אשת הדוכס האיטלקי

לורנזו, הדוכס מונטסברו, חייב להתחתן – למרות שהאהבה אינה חלק מהחישובים שלו.

התיירת האנגליה ג'ודי אוליבר נראית כמו המועמדת המושלמת לתוכנית שלו – הפגיעות שלה מצודדת במיוחד  בעיני לורנזו. אבל כאשר הוא מעורר בגופה הבתולי תשוקה שג'ודי לא ידעה שיש בה, לורנזו מתחרט – ושוכח – עד מהרה את החלטתו לא לממש...

1
היא לא תעשה את הדבר שעושות בנות ותפרוץ בבכי, אמרה ג'ודי לעצמה, חורקת שיניים. נכון שהחשיך; נכון שהיא הרגישה בחילה מרוב פחד מוכר בגלל שעשתה טעות גדולה – ולא רק בכיוון שפנתה בכפר האחרון שחלפה דרכו ושנראה לפני יובלות; ולא רק בגלל שהלילה הזה היה הלילה בו היא וג'ון היו צריכים לבלות את ירח-הדבש הרומנטי שלהם במלון – הלילה הראשון שלהם כבעל ואשה... אבל היא לא תבכה. לא עכשיו, ולמעשה, לעולם לא, לעולם לא בגלל אף גבר. לעולם לא. האהבה יצאה מחייה ויצאה מאוצר-המילים שלה והיא תישאר מחוצה להם.

היא מצמצה כאשר המכונית השכורה הקטנה שלה דילגה מעל שקע עמוק בדרך – דרך שטיפסה לעבר ההרים שעה שלמעשה היתה צריכה לרדת לכיוון הים.

הדודן שלה ואשתו, בני המשפחה הקרובים היחידים שלה מאז מות הוריה בתאונת דרכים כאשר ג'ודי היתה בת תשע-עשרה, ניסו להניאה מלבוא לאיטליה.

"אבל הכל שולם כבר," הזכירה להם. "וחוץ מזה..."

חוץ מזה, היא רצתה לצאת מהמדינה, והיא רצתה להישאר מחוצה לה במשך השבועות הבאים, במהלך התקופה לקראת נישואיו של ג'ון לארוסתו החדשה, לואיז, שמילאה את מקומה של ג'ודי בלבו, בחייו, בעתידו.

לא שסיפרה לדודנה דיוויד או אנדריאה, אשתו, על חלקה בהחלטה זו. היא ידעה שהם היו מנסים לשכנע אותה להישאר בבית. אבל כאשר הבית הוא עיר שוק קטנה מאוד בשם קוסטוולד שבה כולם מכירים אותך ויודעים שנזרקת על ידי ארוסך פחות מחודש לפני החתונה בגלל שהתאהב במישהי אחרת, זה לא מקום שבו מישהי עם גאווה מסוגלת להישאר. ולג'ודי היתה גאווה כמו לכל אחת אחרת, אם לא יותר. כל-כך הרבה יותר עד שכמהה להוכיח לכולם, אבל בעיקר לג'ון ולואיז עצמם, עד כמה הבגידה של ג'ון אינה נחשבת בעיניה. מובן שהדרך היעילה ביותר לעשות זאת תהיה להופיע בחתונה שלהם על זרועו של גבר אחר – גבר אחר שיהיה נאה יותר ועשיר יותר מג'ון, גבר שיעריץ אותה. אה, הלוואי...

בחלומות, אמרה לעצמה. אין סיכוי שתוכל לממש את התסריט הזה.

"ג'ודי, את לא יכולה לנסוע לאיטליה בגפך," מחה דיוויד בזמן שהוא ואנדריאה החליפו ביניהם מבטים רבי משמעות שלא היתה אמורה לראות. קרוב לוודאי שטוב שהיו עכשיו באוסטרליה, בביקור ארוך אצל הוריה של אנדריאה.

