דף הבית > אהבה ושִכחה בניו יורק
אהבה ושִכחה בניו יורק
הוצאה: תכלת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2024
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 342

אהבה ושִכחה בניו יורק

         
תקציר

ניו יורק. 1976. פְּרוּ שטיינר מתאהבת במרצה שלה לספרות אנגלית, ספֶּנס רובין. הוא חוקר שייקספיר מוערך, גאון, מטאור בשמי האקדמיה, וגם הוא מתאהב בה.

החיים במשפחה המורכבת שלהם סובבים סביב דמותו המיתית כמעט של ספנס, ובצילו. אלה חיים טובים, נוחים ברובם, מלאים אהבה. 

לכן כשספנס מתקשה פתאום להתרכז, פרו יודעת שמשהו לא בסדר. הוא עדיין מלמד באקדמיה, הוא עוד לא בן שישים, אבל הראיות מצטברות מיום ליום, עד שלא נותר מקום לספק. מה קורה למשפחה שעמוד התווך שלה הולך וקמל? איך מתמודדים עם דעיכתו של בן זוג אהוב? ואיך יוצרים מקום לאהבה חדשה, לתקווה?  

אהבה ושִכחה בניו יורק הוא רומן סוחף ומלא חמלה על חיי משפחה ונישואים, על התבגרות והזדקנות, ועל כוחה של האהבה בהתמודדות עם משברים. ג'ושוע הנקין עומד בראש התוכנית לכתיבה יצירתית בברוקלין קולג', ניו יורק. ספריו הקודמים זיכו אותו בשבחי הקוראים והביקורות, ואף בפרסים ספרותיים. אהבה ושִכחה בניו יורק הוא ספרו הראשון הרואה אור בעברית.

פרק ראשון

חלק ראשון

חלק ראשון

1

בילדותה, שעברה עליה בבקסלי שבפרברי קולומבוס, נמשכה פרו אל הבנים המבוגרים יותר, מתוך מחשבה שהם יוכלו לקחת אותה הרחק מביתה. אביה היה מברוקלין, ואִמה מהאפר איסט סייד במנהטן, אבל הם נפגשו באמצע המדינה, באן ארבור, במסיבת סטודנטים שנה א' ב-1944. אביה של פרו למד הנדסה, וכשסיים את לימודיו הלך לעבוד עבור ג'נרל מוטורס. אבל הוא לא התאים לתעשיית הרכב, המבוססת על פסי ייצור ויתרון לגודל, ואמה של פרו לא אהבה את דטרויט ואת פרבריה — דרך עשרת המיילים, דרך אחד־עשר המיילים, דרך שנים־עשר המיילים — הכול נמדד במרחקים של נסיעת מכונית. אבל אביה של פרו היה מאושר במערב התיכון, וכשצצה הזדמנות בקולומבוס, הוא החליט לבחור בה. ובחינוך תורני, שאליו הביאו את פרו, שהיתה בגיל גן, בכל בוקר בשעה שמונה.

פרו אהבה את השירים בעברית, היא אהבה תפוחים טבולים בדבש בראש השנה, אהבה להישאר בבית בפסח ולאכול מצה בריי. אבל הגן הפך לכיתה א' שהפכה לכיתה ב' שהפכה לכיתה ג', והיא התחילה להרגיש שמטילים עליה יותר מדי מגבלות. היה לה אח גדול, האנק, אבל הם לא היו קרובים; כך שהיא השוותה את עצמה לשאר התלמידים בכיתה שלה. "בית הספר התורני הוא כל כך יהודי," אמרה להוריה.

"טוב, זה בכל זאת בית ספר יהודי," אמרה אמה.

בכיתה ח', בטיול לניו יורק, לקחו את התלמידים למפעל המצות של שטרייט, ולמסעדת רטנר לארוחת צהריים. כעבור שנים, כשגרה בניו יורק, יצאה פרו ללה דיפרנס, מסעדה צרפתית כשרה, לכאורה יוקרתית, אבל כשטעמה את האוכל שלה היא אמרה לחברתה קמיל, "את יודעת מה לה דיפרנס פה? לה דיפרנס הוא שהאוכל הזה לא טעים."

