בעיני הצייד - מחודש

הפכים נמשכים  * מאפיה * אהבה אסורה

״בני אדם משקרים, יסמין, ואני הפכתי את זה לאומנות.״

״אתה מזהיר אותי?״

״אם הייתי מזהיר אותך אולי היית יכולה לברוח, אבל זה מאוחר מידי בשבילך. את שלי, כיפה אדומה.״

לכולם יש נקודת שבירה, אני הגעתי לשלי כשאיבדתי את משפחתי.

בלילה אחד, ארזתי את כל מה שהיה לי ועברתי לעיירה נידחת בטקסט בתקווה ששם אוכל להרכיב את עצמי מחדש.

שנתיים אחרי זה, כשסוף סוף התחלתי להחלים, הוא הגיע.

וולף ג׳ונסון.

הוא חבר כנופיה ואני בת לשושלת משפחה של שוטרים.

הוא כל מה שחונכתי לשנוא, כל מה שאני אמורה לפחד ממנו אבל בכל פעם שאנחנו נפגשים אני לא מצליחה להתרחק.

יש משהו מיוחד בגבר הזה, משהו שקורא לנפש הפצועה שבי ולמרות שכל אינסטינקט הישרדותי שיש לי צרח עליי לרוץ אני עדיין נשארת.

עונת הצייד התחילה ואני הטרף.

בעיני הצייד מאת סופרת רבי המכר שובל מימון הוא רומן עכשווי מותח, על התחלה חדשה ואהבה שמגיעה ממקום לא צפוי. מימון הוציא לאור אחת עשרה ספרים, בהוצאת יהלומים, בניהם דואט הדרכים, סדרת העולמות, החוזה, וסדרת להבות תואמות, כולם ככבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים והודפסו למהדורות נוספות.

"יסמין!"

הרמתי את מבטי מספר הלימוד והסתכלתי על החברה הכי טובה שלי. "כן, תמי?"

"מה את עושה?"

"ג'אגלינג עם גמדי גינה" עניתי ברצינות תהומית.

"את לא מצחיקה כמו שאת חושבת."

"אבל את מחייכת."

"את הוזה."

"הבנתי. עכשיו, מה את רוצה?"

היא נשענה על השולחן הגדול וגלגלה תלתל חום סביב אצבעה. "סיכמת את השיעור של פרופסור אדם, נכון, יסמין?" לרגע חשבתי שאני הוזה אבל אז היא משכה את החולצה שלה מטה והעמיקה את מחשופה וכמעט פרצתי בצחוק.

"אלוהים, תמי, את מפלרטטת איתי כדי להשיג את הסיכומים?"

"אולי, תלוי אם זה עובד." ניערתי את ראשי בתדהמה, שערי האדום זז עם התנועה.

"עד כמה שזה מחמיא לי, וזה באמת מחמיא," הבהרתי, והתעלמתי מהמבט הכועס ששלחה לעברי, "את לא הטיפוס שלי."

ההבעה שלה הייתה כמעט קומית. "אני לא הטיפוס שלך? אני הטיפוס של כולם!" היא צווחה.

"אני פשוט אוהבת את הנשים שלי מחוספסות יותר, שריריות יותר. בעיקרון, אני מעדיפה גברים, עדיפות לכאלה עם קעקועים."

היא צחקה "טוב, טוב, אני יכולה לקבל את הסיכומים שלך?"

"זה תלוי, מה הן מילות הקסם?".

"בבקשה?" היא שאלה יותר משאמרה וגיחכתי שוב.

"קודם כל, זו מילה אחת, ולא, זו לא מילת הקסם. מילות הקסם הן: יסמין, אני אקנה לך ארוחת צהריים', כי אני גוועת."

"אני אוסיף לארוחה גם שייק. רק תני לי את הסיכומים שלך."

שלפתי את המחברת הכחולה מהתיק ואורו המהבהב של הטלפון הנייד שלי הסיח את תשומת ליבי.

שתים־עשרה שיחות שלא נענו ממספר לא מזוהה והודעה קולית אחת. הפעלתי אותה. שלום, מדברת האחות אנני מבית החולים סיינט־פרנסיס. הגיעו אלינו שני גברים שהיו מעורבים בתאונת דרכים ואת רשומה כאשת הקשר שלהם. אבקש שתגיעי הנה בהקדם האפשרי. קולה של האישה המשיך להתנגן מעבר לקו, אבל הפסקתי להקשיב. העולם חדל מלהסתובב והדבר היחיד שהצליח לחדור למוחי הנסער היו שתי מילים- תאונת דרכים.

"יסמין הכול בסדר?" תמי בחנה אותי בדאגה אבל לא הצלחתי לענות. המילים התרוצצו בראשי אבל כשפתחתי את פי כלום לא יצא. תאונת דרכים. "יסמין?" היא הושיטה יד ונעמדתי על רגליי במהירות, התנועה החדה הפילה את הכיסא ורעש ההתרסקות משך את תשומת ליבם של שאר יושבי הכיתה. עיניהם הופנו אליי, אבל לא היה אכפת לי.

