דף הבית > תהילה ודם 1 - הקיסר חלק א

תהילה ודם 1 - הקיסר חלק א

         
תקציר

טרופים: גבר אלפא, גיבורה נועזת, יחסים אסורים, הבדלי מעמדות, רומן היסטורי

"הם לקחו ממני הכול וכעת לא נשאר לי עוד מה להפסיד."

 

טליה

בגיל תשע עשרה משפחתי נרצחה במלחמה עקובה מדם. אדמתי נכבשה על ידי פולשים שלקחו אותי בשבי. נמכרתי כשפחה לאיש זקן ונאלצתי לטפל בו בעל כורחי, עד שלילה אחד גבר מהמעמד העליון דפק על הדלת ופלש לביתנו בלי רשות, כאילו המקום שייך לו.

הוא היה יהיר וכריזמטי בצורה יוצאת דופן, סמל סטטוס לכל מה ששנאתי בעולם הזה, ומזכרת מהלכת לרצח משפחתי. תיעבתי אותו, תיעבתי את הכוח שהיה לו עליי ובעיקר תיעבתי את החום שהסתחרר בבטני בכל פעם שהביט בי.

 

לוקאס

אף אחד לא העז להרים את מבטו מהרצפה ולהביט בעיניי, והיא? היא כעסה עליי, סירבה לי וגם תקפה אותי, אמיצה כמו לגיון שלם. עצם הקרבה שלי אליה סיכנה אותה, אבל לא התכוונתי לשחרר אותה לעולם, לא מרגע שפתחה את הפה העוקצני שלה.

היא הייתה שינוי פראי ומרענן במקום הקר והנוקשה שבו גדלתי. לא היה לי ספק שאוכל לשלוט בה ולשבור את רוח הלחימה שלה, אבל לא חפצתי בזה. היא תיכנע לי מרצון.

 

הקיסר חלק א מאת סופרת רבי המכר עדן בל הוא רומן היסטורי על תקופה מרתקת ובה מלכים, בני אצולה, שפחות ועבדים. הרומן מגולל את סיפורם של שני אנשים ממעמדות ורקעים שונים המוצאים זה את זה, נלחמים זה בזה ובתשוקה הבוערת ביניהם.

ספרים נוספים מאת הסופרת; טרילוגיית החטאים. הספרים כיכבו בכל רשימות רבי המכר בארץ וזכו להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרולוג
בכל לילה, כשעצמתי את עיניי לבדי על המזרן הקר, ראיתי את ירושלים ונמלאתי כיסופים וגעגועים שהנפש לא יכלה להכיל. ראיתי את הילת העיר הקדושה נוצצת תחת כוכבי השמיים, ראיתי את בית ילדותי הפשוט והצנוע מואר בחום ובאהבה, את הוריי ואחיי האהובים סועדים וצוחקים מבדיחות מטופשות סביב שולחן השבת.

לעולם לא אראה אותם שוב.

ככל שניסיתי להיאחז בעברי, כך שקעתי לתוך הלהבות, הצרחות והדם ביום הנורא ההוא, כשהרומאים כבשו והחריבו את העיר.

ליבי מת בירושלים, אבל גופי...

גופי נמצא ברומא הארורה, לב ליבה של האימפריה האכזרית והעוצמתית ביותר בעולם כולו.

למרות הכאב לא בכיתי. דמעות היו סימן לחולשה במקום הזר והמנוכר הזה שבו המעמד החברתי, הרכוש וההון היו הכול.

לי לא היה הכול, לי היה כלום ושום דבר. נשארתי לבד ורק בנס הצלחתי להינצל. היה לי כל כך הרבה מזל.

אני, טליה בת אלינור ואבישי, אישה בת עשרים, שרדתי בגבורה בזוועות שלא יתוארו. הבעיה הייתה שלא פחדתי מדבר, לא מהרומאים וגם לא מהמוות. הם לקחו ממני הכול וכעת לא נשאר לי עוד מה להפסיד.

