קקי... שששש, שקט, לא מדברים על זה... גם אל תגידו קקי, זה לא יפה, אז מה נגיד? צואה? קקי הוא חלק מרכזי בחיים שלנו, תמיד אחריו מרגישים נפלא, לעולם לא מדברים על זה. איזה קקי מטורף היה לי... ששששש.... לא מדברים על זה. רק בואו לא נשכח, סביב הקקי יש סיפורים נפלאים ומצחיקים שעוברים על כולנו כל יום. לכל אחד מאיתנו סיפור אחד לפחות על קקי, מקום מוזר, תנאים מוזרים, צורה מוזרה או כל סיפור מצחיק כזה או אחר... על קקי, כן. ספר הקקי נועד לפני הכול כדי לנפץ את הטאבו, שעל קקי לא מדברים ולא מספרים. בספר הראשון, קובץ סיפורים סופר מצחיקים ומעניינים, שהתרחשו במציאות ומתארים מצבים שבהם הקקי היה הסיפור המרכזי. אני יכול להבטיח לכם שכל מי שיקרא בספר ימצא את עצמו אי שם באחד הסיפורים. אז לפני שאתם שולפים את הטלפון הנייד ומעבירים כמה דקות על שטויות, בואו לקרוא על הדבר האמיתי, ותנסו למצוא את עצמכם בין הסיפורים. "אז נכנסתי לתא, הרחוק ביותר מדלת חדר השירותים, כי אני הגאון היחידי בעולם שיודע שאת התא הרחוק מהדלת פוקדים הכי פחות, ולכן הוא לנצח התא הנקי והאיכותי, והסטרילי ביותר בשירותים. מצד שני, ממחקרים עולה כי כולם חושבים שהתא הרחוק הוא הנפקד הכי פחות, ולכן התא הנכון הוא לנצח, התא שהכי קרוב לכניסה. מחקרים נוספים מראים כי למרות הכול אנחנו תמיד ניכנס לאחרון. ויכוח מסעיר בעניין" גל אלון, בן 40, נשוי למיכל, אבא לעמית, יותם ומאיה, ומתגורר ברמת השרון. יזם, איש עסקים, בן למשפחת חקלאים מ-1906, ובעיקר רוצה לגרום לכם בין היתר לדבר על קקי.
הקדמה
ספר הקקי הגדול, הראשון בעולם, נולד מתוך אהבה גדולה לאותם רגעים קטנים של אושר, שכולנו חווים כאשר אנחנו לבד, עם עצמנו בשירותים, ואז קורה הקסם, "קקי, קקי — צא", ואז פוף, הכול הרבה יותר טוב.
הספר נועד בראש ובראשונה להזכיר שלדבר על קקי, משחרר כמעט כמו לעשות קקי, ואין מה לפחד או להרגיש שלא בנוח. הקקי הזה, שעושה אותנו מאושרים כול כך, לא חייב להישאר רק בתוך הראש שלנו.
שיחות על קקי הן תמיד מעניינות, וכולנו חווינו הרבה חוויות טובות, ובעיקר מצחיקות סביב הקקי.
ספר זה נועד גם כדי להעביר בנעימים את זמן ההמתנה בישיבה על האסלה. אז במקום להסתכל שוב בטלפון, בואו נצא למסע בעולם הקקי, ונגלה איזה קקי יש לנו היום.
יום קקי סטנדרט לכולם.
פרק 2
קקי רך, אבל לא מדי, ספטמבר 2000
אין כמו ערב ביליארד עם חברים ב"קניון רננים", חוץ לארץ. אם היינו ממש מעזים, היינו מדרימים עד לינקולן בתל אביב.
הייתה לי הרגשת בטן שכל כדור שלי יהיה בתוך החור, והבטחתי לעצמי שהערב אני מתרכז כי זה הערב שלי שם. אין מצב שאני מכניס לבן. היום אני נותן מכות חכמות ולא סתם חזקות.
נפגשנו החברים, והזמנו בירה חצי ליטר עם זיתים — לא משהו. כמו תמיד לקחנו גם צ'יפס בלי טעם עם קטשופ משקית ושניצלונים, שדווקא שם אף פעם לא קריספיים, אלא יש להם מרקם, כאילו אחרי שיצאו מהשמן, בילו כמה שעות בכלי עם מכסה עד שהתרככו, וכמובן, שיא השיאים שתמיד מרכך את היציאה, הלוא הם אדממה רך מדי עם מלח גס ולימון, שנפלו ממנו גרעינים לקערה, ובאסה למי שינגוס בגרעין, אפילו ש"יש בזה ויטמינים", ו"זה בריא", ועוד שלל סיפורים.
