קולה של שפרה

שפרה לא הייתה מסוגלת מעולם לשתף אנשים במה שעובר

עליה ולחשוף את צפונות לבה. האדם היחיד שהצליחה לדבר איתו

בחופשיות היה אחיה, שנהרג לפני יותר מעשרים שנה, כאשר הייתה

בת 17 . פסיכולוג, שאליו הגיעה בעקבות מחלתו של בנה הקטן, הציע

לה שיטת טיפול ייחודית: הוא ביקש ממנה לכתוב לו מכתב אחרי כל

פגישה איתו, שבו תבטא את כל מה שלא הצליחה להגיד במהלך

הפגישה. הספר הנו אוסף המכתבים שכתבה שפרה במהלך הטיפול.

דרך ההתכתבות החד צדדית הזאת נחשף סיפורה האישי והנוגע

ללב בתוך כדי תהליך ההתמודדות שלה עם מחלת הסרטן של בנה,

עם אירועים מעברה אשר עיצבו את חייה ואישיותה, ועם גילוי סוד

משפחתי. הכתיבה אפשרה לשפרה לראשונה בחייה למצוא את

קולה ולקבל תמיכה אמיתית לקשיים העצומים שהיא חווה.

הקריאה בספר זה, שנכתב בכישרון רב, נותנת תקווה לכל אדם - גם

לזה אשר מתקשה לחשוף בפני אחרים את מה שמתחולל במוחו

ובנפשו - וממחישה שיש דרך ומוצא אף לאנשים בקרבנו שמרגישים

"אילמים", ולכן כל כך בודדים.

תמר אהרוני הִנה דוקטורנטית בפסיכולוגיה באוניברסיטת באר-

שבע, ועבדה שנים רבות במחקר בפסיכולוגיה של קבלת החלטות.

זהו ספרה הראשון.

פרק 1 - שפרה

הפגישה הראשונה שלי עם שפרה נערכה באמצע נובמבר 2007. היה זה יום חורף קר, וירד גשם חזק בחוץ. הכנתי את עצמי לפגישה ראשונה לא קלה, כי ידעתי משיחת הטלפון המקדימה שהייתה לי איתה, שהיא עוד לא לגמרי שלמה עם החלטתה להגיע לטיפול. חשבתי על אופנים שונים שבהם יכולה להתרחש השיחה הראשונה בינינו, על שאלות שונות שהיא יכולה לשאול אותי, ועל חששות שונים שהיא עלולה להעלות לגבי הקשר איתי. חשבתי גם על שיטות הטיפול השונות שאני מציע בדרך כלל למטופל חדש, כדי שתהיינה זמינות בראשי כאשר אצטרך להתאים את שיטת הטיפול המתאימה לה ביותר. הפגישה הראשונה עם מטופל חדש היא תמיד, מבחינתי, הפגישה החשובה ביותר, משום שלפיה המטופל קובע אם להמשיך להגיע לטיפול ואיך הוא מרגיש לגביי ולגבי הקשר איתי. יש מחקרים רבים המצביעים על חשיבותו של הרושם הראשוני בכלל ובקשר הטיפולי בפרט, ולכן תמיד חשוב לי להיות ערוך ופנוי לגמרי למטופל בפגישות אלו. מבחינתי, פגישה זו תקבע אם המטופל יתחייב לקשר טיפולי ארוך טווח איתי או לא.

כאשר שפרה נכנסה לחדרי, ראיתי מולי אישה נאה וצעירה, בעלת מראה ממוצע, שמבחינות רבות נראתה כמו נשים אחרות שאני מכיר. לא היה משהו מיוחד או בולט בהופעתה החיצונית. שיערה הארוך היה אסוף בקוקו כלפי מעלה, דבר שהדגיש את תווי פניה העדינים ואת עיניה החומות הקטנות. מבטה היה סקרני, ונראה כי היא חוששת מהמצב שבו היא נתונה. חייכתי אליה.

