מישהו מגרמניה מחפש אותך

"מישהו מגרמניה מחפש אותך", נשמע קולו של יגאל מבעד לאפרכסת.

"אותי, מגרמניה? אותי? איזה נאצי, יימח שמו, כבר מחפש אותי?!" הייתה התגובה הספונטנית אך גם הצפויה של איריס ואיתה גם טריקת הטלפון שאולי נשמעה בכל הקיבוץ, מיד לאחר מכן.

באותו הרגע, איריס לא דמיינה כמה מטלטלות תהיינה תוצאותיה של שיחה קצרה זו, לאילו הרפתקאות היא תיקלע ואת מי תסחף איתה, במישרין ובעקיפין.

כמו מעיין שלעולם לא ייבש, פסיפס שבעת הסיפורים שמרכיבים ספר זה מוכיח, שהשואה ותוצאותיה אינן נותנות לגיבורי הספר מנוח ולו לרגע, גם לא לאלו שנולדו שנים רבות לאחר סיומה. סיפורה של גיטה, שורדת שואה, אחת מיני רבים, שרק רצתה לגולל את קורותיה בתקופת מלחמת העולם השנייה, עלייתה לישראל וחייה בקיבוץ שבעמק, מניע עלילה פתלתלה, חובקת עולם של אירועים מנוגדים שיש בהם אמיתות ושקרים, חיים ומוות ואהבה ושנאה. אירועים, שבכוחם למרות הכול להפיח תקווה, שגם באי הסדר קיים בסופו של דבר סדר כלשהו. יש האומרים כפוי. סיפורם של אם, בתה, נכדתה, חתנה, אהובה המיתולוגי של הבת, פרופסור מכובד ועורכת ספרות בעל-כורחה, מצטלבים בספר זה לעלילה מלאת תפניות וסוף מפתיע.

זהו ספרו החמישי של נפתלי ברזניאק.

פרולוג (יגאל לאיריס. נקרא במטוס בדרך לישראל):
איריס היקרה,

פעמיים הפתענו אחד את השני. את הפתעת אותי לפני שמונה עשרה שנה והיום, ואני הפתעתי אותך לפני כשנתיים והיום. מתברר שלמרות מה שקרה, הסיפור שלנו לא מסתיים. זוכרת את הלילה ההוא בסנטה קתרינה? כבר אז הרגשתי שמשהו מתחולל, אבל החרשתי. נתתי לאהבה לדבר. כמה סמלי שזה התרחש דווקא שם, לאחר הביקור בחדר העצמות היבשות, במקום שעל פי האגדות אלוהים נגלה, בסנה הבוער, למשה.

"עם מי אתה מדבר?" שאלת אז כאילו מתוך שינה.

"עם אבי... אבי... שנגלה אליי..." גמגמתי בלחש. הסתרתי ממך אז, שבטרם נעלם הוא עוד הספיק לומר: "זכור בני, לכל התחלה יש סוף, אבל כל סוף מביא איתו התחלה חדשה. אל תתייאש. גם זרעך ירבה!" ולפני שהספקתי להשיב, לשאול, הוא כבר לא היה שם.

את כן היית.

לא אשכח כיצד סימנת באצבעך שלא אוציא הגה. השתחלת כנחש לשק השינה שלי, הסרת משנינו את המעט וסייעת לי לחדור לתוכך פעם ועוד פעם.

"כמה שאני אוהב אותך", לחשתי אין סוף פעמים.

ואת השבת, "יגאל, זה רק חלום".

גם היום, כמו אז, אני לא יודע למה התכוונת.

ליל העצמות השני התרחש כחודשיים מאוחר יותר. אל תתאמצי, את לא יכולה לזכור. באותו הלילה שָבָה דמותו של אבי והפתיעה אותי.

"בני, זה קורה!" לחש לעברי ונעלם.

כשהתעוררתי, חיפשתי אותך לצידי. זהו הרגל של שנים. אבל את כבר היית במחוזות אחרים. איריס, לא יכולתי לשער למה התכוון. גם לא הייתה מי שתעשה מעשה, שתעזור, שתיגע, שתנשק ושתאמר אחר כך ש"זה רק חלום".

מאז דברים רבים השתנו, אולם סיוט העצמות היבשות רדף אותי. פעמים רבות החלטתי שהגיעה העת להיפטר מהן. לא הצלחתי, עד שהבנתי שבעזרתן אסגור מעגל ואַשנה לא רק את חיי מן הקצה אל הקצה אלא גם את מותי.

איריס, שמונה עשרה שנה המתנתי לרגע הזה, וכשהגיע התחלתי שוב לחייך את החיוך שאת משמעותו רק את מכירה ויודעת.

מְהַמֵת שקם לתחייה,

יגאל