דף הבית > היכולות שלך או התממשות "טרנספרינג"
היכולות שלך או התממשות "טרנספרינג"
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 08-2023
קטגוריה: ספרי ביוגרפיה וזיכרונות עידן חדש
מספר עמודים: 176

היכולות שלך או התממשות "טרנספרינג"

         
תקציר

היכולת להשתחרר מהסטריאוטיפים, זאת אומרת לצאת ממסגרות החשיבה אשר נוצרו על ידי "המערכת", היא מאפשרת לנהל אורח חיים מודע, להעיר את עצמך ולתת דין וחשבון על מה שמתרחש, לקבל החלטות שלא באמצעות חשיבה שגרתית אלא בהתבסס על האיזון בין השכל והרגש, ובין המוח והנפש וללמוד להקשיב לליבך!!

 

את הרעיון לכתוב את הספר הזה הגיתי במוחי שנים רבות. בבסיסו של הספר עומד רצוני לחלוק עם הקורא אשר אירוע מטלטל שהתרחש בחיי - למדתי לשלוט במציאות! המטמורפוזה הזו שעברתי, התחוללה הודות לאירוע המכריע ביותר בחיים שלי - קריאת הספר "טרנסרפינג מציאות", שכתב הסופר ואדים זילנד, בן גילי ופיזיקאי בהשכלתו.

 

אריה לב הוא פיזיקאי בהכשרתו, בן 55, נשוי טרי באושר (מהפעם השלישית). אריה עלה לארץ ב-1994 מברית המועצות שהתמוטטה והצליח לשרת בצבא הסובייטית וגם בצה"ל. כיום הוא אחד המהנדסים המצליחים בתחומו בארץ. ממילות התקשורת הראשונות כבר בתחילת שיחה איתו מרגישים את החום ואת האושר שהוא מקרין. הכותב שואב את האנרגיה החיובית הזו מניסיון חיים עשיר וממידע עמוק בפיזיקה (טבע) ופילוסופיה.

פרק ראשון

פרק 1

 

 

"נולדתי במרץ 1968 בסיביר, בעיר לא גדולה במיוחד בשם אנגרסק, לא רחוק מהאגם הבאיקל, בן לשני סטודנטים, מהנדסי חשמל לעתיד..." הקראתי את המשפט בקול בעת שהקלדתי אותו על המחשב, כשלפתע נשמעה דפיקה בדלת.

"כן, כנסי," אמרתי.

"הקפה שלך... להביא לך עוד משהו?" שאלה אותי סיגל.

מהרגע הראשון שהגעתי לארץ אהבתי שהפנייה לאדם אחר בשפה העברית היא פשוטה, ללא גינונים או נימוסים מיוחדים המאפיינים את המנטליות המזרח־אירופית. בעברית הפנייה לאחר נעשית באמצעות הגופים "את" או "אתה", ללא קשר למעמד הכלכלי או החברתי של האדם שאליו פונים. יש בכך מן השוויון.

סיגל הייתה מזכירת החברה שלנו, והיו בינינו יחסים חבריים. היא הייתה צעירה, נחמדה ושאפתנית, דוגמה בולטת לכך שנשים ישראליות רבות שואפות להוכיח בחייהן המקצועיים כי קיים שוויון מהותי בין גברים לנשים.

"סיגל," אמרתי לה, "בבקשה, תעבירי את השיחות שלי אלייך ותרשמי הודעות."

"האם אתה שוב מתעסק עם הבורסה, אריה?" היא שאלה.

"לא," חייכתי, "לא נראה לי שאי פעם אשוב לעולם האדרנלין הבלתי פוסק הזה, שבו כל חושיך מגורים עד אין קץ... אז הינה, החלטתי להתחיל לכתוב את האוטוביוגרפיה שלי, את זיכרונותיי."

"וואו, מרשים," ענתה סיגל ויצאה מהחדר.

חזרתי למחשב והמשכתי בכתיבת סיפור חיי:

הייתי בן שש ואחותי הייתה בת שנתיים, כאשר הוריי קיבלו הפניית עבודה למולדובה על ידי המפלגה הקומוניסטית. כך היה מקובל בברית המועצות. האוניברסיטאות הפנו את הסטודנטים למקומות שבהם נזקקה המדינה לעובדים מקצועיים. הוריי נשלחו למולדובה כדי לתרום לפיתוח החקלאות של האזור. כך הממסד הסובייטי שינה את גורלי, ומשפחתי עברה מהגבול המזרחי עם סין לגבול המערבי עם דרום־מזרח אירופה. החלפתי את האקלים הסיבירי הנוקשה באקלים הרך והמפנק של מולדובה.