אמה של פרו לא היתה אורתודוקסית — היא הסכימה לשמור על בית כשר עבור אביה של פרו — ופעם אחת, חברה של פרו ראתה את אמה של פרו במסעדה, אוכלת שרימפס מצופה בפירורי לחם. כשפרו התעמתה איתה, אמה אמרה שכשימלאו לפרו שמונה־עשרה היא תוכל לאכול כמה שרימפס מצופה בפירורי לחם שתרצה.

האם זו היתה הסיבה שהיא נמשכה לגברים מבוגרים? אם היא לא יכולה להיות בת שמונה־עשרה, היא תצא עם בנים שהם בני שמונה־עשרה. בכיתה ז' היא יצאה עם תלמיד כיתה י', קפטן הנבחרת הצעירה בכדורסל. בתיכון היא יצאה עם בחור שעמד לסיים את לימודיו באוניברסיטת אוהיו.

חודשיים לפני יום הולדתה השמונה־עשר, ב-1972, היא הגיעה לאוניברסיטת ייל. שם היו שרימפס מצופים בפירורי לחם בכל פינה, אבל דבר מוזר קרה בשבועות הראשונים האלה בקולג'. היא לא בדיוק התגעגעה להוריה, אבל בשעות הקטנות של הלילה, כשהקשיבה לשותפותיה הישנות, היתה חושבת על משפחתה שבאוהיו ומזילה דמעה. היא שכבה במעונות לבושה בחולצת הטריקו "תושבי אוהיו מצביעים מקגוורן", וחברי להקת דרק והדומינוס השפילו אליה מבט ממקומם על הקיר. היא נרעדה: האם לא היה אמור להיות חמים יותר בחוף המזרחי? הסתיו הגיע מוקדם באותה שנה, וכשהסתובבה ברחבי אולד קמפוס, כבר לבשה מעיל. בית הספר התורני היה לפני עידן ועידנים — היא למדה בתיכון ציבורי, וסיימה בשכבה שמנתה ארבע מאות תלמידים — אבל היא לא היתה מוכנה להיות רחוקה כל כך מהבית. בית הספר התורני נראה קטן מדי ויהודי מדי; כעת ייל נראתה גדולה מדי ולא יהודיה מספיק.

היא כבר לא חויבה לשמור כשרות, אבל להפתעתה, המשיכה לעשות זאת. ואז הגיע האביב ויחד איתו פסח, והיא ענתה לשאלות חבריה היהודים החילונים, שלא היו כה חילונים כפי שחשבה. למה בוטנים לא כשרים לפסח? בירה הם הבינו, אבל תירס ואורז? והאם זה היה צבוע לאכול צ'יזבורגר על מצה?

היא שוב יצאה עם גבר מבוגר ממנה, סטודנט לתואר שני בהיסטוריה, נשיא סניף ייל של הארגון "סטודנטים למען חברה דמוקרטית". כשחזרה מבית הכנסת בערב שישי אחד, היא הצטרפה אליו לעצרת נגד המלחמה. הו־הא, מה קרה, די למלחמה הארורה! הו, הו, הו צ'י מין, אן־אל־אף המנצחים! אבל כשמישהו העביר לה את המגאפון, היא החזירה לו אותו כי אסור היה לה להשתמש במגאפון בשבת.

היא למדה תיאטרון בייל, וכשעברה לניו יורק ניסתה להצליח כשחקנית. גם קמיל למדה תיאטרון בייל, והן חלמו לככב יחד על הבמות. הן מצאו דירה בווסט וילג' ועבדו בעבודות זמניות. כשהבוסים שלהן לא שמו לב, הן היו יוצאות מוקדם מהעבודה כדי ללכת לאודישנים. "אה, ספת הליהוק," אמרה קמיל.

"היית עושה את זה?" שאלה פרו. "היית שוכבת עם מישהו כדי לקבל תפקיד?"

"למה לא?"

פרו תהתה: האם היא היתה פחות שאפתנית מקמיל? או שהיא היתה פשוט מתחסדת?

יום אחד הכריזה קמיל שהיא עוזבת את התיאטרון. נמאס לה לעבוד בעבודות זמניות, נמאס לה לעשות אודישנים לתפקידים איומים. בסתר, היא הגישה מועמדות ללימודי משפטים. היא עמדה להתחיל את לימודיה באוניברסיטת ניו יורק בסתיו.

