שנייה אחת רודפת אחריי כבר חמישים שנה

בספרו החדש, שנייה אחת רודפת אחריי כבר חמישים שנה, אריה טרנקר מציב בפנינו שירה צלולה, שירה שבונה גשר בין העולמות – בין "אז" ל"היום", בין "שם" ל"כאן" ובין "אני" ל"לא אני" – שירה שמצד אחד מביטה אל עין הזוועה, אימת המלחמה, לתוך "לוֹעַ תּוֹתָח טַנְק"; ובו בזמן גם נחלצת מתוך המוות אל הפיוטי - מביטה "בְּלַיְלָה בָּהִיר" אל "יָרֵחַ שֶׁל כֶּסֶף", רואה "יָרֵחַ כָּתֹם עַל גִּבְעָה חִוֶּרֶת מַפְצִיעַ לְאַט אֶל הַשֶּׁקֶט" ומקוננת מרה כאשר אינה שומעת עוד "מַנְגִּינוֹת בְּעָלִים". במלים אחרות, שירה המלמדת אותנו לחוש את הפיוטי ביומיום, את היפה שבנורא, ובאופן עמוק: את החיים לצד המוות. 
אך בכך אין די. בספר זה, טרינקר מוליך אותנו מן העבר אל ההווה, אל מועקת הימים הללו, קיץ 2023, ימים בהם המדינה עוברת מהפך גדול – ובשירים נמצא לכך הד גדול. 

אומה עייפה
 

יָרֵחַ קוֹרֵעַ צְעִיף עֲנָנִים

אוֹר דּוֹעֵךְ בָּרְחוֹב,

אֵין קֵץ

לְטִפְטוּף הַבְּרָזִים,

אֻמָּה יְשֵׁנָה

בְּלִי מָגֵן וּמִסְתּוֹר.

אֻמָּה עֲיֵפָה

מִמַּשָּׂא הַשָּׁנִים,

נוֹלְדָה בִּסְעָרָה

לִהְיוֹת עַם סְגֻלָּה.

הַיּוֹם

אֻמָּה רְגִילָה.

עָנָן מְכַסֶּה אֶת אוֹר הַיָּרֵחַ

טִפְטוּף הַבֶּרֶז פָּסַק,

אֻמָּה עַתִּיקָה שֶׁהַזְּמַן מֵאֲחוֹרֶיהָ —

הַאִם יֵשׁ תִּקְוָה לַזְּרִיחָה?

לפני השמש העולה
 

לִפְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ הָעוֹלָה

לִפְנֵי הָרוּחַ הַקַּלָּה

שֶׁל בֹּקֶר צַח

יוֹם בָּהִיר,

תָּמִיד יֵשׁ מִישֶׁהוּ

שֶׁקָּם בְּלִי צְלִיל.

חַיָּל בּוֹדֵד

חַיָּל עָיֵף

שֶׁמְּחַפֵּשׂ קְצָת מְנוּחָה,

חַיָּל מִסְכֵּן

הַמְּקַלֵּל אֶת בּוֹא הַיּוֹם.

חַיָּל בּוֹדֵד

מְקַלֵּל אֶת גּוֹרָלוֹ

שֶׁהֱבִיאוֹ לְכָאן,

אֶל הַדַּקָּה הַזֹּאת

הַנּוֹרָאָה מִכֹּל.

אֶל הַדַּקָּה הַזֹּאת

שֶׁבָּהּ יֵצֵא

מִשַּׂק שֵׁנָה,

לִקְרַאת יוֹם קְרָב

חָדָשׁ.

כל הלילה
 

כָּל הַלַּיְלָה חָגִים מְטוֹסֵי קְרָב

עַל פְּנֵי יָרֵחַ מָלֵא

אֲנִי מִתְהַפֵּךְ מִצַּד אֶל צַד.

כָּל הַלַּיְלָה חוֹזְרִים מַרְאוֹת הַקְּרָב,

לֵילוֹת בְּלִי יָרֵחַ וְרֵיחַ עָשָׁן.

כָּל הַלַּיְלָה

צִפּוֹרֵי טֶרֶף

תּוֹקְעוֹת בִּי צִפָּרְנַיִם.

בַּבֹּקֶר אֲנִי מִתְעוֹרֵר.

הֶחָתוּל

וְרַגְלֵי רַעְיָתִי

תְּקוּעִים בְּבִטְנִי.