הדחיפה

אישה מסתתרת בתוך רכב חונה מתחת לבית שפעם היה ביתה. 
בחלון היא מזהה את הגבר שפעם היה בעלה, וגם את האישה שמגדלת את בתה הקטנה.
גל של קור עובר בה. היא יודעת שאיש לא יאמין לה.

הם היו זוג צעיר ומלא תקווה. כשנולדה בתם, לא היה גבול לשמחתם. בליית' הבטיחה לעצמה להפוך לאם שמעולם לא הייתה לה, אבל מהר מאוד הגיעו גם התהיות. האם יש משהו מעט משונה בילדה? האם יתכן שהיא תובענית מדי, או אפילו מקשה עליה בכוונה? או שאולי בליית' פשוט הולכת ומשתגעת, כמו אמה וסבתה?

בעלה של בליית', פוקס, מנסה להרגיע את אשתו, וככל שהוא מתעקש על נקודת המבט שלו, מתחילה בליית' לפקפק בשפיותה שלה. הספק מחלחל גם אלינו, הקוראים: האם בליית' מדמיינת הכול? אבל אירוע אחד, חד משמעי ובלתי הפיך, משנה את התמונה לגמרי.

הספר הדחיפה מאת אשלי אודריין הוא דרמה פסיכולוגית סוחפת ומתעתעת, שכבש את לב הקוראים בשורה של מדינות בהן ראה אור, התברג מייד עם פרסומו ברשימת רבי המכר של הניו יורק טיימס וזכה לשבחי המבקרים.

אומרים שהקול הראשון שאנו שומעים ברחם הוא קול פעימות הלב של אמנו. למעשה, הקול הראשון שקולטת מערכת השמיעה המתפתחת שלנו הוא קול פעימות הדם של אמנו בוורידיה ובעורקיה. אנו נעים על פי הקצב הקדמוני הזה עוד לפני שיש לנו אוזניים. לפני שנוצרנו חלק מאיתנו היה קיים בתוך הביצית בשחלה של אמנו. כל הביציות בגופה של אישה נוצרות בשחלות שלה כעוברית בחודש הרביעי להריונה של אמה. כלומר, חיינו כביצית מתחילים ברחמה של סבתנו. אנו מבלים חמישה חודשים ברחמה של סבתנו, שנוצרה ברחמה של סבתה. אנו נעים על פי קצב פעימות הדם בעורקיה ובוורידיה של אמנו עוד לפני שהיא עצמה נולדת.

"כשהמתופפים היו נשים"

בלילה הבית שלך זוהר כאילו חדריו עולים באש.

נראה שהווילונות שהיא בחרה עשויים מפשתן יקר. הם שקופים דיים כדי שאוכל לפענח את מצב הרוח שלך. אני רואה את הילדה מסיטה את הקוקו שלה לאחור תוך כדי הכנת שיעורי בית. אני רואה את הילד הקטן זורק כדורי טניס אל התקרה הגבוהה בזמן שאשתך מתעמלת בטייץ בסלון ותוך כדי כך מסדרת את הבלגן: מחזירה צעצועים לארגז וכריות לספה.

אבל הערב השארת את הווילונות פתוחים, אולי כדי לראות את השלג יורד. אולי כדי שהבת שלך תוכל לחפש איילי צפון. היא הפסיקה להאמין בזה מזמן, אבל היא תעמיד פנים בשבילך. היא תעשה הכול בשבילך.