אולי היא טעתה, חשבה פרו: אולי היא היתה השאפתנית מביניהן.

או שאולי היא פשוט נאחזה בדברים. היה לה חבר חדש, בן ארבעים ושבע, והיא היתה רק בת עשרים ושתיים. "אלוהים אדירים," היא אמרה לקמיל, כאילו רק עכשיו הבינה את זה. "מתיו יותר מכפול מהגיל שלי."

"נו, כל הכבוד!" אמרה קמיל.

במשך זמן מה היא דיברה על חתונה עם מתיו. או לפחות מתיו דיבר על זה, ופרו, שהרגישה מוחמאת, התחילה לדבר על זה גם כן. לעזאזל עם המוסכמות, חשבה, גם כשדבקה במוסכמות שלה — היא החזיקה שתי מערכות כלים, אחת לחלב ואחת לבשר, והקפידה לכבות את הג'וינט שלה לפני השקיעה בימי שישי בערב.

אבל בסופו של דבר היא ומתיו נפרדו, והיא עברה למרכז העיר והתחילה ללמוד לתואר שני בקולומביה, בתוכנית לדוקטורט בספרות אנגלית.

ביום הראשון ללימודים היא הרימה את מבטה מהשולחן וראתה את ספנס רובין, המרצה שלה לשייקספיר, נכנס לחדר. הוא היה מבוגר ממנה בשש שנים בלבד, אבל הוא היה המרצה, וכוכב עולה בשמי קולומביה, לכן כשחלפה על פניו אחר צהריים מושלג אחד מחוץ לבית הקפה צ'וק פול או'נאטס, היא הסיטה את מבטה.

"האם את מעמידה פנים שאת ביישנית, גברת סטיינר?" כך הוא פנה לסטודנטים בכיתה — גברת סטיינר, מר ג'ונס, מר תומפסון, גברת דאנליווי — בנימה הומוריסטית, כאילו זו בדיחה קטנה. "את יודעת שמורים מבלים את רוב היום מחוץ לכיתה. זה לא שאנחנו פשוט מתממשים בפילוסופי הול."

משב רוח חלף על פניהם, וצווארון הז'קט של ספנס התנופף מעלה וכיסה את אוזניו. רעמת שערו הערמוני כוסתה בשלג, ופרו התפתתה להציע לו את כובעה. אבל הכובע שלה היה ורוד, ואם היתה נותנת לו אותו, אז היא היתה מתכסה בשלג, והיא ידעה שהוא לא יסכים.

הם נכנסו והתיישבו בצ'וק פול או'נאטס. "הקפה כאן נוראי," אמר ספנס.

פרו הסכימה, למרות שהיתה חסינה לקפה נוראי. היא שתתה קפה נוראי רוב הזמן, בדרך כלל מצ'וק פול או'נאטס.

ספנס הוציא חבילת בוטנים. זה היה הרגל ישן, הסביר, תוצר של חילוף החומרים המהיר שלו. הוא היה צנום כל כך בתור ילד, שנשלח למחנה קיץ מטעם עמותת פרש אייר לילדים מעוטי יכולת, וכשלא הצליח לעלות יותר מכמה קילוגרמים, הוא נשאר שבועיים נוספים.

השלג ירד חזק יותר עכשיו; בקצב הזה, הם יצטרכו לעשות סקי כדי להגיע הביתה.

פרו אמרה, "אנחנו הולכים לדבר על המחזה 'קוריולאנוס'?"

"את רוצה לדבר על המחזה 'קוריולאנוס'?"

"כל עוד לא תכריח אותי לדקלם ממנו." זה היה מה שספנס עשה בכיתה, והוא אמר את המילה הזאת, לדקלם, באותו חיוך אירוני קטן שעטה על פניו כשקרא לה גברת סטיינר.

"אולי תספרי לי מאיפה את?"

תחת השפעת הקפה, ובעידודה של הרוח שנכנסה מבעד לדלת הפתוחה, פרו החלה להשתחרר. היא היתה מפרברי קולומבוס, אמרה.

"נשמע לי כמו טאוטולוגיה — כל קולומבוס היא הרי פרבר, לא?"