פרק 1
טליה
קולות השוק הצבעוני והתוסס במרכז הקפיטול העירו את העיר מנמנומה בשעת הבוקר המוקדמת. רוכלים צעקו מעל דוכניהם והזמינו את ההמון לרכוש את מבחר הסחורות הטריות והמפתות שלהם, את כלי הבית היפהפיים ואת בדי הטקסטיל היוקרתיים, שיכולתי רק לחלום באלף חלומות הלילה להניח עליהם את ידיי. אפילו לגעת בהם לא ירשו לי המתנשאים הרברבניים האלה.

אחזתי בידו של מרקו הזקן והעייף והובלתי אותו לשוק הדגים, ושאלוהים יסלח לי, זה היה המקום השנוא עליי בעיר הזאת. כשדג צלוי מונח על צלחתי אני מודה לאלוהים עשר פעמים עמוק בליבי, אבל כשהם קיפצו להם בתוך מי מלח קרים והדיפו ריח שאלוהים ישמור, זה כבר סיפור אחר. התחשק לי להקיא.

מרקו היה האדון שלי, אחרי שקנה אותי מהלגיון הרומי כשפחה בימיי הראשונים ברומא, והוא היה אדון אדיב עם לב מזהב. מעמדו בחברה היה נמוך למדי. אדם פשוט, אבל אזרח האימפריה, וכאזרח היו לו זכויות פה ושם, מה שאי אפשר לומר על השפחה היהודייה הגולה שהייתי.

מופקרת בעליל, כמו שאימא שלי הייתה אומרת על השכנה שלנו, רק בהקשר קצת אחר.

בעוד אדונים אחרים התעללו בשפחותיהם, אנסו ועשו ככל העולה על רוחם, מרקו נהג בי בנועם כאילו הייתי בתו. לא נפלתי לרגליו מרוב שמחה כי שנאתי את המקום הזה ולא בחרתי להיות פה, אבל הייתי מודעת למזל שהיה לי ואשקר אם אומר שהוא לא נכנס לי קצת ללב בשנה האחרונה.

לזקן לבן השיער והמקומט לא היו ילדים. הוא איבד את אשתו כשחלתה במחלה חשוכת מרפא ולאחר מכן סירב להינשא מחדש. ככל שהתבגר החל להתקשות להסתדר בעצמו והיה עליו לבזבז את מיטב הונו על שפחה צעירה; והנה אני גררתי אותו ברחבי רומא ושקלתי מאיזו תעלה לפצוח בריצה ולקפוץ למים במנוסה.

כשנעמדנו מעל דוכן הדגים הקבוע וסבא מרקו החל להתכופף ולכווץ את גבותיו על הסחורה כאילו מדובר בעניינים ברומו של עולם, אני שילבתי את ידיי ופלטתי אנחה שכולה 'הלוואי שהייתי במיטה שלי עכשיו'.

״תן לי לוקוס,״ מרקו הצביע בידו המוכתמת מכתמי שמש על הדג האפרפר והמכוער.

לפחות הוא כשר, טליה, תפסיקי להתלונן, חשבתי לעצמי.

״שני דנארי,״ הרוכל הצעיר ממני הכריז, והביט במרקו כפי שמביטים בחרק שמטפס על קיר.

אדוני האדים באומללות. ידעתי שאין לו מטבעות כסף, בקושי היו לו כמה מטבעות קוואדרן מנחושת אדומה.

״המחירים עלו. למה יקר כל כך?״ מלמל.

״יש לך בעיה, תקנה גזר ותדחף אותו ל –״

״ווהו, תירגע ותדבר בכבוד. מרקו בן שישים, הוא לא בגיל שלך!״ דפקתי בכוח על דוכן הדגים שלו.

״מי את בכלל שתפתחי את הפה שלך, שפחה מטומטמת. אני אנעל את השפתיים המתוקות האלה בקרסי דיג,״ נהם עליי מעל הדוכן.