כולכם לובשים בגדי חג. הילדים יושבים על הדום העור בבגדים תואמים בדוגמת משבצות, ואשתך מצלמת אותם בטלפון הנייד שלה. הילדה אוחזת בידו של הילד. אתה מתעסק עם הפטפון בירכתי החדר ואשתך מדברת אליך, אבל אתה זוקף אצבע אחת. כמעט הצלחת. הילדה מזנקת על רגליה ואשתך מרימה את הילד באוויר ומסחררת אותו. אתה מרים כוס ויסקי ולוגם ממנה פעם אחת, ועוד פעם, ומתרחק בזהירות רבה מהתקליט כאילו מדובר בתינוק ישן. ככה אתה תמיד מתחיל לרקוד. אתה לוקח אותו ממנה. הוא משליך את ראשו לאחור. אתה הופך אותו באוויר. הבת שלך מרימה אליך את ידה כדי לקבל נשיקה מאבא, ואשתך לוקחת ממך את הכוס. היא ניגשת אל העץ בצעדי ריקוד ומיישרת שרשרת נורות שתלויה עליו. ואז כולכם מתקרבים זה לזה, רוכנים קדימה וצועקים משהו, מילה כלשהי, בתזמון מושלם, ושוב מתרחקים. זה שיר שאתם מכירים היטב. אשתך יוצאת מהחדר ובנך מיד מסובב את ראשו אחריה. אני זוכרת איך זה להיות זו שצריכים אותה.

גפרורים. היא חוזרת ומדליקה את הנרות המסודרים על אדן האח המעוטר, ואני תוהה אם ענפי האשוח אמיתיים, אם יש להם ריח של חווה לגידול עצי אשוח. אני מרשה לעצמי לדמיין לרגע איך אני צופה בענפים האלה עולים באש הלילה בזמן שכולכם ישנים. אני רואה בעיני רוחי את ההילה הזהובה, החמימה, העוטפת את ביתך הופכת לטבעת אש אדומה.

הילד הרים מחתת ברזל, והילדה לוקחת אותה ממנו בעדינות לפני שאתה או אשתך רואים את זה. האחות הטובה. העוזרת. המגינה.

* * *

לרוב אני לא מתמהמהת מול החלון שלך, אבל כולכם כל כך יפים הלילה עד שאני לא מסוגלת לעזוב. בבוקר היא תערום את השלג ותבנה ממנו איש שלג כדי לשמח את אחיה הקטן. אני מפעילה את המגבים במכונית, מגבירה את החימום ורואה את השעה מתחלפת משבע עשרים ותשע לשבע ושלושים. זו השעה שבה היית מקריא לה את "רכבת לקוטב".

אשתך יושבת על הכורסה עכשיו ומסתכלת על שלושתכם מקפצים ברחבי החדר. היא צוחקת ומסיטה את תלתליה הארוכים הצדה. היא מרחרחת את המשקה שלך, מניחה את הכוס ומחייכת. הגב שלך מופנה אליה אז אתה לא רואה את מה שאני רואה. היא מניחה יד אחת על הבטן שלה, מלטפת אותה בעדינות רבה ומשפילה אליה את מבטה. היא שקועה במחשבות על מה שגדל בתוכה. אלה רק תאים, אבל הם עולם ומלואו. אתה נפנה ומושך את תשומת לבה בחזרה לחדר, לאנשים שהיא אוהבת.

מחר בבוקר היא תספר לך.

אני עדיין מכירה אותה היטב.

אני משפילה את מבטי ועוטה את הכפפות שלי. כשאני מרימה את ראשי, הילדה עומדת על מפתן הדלת הפתוחה. המנורה הקבועה מעל מספר הבית מאירה את פניה. היא מחזיקה צלחת עמוסה בגזרים ועוגיות. אתה תשאיר פירורים על הרצפה בכניסה לבית. אתה תשתף פעולה, וגם היא.

עכשיו היא מסתכלת עלי יושבת במכונית. היא נרעדת. השמלה שאשתך קנתה לה קטנה מדי, ואני רואה שהמותניים שלה מתרחבים ושהחזה שלה גדל. היא מעבירה את הקוקו שלה מעל כתפה ביד אחת. זו תנועה נשית, לא ילדותית.

לראשונה בחייה נדמה לי שהבת שלנו דומה לי.

אני פותחת את חלון המכונית ומרימה יד לשלום, ברכת שלום סודית. היא מניחה את הצלחת לרגליה, מתרוממת ומסתכלת עלי ואז נפנית וחוזרת פנימה, אל המשפחה שלה. אני מחכה לראות את הווילונות נסגרים, לראות אותך ניגש לדלת כדי לברר למה לעזאזל אני חונה מחוץ לבית שלך בלילה כזה. ומה בעצם אני יכולה לומר? שהייתי בודדה? שהתגעגעתי אליה? שאני זו שצריכה להיות האמא בתוך הבית הזוהר שלך?