הגענו לעיר קטנה בשם סורוקי ובה אוכלוסייה של כ־40 אלף איש, שכללה רוסים, מולדובים, צוענים ויהודים. העיר הוקמה על הר גבוה, שממנו ניתן היה להשקיף על נהר הדנסטר, אחד הנהרות הגדולים באירופה, המתחיל את זרימתו מהרי הקרפטים ונשפך לים השחור.

בסורוקי היו ארבעה בתי ספר — בית ספר מולדובי, שני בתי ספר רוסיים ובית ספר אחד מעורב, שבו למדתי עד כיתה ח', כשבמקביל למדתי אחר הצוהריים בבית ספר מקצועי לציור. בבית הספר המעורב היו שתי כיתות המיועדות לתלמידים מולדובים, כיתה אחת לרוסים וכיתה אחת לצוענים. אולם רוב התלמידים הצוענים לא סיימו יותר מארבע שנות לימוד, בשל נדודי הוריהם בחיפוש אחר עוד פרנסה זמנית. לכן גם שלטו בקושי במיומנויות הקריאה והכתיבה. רק ילדים צוענים מוכשרים במיוחד או כאלו שהגיעו ממשפחות עשירות, הצליחו להוציא תעודת בגרות. מי שהנהיג בפועל את הקהילה הצוענית היה רוזן צועני, שאורח החיים באחוזתו הזכיר אורח חיים פיאודלי.

סמוך לבית הספר הייתה כנסייה. הצוענים הקפידו לבקר בה ולתחזק את המבנה באמצעות תרומות. בסמוך לכנסייה היה בית קברות ולא הרחק ממנו ניצב בית כלא, שהיה ידוע בחוקיו הנוקשים במיוחד. לפי הבדיחה הנפוצה בין תושבי המקום, כל מסלול חייו של אדם רוכז באזור אחד: גן ילדים, בית ספר, כנסייה בית כלא ובית קברות.

הודות לצוות המורים הנפלא בבית הספר היסודי קיבלתי חינוך מוקפד, וממנו עברתי לבית ספר תיכון הממוקם במרכז העיר, שאותו סיימתי בהצלחה רבה. בתיכון פגשתי אדם שהשפיע באופן דרמטי על עתידי, המורה לפיזיקה, גריגורי לזרוביץ' צפאבצקי. התאהבתי במקצוע והיה ברור שאלמד במגמת פיזיקה באוניברסיטה, אם כי לא הייתי בטוח באיזה מוסד אקדמי אבחר. לבסוף בחרתי באוניברסיטת אודסה שלחופי הים השחור. התאהבתי בעיר בזמן חופשות המשפחה במקום...

 

*

 

לאחר שסיימתי את שירותי הצבאי, נישאתי לאהובתי הראשונה מבית הספר. לא היה לה שום קשר ליהדות, והיא סירבה בתוקף לעלות איתי לארץ. לדבריה, "לנקות אחר היהודים" (בוודאי שמעה שרוב העולות נאלצות לעבוד בניקיון ללא קשר להשכלתן או לכישוריהן) לא היה אף פעם החלום שלה. אימה אף התייחסה להצעתי באופן שלילי יותר, כיוון שהייתה אנטי־ציונית מובהקת.

אולם ההתנגדות שלהן לא הזיזה אותי מעמדתי. קיבלתי החלטה רציונלית לעזוב את ברית המועצות ולעלות לארץ. שום דבר לא יכול היה לעצור בעדי, לא אהבתי הראשונה, לא בננו המשותף שהיה אז כבר בן שנתיים ולא המולדת שלי, שמעולם לא עזבתיה. העתיד של עמי ברית המועצות לשעבר היה לוט בערפל. היו אלה שנות התשעים המהוללות, המהפך במדיניות הסובייטית והשבר הגדול לאחר תקופת הגלאסנוסט. הסדר הישן במדינה התפורר, והסדר החדש היה נראה מאיים. לכן היה נראה לי אך הגיוני לעזוב.

