תחת עץ היער

זהו ספרו השני של תומס הארדי שפורסם בעילום שם ב־1872, ומובא כאן לראשונה בתרגום עברי. בספר זה ייסד הארדי את מחוז ווסקס הבדיוני שישוב ויופיע בספריו הבאים. הזמן המתואר ברומן הוא אמצע המאה התשע־עשרה, כחמישים שנה לפני פרסום הספר.

הארדי מתאר ביד אומן שופעת נוסטלגיה ואירוניה את האזור הכפרי בדרום אנגליה — הטבע על חילופי עונותיו, היערות והשדות, התפוחים והסיידר המופק מהם, קולות היער, ציוצי הציפורים וזמזום הדבורים. על רקע אלה מצוירים אנשי הכפר המנהלים חיים תמימים ומוגנים, רגע לפני פרוץ המהפכה התעשייתית ופלישת הרכבת.

אך אין חיים ללא קונפליקטים: המקהלה הכפרית המסורתית נדחקת מתפקידה בכנסייה על ידי הכומר נציג הקדמה ואילו המורה הצעירה היפה פָאנְסִי דֵיי, צריכה לבחור בין שלושה מחזרים השונים זה מזה באופיים ובמעמדם.

החסד והאופטימיות השורים על הרומן מתחילתו ועד סופו הפכו אותו אחד מן האהובים על קוראי הארדי. 'תחת עץ היער' אף עובד לבמה ולקולנוע מספר פעמים.

שתי הקדמות מאת המחבר

 

 

סיפור זה על מקהלת מלסטוק ועל המסורת הוותיקה של נגניה מן היציע המערבי, ותיאורים משלימים של נושאי משרה דומים ב”שניים על המגדל”[1], ב”כמה דמויות מחוספסות”[2], וביצירות נוספות, נועדו למסור תמונה נאמנה למדי, ממקור ראשון, של הדמויות, הדרכים, והמנהגים שרווחו בקרב התאגדויות מוזיקליות בכפרים לפני חמישים או שישים שנה.

 

אין אלא להצטער על החלפת נגנים כנסייתיים אלה בנגן בודד, שפָּרט על אורגן או הרמוניום (לרוב הפעיל תחילה תיבת נגינה); ולמרות יתרונות מסוימים מבחינת הפיקוח על המוזיקה ועל ביצועיה, שמינויו של אומן יחיד הבטיח ללא ספק, נטה השינוי לסכל את המטרות המוצהרות של הכמורה, כשהתוצאה הישירה של השינוי הייתה התמעטות ואף איבוד העניין של חברי הקהילה במהלך העניינים בכנסייה. בטקס התפילה של יום ראשון, על פי המתכונת הישנה, הועסקו רשמית בין שישה לעשרה נגנים בוגרים, יחד עם זמרים נוספים רבים בוגרים פחות או יותר, שעשו כל שביכולתם להפיק מטקס זה תוצאה אומנותית שתתאים לטעם המוזיקלי המשותף של הקהילה. כיום, כשמספר המבצעים המוזיקליים מצטמצם, כפי שקורה בדרך כלל, לאשתו של הכומר ובתו עם תלמידי בית הספר, או למורת בית הספר עם תלמידיה, הולך ונעלם איחוד חשוב של רצונות ועניין.

 