"שפרה, נכון? בואי, תכנסי. אני ד"ר אבנר ירושלמי. אני שמח שבאת. המשרד שלי פה." הובלתי אותה למשרדי, שממוקם במרתף הבית. משרד לא גדול, ובו ספה רחבה חומה, שתמיד אומרים לי שהיא נוחה מאוד, כורסה עבורי, שולחן כתיבה קטן וכוננית ספרים גדולה. "בואי, את יכולה לשבת כאן," הצבעתי על הספה, "תרגישי בנוח. את רוצה לשתות משהו?" 

"לא, תודה," אמרה שפרה בקול שקט.

"טוב, אז בואי נתחיל. זה בסדר מבחינתך אם אקליט את השיחה שלנו? זה רק לשימושי האישי. תמיד עולה מידע חשוב בפגישה הראשונה, ואני לא רוצה לפספס משהו. כך גם לא אצטרך לרשום במהלך הפגישה שלנו. בסדר?"

"כן," לחשה.

"טוב, תודה. את רוצה להתחיל בלספר לי קצת על עצמך?" שאלתי בעדינות.

"אולי... אולי... תספר לי קצת על עצמך קודם? אני יודעת רק קצת, ממה שחברה שלי סיפרה לי. אבל אשמח אם תתחיל בלהציג את  עצמך," ביקשה שפרה בהיסוס. הרגשתי שהיא זקוקה לקצת זמן כדי להתרגל לסיטואציה החדשה בה היא נמצאת. מטופלים רבים שלי זקוקים למידע נוסף עליי כדי להרגיש בנוח איתי ולהצליח לשתף אותי במה שעובר עליהם.

"בשמחה. שמי ד"ר אבנר ירושלמי. את יכולה לקרוא לי אבנר או ד"ר ירושלמי, איך שאת מעדיפה. אני פסיכולוג קליני כבר למעלה מעשר שנים. למדתי פסיכולוגיה לתואר שני באוניברסיטה העברית בירושלים, ואחר-כך עשיתי דוקטורט בפסיכולוגיה בארצות הברית. עבדתי תחילה בבית החולים גהה, וכבר שש שנים שיש לי קליניקה משלי. אני משלב בין סוגי טיפול שונים, לפי מה שמתאים למטופל. חשוב לי שהמטופל שלי יפיק את המקסימום מתהליך העבודה איתי, ולכן אני כל הזמן בודק איזו שיטה תעזור לו בצורה האופטימלית בכל שלב שבו הוא נמצא. יש עוד משהו שהיית רוצה לדעת עליי?" שאלתי.

"תודה. הייתי שמחה לדעת אם אתה נשוי, ואם יש לך ילדים... או אולי אלה שאלות אישיות מדי. אני לא כל-כך יודעת מה הכללים פה..." אמרה שפרה בהיסוס.

"אין לי בעיה לענות על זה. באופן עקרוני, תרגישי חופשי לשאול אותי כל שאלה שעולה לך בראש. אם ארגיש שלא מתאים לי לענות, אגיד לך, בסדר? אני גרוש, ויש לי בן אחד בן 12," אמרתי.

"טוב. אז איך בדיוק יתנהלו פה הפגישות? איך זה בדיוק עובד? לא הייתי אף פעם בטיפול..." אמרה שפרה.