״בוא נראה אותך מנסה.״ התגריתי בו ובמזל שלי בלי טיפת פחד.

הרוכל התכוון לזנק מעל הדוכן, אבל מרקו התייצב ביני ובינו.

״אני אעניש אותה בעצמי, עזוב אותה,״ שיקר בעייפות. לא היה סיכוי שיעניש אותי.

אם לא היה לי נוח אצלו, כבר מזמן הייתי לוקחת את הרגליים ובורחת, גם אם זה אומר להיתפס ולהיצלב בכיכר העיר.

״שלוט בעבדים שלך ותסתלק מהדוכן שלי,״ צעק והפך לאדום מרוב כעס, עיניו סירבו לרדת מעליי.

חייכתי אליו חיוך מקסים וארסי כמו של קוברה. אבא לימד אותי להשתמש בחרב וכרגע כל מה שרציתי זה לנעוץ אחת בתוך הלשון שלו.

״בוא, מרקי מרק. הוא לא שווה את זה,״ אמרתי ומשכתי אותו הלאה. ״שרדת עד גיל שישים, חבל למות בשוק המסריח הזה. אין לי כוח לקבור אותך,״ התלוצצתי.

הוא נאנח מלוא החזה ונד בראשו. ״את חמת מזג מדי, טליה. יום אחד האופי שלך יביא למותך.״ טפח על שכמי.

״אין לנו כסף לאוכל, מרקי. זה יהרוג אותי קודם, וגם אותך,״ עדכנתי אותו. כדאי שידע.

הוא גירד את פדחתו המיוזעת שהחזירה את אור השמש של חודש מאי.

״נקנה כמה ירקות. תכיני לנו מרק היום,״ אמר בהשלמה עם מר גורלו, אבל אז עלה בראשי רעיון מבריק.

״אני יודעת מה לעשות,״ אמרתי בהתלהבות. ״אני אעסיק את כולם ובינתיים תוכל להעלים לשק איזה דגיגון,״ קבעתי בערמומיות ושחררתי את ידו לפני שיסרב.

התייצבתי ליד הנגנים שבאו להרוויח קצת כסף ברחוב מהמוזיקה שלהם ומרקו תפס את הראש שלו, נראה על סף עילפון, אך לפני שהספיק לומר משהו פצחתי בריקוד, הסתחררתי וצחקתי בשמלתי האפורה הפשוטה, יחפה ופזורת שיער. כל עיני הגברים ברחוב הופנו אליי, כולל אלה של חיילי הלגיון הבריונים. הם נשענו על העמודים שנשאו את קורת הגג המצילה על הדרך הראשית, שילבו את ידיהם ולהפתעתי פשוט צפו בי. סערה געשה בדמי תחת מבטיהם. אהבתי את הסיכון. מרקו הופתע ונדהם לא פחות ממני. הוא צפה ברוכל העצבני מדוכן הדגים לוטש בי עיניים, שלח את ידו אל הלוקוס שבקצה הקרוב אליו והחליק אותו לתוך השק.

מיצי מרה עלו לגרוני פתאום. קיוויתי שיסתלק במהירות כי העונש על גניבה היה מוות. אם הרוכל ישים לב, החיילים יקרעו את מרקו לגזרים ואז ייקחו אותו להישפט בפני הקיסר. אפשרתי לו להתרחק בצליעה ובינתיים ראש הלגיון, גבר שזוף, גבוה ובנוי היטב ניגש אליי והוציא את הקש שהיה בפיו. צילו נפל עליי והסתיר את השמש, אבל המשכתי לרקוד בלי כל פחד.

