כפירה

"כמעט וכבר נואשתי", אומרת שִׁפְרָה המיילדת בעומדה אל מול שניים שבאו

לבית-לחם לחקור מה גרם להורדוס לבצע את הפשע הנורא מכל: "רצח החפים מפשע". ובאנחת רווחה היא מוסיפה: "והנה באתם". כך נחשפים החוקרים לאמת מדממת ששמורה היתה אצלה שלושים שנה.

מרתא, אחייניתה של מריה מגדלנה. שואלת באיגרת שהיא מפנה אל גרגוריוס הגדול, במפגיע, למה הֵרָע לדודתהּ, מריה מגדלנה? למה שינה את דמותה - כפי שהיא מצטיירת בכתובים - וְהָפָכָה לדמות מופקרת ורבת חטאים? היא מציעה לו להודות בטעותו, שהרי גם אפיפיורים טועים.

אלו הן שתיים מן הדמויות הנזכרות בספר מרתק זה על הנצרות.

הדמות השלישית והחשובה ביותר היא דמותו של ישו; מיהו ישו?

כיצד נתעצבה דמותו? האם הוא אלהים או רק בנו של אלהים?

מאחורי המילים ניכר המון ידע, המתבטא, בין היתר, בריבוי הציטוטים מן 

"הברית-החדשה" ו"הברית הישנה", נושא מחקריו של המחבר על הנצרות ועל אמונה דתית בכלל.

שלמה בהט נולד בחיפה. הוא עבד במערכת החינוך, תחילה כמורה ובהמשך כמנהל בית-ספר. תשוקתו למוסיקה ליתורגית, הובילה אותו ללמוד את "תולדות האומנות", תוך התמחות באיקונוגרפיה; זיהוי, תיאור ופרשנות של דמויות (באומנות הדתית בעיקר).

מחקרו האינטנסיבי על הנצרות תוך השוואה וניגוד בין הברית החדשה והישנה, הביא אותו להעמקת הידע והתובנה בַּנושא.

בספר משולבים מאמרים שאותם פרסם בעבר, יחד עם רפרודוקציות עשירות וססגוניות של ציירים מפורסמים על נושאים מן הברית החדשה והישנה כגון: "הבריאה"; "אדם וחוה"; "בבית-לחם" ועוד.

ב"כפירה", חוקר המחבר את אמיתות הפרשנות של כתבי הקֹדש, בשפה רהוטה ובדרך מרתקת.

”A fascinating survey of religious beliefs”, Grady Harp, New York.

בריאת האלהים

“ויברא אלהים את האדם בצלמו, בצלם אלהים ברא אותו״. האם ייתכן, שבדיוק באותו אופן, ברא האדם את האלהים? ולא יהיה זה מופרך אם יִכּתב למשל:

‘ויברא אדם את האלהים בצלמו, בצלם אדם ברא אותו׳?

והתשובה: לא, לא יהיה זה מופרך. אדרבא, כך היה טבעי יותר שייכתב.

אלהים. כשברא אלהים את אדם ואת חוה אשתו, היה חסכני מאוד ביתרונות שהעניק להם, כשרק יצאו אל אוויר העולם. נכון הוא, שברך אותם אלהים: פרו ורבו, ואף הציב אותם בראש שרשרת המזון באמרו: רְדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ. וכמו כן, גם לא מנע מהם את עץ השדה והתיר להם לאכול מפירותיו:

“... וְאֶת כּל הָעֵץ אֲשֶׁר בּוֹ פְרִי עֵץ זֹרֵעַ זָרַע לָכֶם יִהְיֶה לְאָכְלָה״.

אך בסוף רשימת המותר, הציב בפניהם האלהים גם איסור חמור אחד; וכך מצוה הוא את האדם: “מִכֹּל עֵץ הַגָּן אֲכֹל תֹּאכֵל, וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכָל מִמֶּנּוּ כִּי בְיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ, מוֹת תָּמוּת״.

היה זה פח יקוש, שֶׁבָּרִי, שבמוקדם או במאוחר, הם יפלו לתוכו.