 

*

 

הפסקתי לכתוב וכיביתי את המחשב. הבטתי בשעון. הזמן עבר די מהר מבלי ששמתי לב לכך.

"סיגל," קראתי, "כנסי בבקשה עם יומן הפגישות לשבוע הבא וחפשי את ניקולאי. תאמרי לו שבעוד חצי שעה אנחנו יוצאים."

אני והנהג הפרטי שלי יצאנו אל הכביש המהיר שעה לפני שעת הדוחק והפקקים. זכיתי בנהג פרטי בלית ברירה ולא כהטבה מהחברה. רישיון הנהיגה שלי נשלל בשל עבירת מהירות. ניצלתי את ההזדמנות והצעתי להנהלת החברה להתפטר, אך במקום זאת הוצעו לי רכב מנהלים ונהג. לא התלהבתי ממעמדי החדש. אינני זקוק לכסף. הכסף עבורי הוא אמצעי להשגת המטרה. המטרה הסופית שלי היא מנוחת הנפש, חיים ללא טרדות ודאגות מיותרות. מטרה זו אכן הושגה בסופו של דבר, והיום אני עושה דברים בחפץ לב, רק אם הם משמעותיים וערכיים.

"תודה, ניקולאי, את המזוודה אקח לבד. בדוק בבקשה עם סיגל את מספר טיסת החזרה שלי. מאחל לך סוף שבוע נעים," אמרתי כשהגענו לנמל התעופה בן גוריון.

כשיצאתי מהרכב הממוזג, ריאותיי התמלאו מייד באוויר הלח והחם של חודש אוגוסט הישראלי. עם כניסתי לאולם הנוסעים הציפה אותי מנה לא מבוטלת של רגשות חיוביים, שמתעוררים בדרך כלל לפני טיסות. הודיתי ליקום על כך שהוא דואג לי. לאחר הבדיקה הביטחונית ומסירת המזוודה אכלתי במסעדה ים תיכונית, הממוקמת בקרבת הרחבה לבדיקת הדרכונים.

"להגיש לך את המאכל האהוב עליך?" שאלה המלצרית, שכבר הכירה אותי מהפעמים הרבות שסעדתי במקום.

"כן, תודה, נטלי," השבתי.

ראיתי את שמה על תג חולצתה עוד בפגישתנו הראשונה. בדרך כלל אני מקפיד לפנות לאנשים בשמם הפרטי, משום שאני מכיר בהשפעה הקסומה שיש לכך על התקשורת עימם.

"אני מזמין כרגיל," אמרתי, ותוך זמן קצר קיבלתי את המנה הקבועה: סלט ובו כל ירקות העונה, פטריות שמפיניון וגרעיני חמנייה, מתובל בכמות לא מובטלת של שמן זית, וקוביות גבינה פזורות מעל ערמת הירקות. כתוספת לסלט הוגש טוסט מקמח שיפון מלא, גבינת עיזים ותה ירוק.

תמיד השתדלתי לאכול מזון בריא, אך הקפדתי על כך יותר לאחר קריאת ספריו של מונטניאק — השף הצרפתי, בעל תואר דוקטור למדעי החיים. בספרו הוא מתאר את המאכלים שאנו מכניסים לגופנו מבלי שאנו מודעים לנזק הם מחוללים. ואז, באזור גיל חמישים אנו נדרשים להקפיד על תזונה נכונה, כדי שהגוף יוכל לתפקד היטב.

כשסיימתי את הארוחה, עברתי במהירות את הביקורת ואת טרקלין ה"דיוטי פרי" הרועש, ונכנסתי לאולם ההמתנה. התיישבתי במקום שממנו יכולתי לצפות על המטוסים הממריאים והוצאתי את הלפטופ. נזכרתי כיצד לפני חמש־עשרה שנה, בנסיעתי הראשונה לאודסה מטעם חברת "אזולאי הנדסה", ישבתי באותו מקום עם לפטופ על ברכיי, כשלפתע הכרתי בחורה יפהפייה, שנראתה כאילו יצאה ממגזין אופנה. היא הייתה מאופרת בעדינות, איפור שהדגיש את יופייה הסלבי. היה בה שיק בלתי  מתפשר והסטייל האלגנטי של בגדיה תאם את תכשיטיה היקרים.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 97 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 102 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 87 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 89 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il