"למה לא?" שאלה בהדגשה מרירה. "אחרי-ככלות-הכל, ככה אני אבלה את שארית חיי."

"ג'ודי, שנינו מבינים שאת פגועה ומזועזעת," הוסיפה אנדריאה בעדינות. "אינך חושבת שדיוויד ואני לא כואבים אתך? אבל התנהגות כזו לא תעזור."

"היא תעזור לי," ענתה ג'ודי בעקשנות.

זה היה הרעיון של ג'ון לבלות את ירח-הדבש לחופי אמלפי היפהפים.

ג'ודי מצמצה בזמן שהמכונית השכורה הקטנה פגעה בעוד מהמורה בכביש, שתוחזק בצורה כל-כך גרועה עד שהנהיגה הפכה בלתי נוחה בעליל.

רגלה כאבה נוראות והיא התחילה להתחרט על שלא בחרה לבלות את הערב הראשון שלה קרוב יותר לנאפולי. איפה היא, לכל הרוחות? היא לא היתה קרובה כלל למקום בו היתה צריכה להיות, הניחה. ההוראות אל הכפר הקטן שהיה רחוק מהחוף שקיבלה היו כמעט בלתי אפשריות, מפרטות דרכים שלא הצליחה למצוא על מפת התיירות שלה. אם ג'ון היה כאן אתה, כל זה לא היה קורה. אבל ג'ון לא היה לצדה והוא לא יהיה לצדה לעולם יותר.

אסור לה לחשוב עכשיו על ארוסה לשעבר, או על העובדה שהוא הפסיק לאהוב אותה והתאהב במישהי אחרת, או על כך שהוא נפגש עם המישהי האחרת הזו מאחורי גבה, או על כך שכולם בכפר הולדתה ידעו זאת מלבד ג'ודי עצמה. לואיז, כך סיפרו לה חברותיה של ג'ודי עכשיו, הבהירה שהיא רוצה ומתכוונת להשיג את ג'ון מרגע שהוצגו זה בפני זה, מיד אחרי שהוריה עברו לאזור. וג'ודי, בהיותה הכסילה שהיתה, היתה עיוורת לכל זה, ופשוט חשבה שלואיז, כמי שזה עתה עברה לסביבה, היתה להוטה להתיידד. עכשיו היא היתה הזרה, חשבה ג'ודי במרירות. היא היתה צריכה להבין עד כמה ג'ון רדוד כאשר הוא סיפר לה שהוא אוהב אותה 'למרות הרגל שלה'. היא מצמצה כאשר הכאב התעצם.

היא אף-פעם לא תעשה את הטעות שעשתה עם ג'ון פעם נוספת. מעתה ואילך לבה יהיה אטום ל'אהבה' – כן, למרות שפירוש הדבר שבגיל עשרים-ושש היא תתייצב בפני חיים לבד. מה שהחמיר את המצב היתה העובדה שג'ון נראה כל-כך אמין, כל-כך כן ואדיב. היא הכניסה אותו לחייה ומה שהכאיב והשפיל אותה עוד יותר עתה היתה הידיעה שהיא נתנה לו דריסת רגל לתוך החלומות והפחדים שלה. היא לא תניח לגבר נוסף להתייחס אליה כפי שעשה ג'ון – רגע אחד נשבע לאהבת נצח, במשנהו...

ועד כמה שזה נוגע לג'ון, שיילך עם לואיז, נראה שהם מתאימים זה לזה, מאחר ששניהם רמאים ושקרנים. אבל היא, פחדנית שכמותה, לא יכלה להתמודד עם החזרה הביתה עד אחרי החתונה, עד אחרי שכל הבלגן יגווע ועד אחרי שייעלמו כל מבטי הרחמים והרכילויות.