"כמו שאמרתי לך, אני מתאים את שיטת העבודה שלי לצרכים של כל מטופל, כך שאני עוד לא יודע בדיוק איך זה יעבוד בשבילך. באופן עקרוני, אנשים באים לכאן כדי לקבל תמיכה וייעוץ להתמודדות עם מצבי חיים שונים. הרעיון הוא שתבואי לכאן פעם או פעמיים בשבוע, לפי מה שנקבע בינינו, תדברי על מה שאת צריכה לדבר באותו שבוע, ואני אנסה לעזור לך כמה שיותר. אין חוקים מוגדרים לגבי מה מותר לומר או על מה צריך לדבר. אני אנסה לכוון אותך לדברים שלדעתי חשוב לך להתמודד איתם, אבל אשמח אם תעלי ביוזמתך כל נושא שייראה לך חשוב. זה הזמן שלך, וחשוב לי שתרגישי נתמכת ונעזרת על ידי, לכן חשוב לי מאוד שתסבי את תשומת לבי אם משהו שאני עושה או אומר לא נראה לך, או אם את מעדיפה שאניח לנושא מסוים. עם הזמן אלמד להכיר אותך טוב יותר ואלמד מה את מעדיפה. עדיין חשוב לי להדגיש שיהיו מקרים שבהם אני עשוי להתעקש שנדבר על נושא מסוים, גם אם תבקשי שנעזוב אותו, כי הוא ייראה לי מהותי לשיפור מצבך הנפשי, אבל עדיין, אני מבקש ממך להגיד לי איפה את נמצאת עם מה שאנחנו דנים עליו ואיך את מרגישה עם מהלך הטיפול שלנו. יש אנשים שחושבים שאני יכול לנחש איפה הם נמצאים מבחינה נפשית בכל רגע, שאני יכול לקרוא מה הולך להם בראש, אבל האמיני לי שאני לא באמת יכול. אני יודע שזו פנטזיה של הרבה אנשים, אבל חשוב לי לומר לך מיד בהתחלת דרכנו המשותפת, שאין לי דרך לנחש מה שאת לא אומרת לי, לכן חשוב לי מאוד, במיוחד בהתחלה, שתתני לי כמה שיותר פידבק על מה שאני עושה ואומר, כדי שאלמד להתאים את שיטות העבודה שלי למה שהכי מתאים לך. בסדר? יש לך עוד שאלות? תרגישי חופשייה לשאול כל מה שעולה לך בראש עכשיו או בכל זמן אחר. באמת, אני רוצה שתרגישי בנוח פה. זה מאוד חשוב לי..."

"כן, כן, זה בסדר," אמרה שפרה לאט. "אני מקווה שאני מבינה. הכול כל-כך מבלבל. אתה כמו חברה, אבל לא ממש. אני עדיין לא כל -כך מבינה איך זה עובד, אבל עם הזמן אולי אבין יותר... אז, איך מתחילים?" שאלה בשקט. מבטה היה מבולבל וננעץ ברצפה. היא לא הסתכלה לעברי מאז שנכנסה לחדר. היא ניסתה להיראות רגועה ושלווה, אבל ידה השמאלית רעדה כל הזמן, והיא ניסתה לאחוז בה בידה הימנית. היא נראתה לי אבודה לגמרי. ריחמתי עליה וכל -כך רציתי לעזור לה, להקל עליה במשהו.

"בואי, ספרי לי על עצמך. כל מה שעולה לך בראש," אמרתי בחיוך.

"ככה, פשוט. טוב. אני בת 42, נשואה. יש לי שני ילדים, בת בת שבע ובן בן ארבע. אני אחות במחלקת פגים בבית החולים 'בילינסון'. אנחנו גרים ברמת השרון. אה... מה עוד תרצה לדעת?" שאלה.

"ההורים שלך בחיים? יש לך אחים או אחיות? עד כמה המשפחה המורחבת קיימת בחיים שלך?" שאלתי.

"אבא שלי נפטר לפני למעלה מעשרים שנה. אימא שלי בחיים. היא גרה בירושלים. אני רואה אותה לפחות פעם בשבוע. עכשיו יותר, בגלל מה שקורה עם הבן שלי. יש לי חמישה אחים ואחיות. אני בקשר קרוב בעיקר עם אחותי הקטנה, רחל. אני יכולה עכשיו לדבר על הסיבה שאני פה?" שאלה בהיסוס רב.

"כן, בסדר. נחזור לדבר על שאר הדברים מאוחר יותר. פשוט רציתי לקבל תמונה קצת יותר רחבה לגבי מי את לפני שנצלול לבעיה הנוכחית. אבל, כמו שאמרתי קודם, זה הזמן שלך. בואי, ספרי לי מה קורה עכשיו בחייך שהביא אותך לטיפול," אמרתי בשקט.