התלהבותם של נגנים אלה שחלפו מן העולם, חייבת הייתה להיות כנה ומתמדת, עד שגרמה להם, כפי שאכן קרה, לצעוד ברגל בכל יום ראשון, לאחר שבוע עבודה ועמל, ובכל מזג אוויר, אל הכנסייה, שלעיתים קרובות שכנה במרחק רב מבתיהם. בדרך כלל קיבלו שכר כה מועט תמורת הופעותיהם, כך שמאמציהם היו למעשה עבודה הנעשית מתוך אהבה. בקהילה שהעליתי בעיני רוחי כשכתבתי את הסיפור הנוכחי, היה התשר, שקיבלו המוזיקאים פעם בשנה בחג המולד, מתחלק בערך כך: מבית האחוזה עשרה שילינג בתוספת ארוחה; מן הכומר עשרה שילינג; מן האיכרים חמישה שילינג כל אחד; מכל משק בית אחר שילינג אחד; הכול הסתכם בלא יותר מעשרה שילינג לכל אחד לשנה — שהספיקו בדיוק, כפי שסיפר לי נגן אחד, לשלם על מיתרים לכלי הנגינה, תיקונים, שרף למשיחת הקשתות ונייר תווים (שלרוב היו הם עצמם משרטטים בו את החמשות). המוזיקה שניגנו בימים ההם הייתה כתובה כולה בכתב־יד, כשהם מעתיקים אותה בערב לאחר העבודה, וספרי התווים היו כרוכים בכריכה תוצרת בית.

 

מצידו השני של הספר, היה מקובל לרשום כמה ריקודים סוערים, סחרחרות, קטעים לחליל קרן, ובלדות. הרישום היה הולך ונמשך כך מלפנים ומאחור עד שקודש וחול נפגשו להם באמצע המחברת, מפיקים לרוב תוצאה מוזרה, והמילים של חלק מן השירים מגלים את ההומור הנושן והמקיף שאבותינו וייתכן גם אימותינו, נהנו ממנו, ושאין לו תחליף בימינו.[3]

 

מיתרי כלי הנגינה, השרף למשיחת הקשתות ונייר התווים, שהוזכרו קודם לכן, סופקו על ידי רוכל, שמכר מוצרים אלה בלבד ועבר מקהילה לקהילה, כשהוא מגיע לכל כפר אחת לשישה חודשים בערך. מספרים על הבלבול והמבוכה שנגרמו פעם לנגני הכנסייה, כאשר הפיקו מזמור חדש לחג מולד, והרוכל לא הגיע בזמן בגלל הצטברות שלג על הגבעות, ועל המצוקה שהיו בה כשנאלצו להשתמש בחוטי שוט וחוטי משיחה במקום במיתרים. בדרך כלל היה אותו רוכל מוזיקאי בעצמו, ולעיתים אף מלחין בזעיר אנפין, והיה מביא עימו את לחניו החדשים, ומפציר בכל מקהלה לשקול לאמץ אותם. כמה מחיבורים אלה המונחים כעת לפניי, על שורותיהם החוזרות, חצאי השורות, וחצאי המילים, הפוגות ולחני הביניים, הינם עדיין קטעי שירה טובים, אף שספק אם היו מכניסים אותם לספרי מזמורים מן הסוג המקובל היום בכנסיות של החברה האופנתית.

 

אוגוסט 1896.

 

“תחת עץ היער” ראה אור לראשונה בשני כרכים בקיץ 1872. הסיפור נועד במקורו להופיע, כפי שהיה הולם יותר, תחת הכותרת “המקהלה של מלסטוק,” ואומנם התווסף שם זה ככותרת משנה החל מן ההוצאות הראשונות, מתוך מחשבה שלא יהיה זה נאות להחליף לגמרי את הכותרת, שתחתה התפרסם ספר זה לראשונה.

 

בקריאה מחדש של הסיפור לאחר הפסקה ארוכה, מתעוררת המחשבה, שהמציאות שממנה נארג הסיפור, על קבוצה קטנה זו של נגני כנסייה הייתה ראויה למחקר שונה מזה שנמצא בפרקים שלהלן; אלה משורטטים ביד קלה, לעיתים עד כדי פארסה וקלות דעת. אך הנסיבות במועד הכתיבה היו הופכות כל ניסיון לטיפול מעמיק, מהותי ונשגב יותר לבלתי רצוי; והצגתה של מקהלת מלסטוק בדפים הבאים חייבת להיות זו שתיוותר, חוץ ממספר מבטים חטופים על אותה להקה נכחדת, שהעליתי בבתי שיר ספורים במקומות אחרים.

 

ת.ה.

 

אפריל 1912.