"טוב, בואי נסתכל על הצד החיובי," אמרה אנדריאה בקלילות כאשר התחוור לה שג'ודי לא מתכוונת לוותר על התוכניות שלה. "לעולם אין לדעת – אולי תפגשי באיטליה מישהו ותתאהבי בו עד מעל לראש. הגברים האיטלקים נורא סקסיים וחושניים."

הגברים האיטלקים – או הגברים בכלל – היו מחוץ לתפריט החיים מבחינתה מעתה ואילך, אמרה ג'ודי לעצמה בלהט. גברים, נישואים, אהבה – היא לא רצתה בזה יותר.

ג'ודי לחצה על דוושת הדלק בכעס. לא היה לה מושג לאן תיקח אותה הדרך הקופצנית הזו, אבל היא לא תחזור על עקבותיה. מעתה ואילך אין בחייה פניות פרסה, אין להביט לאחור בצער או בייאוש, אין חרטות על מה שיכול היה להיות. היא תתמודד עם העתיד בעיניים פקוחות לרווחה.

דיוויד ואנדריאה היו נדיבים מאוד כלפיה, הציעו לה את החדר הפנוי בביתם כאשר מכרה את הקוטג' שלה כדי שתוכל להשקיע את כספי הבית בבית שהתכוונה לקנות יחד עם ג'ון – דבר שלא היה הגיוני לעשות, אם מסתכלים על זה בדיעבד – אבל היא לא תוכל לחיות אתם לנצח.

למרבה המזל, ג'ון לפחות החזיר לה את הכסף שלה, אבל ביטול האירוסים עלה לה במשרתה, מאחר שהיא עבדה אצל אביו בעסק המשפחתי שלהם. ג'ון ינהל את העסק כאשר אביו יפרוש.

אז עכשיו לא היו לה בית או עבודה, והיא תהיה –

היא קפצה כאשר הגלגל הקדמי השמאלי פגע במשהו קשה וההתנגשות גרמה לה להכות קדימה בכוח כנגד חגורת הבטיחות שלה. עוד כמה תצטרך לנהוג בטרם תמצא צורת חיים כלשהי? היא הזמינה לעצמה חדר במלון הלילה, ועל פי חישוביה היתה צריכה כבר להגיע למחוז חפצה. איפה היא, לכל הרוחות? הכביש טיפס בתלילות רבה...

"אני מבין שאת אחראית לזה. קטרינה, המגע המניפולטיבי ההרסני שלך רשום על כל תו כאן," האשים לורנזו ניקולו ד'אסטה, הדוכס די מונטסברו, את הדודנית מנישואים שלו בבוז פראי בזמן שהשליך את הצוואה של סבתו על השולחן ביניהם.

"אם סבתך לקחה בחשבון את הרגשות שלי כאשר כתבה את צוואתה, אז זה בגלל – "

"את הרגשות שלך!" שיסע אותה לורנזו בקול חותך. "ועל איזה רגשות בדיוק מדובר? אותם רגשות שהובילו את דודני למותו?" הוא לא ניסה להסתיר את הסלידה שלו ממנה.

שני כתמים אדומים ומכוערים של זעם כיסו את לחייה של קתרינה, שהיו מאופרים ללא רבב.

"לא אני הובלתי את ג'ינו אל מותו. הוא סבל מהתקף לב."

"כן, שנגרם בגלל התנהגותך."

"מוטב שתיזהר בהאשמות שלך נגדי, לורנזו, פן..."

"את מעזה לאיים עלי?" שאל לורנזו. "יכול להיות שהצלחת להונות את סבתי, אבל אינך יכולה להונות אותי."

הוא סובב את גבו אליה כדי לצעוד על רצפת האבן של האולם הגדול של הטירה, זעמו האצור הופך אותו מסוכן כחיית טרף כלואה.

"תודי בזה," קרא בזמן שהסתובב אליה. "את באת הנה במכוון מתוך כוונה לשכנע את האשה הגוססת כדי שתעשה כרצונך."