"טוב. זה הבן שלי, עודד. הוא בן ארבע, אה... ולפני שבועיים אִבחנו שהוא חולה בסרטן. ב... לוקמיה. עדיין קשה לי להגיד את המילים האלה. אה... הוא לא הרגיש טוב בשבועות האחרונים, הלכנו לעשות בדיקות בבית החולים וזה מה שגילו. הוא עומד להתחיל טיפולים כימותרפיים בעוד כמה ימים, אה... ביום ראשון. הוא עוד לא ממש יודע מה צפוי לו. הוא מרגיש שאימא ואבא לחוצים ודואגים, אבל הוא לא ממש מבין מה קורה. אני לא כל-כך יודעת מה ואיך להסביר לו. אני גם מרגישה מעין  חוסר שקט, עצבנות. קשה לי להתמודד עם המצב. אני כביכול מתמודדת, אבל חשבתי שכדאי שאקבל עזרה. אני לא רוצה להתמוטט לו באמצע הטיפולים. חשבתי שכדאי שיהיה לי מישהו שיוכל לתמוך בי בתקופה הקשה שאני עומדת לפניה... אה..." שפרה השתתקה והסתכלה בי בציפייה.

"כן, אני מבין. אני לא יכול לתאר לעצמי את התחושה האיומה המלווה הורה המגלה שהילד שלו חולה בסרטן. ועוד ילד כל-כך קטן. זה נורא. זה פשוט נורא. אני כל-כך מצטער. בואי תגידי לי מה את מרגישה שאת הכי צריכה ממני בטיפול שלנו? מה יכול לעזור לך הכי הרבה עכשיו?" שאלתי בשקט.

"אני לא יודעת. אני באמת לא יודעת. פשוט כל-כך קשה לי, ואני אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל להתמודד עם זה... אני מרגישה שאני לא מסוגלת... אני רוצה להתעורר כבר מהסיוט הזה... אני רוצה שזה ייגמר... אני לא יכולה... אני פשוט לא יודעת." השתררה שתיקה לכמה דקות. חיכיתי לראות אם היא תצליח בכל זאת להוסיף עוד משהו בעניין. יש מטופלים שאחרי שתיקה קצרה מתעשתים ומצליחים לדבר, ויש כאלה שצריכים הרבה שאלות והכוונה, וגם אז לא תמיד קל להם להתבטא. היה חשוב לי להבין עד כמה קשה לשפרה לדבר בקול רם על רגשות ועל דברים אישיים. לחלוק, לשתף.

"את רוצה שנדבר עוד על הבן שלך, עודד, אמרת שקוראים לו? את רוצה לספר לי על תהליך האבחון וקבלת אבחנת הסרטן או על התחושות שליוו אותך מאז קבלתה?" שאלתי

"אה...אני לא יודעת...אמ... כן, קוראים לו עודד, או עודדי, כמו שאני בדרך כלל קוראת לו. קשה לי לדבר על האבחנה ועוד יותר קשה לי לדבר על תחושות. כפי שתראה גם בהמשך, אני לא כל-כך יודעת לדבר על הרגשות שלי. אני מאמינה שתחושות הן משהו מאוד פרטי ואישי, ולא ממש אמורים לדבר עליהן, בטח שלא עם אנשים זרים. ואתה בכל זאת זר בשבילי עדיין, לכן התלבטתי מאוד אם לבוא לפה או לא. אני יודעת שלא תוכל לעזור לי באמת אם לא תדע איך אני מרגישה ואיפה אני בכל הסיפור, אבל אני ממש לא יכולה לדבר על זה. אולי לא הייתי צריכה לבוא... זו כנראה הייתה טעות... אתה הרי לא תוכל לעזור לי אם לא אפתח ואדבר, ואני הרי לא אעשה את זה ככה סתם. אני לא יודעת איך חשבתי שתעזור לי... כנראה, כמו שאמרת, קיוויתי שתקרא את מה שקורה לי בראש או תקלוט את זה איכשהו... בלי שאדבר... ותעשה שם סדר ותפתור הכול. כנראה רציתי שתעשה איזה מין קסם שכזה. אני לא יודעת. אני מדברת שטויות..." מלמלה.

