ילדה מתחת לשולחן

ילדה מתחת לשולחן – כתב יד חשוב ובעל משמעות, התורם להבנה מחודשת של עומק שבר השואה והשפעתו על בני הדור השני. השירים כתובים מנקודת מבטה של ילדה המתגוררת בישראל, שהוריה, שורדי שואה, נושאים איתם את צלקות העבר לכל מקום. רחל חוזרת בכתיבתה לילדותה ומתארת דרך שיריה את אורח חייהם של שורדי שואה ושל ילדיהם, בני הדור השני. דרך מבט ילדותי מתארת רחל את שגרת החיים בשנים הראשונות בארץ ישראל לצד זיכרונות כואבים מהחיים שהיו ואינם עוד; התמודדות עם געגועים שאינם מרפים, האבל הכבד שיורד כשיום השואה מתקרב, ההתאקלמות המורכבת בישראל, לעגם של הילדים הצברים כאשר הם מגיעים לגן, והשלכות זיכרונות ילדותה על חייה גם היום כשהיא כבר סבתא לנכדים.
כתב היד עוצמתי, קשה ומטלטל, לעיתים כמעט שלא ניתן לעיכול. הספר כתוב בדרך מקורית ואפקטיבית להצגת סיפור ילדותם של בני הדור השני. טקסט חשוב ובעל משמעות היסטורית מוסרית ואנושית. סיפור של דור שלא סופר – סיפורם של בני הדור השני.
רחל מגד נולדה במחנה עקורים באיטליה להורים שורדי שואה. מיזם "אבנים מדברות" שאותו ייסדה, מקיים מדי שנה ביום השואה מצעד הצדעה וזיכרון לאורך אנדרטות בבית העלמין בחולון, שאותן הקימו שורדי שואה לזכר הקהילות שאינן עוד. המצעד מתקיים בשיתוף בני נוער, חיילים ובני הדור השני.

יַלְדָּה מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

יַלְדָּה קְטַנָּה מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן יוֹשֶׁבֶת.

בְּשֶׁקֶט בְּשֶׁקֶט

שֶׁאַבָּא לֹא יִשְׁמַע.

שֶׁאִמָּא לֹא תֵּדַע.

לָמָּה הֵם מְדַבְּרִים בְּלַחַשׁ?

מָה הֵם לוֹחֲשִׁים?

גַּם לִי עָצוּב מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

אֲנִי שׁוֹמַעַת מִלִּים שֶׁאֲנִי לֹא מְבִינָה.

גֵּטוֹ, רַכֶּבֶת,

לָקְחוּ אֶת כֻּלָּם,

אֶת אַבָּא וְאִמָּא

אֶת רִבְקָלֶה

וְגִיטָלֶה

וְאֶת שְׁלוֹימָלֶה הַקָּטָן.

מַיְידַנֶק, פַּרְטִיזָנִים.

פַּעַם אַבָּא מְסַפֵּר וּבוֹכֶה,

פַּעַם אִמָּא מְסַפֶּרֶת וּבוֹכָה בְּשֶׁקֶט

שֶׁהַיְּלָדִים לֹא יִשְׁמְעוּ, אוֹמֶרֶת אִמָּא.

כָּל לַיְלָה אֲנִי שׁוֹמַעַת סִפּוּרִים

מִתַּחַת לַשֻּׁלְחָן

וּבוֹכָה אִתָּם בְּשֶׁקֶט.

בַּמּוֹשָׁב

עָבַרְנוּ לָגוּר בַּמּוֹשָׁב.

הַכֹּל יָרֹק וְיָפֶה

בַּחוּץ יֵשׁ רֵיחַ שֶׁל שָׂדֶה.

אִמָּא אָמְרָה:

טוֹב לָגוּר בַּמּוֹשָׁב.

תָּמִיד יִהְיֶה מָה לֶאֱכֹל

תָּמִיד יִהְיוּ לָנוּ תַּפּוּחֵי אֲדָמָה.

הַיּוֹם בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה אֲנַחְנוּ הוֹלְכִים לַגַּן בַּמּוֹשָׁב.

לָבַשְׁתִּי שִׂמְלָה יָפָה, נַעֲלַיִם וְגַרְבַּיִם לְבָנִים,

אִמָּא קָשְׁרָה לִי סֶרֶט וָרֹד בַּשֵּׂעָר.

אָחִי לָבַשׁ מִכְנָסַיִם קְצָרִים

נַעֲלַיִם, וְגַרְבַּיִם לְבָנִים עַד לַבִּרְכַּיִם.

אֲנַחְנוּ יָפִים מְאוֹד.

בַּגַּן כֻּלָּם נִרְאִים אַחֶרֶת,

הֵם נוֹעֲלִים סַנְדָּלִים בְּלִי גַּרְבַּיִם.

פִּתְאוֹם כָּל הַיְּלָדִים צוֹחֲקִים

תִּרְאוּ אֵיךְ הֵם נִרְאִים.

תִּרְזָה הַגַּנֶּנֶת אוֹמֶרֶת

אַל תִּצְחֲקוּ, הַהוֹרִים שֶׁלָּהֶם מִשָּׁם.

אֲנִי בּוֹכָה.

פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר שִׁיר יַלְדוּתִי

בְּכָל יוֹם שִׁשִּׁי.

הַגַּנֶּנֶת תִּרְזָה שָׁרָה לָנוּ

שִׁיר לִכְבוֹד שַּׁבָּת,

מְבָרֶכֶת - שַׁבָּת שָׁלוֹם

וְשׁוֹלַחַת אוֹתָנוּ הַבַּיְתָה.

וְכָךְ הִיא שָׁרָה

"פִּתְחוּ אֶת הַשַּׁעַר,

פִּתְחוּהוּ רָחָב

עָבֹר תַּעֲבֹר פֹּה שַׁרְשֶׁרֶת זָהָב.

סַבָּא וְסָבְתָא

וְדוֹד וְדוֹדָה

נְכָדִים וְנִינִים

בְּמֶרְכֶּבֶת פְּנִינִים".

כְּשֶׁאֲנִי חוֹזֶרֶת הַבַּיְתָה

אֲנִי מַשְׁאִירָה אֶת הַשַּׁעַר בַּבַּיִת

פָּתוּחַ רָ חָ ב

בְּתִקְוָה

אוּלַי הֵם יָבוֹאוּ.