"אתה יודע שאינני רוצה לריב אתך, לורנזו," מחתה קתרינה. "כל מה שאני רוצה – "

"אני יודע טוב מאוד מה את רוצה," הזכיר לה לורנזו בקרירות. "את רוצה את הייחוס, את המעמד, את העושר שיעניק לך התפקיד של אשתי – ובשל סיבה זו תמרנת אשה זקנה ומבולבלת שידעת טוב מאוד שהיא על ערש דווי ושכנעת אותה לשנות את צוואתה. אם היתה בלבך חמלה, אם – " הוא השתתק בתיעוב. "אבל מובן שאין לך, כפי שאני כבר יודע."

תיעובו הזועם גרם לחיוך לגווע מעל שפתיה וגופה נדרך לכדי עוינות כאשר נטשה כל העמדת פנים של תום.

"אתה יכול להאשים כמה שאתה רוצה, לורנזו, אבל אינך יכול להוכיח דבר מכל זה," הקניטה אותו.

"אולי לא בבית-המשפט, אבל זה לא משנה את אמיתות דברי. הנוטריון של סבתי סיפר לי שכאשר היא הזמינה אותו אל מיטתה כדי לשנות את צוואתה, היא סיפרה לו מדוע היא עושה זאת."

לורנזו ראה הבעה של ניצחון חסר בושה בעיניה של קתרינה.

"תודה בזה, לורנזו. ניצחתי אותך. אם אתה רוצה את הטירה – ושנינו יודעים שאתה רוצה בה – אז אתה תתחתן אתי. אין לך ברירה אחרת." היא צחקה, מטילה לאחור את ראשה כדי לחשוף את צווארה הארוך בצבע הזית, ולורנזו חש צורך פתאומי לסגור את ידיו סביבו ולחנוק אותה. הוא רצה את הטירה. הוא רצה בה בכל מאודו. והוא היה נחוש בדעתו לזכות בה. והוא היה נחוש בדעתו באותה מידה לא להילכד בנישואים לקתרינה.

"אמרת לסבתי שאני אוהב אותך ורוצה להתחתן אתך. אמרת לה שרק בגלל שהתאלמנת לא מזמן, ובגלל שבעלך ג'ינו היה דודני, שהחברה לא תראה בעין יפה נישואים מיידיים בינינו. ואמרת לה שאת חוששת שהתשוקה שלי תכריע אותי ושאתחתן אתך בכל מקרה ושבכך אמיט חרפה על עצמי, לא?" האשים אותה. "ידעת עד כמה סבתי נאיבית, עד כמה היא לא מבינה בענייני מוסר מודרניים. גרמת לה להאמין שאת מתייעצת אתה מתוך דאגה לי. אמרת לה שאת לא יודעת מה לעשות או איך להגן עלי. ואז 'עזרת' לה למצוא פתרון באמצעות שינוי הצוואה שלה, כך שבמקום לרשת את הטירה ממנה – כפי שנכתב לפני כן בצוואה – אני אירש את הטירה רק אם אנשא תוך שישה שבועות מיום מותה. כפי שאמרת לה, כולם יודעים עד כמה הטירה חשובה לי. ואז, כאילו שלא די בכך, הוספת את התמריץ הנוסף ועודדת אותה לכתוב בצוואתה שאם לא אתחתן בתוך אותה תקופת זמן, את תירשי את הטירה. גרמת לה להאמין שבעשיית השינויים הללו, היא תאפשר לי להתחתן אתך מפני שאוכל להגיד שאני ממלא את תנאי הצוואה שלה במקום ללכת בעקבות צו לבי."

"אתה לא יכול להוכיח את זה." היא משכה בכתפיה בבוז.

לורנזו ידע שהיא צודקת.

"כפי שכבר אמרתי לך, סבתי גילתה את מחשבותיה לנוטריון שלה," המשיך בקול ארסי. "לרוע המזל, עד שהוא הספיק להזעיק אותי, היה כבר מאוחר מדי."