"חכי רגע, אל תמהרי לפסול את ההחלטה שלך להגיע לכאן. אני חושב שקיבלת החלטה אמיצה וחשובה מאוד. את עומדת מול תקופה איומה, וטוב שתהיה לך באמתחתך כל עזרה שאפשר לקבל. יש לי הצעה בשבילך: כאשר יש לי מטופלים שמתקשים לדבר על רגשותיהם או על מה שקורה אצלם בפנים, יש לי שיטת עבודה מיוחדת עבורם. את לא האדם הראשון שהגיע אליי ככה.  באמת שלא. מה שאני יכול להציע לך הוא את 'שיטת המכתבים' שלי. הרעיון הוא שבין פגישה לפגישה תכתבי לי מכתב. במכתב תספרי לי על הרגשות והתחושות שליוו אותך במהלך הפגישה האחרונה שלנו, ותספרי לי על דברים שעוברים עליך מאז הפגישה. לפעמים אני גם מכניס חלק שלישי במכתבים, בו אני מבקש מהמטופל לכתוב על נושא ספציפי, כמו תיאור של אדם קרוב, זיכרונות ילדות וכולי... כך אוכל להכיר אותך טוב יותר מבלי שתצטרכי להתעמת עם הפחדים שלך מפני חשיפה ישירה של דברים אישיים ורגשות בפניי - האדם הזר. פעמים רבות שיטה זו עוזרת לאנשים להיפתח. בדרך כלל יש להם פחות קושי לחשוף את עצמם בפני הדף הריק... זה כלי הרבה יותר נוח מדיבור בעל פה. מה דעתך?" שאלתי.

"ויי. אני לא יודעת. לא כתבתי שום דבר כבר עשרים שנה. אני לא יודעת אם זה יצֵא הגיוני... זה גם נשמע די קשה... אני לא יודעת... אתה גם תענה לי על המכתבים האלה? איך זה עובד?"

"אני יכול לענות ולהגיב בכתב אם את מעדיפה, אבל בדרך כלל מדובר במכתבים חד סטריים, עליהם אני מגיב במהלך הפגישות שלנו. כך נוכל שנינו להתייחס לדברים שכתבת בלי שתצטרכי ממש לפרט בעל פה דברים שלא יהיה לך נוח לדבר עליהם. את לא צריכה להתחייב עכשיו לכתיבת עשרות מכתבים. אני מציע שתנסי את זה השבוע ותראי איך את מרגישה עם זה. יכול להיות שתופתעי לגלות שבעצם נוח לך עם הכתיבה. מה דעתך?"

"טוב, אני מוכנה לנסות. זה קצת מפחיד אותי, אבל הרבה יותר מפחיד אותי לנסות לדבר איתך על הדברים האלה. אתה כנראה צודק שעם כתיבה יהיה לי יותר קל. ממש לא ציפיתי שתציע לי משהו כזה. אף פעם לא שמעתי על פסיכולוגים שעובדים ככה. טוב..." אמרה בחשש.

"אני שמח על החלטתך. בואי תנסי השבוע לכתוב מה הרגשת בפגישה שלנו היום. תנסי לכתוב כל מה שעולה לך בראש – מחשבות, רגשות, תחושות, מה הפריע לך, מה עשה לך טוב או הרגיע אותך.  תזכרי שלא מדובר בחיבור לבית הספר, מהבחינה הזו שאני לא בודק או אפילו שם לב לשגיאות ניסוח או שגיאות כתיב. זה באמת לא משנה. חשוב לי שתכתבי באופן ספונטני מה שיוצא לך ולא תחשבי על זה יותר מדי. פשוט תכתבי. תנסי לא להקפיד שזה ייראה או יישמע טוב. זה באמת לא משנה לי. חוץ מזה, אשמח אם תכתבי על דברים שעוברים עליך מאז הפגישה, אם יש משהו שקרה ואת רוצה לספר לי עליו, או משהו שאפילו קרה קודם ולא הספקנו לדבר עליו היום. כל דבר שאת רוצה לספר לי עליו, את יכולה להכניס למכתב. בנוסף לכך, אשמח אם תספרי לי על עודד. איזה מין ילד הוא היה עד המחלה, איך נעשה האבחון, מה מהלך הטיפולים הצפוי לו וכולי... לסיום, אם תרצי לפרט יותר לגבי הסיבות שהניעו אותך להגיע לטיפול ומה הכי מפחיד אותך לגביו, אשמח מאוד. כמובן, הכול רשות. תכתבי רק מה שמתאים לך שאני אדע בשלב זה של הטיפול. אני רוצה מאוד להכיר אותך יותר, וככל שאדע יותר, אוכל לעזור לך יותר. התכנית הזאת נראית לך כמשהו שאת מוכנה לנסות?"