אבל היא מדלגת בחזרה לסלון, שבו שכנעת את אשתך לקום מהכורסה. בזמן שאתם רוקדים ריקוד צמוד והיד שלך נתחבת מתחת לחולצתה, הבת שלנו לוקחת את ידו של הילד ומובילה אותו אל מרכז החלון בסלון, כמו שחקנית שנעמדת במקום המסומן על הבמה. החלון ממסגר אותם בצורה מושלמת.

הוא נראה בדיוק כמו סאם. צבע העיניים שלהם זהה ויש לו אותו שיער כהה מסולסל מעט בקצותיו, אותם תלתלים קטנים שהייתי כורכת סביב האצבע שלי שוב ושוב.

יש לי בחילה.

הבת שלנו בוהה בי מבעד לחלון, וידיה נחות על כתפיו של הבן שלך. היא רוכנת ונותנת לו נשיקה על הלחי. ואז עוד אחת. ועוד אחת. הילד נהנה מהפגנת החיבה הזו. הוא רגיל אליה. הוא מצביע על השלג היורד, אבל היא לא מסירה ממני את מבטה. היא משפשפת את זרועותיו כמו מנסה לחמם אותו. כמו שאמא עושה.

אתה ניגש לחלון וכורע ברך ליד הילד, מסתכל החוצה ואז מרים את מבטך. אתה לא מבחין במכונית שלי. אתה מצביע על פתיתי השלג כמו שעושה הבן שלך, ואז האצבע שלך משרטטת מסלול בשמים. אתה מדבר על המזחלת. על איילי הצפון. עיניו סוקרות את שמי הלילה. הוא מנסה לראות את מה שאתה רואה. אתה מדגדג את סנטרו בשובבות. היא ממשיכה לבהות בי. אני מוצאת את עצמי נשענת לאחור במושבי. אני בולעת רוק ובסופו של דבר מסיטה ממנה את מבטי. היא תמיד מנצחת.

כשאני מחזירה אליה את מבטי היא עדיין עומדת שם ומסתכלת על המכונית שלי.

נדמה לי שהיא עומדת לשלוח יד אל הווילון, אבל זה לא קורה. הפעם אני לא מסירה ממנה את מבטי. אני מרימה את ערימת הניירות העבה שנחה על המושב לידי ומרגישה את כובד מילותי.

באתי לפה לתת לך את זה.

זה הצד שלי בסיפור.

1

הזזת את הכיסא שלך לאחור ונקשת על ספר הלימוד שלי בקצה העיפרון, ואני בהיתי בדף וחששתי להרים את מבטי. "הלו?" עניתי לך כמו שעונים לטלפון. זה הצחיק אותך. ישבנו בספריית האוניברסיטה — שני זרים שלומדים באותו קורס בחירה — וצחקקנו. היו מאות תלמידים בקורס הזה, אבל אף פעם לא ראיתי אותך שם. התלתלים שלך נפלו על עיניך, ואתה ליפפת אותם סביב העיפרון שלך. היה לך שם ממש מוזר. ליווית אותי הביתה מאוחר יותר באותו יום. צעדנו בשתיקה. מדי פעם חייכת אלי ולא ניסית להסתיר את העובדה שאני ממש מוצאת חן בעיניך. אף פעם לא קיבלתי תשומת לב כזו מאף אחד. נישקת את ידי מחוץ לבניין המעונות שלי ושוב פרצנו בצחוק.