"מאוחר מדי – בשבילך." קתרינה גיחכה לעברו.

"אז את מודה בזה?"

"ואם כן? אתה לא יכול להוכיח את זה," ענתה קתרינה שוב. "ואף אם היית יכול, איזו טובה תצמח לך מזה?"

"תני לי להבהיר לך דבר אחד, קתרינה. את לא תהיי אשתי, ולא משנה מה נכתב בצוואתה של סבתי. את האשה האחרונה בעולם לה אעניק את שמי."

קתרינה צחקה. "אין לך ברירה."

לורנזו נודע כיריב חסר רחמים. הוא היה גבר שגברים אחרים כיבדו וחששו מפניו – גבר שנשים חלמו עליו בהתרגשות ורצו להכניסו למיטתן. הוא היה גם חיה גברית מדהימה, יפה-תואר להפליא, עם שילוב משחרר הורמונים של יהירות ותוקפנות, מיניות גברית מסוכנת מאוד – מיניות שאותה לבש באותה קלות בה פנתר לובש את פרוותו. חמדו אותו הטובות והעשירות בבנות איטליה. בשנות העשרים שלו היו טורי הרכילות מלאים במעלליו וניסיונות לנחש מי תהיה הצעירה האריסטוקרטית שתהפוך לדוכסית שלו. אין ספק שהוא הצליח להגיע לשנות השלושים שלו כשהוא עדיין ברווקותו לא בגלל היעדר מועמדות ששמחו להעניק לו תענוגות מיניים ואחרים.

לורנזו התבונן באשתו של דודנו המנוח. הוא תיעב אותה בכל מאודו. אבל הרי הוא תיעב את רוב הנשים. ממה שחווה אתן, הרי רובן היו מוכנות לתת לו את כל מה שרצה בגלל מה שהיה לו, מה שהיה חיצוני: העושר, התואר, הגוף הגברי הנאה. מה שהיה בפנים לא עניין אותן. המחשבות, האמונות, כל מה שהפך את הגבר ללורנזו ד'אסטה לא עניין אותן כמו הכסף והמעמד החברתי שלו.

"לורנזו, אין לך ברירה," אמרה קתרינה שוב בקול חרישי. "אם אתה רוצה את הטירה, אתה חייב להתחתן אתי."

לורנזו הניח לפיו להתעקל בסלידה צינית.

"אני חייב להתחתן, נכון," הסכים בשקט. "אבל לא כתוב בשום מקום שאני חייב להתחתן אתך. נראה שלא קראת בצורה יסודית את הצוואה של סבתי."

פניה החווירו ועיניה הצטמצמו, מסגירות את הבלבול וחוסר האמון שלה.

"למה אתה מתכוון? ברור שקראתי אותה. אני הכתבתי אותה! אני – "

"אני חוזר ואומר, לא קראת את הצוואה שעליה סבתי חתומה בצורה יסודית מספיק," אמר לורנזו. "את מבינה, כתוב בה שאני חייב להתחתן תוך שישה שבועות מיום מותה כדי שאוכל לרשת ממנה את הטירה. לא כתוב עם מי אני צריך להתחתן."

קתרינה בהתה בו, לא מסוגלת להסתיר את זעמה. הוא גזל ממנה את יופיה, שבנעוריה הפך אותה לדוגמנית מחוזרת ביותר והותיר במקומו את כיעורו של אופיה האמיתי.

"לא, זה לא יכול להיות נכון. אתה שינית את הצוואה, אתה והנוטריון הציני שלך. אתה – איפה זה כתוב? תן לי לראות!"

היא הטילה את עצמה עליו ולורנזו נטל את הצוואה שהשליך מוקדם יותר על השולחן. היא קראה את הצוואה, ופניה הלבינו בזעם.

"אתה שינית אותה. איכשהו, אתה – היא רצתה שאתחתן אתך!" היא היתה כמעט היסטרית מחימה.