"כן, אני חושבת שכן."

"טוב, יש לנו עוד עשרים דקות בערך. יש משהו שאת כן מרגישה בנוח לדבר עליו? כל דבר. אני אשמח להכיר אותך טוב יותר."

"אני לא יודעת... ממש קשה לי לדבר על דברים אישיים, אני לא באמת מכירה אותך... אני לא יודעת..."

"אולי תספרי לי על העבודה שלך, זה יהיה לך יותר קל?"

"כן, זה יותר קל. זה מעניין אותך?"

"אשמח לשמוע אותך מדברת על זה. כמו שאמרתי, אני רוצה להכיר אותך יותר טוב."

"טוב, כמו שאמרתי, אני אחות במחלקת הפגים בבית החולים 'בילינסון'. לפני זה עבדתי ב'הדסה' בירושלים במחלקת הפגים. כאשר גמרתי ללמוד סיעוד, לפני יותר מעשרים שנה, עבדתי זמן מה במחלקת היולדות ב'הדסה', אבל אז גיליתי שמה שהכי מעניין אותי הוא התינוקות והטיפול בהם, ופחות הטיפול באמהות היולדות. הציעו לי לעבור למחלקת הפגים, ומאז אני עובדת רק עם פגים. כיום אני עושה עבודה דומה בבית החולים לילדים 'שניידר', כפי שאולי כבר אמרתי קודם. אני אוהבת מאוד את העבודה שלי. כל פג הוא כל-כך שונה ומיוחד. הוא עולם ומלואו, כמו שאומרים.  אני יכולה לשבת שעות עם כל אחד מהם, ללטף אותם, להאכיל אותם, לבדוק שהם בסדר. הם כל-כך קטנים וחסרי אונים, ויש אנשים שחושבים שהם עוד לא מפותחים מספיק כדי להגיב לבני אדם אחרים, אבל הם כל-כך כן. הם ממש אנשים קטנים, עם צרכים ורגשות משלהם. לכל אחד מהם אופי והתנהגות משלו. אין שני פגים זהים. אפילו בקרב תאומים או שלישיות כל אחד מתנהג קצת אחרת. לי אף פעם אין בעיה להבדיל ביניהם. אני נהנית כל-כך לראות אותם גדלים ומתפתחים, עד שהם מוכנים ללכת הביתה. כל אחד מהם נמצא איתנו כמה שבועות, או אפילו יותר, ואנחנו הדמויות העיקריות שמטפלות בהם, דואגות שהם נושמים, מתפקדים, חיים. אנחנו בדרך כלל הדבר היחיד שמפריד בינם לבין המוות. אנחנו אלה שמאפשרות להם להגיע לחיים הנורמאליים שמחוץ לפגיה. ההתעסקות עם הוריהם בדרך כלל יותר קשה לי, כי הם לחוצים ועצבניים ולא תמיד מעריכים את העבודה הקשה שלנו. לפעמים אני מרגישה שהם רק מפריעים. אבל כמובן שיש הורים נהדרים, אלה שיודעים איך לגרום לך להרגיש שבזכותך יש להם ילד מתפקד, ילד אמיתי. גם לא תמיד יש לי גם סבלנות להסביר להם מה לעשות, איך לגעת בילד שלהם ואיך להאכיל אותו. עם כל הורה צריך להתחיל את כל ההסבר מחדש. אם זה היה תלוי בי, הייתי מבלה את יומי רק עם הקטנטנים. הם אלה שמעניינים אותי, אבל ההורים הם חלק מהעבודה, אין מה לעשות. אבל אין ספק שכאשר אני בעבודה, לא מעניין אותי בדרך כלל שום דבר אחר, רק אני והפגים שאני אחראית עליהם. אני משקיעה המון בעבודה, והצלחת הטיפול בכל אחד ואחד מהם חשובה לי מאוד. כשהם לא שורדים, זה ממש נורא. זה החלק הנוראי בעבודה הזו, אבל לשמחתי זה לא קורה כל יום, אז מוצאים דרך להתמודד עם זה איכשהו. אתה יודע, מסתדרים. זה שווה את זה, כי קורה לעתים הרבה יותר קרובות שהם הולכים הביתה בריאים ושלמים, ואלו רגעי אושר גדולים מאוד. טוב, על זה באמת יש לי הרבה מה להגיד, וכפי הנראה על העבודה שלי אני יכולה לדבר שעות בלי בעיה. אני מקווה שלא שעממתי אותך."