״למי את שייכת, ילדה?״ תבע לדעת והוריד את עיניו לאורך גופי, בחן את כולי לאיטו. העמדתי פנים שלא שמעתי מה אמר והמשכתי להסתחרר בחינניות. רוץ, מרקי, רוץ זריז. הגבר פנה אל אחד הנגנים ובעט בו באכזריות, תפס את הנֵבֶל וריסק אותו על הרצפה. דממה נפלה על השוק כולו. הפסקתי לרקוד בבת אחת. ״שאלתי אותך שאלה,״ אמר בקול עמוק ומאיים, צעד אליי והביט בי מלמעלה, עיני הדבש הירקרקות שלו הביטו בי בכפור מקפיא דם.

״מרקו לוציו,״ השבתי בלי פחד וזקפתי את ראשי בגאווה. אני לא פוחדת ממך, זרע עמלק. זרע עמלק שנראה די טוב, לעזאזל.

הוא הרים את שתי גבותיו, מופתע מהגישה שלי.

״ואיפה האדון שלך, מרקו?״ תחקר.

״שם,״ אמרתי בפשטות כאילו הוא הטיפש שלא מבין והצבעתי על מרקו שבדיוק יצא מהשוק.

מבטו של ראש הלגיון טיפס על גבי היד שלי באיטיות והגיע משם ישירות למרקו. הוא ליקק את שפתיו ורכן אליי, לא השאיר לי הרבה חלל לאוויר, אבל עדיין המשכתי להביט ישירות בעיניו בלי פחד.

״אז תסבירי לי, ילדה. למה את עדיין כאן, מופיעה באמצע הרחוב?״

חייכתי מלוא שיניי חיוך שובבי וסוחף, כזה שגרם לו למצמץ בבלבול.

״אתה צודק, אני חייבת להסתלק. יום מקסים, אדוני.״ הצדעתי בכבוד, אפילו שהייתי כולי צינית, ופשוט הסתלקתי בריצה אחרי מרקו.

אף אחד לא רדף אחריי, אבל רגעים אחר כך שמעתי את הרוכל צועק: ״גנב! גנב! איפה הלוקוס שלי?״

החשתי את צעדיי כמו נמרה קטנה והחנקתי קולות צחוק. מגיע לך, נבלה.

מאוחר יותר באותו לילה, אחרי ארוחת ערב דשנה וטובה שכללה דג עסיסי במיוחד, ואחרי שמרקו המסכן שקע בשינה עמוקה, נחר עד השמיים, הרעיד וטלטל את קירות הבית, החלפתי את שמלתי לכותונת לילה דקה ועלובה שלא כיבסתי כבר שבוע, היחידה שברשותי. התיישבתי על כיסא עץ רעוע מול המראה לאור לפיד וסירקתי את שערי החלק והעבה.

אם היה לי כסף הייתי הולכת למספרה, והיו הרבה מאוד מספרות כאן ברומא. שערי היה ארוך מדי, הגיע עד הישבן וזה התיש אותי, אבל אם אגזור אותו בעצמי זה יֵצא עקום. אומנם ידעתי להשתמש בסכין ובחרב, אבל לא היו לי יותר מדי כישורים נשיים מופלאים פרט לריקוד, ואני מדברת על כאלה שהרומאים מעריכים ומעריצים באישה – 'תהיי יפה ותשתקי'. תודה לאל שלא ניחנתי בכישורים שהם אוהבים כי כמה שיותר רחוק מהמטומטמים האלה, כך עדיף לי.

שטפתי את פניי במעט מים מהקערה ובחנתי את בבואתי במראת הברונזה העגולה, שהייתה שייכת לאשתו המנוחה של מרקו. הפריט היחידי בבית שהיה שווה משהו.

עיניי חומות כהות וגדולות, מוקפות ריסים עבים, ארוכים ומעוגלים. פניי היו אמורות להיות בהירות כמעט כמו חרסינה, גם אם קשה מאוד לראות באור הזה, ובלי שטיפת פנים טובה שתסלק את האבק. שפתיי אדומות ודי מלאות ועצמות לחיי אינן בולטות במיוחד. המראה שלי הכי פשוט והכי עממי בעולם. מזלי היחידי הוא שאת האף שלי ירשתי מאימא ולא אבא, כי לאבא היה את הסוג הנשרי העקום ואימא התברכה בכפתור חמוד. גופי לא היה מעניין או אטרקטיבי במיוחד; לא הייתי מלאה כמו שהרומאים אהבו, למעשה הייתי די רזה מטבעי, וקיוויתי שהחיסרון הזה ירחיק אותם ממני.