"לא." לורנזו נענע בראשו, פניו חתומים בזמן שהביט בה. "סבתא רצתה לתת לי מה שהאמינה שאני רוצה. וזה, לבטח, לא אותך."

לורנזו עמד מתחת לאור המנורות העתיקות ותנועה פתאומית של ראשו שיקפה את הצללים של הלהבות.

הטירה תוכננה כמבצר יותר מאשר כבית, זמן רב לפני שהדוכסים לבית מונטסברו מימי הרנסנס כבשו אותה מידי אויביהם ואז הלבישו אותה וריככו את חומות האבן הצרופות בעזרת העושר האמנותי של התקופה שלהם. היתה שם עדיין הילה של אפלולית ועוגמה.

כמו אצל לורנזו עצמו.

צללים כהים פיסלו שקעים מתחת למבנה העצמות המפוסל שירש מהנסיך הלוחם שהיה הראשון באילן היוחסין של המשפחה, וגובהו ומוטת כתפיו הדגישו את החוסן הפראי של גופו. פיו היה דק שפתיים – 'אכזר', נהגו נשים לומר, כאשר התחננו שיצמיד אותו אליהן וניסו לרכך אותו לכדי רעב כלפיהן. אבל עיניו היו התו עוצר הנשימה ביותר אצלו. הן היו בהירות יחסית בשביל איטלקי, יותר כסופות מאשר אפורות, ומפלחות, מצליחות להפשיט כל יריב מהגנותיו. שערו המטופח היה עבות וכהה, חליפתו תפורה ביד ויקרה. אבל הרי הוא לא היה צריך להסתמך על הירושה שלו מסבתו מצד אמו כדי להיות עשיר. הוא כבר היה עשיר בזכות עצמו.

היו כאלה שאמרו, בטיפשות ובתיאטרליות, שחייבת להיות אחיזת עיניים מעורבת בצבירת ממון כה רב – שלא ייתכן שאדם יצבור כל-כך הרבה נכסים בלי לעשות זאת בצורה לא ישרה. אבל ללורנזו לא היה זמן לכסילות מעין זו. הוא עשה את כספו בפשטות באמצעות שימוש בתבונתו, באמצעות עשיית השקעות נכונות בזמן הנכון, וכך בנה לעצמו הון מכובד מהכסף שהורישו לו הוריו.

שלא כמו דודנו המנוח, ג'ינו, שהניח לאשתו החמדנית להרוס אותו מבחינה כלכלית. אלמנתו החמדנית עכשיו, חשב לורנזו בפראות. לא שקתרינה התנהגה כמו אלמנה או אפילו כמו רעיה.

ג'ינו המסכן, הוא כל-כך אהב אותה. לורנזו הרים את ידו אל מצחו. הוא היה לח מזעה. האם נגרמה מאשמה? אחרי-הכל, בזכות טענה לידידות עמו הצליחה קתרינה להתקרב אל ג'ינו.

לורנזו היה בן שמונה-עשרה וקתרינה בת עשרים-ושתיים כאשר נפגשו לראשונה, והוא פותה בקלות בזכות הנחישות שלה. לא לקח לו זמן רב לזהות את העובדה שהיתה הרפתקנית. למעשה, הוא נזקק רק לרמז הראשון שלה שהיא מצפה ממנו שיגמול לה תמורת החסדים המיניים שלה במתנות יקרות. כתוצאה מכך, הוא סיים את הרומן החטוף ביניהם.

הוא למד באוניברסיטה בזמן שהיא נדבקה אל דודנו הנחמד יותר ונכנסה אל לבו וחייו, וכאשר נפגשו בפעם הבאה, קתרינה כבר ענדה את טבעת האירוסים של ג'ינו בזמן שדודנו לבש הבעה מאוהבת של הערצה. הוא ניסה להזהיר אז את דודנו, ניסה להגיד לו מיהי, אבל ג'ינו היה שקוע בזה מכדי להקשיב, ואפילו האשים אותו בקנאה. לראשונה בחייו לורנזו והוא רבו, וג'ינו האשים את לורנזו בכך שהוא רוצה את קתרינה לעצמו, והיא השתמשה בזה בחוכמה כדי להרחיק ביניהם עד אחרי נישואיה לג'ינו.

