גאוותה של המלצרית

כמו להביט באישה זרה.
זרה מקסימה וחושנית.
זארה מצמצה בפקפוק לעבר הדמות שקרנה אליה מהמראה הארוכה – כולה קימורים וצללים ומרחבים של בשר חשוף שאינו מורגל בכך. כמה זמן חלף מאז שנראתה כך – כאישה אמיתית ולא כפועלת? למרות שאם חושבים על זה, היא לא זוכרת שאי פעם לפני כן נראתה ממש כך.
שמלת הסאטן בעלת גוון הירוק חומצה נצמדה לגופה, והבד העדין נשפך אל הרצפה בזרם משיי. מרחק של שמיים וארץ ממכנסי הג'ינס ומחולצות הטי שנהגה ללבוש בדרך כלל – אבל ההבדלים לא הסתיימו בזה. עיניה נראו ענקיות ושחורות כפחם מעל לעצמות לחיים שהודגשו קלות ותסרוקת זנב הסוס הרגילה שלה הוחלפה בצמה בוגרת ומתוחכמת שנאספה על קודקודה והותירה את צווארה החשוף פגיע באופן מסקרן. יהלומים מזוייפים נצנצו על צווארה ונתלו במפלים מנצנצים מאוזניה. היא הצרה את עיניה. היא לא נראית מעט… ראוותנית?
היא הדחיקה דחף לכסוס את ציפורניה המטופחות למשעי, והביטה מטה אל חברתה, שכרעה על הרצפה לרגליה. "אמה, אני לא יכולה," יבבה.
"לא יכולה מה?" אמה סיימה לסדר את שוליה המשיִיִים של השמלה.
"אני לא יכולה להתפלח למסיבה הזו – אני מלצרית, אני לא שייכת לחברה הגבוהה! אני לא יכולה למצוא איזה מילארדר רוסי מסתורי כי את חושבת שהוא יועיל לעסק שלך. ואני לא יכולה ללבוש בגד כזה, שגורם לי להרגיש שאני לא לובשת כלום, בצורה משכנעת. להמשיך?"
אמה הוציאה את הסיכה מפיה. "שטויות! בטח שאת יכולה. את תעשי טובה לשתינו. אני אציג את אחת השמלות שלי בפני אחד הגברים העשירים בעולם – ואת תצאי לבלות בפעם הראשונה בהרבה יותר מדי זמן. תאמיני לי, זארה, הזדמנויות כאלה לא מגיעות לעתים תכופות מדי. לניקולאי קומארוב יש חנות כלבו בכל עיר גדולה בעולם והוא חובב נשים יפות. הוא רוצה שאעצב קולקציה עבורו או שאלביש את הפילגש הנוכחית שלו – הוא פשוט עדיין לא מודע לזה!"
זארה הביטה מטה במגזין הרכילויות שהיה מונח פתוח וחשף תמונה בשחור-לבן של האוליגרך הרוסי וספקות נוספים עלו בה כשנדמה היה שעיניו הבהירות והנועזות ממוקדות בה כשתי קרני לייזר. "ואני אמורה לתת לו את כרטיס הביקור שלך?"
"למה לא?"
"מפני ש… מפני שזה כאילו שאני עוסקת בשידול עסקי באירוע חברתי."
"שטויות. כולם שם יעשו את זה. זה מה שידוע בעולם העסקים כקשירת קשרים עסקיים. זה לא שאת פוגעת במישהו, נכון? ובכל מקרה, לך לא יזיק משהו כזה. כמה זמן עבר מאז שממש נהנית?"
ליהנות? אצבעותיה של זארה התהדקו סביב תיק הערב המנוצה ביצירתיות שהחזיקה כיוון ששאלתה של חברתה פגעה בעצב חשוף. ואולי העצב הזה חשוף משחשבה. באמת נדמה שעבר נצח מאז שיצאה למקום כלשהו – פרט למכולת או לבית המרקחת שבקצה הרחוב. מחלתה הסופנית של סנדקיתה האהובה נמשכה עוד ועוד עד שהמוות נדמה כשחרור מכל ההשפלות והעצבות שנשאה במהלך הדרך.
במשך חודשים, חייה של זארה נשלטו על ידי חדר החולים כשטיפלה באישה שכלל לא הייתה קרובת משפחה. אך נאמנותה לאישה שקיבלה אותה אל ביתה לאחר מות הוריה גרמה לה לעזוב את לימודיה כדי לטפל בה ללא היסוס. היא תמרנה בין הכנת ארוחות, טיפול, חשבונות ותרופות – ומילצרה בחברת הקייטרינג של אימה של אמה כשרק יכלה למצוא זמן לכך.
וכשהכול נגמר, ולאחר שסיימה לקרוא את אחרון כרטיסי הניחומים הבודדים שהגיעו, זארה חשה בודדה ומקופחת. כאילו יותר מדי קרה מכדי שתוכל לחזור לחיים הסטודנטיאליים נטולי הדאגות שניהלה קודם לכן. גם נותרו עוד חובות להסדיר – ונדמה כי נחישותה שלא לאבד את הבית הקטן שירשה שלטה במחשבותיה. עתיד לא ידוע מצפה לה, וזה מפחיד.
"אז למה לא ליהנות קצת, זארה? למה לא להיות סינדרלה למשך הלילה ולהשתמש בקלפים שלך? את יודעת שאת עושה לי טובה ענקית."
זארה חייכה בציניות כשקולה של אמה קטע את מחשבותיה. האם תוכל? אם רק ניתן היה להעלים את הדאגות באמצעות ריקוד – העולם היה כל כך הרבה יותר פשוט. אבל אולי החברה שלה צודקת. מה מונע ממנה ליהנות קצת מהסחת דעת קלילה? אלא אם כן היא כמהה בסוד לתרחיש החלופי של לילה נוסף במהלכו תדאג לגבי ערימת החשבונות שטרם שולמו, שנדמה כי אינה פוחתת…
"אוקיי," אמרה, מושכת בכתפיה ומישירה מבט אחרון בבבואתה. "אלך. איהנה מלבישת השמלה הנהדרת הזו שיצרת ואנסה ליהנות מלהיות בצידו השני של המגש לשם שינוי – אשתה מהשמפניה במקום להגיש אותה! ואני אגש אל האוליגרך הרוסי שלך ואתן לו את הכרטיס שלך. איך זה?"
"מושלם! סיפרתי על זה לשאר המלצריות והן חושבות שזה רעיון נהדר. אני משערת שהן לא ממש יכולות להתנגד כי הן עובדות בשביל אימא שלי והיא אפילו לא בארץ! עכשיו לכי! נו כבר – לכי!"
זארה יצאה מהסטודיו הקטן, אוחזת בשטרות המקומטים שחברתה דחפה לידיה, בעקבים גבוהים מדי וקראה לאורה המזמין של מונית שחורה לפני שתספיק להתחרט לגבי תכנית שנדמה שהופכת למטורפת יותר ויותר עם כל רגע שחולף.