היא הפתיעה את עצמה כשאמרה, "סנוב קטן שכמוך!"

"קטן?"

השאלה היתה במקומה: הוא התנשא לגובה מטר שמונים לפחות.

"ומה יש בפרברי קולומבוס?"

"אה, רק המון משפחות יהודיות מסובכות כמו שלי."

"עוד טאוטולוגיה — לא כל משפחה יהודית היא מסובכת?"

"אז שמעת על משפחות יהודיות מסובכות?"

"אני מגיע מאחת כזו."

זה הפתיע אותה. עם גופו הכחוש, פניו החיוורות ושערו האדמדם הסבוך, היא חשבה שמוצאו מאזור הכפר באירלנד.

וספנס — שם שהעלה במחשבתה את ספנסר טרייסי, שלא לדבר על שם משפחתו — רובין — ובכן, זה בהחלט הטעה אותה.

"כשנולדתי קראו לי שוּלֶם," הוא אמר.

בגן הילדים הוא שינה את שמו לספנס. בגיל חמש הוא הפך לאנגלו־סקסי, בגיל שש לפרנקופיל. "אני הסיפור הקלאסי של המהגרים. ניסיתי להימלט מהלואר איסט סייד."

"טוב, הצלחת לא רע." הוא היה המרצה הצעיר ביותר במחלקה לאנגלית שקיבל קביעות; המחבר, בגיל שלושים, של ספר עטור פרסים; התארח ברשות השידור הציבורית עם ביל מוירס. "ואתה כבר לא דתי, נכון?"

הוא צחק. סבו מצד אביו היה רב בליטא, אבל הוריו סגדו לאל הקומוניזם. הוא אפילו לא עשה בר מצווה. ביום כיפור אחד הוא הלך למוזיאון האמריקאי לתולדות הטבע, כדי להתבונן בלווייתן הכחול הגדול התלוי שם.

היא סיפרה לו על חייה כמתבגרת אורתודוקסית במערב התיכון, איך עברה לניו יורק כדי להיות שחקנית. "אז הנה אני כאן," אמרה, כאילו כל מה שעשתה עד כה — לעזוב את קולומבוס, ללמוד בייל, לעבור לניו יורק כדי לשחק בתיאטרון — נועד כדי שתשב במקום שבו היא נמצאת עכשיו, ותשתה קפה עם ספנס רובין.

"אני לעולם לא הייתי יכול להיות שחקן," אמר. "אני לא אוהב להופיע."

"זה לא מה שאני שמעתי." אמרו שהרצאותיו מלאות עד אפס מקום; אנשים היו יושבים למעלה, גם במושבים הגרועים ביותר.

"משחק זה שונה," הוא אמר. "אני בן אדם ביישן."

ובכל זאת, הוא היה כאן, ודיבר איתה — דיבר עם אישה זרה.

אבל אז הוא הפסיק לדבר, והיא נעשתה ביישנית בעצמה. השלג הפסיק לרדת בהדרגתיות, ומכיוון שמזג האוויר כבר לא אילץ אותם להישאר בפנים, היא חשבה שזה הזמן ללכת. היא קמה, והוא הלך בעקבותיה.

"אני גרה כאן," אמרה, כשהגיעו לבניין שלה.

"ואני כאן." ספנס הצביע על ההמשך של שדרת קלרמונט. "אם אני אעבוד על הזריקה שלי, אני אוכל לזרוק כדורי שלג על המרפסת שלך."

"אני אשמח." ואז, כשהרגישה מטופשת — היא תשמח שהוא יזרוק כדורי שלג על המרפסת שלה? — מיהרה פנימה.

* * *

היא התחילה להיתקל בו בכל מקום: מול דייטש שׁוֹפּוֶול, מול ווּלְוֶורְת', מול הווסט אנד בר.

"נראה שהירחים שלנו בקו אחד."

היא הביטה בו בנועם. "לא ידעתי שיש לך ירח."

"אני חושב שאת עוקבת אחרי," הוא אמר.

"ואני חושבת שאתה עוקב אחרי."

היא ראתה אותו בברודוויי, רוכב על טוסטוס, וקראה, "היי, אתה! היי, ספנס! היי, פרופסור רובין!"

