד על היקף המאמצים שיוסף עושה כדי למנוע מהקורא להבחין במגמתיות האנטי-טרייאנית של התיאור. אף יש להניח שהתיאור על הגליל, או לפחות חלקים ממנו, נכתבו כבר בימי אספסיאנוס ונערכו מחדש בימיו של טיטוס כקיסר. נוסף על כך, זו עשויה להיות ראיה לכך שיוסף אכן שינה את ייעודם הראשוני של קטעים מסוימים ב"מלחמת היהודים" על ידי שינוי מינימלי של מילות ומשפטי מפתח.

יוסף כנראה היה מודע לבעייתיות של תיאור הקרב ולעובדה שזו הפעם השנייה שהוא "מגמד" את טרייאנוס, והיה מעוניין למנוע קריאה ביקורתית של התיאור שעלולה להוביל לזיהוי המגמה הזו על ידי הקוראים, ובשל כך – להטלת ספק באמיתותו. שימוש מעין זה של דיגרסיות בטקסט, ועצם העובדה שיוסף קובע בסופו של דבר את מקומו של התיאור, בצורה שלדעתי חייבת להיות שרירותית, בעיצומם של קרבות טריכאי, הם אמצעי נוסף שנועד להסוות את המגמה האנטי-טרייאנית של התיאור ולטשטש את מטרתו האמיתית של יוסף. ניתן לראות בדיגרסיות אלו ביטוי לתעמולה פלאבית פנים-רומאית יותר מאשר סגנון ספרותי.   

לטעמי, זהו אמצעי ספרותי די יעיל, לפחות בנוגע לקוראים מודרניים; מקריאה רציפה של תיאור הקרב בטריכאי קשה מאוד לזהות את הנטייה האנטי-טרייאנית, שהולכת לאיבוד בבליל האירועים, הנאומים והמידע המובא בתיאור זה. ללא החשד שהתופעה קיימת ובאה לידי ביטוי באופן ברור יותר במקומות אחרים (יפה, הפראיה), קשה מאוד לאתר אותה בתיאור הנ”ל. יש לציין שיוסף מזכיר את טרייאנוס פעם נוספת במהלך כניעת טבריה לאספסיאנוס. באזכור קצר זה אין סימן להטיה אנטי-טרייאנית, אך בטבריה יוסף אינו מספר על לחימה כלשהי. לדעתי, יוסף יכול להרשות לעצמו אפוא להזכיר את טרייאנוס באופן ניטרלי, שאינו מפחית (ככל הנראה) ממעורבותו באירוע.

לדעתי, יוסף האריך את התיאור באמצעות דיגרסיות, באופן שעשוי לטשטש את הרושם שהיה מותיר בקורא תיאור קצר ומרוכז, ואני טוען שהוספת הדיגרסיות האלה, או לכל הפחות המיקום שלהן בתוך תיאור כיבוש טריכאי, אינם מקריים ונועדו להסוות את הנטייה האנטי-טרייאנית של התיאור. בהתאם לכך, חשבתי שנכון יהיה לנסות לקרוא אותו תוך דילוג על נאומי טיטוס ועל התיאור הגיאוגרפי, כלומר לקרוא רק את הקטעים האינפורמטיביים הקצרים שנמצאים בין הנאומים לבין התיאור, ולראות אם “משהו חשוד” יעלה, ו”משהו” כזה אכן עלה: מהכתוב בין משפטים 503-497 נראה ברור שטיטוס כבש את טריכאי בעצמו, אך במשפט העוקב (504) נכתב כי אספסיאנוס הגיע לעיר לאחר הכיבוש, אך אינו נכנס אליה אלא הטיל עליה מצור. כמו כן, הוא מציב משמרות סביבה על מנת למנוע בריחה; זהו מצב מוזר ביחס לעיר שכבר נכבשה, כאשר כל שאספסיאנוס היה צריך לעשות (אם הדבר נכון) הוא להיכנס לעיר ולעצור את תומכי המרד שנשארו בה. כמו כן, לא ברור כיצד מצור זה היה יכול לחסום את דרכם של המורדים היהודים שנמלטו מהעיר באמצעות סירות, ושטו באותה עת באגם, מנחיתה בחוף אחר שלו. החיילים הרומאים הרי היו מרותקים לסביבות טריכאי וניהלו מצור שתכליתו אינה ברורה. לא ניתן לדעת בוודאות מה באמת קרה בטריכאי, אך אם פסקה 504 סותרת ומבטלת את מה שנאמר לפני כן (שטיטוס כבש את טריכאי), אזי הכובש האמיתי של העיר אינו מצוין כלל – יוסף מתייחס לטריכאי, מעתה ואילך, כעיר שכבר נכבשה, אך אינו מציין שאספסיאנוס כבש אותה. אנחנו, מצידנו, יכולים בהחלט לנחש את זהותו של אותו כובש.