"מה פתאום. אני מאוד שמח שיצא לי לשמוע אותך מדברת בשטף כזה על העבודה שלך, והיה לי מעניין מאודלשמוע מה חשוב לך בעבודה הזו ומאיזה חלקים בה את נהנית. אני חושב שלמדתי עליך הרבה ממה שאמרת עכשיו. תודה. לסיום הפגישה שלנו, יש עוד משהו שחשוב לך שאדע עליך?"

"טוב, אה...כנראה... אני לא כל-כך יודעת איך להגיד את זה, אבל זה כנראה חשוב שתדע... אני... אחות שכולה. אח שלי נהרג במלחמת לבנון הראשונה, לפני 25 שנים, כשהייתי בת 17. אני באמת לא רוצה לדבר על זה, אבל רציתי שזה יהיה לך איפה שהוא בראש."

"אני שמח שסיפרת לי, ואני מצטער לשמוע. אני בטוח שעוד נדבר על זה בהמשך. תודה ששיתפת אותי. יש לך כרגע עוד שאלות אליי?"

"לא, לא כרגע."

"את מוזמנת להתקשר אליי בכל שאלה או בקשה שיש לך. את המכתב שאת כותבת את מוזמנת לשלוח לי בפקס או באי מייל, איך שנוח לך, אבל אשמח אם תוכלי לשלוח לי אותו לפחות יום או יומיים לפני הפגישה שלנו, כדי שאספיק לעבור עליו ולהתכונן טוב יותר לפגישה הבאה שלנו. הנה כרטיס הביקור שלי ובו כל הדרכים להשיג אותי. איך את מרגישה עכשיו עם כל זה?"

"אני בסדר. זה כל מה שאני יכולה להגיד עכשיו. אנסה במכתב להגיד לך יותר. אני מרגישה שאנחנו מתחילים משהו חשוב. באמת. המון תודה לך. לשלם לך עכשיו?" שאלה.

"את יכולה עכשיו או בפעם הבאה, איך שאת מעדיפה. זה 450 לפגישה, כולל מע"מ. אני מקווה שזה בסדר עבורך. אנחנו קובעים לשבוע הבא באותה שעה?"

"כן, אם זה בסדר מבחינתך... הנה הצ'ק לפגישה של היום."

"תודה. כן, יום חמישי בשבע, זה בסדר גמור. יופי, ובאמת תתקשרי אם את צריכה משהו. שמחתי להכיר אותך."

"גם אני, גם אני. תודה."

אחרי ששפרה יצאה, ישבתי עם עצמי לכמה דקות לסכם את רשמיי מהפגישה הראשונה שלי איתה. ציינתי לעצמי את הקושי הרב שהיה לה לדבר על דברים אישיים ואת ההחלטה המשותפת שלנו לנסות לעבוד בשיטת המכתבים. רשמתי לעצמי שאצטרך לנהוג בה בעדינות ובסבלנות רבה ולבנות איתה תהליך טיפולי הדרגתי איתו תוכל להתמודד. היה ברור לי שהתהליך הטיפולי איתה יהיה אטי וייקח לי זמן לפענח מי היא בדיוק כבן אדם ומהם הצרכים הספציפיים שיש לה ממני כרגע. היה ברור לי שהיא תרצה להתמקד בעיקר בבעיות העולות מהמחלה של בנה ושאתן לה כלים להתמודד עם כל הקשיים החדשים הללו, אך בד בבד אצטרך למצוא דרך לשלב בטיפול אלמנטים נוספים מחייה על מנת לעזור לה להתמודד בצורה שלמה ומלאה יותר עם כל מארג חייה, ולא רק עם האספקט הזה, הנמצא כרגע במוקד. קיוויתי ששיטת המכתבים שלי תאפשר לשפרה להיפתח בפניי לפחות במידה כלשהי, ובכך תעניק לי חרך הצצה לתוך נפשה.