הוא עצר בצד.

"התמונה הולכת ומתבהרת," אמרה. "אתה סוג של מרצה־כוכב רוק."

"אז את באמת לא מכירה אותי."

"אז למה הטוסטוס?"

"כי הוא מביא אותי למקומות."

היא אמרה, "אפשר לעלות?"

הוא הסיר את הקסדה שלו והושיט לה אותה.

"לא עדיף שהנהג יחבוש את הקסדה?"

"אם ככה, תנהגי את."

היא מעולם לא נהגה בטוסטוס לפני כן, אבל אם ספנס יכול להיות פרוע, גם היא יכולה. הם נסעו ברחובות, המדרכה היתה חלקה כמו גב של כלב ים, והגשם נקווה בתעלות הביוב. היא הרגישה את נשימתו על עורפה, את ידיו על כתפיה, גדולות כמו כפות של אריה.

הם חנו מול הבניין שלה.

הוא אמר, "נסעת ברחובות האלה כאילו נולדת פה."

"תמיד היה לי חוש כיוון טוב."

"הוא מתבזבז על מישהי שגרה בניו יורק."

הוא רכן ונישק אותה. הוא הדיף ריח של מושק וקינמון. היא חפנה את עורפו והרגישה פס של זיעה, עדין כמו תולעת משי. היא הניחה את ידה מתחת לשכמות שלו. היא הצמידה את אפה ללחיו.

היא לא היתה הסטודנטית הכי דברנית או הכי שתקנית בסמינר, אבל בפגישה הבאה היא לא היתה מסוגלת אפילו להרים את מבטה. הכיתה דנה במחזה 'סימבלין'. האם זו הסיבה שגם אף אחד אחר לא דיבר? כי זה היה מחזה קשה? או שאולי גם הבנות האחרות נישקו אותו? האם הוא פגש את כולן בצ'וק פול או'נאטס? האם הוא ישב מולן ואכל בוטנים?

יכול להיות שהיא תיאלץ לנשור מהקורס. חבל: היא אהבה את שייקספיר.

השיעור הסתיים ב-16:00, וב-15:59 היא כבר היתה מחוץ לדלת.

אבל כשיצאה מהבניין שלה למחרת בערב, הוא עמד שם, ליד הטוסטוס שלו.

"אה," אמרה. "זה אתה."

"זה אני," הוא הסכים.

"תהיתי אם שכחת אותי."

"שכחתי אותך? חיכיתי כאן בשעתיים האחרונות. לא אמרת לי שאת כזו חמקנית."

"יכולת לצלצל באינטרקום."

"העדפתי לנסות לתת לעשן לאלץ אותך לצאת. התכוננתי כבר לנסוע מכאן." הוא הצביע על צינור המפלט שלו.

"רוצה לעלות?"

"חשבתי שאת הולכת לאנשהו."

"יצאתי רק לסדר משהו. זה יכול לחכות."

"בסדר," אמר. "אבל קודם תני לי לקחת אותך לסיבוב."

הפעם הוא נהג, וכשהאיצו לאורך הרחובות, היא הצמידה את אפה לצווארו, והרגישה את נשימתה כנגדו.

כשעלו למעלה, היא לקחה אותו למטבח. "אתה רעב?" שאלה. "רוצה לאכול משהו?" היא הוציאה שאריות מהמקרר והכניסה אותן לתנור.

"אני לא רוצה לאכול את ארוחת הערב שלך."

"יש מספיק בשביל שנינו." היא הניחה קצת תבשיל בשר על הצלחת שלו, וקצת שעועית ואורז.

"הכנת את כל הארוחה הזו לעצמך?"

"בן אדם צריך לאכול."

הם אכלו ודיברו, ומבחוץ נשמעו מברודוויי צעקות של סטודנטים בקולג' וגניחה פנאומטית של אוטובוס שעצר.

היתה לה מיטת לופט, תלויה מתחת לתקרה. כשראה את מאוורר התקרה מסתובב באטיות על צירו, ספנס אמר, "רק אל תזדקפי באמצע הלילה. זה עלול לערוף לך את הראש."

הפעם היא יזמה את הנשיקה.

הוא משך את השרשרת של מאוורר התקרה והנקישות פסקו.