לאדם וחוה, לא היה כל ניסיון באשר לאופן בו עליהם לנהל את חייהם אל מול פני האלהים. כשנוספת לכך תמימותם הרבה, לא פלא שהשניים, בלא כל כוונת זדון, אכלו גם אכלו מעץ הדעת טוב ורע. מה שלימים יזכה לשם: “הנפילה״ או גם: “החטא הקדמון״. בכך חרצו השניים את דינם. ובשל תמימותם, גם לא שיערו כלל מה גדול חטאם. והאלהים מצידו, אינו מוחל ואינו מתמהמה, וגוזר עליהם עונשים. לאישה הוא אומר: “בעצב תלדי בנים, ולאדם: בזיעת אפך תאכל לחם, עד שובך אל האדמה... כי עפר אתה.״

כעסו של האלהים ובעיקר נקמנותו, מוכיחים נאמנה שבכל הקשור לרגזנות ולאיבוד שליטה, אומנם בצלמו של האדם נברא האלהים. אלא, שחומרת העונשים שהטיל עליהם, במה שניתן לקרוא כ״ירח-דבש״ שלהם, מצביעה על עצמאותו של אלהים לפעול ככל העולה על רוחו. ובגבור חרונו, אף לנהוג על פי גחמת-לבו.

מעניין לדעת מה חשב אלהים על יצירי כפיו טרם פורענות? האם ציפה שישתרעו להם השניים על אדמת גן-עדן שברא בעבורם, ויבהו ארוכות על הירח והכוכבים אשר ברא? או גם יטיילו להם בשבילי הגן, עם התלבטות רבת ימים בשאלה: איזה פרי כדאי להם לקטוף מאלה הפירות שהתיר להם לאכלה? וככה יתגלגלו חייהם עד קץ כל הימים; חסרי עצב ודאגה, אך גם מנועים הם כליל, מלקנות דעת, או לרכוש לעצמם מעט בינה.

ואילו האדם, אולי מתוך חנפנות יתר, היה רחב-לב מאין כמותו, בבראו את האלהים; שׁבחים אין קץ הרעיף עליו וגם המליץ לאלה הבאים אחריו, שלא יחדלו, אף הם, מלפאר את שמו, כוחו ותפארתו. הנה, כשדוד המלך מתמלא הערצה לאלהים ופליאה על מעשה-הבריאה, אזי בלשון פיוטית, כדרכו בספר תהלים, מבטא הוא את התפעלותו:

“ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ אשר תנה הודך תחת השמים״.

ואילו יוחנן האוונגליסט, מן “הברית החדשה״, בלשון, שהיא אומנם פחות פיוטית, אומר: “הכל נעשה על ידיו, ומבלעדיו לא נהיה כל אשר נהיה״.

ושאר משפטי הסגידה לאלהים, הלא הם כתובים בספר תהלים.

הרעיון הזה שאני מעלה כאן, האומר שאלהים הוא פרי רוחו של האדם, אינו זר לאנושות, רבים בהיסטוריה האנושית, עוד לפני ניטשה, כפרו בקיומו. ואחרים, הפסיקו מלהאמין בו. בעיקר, כשנקלעו למשבר חמור, או כשהיו עדים לחוסר הצדק שנתקיים בעולמו-עולמם; כמו מקרי מותם של תינוקות, שלא טעמו טעם של חטא, או בהימחקן של קהילות שלמות מעל פני האדמה, תחת מה שאמור היה להיות, עינו הפקוחה של

האלהים — וחדלו להאמין.

שואת היהודים היא אחת הדוגמאות לכך.

וכדי להראות שאלהים הוא פרי רוחו של האדם, איעזר בחומרים מתולדות הנצרות. אותם ניתן למצוא מתועדים בהרחבה בספרי ההיסטוריה; כוונתי לפרקים הנוגעים בשאלה: כיצד נתעצבה מחדש דמותו של אלהים, זה אלהי היהודים, כשהצמידו אליו את ישותו של ישו, בנו.

בן, שזכה אף לכך שֶׁיָקְנוּ לו מעמד שווה לאביו: God.

והרי מדובר באמונה, שמעל לשני מיליארד מאמינים נמנים על כנסיותיה. למרבה המזל, כל שלב בבניית האמונה ובמיסוד אדניה, מתועד בכתובים, דבר המקנה יתרון גדול, להוכחת הדעה, שבבסיס מאמר זה היינו, שאלהים הוא ישות דמיונית, פרי רוחם של אנשים.