עליתי למיטתי הישנה והמתפרקת, שעבר זמנה לפני עשרים שנה או יותר. העץ היה דהוי ומקולף והמזרן הממולא קש נוקשה כמו אבני צור, אבל לפחות הייתה לי מיטה לשכב בה.

״שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד,״ לחשתי לעצמי כמדי לילה.

רק כאן, במיטה, בחדרי חדרים, היה מותר לי להיות מי שאני – יהודייה. לא הייתי אדוקה בקרבתי לדת כמו אחרים, מעולם לא הייתי, ולמרות זאת נלחמתי לשמור על הזהות שלי כאן, במרחק אוקיינוס מהבית. עשיתי את זה למען המשפחה האהובה שלי, זה כל מה שנשאר לי מהם. רק תפילות.

ברגע שעצמתי את עיניי דפיקות רמות על גבול האלימוֹת נשמעו על דלתות הבית. מי, לעזאזל, דופק על הדלת בחצות? לא היו למרקו בני משפחה ולא היו לנו יחסים טובים במיוחד עם השכנים.

נקישות רמות יותר נשמעו, הפעם כאלה שהבטיחו שמי שעומד מאחורי הדלת מסוגל פיזית לפרק אותה מהמקום. זרקתי את שמיכת הצמר המעופשת ומיהרתי לדלת לפני שבאמת יפילו אותה. מה אם הבינו שאנחנו גנבנו את הדג המטופש? מה אם באו לדרוש משפט? ירצחו את שנינו.

״תפתחו את הדלת הארורה אם אתם רוצים לשמור אותה מחוברת לצירים.״ קול גברי עמוק וכוחני פקד, הכי כוחני ששמעתי בחיי.

ניסיתי להרגיע את חושיי הגועשים. אם באו לדרוש דין על הדג, אומר שגנבתי אותו בעצמי וזהו. לא פחדתי על חיי, אלא רק על מרקו הזקן. הוא לא יעמוד בהתעללויות של החיילים. לעזאזל, לא הייתי צריכה לשדל אותו לגנוב.

נאלצתי לפתוח את הדלת בלית ברירה. עוד רגע היה מנפץ אותה. הצצתי מבעד לפתח הצר ופערתי את עיניי כל כך שנשימתי נעקרה מריאותיי.

הגבר המאיים ביותר שראיתי בחיי ניצב מולי, גדול כל כך עד שיכול היה להתחרות באריות בזירת הגלדיאטורים, ולא הייתי רוצה להיות האריה. ואם זה לא הספיק, הוא היה אציל. אציל מהמעמד הרם ביותר, כזה שלבש בגדים בצבע ארגמן כמעט מלא. רק לקיסר ולמקורביו הותר ללבוש ארגמן.

אני אישה מתה, חשבתי לעצמי. שיהיה.

הגבר נעץ בי את עיניו השחורות כשמי הלילה, שערו נפל קלות על מצחו, שחור ככנף עורב. הוא בחן את דמותי המציצה עליו מבעד לחריץ וגרם לי להתנשם.

״תפתחי לי את הדלת, אישה? או שנחכה יחד לזריחה?״ שאל והניח את ידו המפלצתית על מסגרת הדלת.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי49 ₪ 29 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של הוצאת יהלומים
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
דיגיטלי 54 ₪
מודפס 104 ₪
דיגיטלי66 ₪ 57 ₪
מודפס196 ₪ 110 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי165 ₪ 145 ₪
מודפס490 ₪ 222 ₪
עוד ספרים של עדן בל
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il