"יותר טוב?"

"בהחלט בטוח יותר." הוא שמע על התאבדות אוטו־ארוטית, אבל זה כבר משהו אחר.

הם שכבו יחד: שני חצאים של צדפה. מבחוץ היא שמעה אישה שרה. "יש לי רגליים עקומות," היא אמרה, וחבטה בברכיה בברכיו. היא הניחה את סנטרה על משולש העור הקטן מתחת לצווארו. היא הרגישה את הגרגרת שלו עולה ויורדת כמו דופק של ציפור דרור.

2

"אז את שוכבת עם המרצה שלך," אמרה קמיל. "לא את הטפת לי פעם מוסר על 'ספת הליהוק'?"

"לא הטפתי לך מוסר," אמרה פרו. "וחוץ מזה, ספנס לא מלהק אותי לשום דבר."

"אבל הוא נותן לך ציון. ומכתבי המלצה. המרצים האלה לא משיגים לך עבודות?"

עבודות? פרו עוד לא סיימה אפילו סמסטר אחד בלימודי התואר השני. היו לה בעיות בוערות יותר: היא וספנס נאלצו להסתיר את מערכת היחסים ביניהם.

"להסתתר דווקא נשמע לי כיף."

זה היה כיף, במובן מסוים. אסור להחזיק ידיים צפונה לרחוב 59. וגם דרומה ל-59 הם היו צריכים להיזהר. בסוף היום הם היו יוצאים מהספרייה, מקפידים ללכת במרחק של כמה מטרים זה מזה. "לאן נלך, צפונה או דרומה?" ב"דרומה" הכוונה היתה לדירה של פרו, ב"צפונה" למאה המטרים הנוספים עד לדירה של ספנס, כששניהם יורדים במורד הגבעה, עוברים על פני צ'וק פול או'נאטס, מושלכים מהצוק של רחוב 116.

כשפרו נשארה לישון בדירה של ספנס, היא היתה יוצאת בבוקר, כשעדיין היה חושך בחוץ, וכשספנס נשאר לישון אצלה, הוא היה עושה את אותו הדבר. הם היו הולכים למוזיאון המטרופוליטן או לגוגנהיים, והיא היתה נכנסת מכניסה אחת והוא מהשנייה. פעם אחת היא ראתה מישהו שזיהתה, ומיהרה לחמוק לשירותי הנשים.

כשהיא דיברה בסמינר, חצי מהפעמים שכחה מה רצתה לומר. האם היא ראתה גבה מורמת? גיחוך?

היא וספנס היו אוכלים ארוחת צהריים בוולוורת', מול ברזי הסודה הנוצצים. "תיזהר," היא אמרה. "למאבטחים האלה יש עיניים."

כעבור שנים רבות, ספנס היה אומר, "אני לא מאמין שיצאתי עם סטודנטית שלי לתואר שני."

"לא רק זה, גם התחתנת איתה." אבל את פרו זה לא הטריד כהוא זה באותה עת. אלו היו שנות השבעים, היא חשבה, במבט לאחור: עשור שבו איש לא ידע דבר.

עד מהרה חל איסור הנגיעה רק צפונה לרחוב 72, ואז רק צפונה לרחוב 96, ואז 110. פעם אחת, ספנס תפס את ידה במרחק רחובות בודדים מהקמפוס ונישק אותה על הצוואר. בפעם אחרת, היא צבטה אותו בישבן, והוא בתגובה הזדעזע: היה לו חשוב לשמור על גינוני הנימוס.

אבל בפעם הבאה, הוא היה זה שצבט את ישבנה.

"אולי אנחנו צריכים פשוט לספר לאנשים."

"אנחנו לא יכולים," הוא אמר. "אני המרצה שלך."

לבסוף, במסיבת חג המולד של המחלקה, נמאס לה. חופשת החורף התקרבה, 1979 היתה מעבר לפינה, עידן הדיסקו עמד בפתח. מוזיקה התנגנה והסטודנטים התחילו לרקוד. גם כמה מהמרצים רקדו, אם כי לא ספנס; הוא עמד בקצה השני של החדר, ודיבר עם קולגה.

פרו הושיטה לו כוס ליקר ביצים.