* * *

עד מהרה היינו בני עשרים ואחת ואי אפשר היה להפריד בינינו. נותרה לנו פחות משנה עד לסיום הלימודים. בזמן הזה ישנו יחד במיטה הרחבה והנמוכה בחדר המעונות שלי, וכשלמדנו למבחנים ישבנו זה מול זה על הספה ורגלינו השתרגו אלה באלה. היינו יוצאים לבר עם החברים שלך, אבל תמיד חזרנו הביתה מוקדם, נכנסנו למיטה והתכרבלנו יחד. אני בקושי שתיתי, ואתה עייפת ממסיבות. רצית רק אותי. זה לא ממש הפריע לאנשים בחיי. היה לי חוג מצומצם של חברים שהיו למעשה מכרים. הייתי מרוכזת מדי בהשגת ציונים גבוהים כדי לזכות במלגה ולא היה לי די זמן או רצון לנהל חיי חברה של תלמידת קולג' טיפוסית. פשוט לא פיתחתי יחסי חברות קרובים עם אף אחד באותן שנים, עד שפגשתי אותך. לך היה משהו שונה להציע. התרחקנו מאירועים חברתיים ומצאנו אושר זה בזרועות זה.

תחושת הנוחות שהרגשתי במחיצתך שבתה אותי. כשהכרתי אותך לא היה לי כלום, ולכן הפכת בקלות רבה להיות כל עולמי. זה לא אומר שלא היית ראוי לזה, להפך. היית עדין, מתחשב ותומך. היית האדם הראשון שסיפרתי לו שאני רוצה להיות סופרת, ואמרת לי, "אני לא יכול לדמיין אותך עושה שום דבר אחר." התענגתי על האופן שבו בחורות היו מסתכלות עלינו, כאילו יש להן סיבה לקנא. כשישנת בלילה הייתי מריחה את שערך הכהה ומלטפת באצבעי את הזיפים שכיסו את הלסת שלך כדי להעיר אותך בבוקר. הייתי מכורה לך.

לכבוד יום הולדתי כתבת רשימה של מאה דברים שאתה אוהב בי: 14. אני אוהב את הנחירות הקטנות שלך רגע לפני שאת נרדמת. 27. אני אוהב את הכתיבה היפהפייה שלך. 39. אני אוהב לצייר את השם שלי על הגב שלך. 59. אני אוהב לחלוק איתך מאפין בדרך לשיעור. 72. אני אוהב את מצב הרוח שבו את מתעוררת בימי ראשון. 80. אני אוהב לראות אותך מסיימת לקרוא ספר טוב ואז מחבקת אותו. 92. אני אוהב את זה שאת תהיי אמא טובה יום אחד.

"למה אתה חושב שאני אהיה אמא טובה?" הנחתי את הרשימה ולרגע הרגשתי שאתה בכלל לא מכיר אותי.

"למה שלא תהיי אמא טובה?" דגדגת לי את הבטן בשובבות. "את אכפתית ומתוקה. אני מת להביא איתך תינוקות."

לא נותר לי אלא לאלץ את עצמי לחייך.

אף פעם לא פגשתי מישהו מלא התלהבות כמוך.

* * *

"יום אחד את תביני, בְּלַיית'. הנשים במשפחה הזאת... שונות."

אני עדיין רואה בעיני רוחי את השפתון הכתום של אמי על בדל הסיגריה. אני רואה את האפר צונח לתוך הכוס ושוחה בשארית מיץ התפוזים שלי. אני מריחה את ריח פרוסת הלחם החרוכה שלי.

שאלת על אמא שלי, ססיליה, פעמים ספורות בלבד. סיפרתי לך רק את העובדות: 1) היא עזבה את הבית כשהייתי בת אחת־עשרה. 2) לאחר מכן ראיתי אותה רק עוד פעמיים. 3) לא היה לי מושג איפה היא נמצאת.

ידעת שיש עוד פרטים שאני לא מספרת, אבל אף פעם לא לחצת עלי. פחדת ממה שאתה עלול לשמוע. הבנתי אותך. לכולנו יש ציפיות מסוימות מאחרים ומעצמנו, גם לגבי אמהוּת. כולנו מקווים שתהיה לנו אמא טובה ושנתחתן עם אישה שתהיה אמא טובה או שנהיה בעצמנו אמהות טובות.