אז הערב התקדם, וכמובן פתחתי חזק, וכל כדור גאוני שלי ישר לחור, אבל איבדתי ריכוז תוך כדי, ונחלשתי לקראת הסוף. מתוך עצבים הכנסתי כמה פעמים לבן ואיבדתי כל חשק להמשיך לשחק.
מרוב מתח ורצון לנצח, לא שמתי לב שכל הזמן דחפתי אדממה עם שניצל, צ'יפס וקטשופ משקית. אין כמו אדממה. חוסר מזל של רגע, ואחד החברים לעס גרעיני לימון יחד עם אדממה. "פאק, לא שמתי לב לזה, ועכשיו ממש מר ומגעיל בפה", הוא התבכיין.
הזמנתי לי זירו ודחפתי גם אותו לקיבה, שגם ככה כבר שידרה עצבנות, כי מי לעזאזל מכניס את כל השיט הזה בלי היגיון באחת-עשרה בלילה, ולקינוח גם שני צ'ייסר עראק. בתת-מודע שלי הבנתי שכשאגיע הביתה יהיה לזה מחיר.
איזה מזל שבאותו הערב חזרתי לבית ריק בלי החברה ובלי איזו מזדמנת ללילה חד-פעמי.
הזמנו חשבון, וכל אחד עשה את דרכו הביתה.
נכנסתי ל"פיאט פונטו" הלבנה שלי עם חמישה הילוכים, והרבצתי את הדרך הביתה: כביש 4, גלגל"צ בכיף עם ההיא שיש לה קול של אישה יפה וענוגה בלילה, ואני נהנה.
באזור צומת בית ליד הבנתי שכדאי שאגיע הביתה בהקדם, ולא, אשלם על זה בלחצים מיותרים. לחצתי על דוושת הגז, ובין העברת הילוך רביעי לחמישי, הבנתי שזו עומדת להיות אחת היציאות, אם לא היציאה. ביני לבין עצמי זימרתי, "כמה כיף לגור לבד".
עוד בחניה שמתי לב שאני חייב ללכת בצעדים קטנים כי השליטה שם לא מאה אחוז, ויש סיכוי שהחור לא אטום ממש. טעות קטנה, ואשלם במקלחת של אחרי.
עליתי במעלית לקומה השנייה כי לעלות במדרגות היה מסוכן בשלב הזה.
נכנסתי הביתה והתקרבתי לשירותים. חיוך גדול עלה על שפתיי, והחלטתי לשחרר את השריר, כי עבר הלחץ הגדול, ובתוך 12 שניות הוא יחזור בכל הכוח ותהיה הקלה. הלחץ הזה שבא בגלים הוא אחד הקשים והמפחידים ביותר.
התיישבתי על האסלה באושר גדול, וככה התחיל הכיף.
שחררתי את שרירי העכוז וחלק משרירי הבטן, ובעוצמה שלא מביישת המראה של בואינג 737, לא מהכי מהירים, אבל ללא ספק מטוס, שחררתי סדרה של גושי 20 סנטימטר לערך, כשלושה-ארבעה גושים רכים, אבל לא מדי, שיצאו בסימפוניה מושלמת. הבנתי שללא כל ספק מחכים בפנים עוד שני סבבים של גושי 20-10 סנטימטר, שבגלל העצירה הלא טבעית, הם כרגע כועסים ומחכים באחת הדפנות לפני יציאה. אגב, אחד הגושים לא יצא בשלמותו, ובאותו רגע הבנתי שאני חייב לשפר תוצאות, ולא, הניגוב יהפוך להיות בעייתי מאוד. לנגב עם חתיכה שיצאה לא מושלם זו אומנות שיש למעטים, ואומרים שבעולם לא נשארו עוד כאלו שיודעים את העבודה. זה קצת כמו למלא דלק בידיעה שאתה רוצה לראות על לוח השעונים יתרת קילומטרים בלתי אפשרית כמעט, והטיפות האחרונות שנשארו בצינור יטפטפו רק לתוך החור ולא על פח הרכב.
אז חיכיתי עוד קצת ונתתי לחיצה טובה, ולמזלי חלק הגוש שהציץ החוצה יצא, ולאחריו, עוד שתי חתיכות קטנות.
מושלם!
ניגבתי היטב בשני מגבונים. יחסית למצב שהייתי אמור להיות בו, שני מגבונים זו הצלחה ביציאה.
הבטן הרגישה כמו מייקל לואיס אחרי אימון, הכול ריבועים, ואפשר ללכת לישון כמו ענק רזה. לדעתי הורדתי שני קילוגרמים בסיבוב הזה.
אז יום קקי רך-אבל-לא-מדי מושלם לכולם!
אתר ביבוקס הוקם בכדי לאפשר חווית רכישה נוחה ומהירה לקהל חובבי הספרים.
אנו מציעים מגוון ענק של ספרים בקריאה דיגיטלית באפליקציה או במשלוח עד הבית.