מובן שהמסקנות תקפות גם לדרך בה נתעצבה, בעבר הרחוק יותר, דמותו של אלהי היהודים, כמו גם של כל אלֹהי הפגנים; אלה, הרבים מספור, לאורך כל שנותיה של ההיסטוריה האנושית. לצורך כך, די אם איעזר בהצגת אירוע מכונן אחד בתולדות הנצרות: כוונתי לוועידה האקומנית הראשונה היא: “ועידת נִיקֶאָה״ (325 לספירה).

להזכירכם, היו שבע ועידות אקומניות. אך די לי בזו האחת, להוכחת הַטָּעוּן-הוכחה, היינו, שאלהים אינו אלא יציר-רוחו של האדם.

ועידת ניקאה.

בשנת 325, התכנסה בניקאה, במצוות הקיסר קונסטנטינוס, הוועידה האקומנית הנוצרית הראשונה, בה השתתפו כ-300 בישופים. הוועידה אמורה הייתה לדון בכמה עניינים שבמחלוקת בין פלגים שונים בנצרות המתרחבת וגדלה. דבר שגרם לאי שקט מתמשך באימפריה.

קונסטנטינוס, מטעמים מעשיים, רצה בעיקר שהוועידה תוציא מתחת לידיה מסמך, שיהיה מוסכם על הכול, שיביא לאחידות באמונה הנוצרית שזה אך התמסדה: יתרום להפסקת המאבקים בין קבוצות יריבות; ולשקט בקיסרות.

המחלוקת העיקרית נגעה בשאלת מהותו של ישו והיחס בינו לבין אלהים האב. או בפשטות: ישו, האם הוא עצמו אלהים (God)? או רק משיח הוא; בנו של האלהים?

מן הצד האחד עמדו: אלכסנדר, בישוף אלכסנדריה ותלמידו אתנסיוס. לטענתם, ישו היה אלהים, שנתגלם באדם, וירד אל הארץ כדי להושיע את האנושות.

לעומתם ניצב אריוס, כומר זוטר, גם הוא מאלכסנדריה, שלעמדתו בדבר זהותו של ישו, הייתה השפעה בקרב מאמינים רבים. אריוס האמין, וכך גם הטיף לשומעיו, שישו אדם היה, הגם שבנו של אלהים הוא. על פי דרכו גם האמין, שאלהים ניצב בדרגה אחת מעל ישו ואף קדם לו; שעל כן נצחי הוא.

רוב הבישופים מבאי הוועידה, ראו בדבריו אלה של אריוס, דברי כפירה. שהרי המסקנה, אם תתקבל עמדתו, שישו אינו נצחי ולא תמיד היה קיים. אריוס עצמו, כמו גם תומכיו, היו מוכנים להתפשר ולהסכים גם על הגדרה פחות קטגורית האומרת: ‘ישו, קצת גדול הוא מאדם, וקצת קטן מאלהים׳.

להוכחת טיעוניהם, נשענו שני הפלגים הניצים על ציטוטים שהביאו מן “הברית החדשה״, כשכל צד בוחר בציטוטים המחזקים את עמדתו.

“ועידת ניקאה״ הסתיימה בנצחונם של אלכסנדר, בישוף אלכסנדריה והנאמנים לעמדתו; עמדה הגורסת, שמהותו של ישו שווה בכל למהותו של אלהים. ואילו אריוס, המפסיד הגדול ב״ועידת ניקאה״, הוכרז ככופר.

להנצחת עמדתם, ניסחו הבישופים, בָּאֵי-הועידה, גם את ה״אני מאמין״ הנוצרי. הרי זה ה“Credo״, המחייב כל מאמין נוצרי, להכיר את נוסחו ולקבלו כאמיתה היחידה המותרת בכנסיה הקתולית.