הוצאתי את המפתחות ורצתי מהכיתה אל מגרש החנייה. לא עצרתי לרגע גם לא כדי להתנצל בפני הסטודנטים שעמדו בדרכי וזזו בבהלה כדי לא להתנגש בי. הדבר היחיד שרציתי היה להגיע לבית החולים, להגיע אליהם.

הנסיעה לבית־החולים הייתה ארוכה ומייגעת והאחיזה שלי בהגה הייתה חזקה כל כך שאצבעותיי הלבינו. עם כל רחוב שעברתי ליבי הגביר את קצבו, ואילצתי את עצמי להירגע.

"הם בסדר, הם תמיד בסדר בסוף." לחשתי לעצמי. לא יכולה להיות שום תוצאה אחרת.

כשהגעתי לבית החולים כמעט התייפחתי בהקלה. לא טרחתי אפילו לחנות כמו שצריך, עצרתי ויצאתי בתנופה מהרכב לכיוון חדר המיון. דחפתי הצידה את האנשים שעמדו לפני והתעלמתי מהקללות.

"גברתי יש תור - "

"התקשרו אליי בנוגע לתאונה. אבא שלי ואחי שוטרים, אני אשת החירום שלהם." משהו חלף בהבעה שלה, משהו שהחמיר את הפחד שלי.

חמלה.

"גברתי, את צריכה להירגע."

"לא, אני לא!״ קטעתי אותה. ״מה שאני צריכה זה שתגידי לי איפה המשפחה שלי, לכל הרוחות!".

"יסמין." זיהיתי את הקול הזה.

הסתובבתי והוא עמד שם. מאט הביט בי בעיניים אדומות ומבריקות מדמעות, המדים הכחולים שלו מוכתמים בדם. הוא לא אמר מילה, פשוט עמד שם והביט בי ואני ידעתי. ראיתי את המבט הזה בעבר, אבל לא חשבתי שאהיה זו שתקבל אותו, לא שוב.

"לא," לחשתי. הוא השפיל את ראשו, לא העז לפגוש במבטי. "מאט, לא."

"אני מצטער, יסמין," קולו לחישה שבורה.

"על מה אתה מצטער? הם בסדר."

"אני כל כך - "

"לא!" ניערתי את ראשי בפראות "תפסיק להתנצל. הם בסדר!" צעדתי לאחור כשהוא התקדם לעברי, עכשיו הדמעות זלגו בחופשיות על פניו.

"היה מרדף, החשוד ברח לכביש, לא ראינו את האוטובוס." התמונה שהמילים שלו יצרו בראשי, גרמה לי להתייפח.

"לא! לא! לא!" הנדתי בראשי. "זה לא קרה, זה לא קרה," מלמלתי שוב ושוב, חזרתי על המילים כמו מנטרה. אולי אם אומר אותן מספיק פעמים הן יהפכו למציאות ואגלה שכל זה היה רק חלום רע.

"אני מצטער."

אלוהים, שיפסיק להתנצל כבר. מבטי נמשך לאדום שהכתים את מדיו ובחילה עלתה בגרוני שהבנתי שזה הדם שלהם. הוא אחז בכתפי ונרתעתי מהמגע כאילו הוא צרב אותי.

"הדם שלהם."

"שיט, אני מצטער מותק."

עוד פעם המילה הזאת. לא ידעתי כמה אני שונאת אותה עד היום.

"אני רוצה לראות אותם."

״עדיף שלא."

הרמתי את ראשי, הבטתי בעיניו והתגאיתי בכך שלא נשברתי.

"עדיף שלא?" צחקתי צחוק היסטרי, "מה שעדיף יכול ללכת לעזאזל, אני רוצה לראות את המשפחה שלי!" ובלי להעניק לי מבט נוסף הוא הנהן והחל ללכת.

עקבתי אחריו בדממה, אילצתי את רגליי להמשיך לצעוד קדימה, אבל מה שבאמת רציתי היה לברוח לכיוון השני, לברוח ולא להביט לאחור. אחרי מה שהרגיש כמו נצח הגענו לטיפול נמרץ.

מאט נעצר לפני דלת שהובילה למסדרון ארוך. "החדר האחרון מימין."

הנהנתי בשתיקה. התקדמתי צעד קדימה רק כדי להיעצר על ידי ידו הגדולה.

"הם לא נראים כמו שאת רגילה לראות אותם," הוא הזהיר, אבל המילים שלו חלפו מעליי. הרכנתי את ראשי וניערתי מעליי את אחיזתו. צעדתי קדימה. צעד ועוד אחד ועוד אחד עד שנעמדתי מול הדלת לחדר האחרון במסדרון. החדר שבו הייתה המשפחה שנותרה לי.

פתחתי את הדלת בזהירות. ציפיתי לרעש, ציפיתי לצפצוף מכונות אבל הכול היה שקט. הרחש היחידי היה קולן הנמוך של האחיות בחדר. כשאחת מהן הבחינה בי היא נעצרה, בידיה שקית עם חפצים, החפצים שלהם.