"אני חושב שזה עם אלכוהול."

"ברור שזה עם אלכוהול. זה ליקר ביצים." היא עמדה ליד עץ חג המולד, וכמה מחטי אורן נתקעו בשערה. "תרקוד איתי."

הוא היסס. "אני לא רקדן טוב."

"אז מה."

אחד הסטודנטים הביא מקל מטאטא, וכולם התחילו לרקוד לימבו.

"תראו את פרופסור רובין!" צעק מישהו. "הוא רוקד לימבו!"

"היי, תראו!" אמר מישהו. "תנחשו מי רוקד עם פרו!"

כשהמסיבה הסתיימה, הם הלכו בקולג' ווק כשידה של פרו מונחת על כתפו של ספנס. מישהו ראה אותם יחד ושרק.

* * *

פרו חשבה שיהיה קל יותר בסמסטר האביב, כי היא כבר לא למדה בכיתה שלו. אבל בפילוסופי הול כולם הסתכלו עליה אחרת. "מישהי הצליחה לתפוס את הדג השמן," אמרה חברה לכיתה.

"אני בכלל לא לומדת אצלו בסמסטר הזה."

אבל מה לגבי הסמסטר הבא, וזה שאחריו? היא רצתה ללמוד את המחזאים האליזבתנים, ואת זה רק ספנס רובין לימד. אולי היא צריכה לעבור לאוניברסיטת ניו יורק. אבל מה תועיל העברה? היא יכולה לעבור לברקלי — היא יכולה לעבור לקצה השני של העולם — ותמיד יתייחסו אליה בתור החברה של ספנס.

"אני שונאת את זה," היא אמרה לו, כשיצאו לארוחת ערב לילה אחד.

"חכי קצת," הוא אמר. "אנשים יעברו לדבר על דברים אחרים. ואת תטביעי את חותמך. אני מבטיח לך."

היא שתתה כמה כוסות יין ומצב הרוח שלה השתפר בהתאמה. אחרי ארוחת הערב הם הלכו בברודוויי, יד ביד.

הם עמדו בפינת רחוב 116; היא הביטה צפונה, וראתה את גלקסיית האורות התלויה כמו על חוט לאורך הגגות.

"תראי," אמר ספנס, ופתח את פיו כדי שתוכל להביט לתוכו. "אין שם אפילו סתימה אחת. אפילו לא פני אחד שהושקע באורתודונטיה." הוא נתן לה את הז'קט שלו. הוא נעל מוקסינים, מכנסי בד, חולצת כפתורים תחובה לתוכם: לא בדיוק בגדי ריצה, אבל הוא התחיל לרוץ. הוא רץ מעבר לרחוב ובשדרת קלרמונט, ופרו קראה, "ספנס, מה אתה עושה בשם אלוהים?" אבל הוא כבר נעלם, ודמותו הלכה וקטנה ככל שהתרחק.

היא החזיקה ביד אחת את הז'קט שלו וביד השנייה את הקופסה עם שאריות הפסטה, שתכננה לאכול לארוחת בוקר למחרת.

ואז היא שמעה אותו קורא בשמה ("פרו! פרו!"), וראתה אותו, אחרי שהקיף בריצה את כל הבלוק, רץ לעברה במוקסינים.

הוא הניח את ידה על מצחו. "אני אפילו לא מזיע. אני במצב בריאותי מושלם."

"מי אמר שאתה לא?"

"תראי," הוא אמר, "אני יודע שאני מבוגר ממך."

"לא בהרבה." גילו של החבר האחרון שלה היה יותר מכפול מגילה.

"שני ההורים שלי מתו צעירים. אמא שלי חלתה בסרטן. אבא שלי היה חולה לב."

"זה לא מדאיג אותי." כעבור שנים, כשספנס חלה, היא תהתה אם הוא הזהיר אותה באותו לילה. אבל מפני מה?

לא היה לו סרטן ולא מחלת לב. הוא לא יכול היה לדעת.

"אני רוצה להתחתן איתך, פרו."

"באמת?"

"אני מוכן להתחתן איתך מחר. הייתי מתחתן איתך אתמול לו יכולתי."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 42 ₪
דיגיטלי 49 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
עוד ספרים של תכלת - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il