Credoו

“אני מאמין באלהים אחד, האב הכל יכול בורא שמים וארץ כל הגלוי וכל הסמוי ובאדון אחד, ישוע המשיח, בן יחיד אשר נולד מן האב לפני כל הדורות. אל מאל, אור מאור אל אמת מאל אמת. לא נברא כי אם מולד. עצמו עצם האב על ידו נעשה הכל, בעבורנו, בני האדם. ולמען ישענו ירד מן השמים; ובמעשה רוח הקודש, נולד ממרים הבתולה והיה לאדם. נצלב למעננו, סבל בימי פונטיוס פילטוס, ונקבר. וביום השלישי קם לתחיה ככתוב, ועלה השמימה. והוא יושב לימין האב. וישוב בהוד לשפוט את החיים ואת המתים, ולא יהיה קץ למלכותו. אני מאמין ברוח הקודש, האדון המחיה הנובע מן האב. לו סוגדים ולו נותנים יקר כְּלָאָב וּכְלַבֵּן, כפי שנאמר על ידי הנביאים. אני מאמין בכנסיה האחת הקדושה, הקתולית והשליחית, ואני מכיר בכך שישנה טבילה אחת למחילת החטאים, ומצפה לתחית המתים ולחיי עולמים״.

עמדת אריוס הוכרזה כמינות, ואריוס מצא עצמו מוקע ככופר והוצא אל מחוץ לכנסיה הקתולית; הוא הוגלה ללוב וספריו הועלו באש. אלא שתנועת האריאניות, שנקראה על שמו, לא פסקה מלהתקיים גם לאחר סילוקו. יתרה מזאת, רבים מהנטבלים לנצרות באותה עת, כמו גם מאות אחדות לאחר מכן, נטבלו על ידי כמרים אריאנים. אפילו קונסטנטינוס, שנטבל ב-22 במאי שנת 337, סמוך למותו באותה שנה, נטבל על ידי יוסביוס מניקומדיה, שהיה בעצמו תומך אריאנוס והאריאניזם.

ניצחון נוצרי

“ועידת ניקאה״ התכנסה בהוראתו של קונסטנטינוס הגדול. כאמור, בשנת 325. היה זה לאחר שקונסטנטינוס השלים את השתלטותו כקיסר על כל האימפריה הרומית. תחילת דרכו הייתה מיד לאחר מות אביו קונסטנטיוס, שהיה הקיסר של מערב האימפריה. חייליו של קונסטנטינוס, הם שהכתירו אותו לקיסר תחת אביו, שמת. את רומא הוא כבש מידי מכסנטיוס, הקיסר המזרחי, בקרב הידוע על הגשר המלווין (Malvian), בִּשְׁנת 312 לספירה. היה זה ניצחון שהיו בו סימנים ואותות של נס. כך, בכל אופן, מעיד יוסביוס מניקומדיה, שכתב ספר ביוגרפי על קונסטנטינוס. את מעשה-הנס שמע מפיו של קונסטנטינוס עצמו, המתאר איך יום לפני הקרב המכריע, ראה בחזונו אות בשמים, ושמע קול האומר: “בסימן זה תנצח״ (In hoc signo vinces). היה זה אות הצלב, או על פי דיעה אחרת, מונוגרמה בה שזורים שתי האותיות הראשונות של המילה: משיח (Christ) ביוונית. אם כך או כך, לפני היציאה לקרב, ציוה קונסטנטינוס על חיליו לסמן על מגיניהם וְדִגלהם את האותות שראה בחזונו. כשחייליו של מכסנטיוס, הקיסר המזרחי, יצאו לקרב, כשהם סומכים על אלהי הפגאנים, הם פגשו מולם בחייליו של קונסטנטינוס, כשאלה נעזרים בסמלו של ישו, המושיע.

הייתה זו הפעם הראשונה, שנראה סמל נוצרי בִּקרב כלשהו, הנישׂא בדגלי לוחמים. צבאו הנוצרי של קונסטנטינוס הביס את צבא מכסנטיוס. מה שנחשב למפנה בהיסטוריה של הנצרות, שעד לאותה עת הייתה דת נרדפת.

שנה לאחר מכן, בשנת 313 ועל פי הוראת קונסטנטינוס, הפכה הנצרות לדת מותרת, לצד שאר הדתות המותרות באימפריה. קונסטנטינוס אפוא מסמל בחייו את המהפך החד, שחל במעמדה של הדת הנוצרית: מדת נרדפת, לדת מותרת והתווה את הדרך, להפיכת הנצרות לדת היחידה המותרת באימפריה.