"את קרובת משפחה?"

הנהנתי, רציתי לבקש ממנה שתשאיר אותי לבד, אבל לא הצלחתי להוציא מילה. היא הביטה בי בהבנה ולחשה לשתי האחיות הנוספות כמה מילים שלא הצלחתי לשמוע והן עזבו את החדר. בדרכן למסדרון אחת מהן הושיטה לי את שקית החפצים הקטנה. זה מה שנשאר מהם? שקית פלסטיק אחת?

המשכתי לעמוד שם במשך זמן רב, עד שאזרתי מספיק אומץ והתקרבתי אל שתי המיטות.

לא הרגשתי שעצרתי את נשמתי, עד שהיא עזבה אותי בבת אחת והותירה אותי מעט מסוחררת. למרות העקשנות שלי לראות אותם עוד פעם אחת, חשתי הקלה כשבמקום לראות את פניהם המוכרות ראיתי את הסדין הלבן שכיסה את גופותיהם. אפשרתי לעצמי עוד רגע של חוסר ידיעה ואז בידיים רועדות משכתי את הסדין הלבן מטה.

"אלוהים." לא יכולתי לעצור את השתנקות האימה. מולי שכבו שני הגברים שהיו כל עולמי ולא הצלחתי לזהות אותם. פניהם היו מרוטשות, התחבושות שכיסו חלקים מגופם היו מוכתמות בדם ולא הצלחתי לעצור עוד את הדמעות. הן זלגו על לחיי, השאירו אחריהן שובל עד לשפתיי הרועדות והותירו טעם מר בפי.

לא, אלה לא היו בני המשפחה שלי. לא אבא שלי ולא אחי הגדול. הדמויות המרוטשות האלה לא היו המשפחה שלי, זה לא יכול להיות.

"לא!" אחזתי בשקית הפלסטיק בכוח ובהתקף זעם הטחתי אותה בקיר. תכולתה התפזרה על רצפת בית החולים הקרה. "לא! לא! לא! זה לא יכול להיות! תתעוררו! תתעוררו!" אחזתי בידו חסרת החיים של אחי הגדול, היד שזיהיתי רק בגלל הקעקוע שעליה וניערתי אותה בכוח. "קום! אני לא מרשה לך למות! אסור לכם לעזוב אותי! קום, בבקשה. קום!" זוג זרועות נכרכו סביבי ונמשכתי לאחור בכוח.

"עזוב אותי!"

"הם לא יתעוררו, יסמין, אני מצטער." ניסיתי להשתחרר מהאחיזה העוצמתית ללא הצלחה.

"לא." יללתי, "הם לא יכולים להשאיר אותי לבד. אני..." רגליי כשלו, רק הגוף החזק מאחוריי מנע ממני ליפול. "זה לא יכול להיות."

"אני מצטער."

אני לא יודעת כמה זמן התייפחתי על רצפת בית החולים, אבל בכיתי עד שלא נותרו לי דמעות, ומאט לקח אותי הביתה והסביר לי שהמשטרה תדאג לכל סידורי ההלוויה ושאני לא צריכה לדאוג לדבר. הנהנתי, כי זה היה הדבר היחיד שיכולתי לעשות.

היומיים הבאים חלפו כהרף עין, רגע אחד עברתי על החפצים שלהם בבית, על התמונות של שלושתנו מחייכים וצוחקים וברגע שאחריו הייתי בבית הקברות.

עמדתי בצילו של עץ האלון הזקן וצפיתי כשאנשים מתחנת המשטרה בה עבדו עלו והספידו אותם, כל אחד בתורו. הם סיפרו על אומץ ליבם, על הנאמנות שלהם לתפקיד ולא יכולתי שלא לחוש בזעם המבעבע בתוכי כששמעתי אותם מדברים. התפקיד שלהם לקח אותם ממני. הם היו נאמנים למשטרה יותר משהיו נאמנים לי.

לקראת הסוף הכומר הביט בי, שאל ללא מילים אם שיניתי את דעתי וארצה לומר משהו. הנדתי בראשי. הוא סימן לגברים להוריד את שני ארונות העץ לאדמה. נשארתי נטועה במקומי גם כשכולם עשו את דרכם אליי כדי לנחם אותי וצפיתי בהם עוזבים עד שנותרתי לבד בבית הקברות. רק אז התקדמתי לעבר הקברים הטריים שהכילו בתוכם את המשפחה שלי.

הדמעות, שחשבתי שאני לא מסוגלת לבכות עוד, חזרו והוכיחו שאני טועה וזלגו על פניי. עיניי נמשכו למצבת האבן שעמדה גאה לצידם והזכירה לי באנוכיותה אובדן נוסף שחוויתי לפני עשר שנים. לורן לווינסון – בת, אישה ואם אהובה, 2007-1962.

"אני לבד." לחשתי, והרוח נשאה את המילים.