לא רק בכך נאמדת חשיבותה של סתירה ברורה זו; אם לשפוט על פי הערות השוליים לתרגום “מלחמת היהודים”, שצמן ואולמן, הערניים למקומות שבהם יוסף סותר את עצמו, ואף מפנים את תשומת ליבו של הקורא למקומות כאלה, אינם מבחינים בסתירה הברורה הזאת. אני עצמי לא הבחנתי בה בתחילה, אלא לאחר קריאה “נקייה” של תיאור הכיבוש. למרות זאת, משמבחינים בה, עקבות העריכה נראות היטב. אולמן מציינת בהתייחסותה לסיומו של משפט 504 (הערה בעמ’ 362) ש”נראה שנשמטו מן הטקסט כמה מילים”, אך עדיין אינה מבחינה בסתירה שעצם המשפט מהווה ביחס לקטע שלפניו, ולדעתי נשמטו מן הטקסט יותר מכמה מילים, ולא בשל טעות העתקה. אולי בשל כך התיאור הגיאוגרפי, שלטענתי הוא תיאור שהועבר ממקום אחר, נמצא ב”סביבה” (מתחיל משפט אחד לאחר מכן). הדיגרסיות של תיאור הקרב בטריכאי אכן מסיחות את דעתו של הקורא ולוקחות אותה למחוזות אחרים. נשאלת השאלה מדוע יוסף נמנע משכתוב של תיאור אירועי טריכאי בצורה שתמנע את הסתירות האלה. מדוע הוא בוחר, תחת זאת, לבצע שינויים גסים (גם אם יעילים) שיסיחו את דעתו של הקורא, ועם זאת, ברובד נמוך יותר, לשמר את העריכה המגושמת? לשאלות אלו קשה לתת תשובות. לעומת זאת, דבר אחד ניתן לקבוע בוודאות: בזמן ש”מלחמת היהודים” נכתב, הייתה קבוצה קטנה של קוראים שידעה את האמת ביחס לאירועי טריכאי (ובראשם טרייאנוס האב), והם בוודאי הבחינו על נקלה בעריכה גסה ומגושמת זו, וכן בתכסיסי “הרדמת הקורא” שיוסף ביצע. ייתכן שזו התשובה; יוסף רצה ש”מביני עניין” יראו את הפגמים בתיאור, ולדעתי עשה עבודה מרושלת במכוון, כאילו לומר “הכריחו אותי”. נוסף על כך, ניתן לפסול מניע של רשלנות או “תשישות ספרותית” של יוסף: המאמץ שהושקע כדי להסוות את העריכה הגסה ואת הסתירות בטקסט מפני עיניהם של הקוראים נראה גדול (ויעיל) מכדי להיות מקרי.  

אם ניתן להתווכח על פרשנות זו ולטעון שהמטרה היא להלל את טיטוס בלבד, יש לשים לב לפעם השלישית שיוסף מספק “רמיזת השמצה” כלפי טרייאנוס; בפעם הזו לא ניתן לתלות את האשם בטיטוס, שאינו נמצא בסביבה, וה”השמצה” המובלעת מבוצעת בצורה הרבה פחות בולטת, אך (משמבחינים בה) ערמומית וחמורה הרבה יותר. לאחר כיבוש גדרה, בירת הפראיה, בידי אספסיאנוס, הוא שב עם צבאו לקיסריה והשאיר את פלקידוס לסיים את הכיבוש. פלקידוס השלים את המשימה ללא קושי מיוחד, בעוד אספסיאנוס היה עסוק בליקוט מידע על המתרחש ברומא לאחר נפילתו של נירון, נוסף על עיסוקיו בגזרות אחרות. אלא שאז, כאשר אספסיאנוס נמצא ביריחו והיה עסוק בהידוק המצור על ירושלים, יוסף נותן לנו פרט מוזר שלא כל כך מסתדר עם סיפור כיבוש הפראיה בידי פלקידוס: בראש הכוחות שיצאו מן הפראיה וחוברים לאספסיאנוס ביריחו, לא עמד פלקידוס – אלא טרייאנוס.