מאוחר יותר לורנזו וג'ינו התפייסו אבל ג'ינו מעולם לא הפסיק לסגוד לאשתו, למרות שהיא בגדה בו באופן בוטה עם סדרה של מאהבים.

"לאן אתה הולך?" שאלה קתרינה בקול צורמני בזמן שלורנזו הסתובב והתרחק מעליה.

מהצד השני של החדר לורנזו הביט בה.

"אני הולך," אמר לה בקול מדוד, "למצוא לעצמי רעיה – מישהי. כל עוד זו לא את. יכולת להודיע לי שסבתי על ערש דווי, כדי שאוכל להיות כאן לצדה, אבל את בחרת לא לעשות זאת. ושנינו יודעים למה."

"אתה לא יכול להתחתן עם אחרת. אני לא אתן לך."

"את לא יכולה לעמוד בדרכי."

היא נענעה בראשה. "אתה לא תמצא רעיה אחרת, לורנזו. לפחות לא מישהי שתהיה מוכן לקבל – לא בכזה זמן קצר. אתה גאה מכדי להתחתן עם איזו כפריה קטנה בלי מעמד חברתי, וחוץ מזה..." היא עשתה אתנח ואז הביטה בו בעיניים מקניטות ואמרה חרישית, "אם יהיה צורך בכך, אני אספר לכולם על התינוק שעמדתי ללדת והכרחת אותי להיפטר ממנו."

"התינוק של המאהב שלך," הזכיר לה. "לא התינוק של ג'ינו. את סיפרת לי בעצמך."

"אבל אני אספר לכולם שזה היה התינוק שלך. אחרי-הכל, אנשים רבים יודעים שג'ינו האמין שאתה אהבת אותי."

"הייתי צריך לספר לו שתיעבתי אותך."

"הוא לא היה מאמין לך," אמרה לו קתרינה בזחיחות. "בדיוק כפי שלא היה מאמין שהילד אינו שלו. איך ההרגשה לדעת שאתה אחראי לרצח ילד שלא נולד, לורנזו?"

הוא עשה צעד לעברה, הבעה של זעם כזה בעיניו עד שהיא נמלטה אל הדלת, פותחת אותה כדי לחמוק החוצה.

לורנזו קילל בלהט חרישי ואז חזר אל השולחן עליו שמט את הצוואה של סבתו.

הוא היה מלא חימה וחוסר אמון כאשר הנוטריון של סבתו הצליח לבסוף ליצור אתו קשר ולספר לו על חששותיו וכיצד הצליח למנוע מקתרינה לזכות ברצונה המלא בכך שסילק את שמה מהצוואה כדי שכל מה שיידרש מלורנזו יהיה להתחתן בלבד כדי לרשת את הטירה ולא להתחתן עם קתרינה ספציפית.

הנוטריון, שהיה מבוגר כמעט כמו סבתו, התנצל באוזני לורנזו אם עשה את הדבר הלא נכון, אבל לורנזו מיהר להרגיעו שזה לא המצב. ללא התערבותו של הנוטריון קתרינה היתה לוכדת אותו בחוכמה רבה. היא צדקה בדבר אחד. הוא באמת רצה בטירה. הוא התכוון לזכות בה.

אבל ברגע זה הוא ידע שעליו לצאת מכאן לפני שיעשה משהו עליו יתחרט, חשב בזמן שיצא אל החצר ושאף את האוויר הצח של הערב, שהיה נקי למרבה המזל מהבושם הכבד והחונק של קתרינה.