לא ברור כיצד יכול טריבון לפקד על לגט, או מדוע לשלוח טריבון לפקד על כיבוש אזור מסוים כאשר בסביבה נמצא אחד המצביאים הבכירים של אספסיאנוס. לכן ניתן לקבוע בוודאות שאין בטענה שפלקידוס ניהל את כיבוש הפראיה הרבה מן האמת; כמו במקרה של כיבוש יפה, וכנראה גם של טריכאי, יוסף לוקח קרדיט מטרייאנוס ומעביר אותו למישהו אחר, אך במקרה זה לא מדובר בטיטוס. אילו רצה יוסף להעלים לחלוטין את פעולותיו של טרייאנוס, הוא היה יכול לעשות זאת בקלות, בייחוד במקרה הפראיה. אין באזכור הפגישה בין אספסיאנוס לבין טרייאנוס ביריחו שום תועלת לסיפור עצמו; אספסיאנוס נמצא ביריחו כדי לכבוש אותה, ולא כדי לפגוש את טרייאנוס. אם כן, חייבת להיות מטרה אחרת לאזכור הפגישה. יוסף, ואולי טיטוס, רוצים שנדע שטרייאנוס היה בפראיה, אך לא פיקד על המבצע – אספסיאנוס מינה ישירות את פלקידוס לביצוע המשימה.

בשלושת המקרים המדוברים טרייאנוס מוזכר באופן שאינו מחמיא ליכולותיו כמצביא, וגם לא לאמון שרחש אספסיאנוס ליכולות אלו. בשלושת המקרים יוסף היה יכול “לדלג” על האזכור הבלתי מחמיא (וכנראה גם השקרי) בלי שייגרם “נזק” לסיפור, משמע שהאזכור לא רק שאינו מדויק, אלא גם איננו מקרי. בשלושת המקרים ההתייחסות אינה ישירה, אלא “מובלעת” בטקסט. כדי להבין את פשרן ואת מטרתן האמיתית של התייחסויות אלו, עלינו לעבור לרומא, בשנת 81 לספירה, ולנסות לקרוא אותן כפי שהקוראים הרומאים הראשונים של “מלחמת היהודים” קראו אותן. יש לזכור שלרשות הקורא הרומאי של “מלחמת היהודים” באותה תקופה עמדו חיבורים רבים על המרד הגדול (החיבורים המוזכרים על ידי יוסף בהקדמה ל”מלחמת היהודים”), שנכתבו כבר בימי אספסיאנוס. יש להניח גם שאותו קורא (אם לא השתתף ישירות במרד) ייחס ליוסף יותר מהימנות מכפי שאנו מייחסים לו, כלומר קרא את “מלחמת היהודים” בצורה פחות ביקורתית. היו לו גם אפשרויות שאינן עומדות לרשותנו כיום; היכולת להשוות את הנאמר ב”מלחמת היהודים” לחיבורים אחרים על המרד, שכנראה הכילו תיאור שונה (גם אם לא מדויק) של האירועים, וששם דגש פחות על טיטוס ויותר על פעילותם של המפקדים הרומאים האחרים לדיכוי המרד. זאת ניתן להסיק מכך שטיטוס העדיף את חיבורו של יוסף על פני חיבורים אחרים.

בשנת 81 לספירה יוסף מבקש לבסס את העובדה שחיבורו עולה על חיבורים אחרים בנוגע למרד. הוא מסתייע בטענה שהוא היה עד ראייה לאירועים ובתמיכה (שלא לומר אשרור גורף) של טיטוס לחיבור. ניתן להסיק מכך שהחיבור “מלחמת היהודים” היה נפוץ ברומא של שנות השמונים, ובוודאי הגיע לידיעת טרייאנוס ואנשיו, ולידיעתם של קוראים שהיה להם ידע נוסף מחיבורים אחרים על המרד, אך כפי שטוען יוסף, חיבורו טוב משלהם ומתיימר לדעת יותר טוב את ה”אמת”. למעשה, וכנראה בניגוד לכמה מהחיבורים המוקדמים יותר על אודות המרד, יוסף רומז שאחד המפקדים הבכירים במרד, ומי שניהל קריירה פוליטית מצליחה לאחריו, נהנה ממוניטין לא מוצדק והיה למעשה מצביא כושל – זאת כאשר טרי