דף הבית > הקיסר חלק ב
הקיסר חלק ב
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 312
ניתן לרכישה גם במארז מארז דואט הקיסר מארז דואט הקיסר

הקיסר חלק ב

         
משתתף במבצע יום הבריאות העולמי - מודפס
תקציר

טרופים: גבר אלפא, גיבורה נועזת, יחסים אסורים, הבדלי מעמדות, רומן היסטורי

"הם לקחו ממני הכול וכעת לא נשאר לי עוד מה להפסיד."

 

טליה

בגיל תשע עשרה משפחתי נרצחה במלחמה עקובה מדם. אדמתי נכבשה על ידי פולשים שלקחו אותי בשבי. נמכרתי כשפחה לאיש זקן ונאלצתי לטפל בו בעל כורחי, עד שלילה אחד גבר מהמעמד העליון דפק על הדלת ופלש לביתנו בלי רשות, כאילו המקום שייך לו.

הוא היה יהיר וכריזמטי בצורה יוצאת דופן, סמל סטטוס לכל מה ששנאתי בעולם הזה, ומזכרת מהלכת לרצח משפחתי. תיעבתי אותו, תיעבתי את הכוח שהיה לו עליי ובעיקר תיעבתי את החום שהסתחרר בבטני בכל פעם שהביט בי.

 

לוקאס

אף אחד לא העז להרים את מבטו מהרצפה ולהביט בעיניי, והיא? היא כעסה עליי, סירבה לי וגם תקפה אותי, אמיצה כמו לגיון שלם. עצם הקרבה שלי אליה סיכנה אותה, אבל לא התכוונתי לשחרר אותה לעולם, לא מרגע שפתחה את הפה העוקצני שלה.

היא הייתה שינוי פראי ומרענן במקום הקר והנוקשה שבו גדלתי. לא היה לי ספק שאוכל לשלוט בה ולשבור את רוח הלחימה שלה, אבל לא חפצתי בזה. היא תיכנע לי מרצון.

 

הקיסר חלק ב מאת סופרת רבי המכר עדן בל הוא רומן היסטורי על תקופה מרתקת ובה מלכים, בני אצולה, שפחות ועבדים. הרומן מגולל את סיפורם של שני אנשים ממעמדות ורקעים שונים המוצאים זה את זה, נלחמים זה בזה ובתשוקה הבוערת ביניהם.

ספרים נוספים מאת הסופרת; טרילוגיית החטאים. הספרים כיכבו בכל רשימות רבי המכר בארץ וזכו להצלחה רבה.

פרק ראשון

פרק 1
לוקאס
היא פסעה לאחור, פערה בינינו תהום בלתי עבירה והביטה בי בהתרסה ובטינה. הייתי האויב הכי גדול שלה. אגרופיה נקפצו בחוזקה. היא התכוונה להילחם בי עד מוות בעקבות הווידוי.

העויינות שלה הכאיבה לי.

הבטתי בפניה המרהיבות רגע ארוך, הורדתי את הראש והנהנתי לעצמי. "עכשיו הכול ברור. את יהודייה," אמרתי בשקט.

"כן, יהודייה גאה." זקפה את ראשה.

היא הייתה האישה הכי יפה שראיתי בחיי, למרות העוינות והאש שצבעו את הבעתה.

"זה לא מפתיע אותי."

עיניה התרחבו. "ידעת מי אני?" הזדעזעה.

"אני יודע מי את לא. את לא טאליה. מה השם האמיתי שלך?" פסעתי לעברה, עשבים יבשים נרמסו תחת מגפיי בקול התפצחות. ראיתי אותה באור אחר לגמרי כעת. הדת שלה שינתה את כל התמונה ופתאום היא הייתה הרבה יותר אסורה.

"אל תטרח להעמיד פנים שאתה לא יודע. ברור לי שכבר קראת את המגילה עם המידע עליי."

"לא, לא קראתי מילה," השבתי בשלווה. "סיפרת לי שהמשפחה שלך נרצחה לפני קצת יותר משנה. כמה קרבות לדעתך התרחשו באותו זמן במזרח התיכון? אלף? לא, טולי." העמדתי אותה על תמימותה. "רק שניים, בסוריה ובירושלים." היא החווירה ופסעה לאחור, לראשונה הבחנתי בשביב של פחד מפניי. המשכתי להתקדם לעברה. "מה השם האמיתי שלך?" דרשתי לדעת. לא יכולתי לחכות לשמוע אותו.

"אל תתקרב!" גופה נדרך כולו.

"אם תאמרי לי מה שמך, לא אתקרב," נעצרתי והרמתי את ידיי לאות פיוס. היא בחנה את זרועותיי, עיניה טיילו על הוורידים הבולטים.

"טליה. קוראים לי טליה."

עצמתי את עיניי. "טליה," טעמתי את שמה הזר על לשוני. "שם יפהפה. בדיוק כמוך," פקחתי את עיניי והבטתי ישירות בעיניה ההמומות ומוכות התשוקה. "יש לו משמעות?"

"אתה לא שפוי. מה לא בסדר איתך? הרגע סיפרתי לך שאני בוגדת."

"תעני על השאלה שלי, טולי."

"אל תקרא לי ככה. אני ואתה אויבים!"

"אבל את אוהבת שאני קורא לך ככה."

היא התנשמה ונדה בראשה. "לא, אני לא."

"אז למה החזה שלך מתרומם בכבדות בכל פעם, כאילו את משתוקקת לשמוע אותי אומר 'טולי' שוב?"

"אתה," היא בלעה את רוקה, "אתה הוזה, הוד מעלתך."

"אם את חזיון תעתועים, אני רק רוצה להמשיך להזות." הושטתי לה את ידי.

"לא." היא דחפה את ידי ברעד ופסעה לאחור.

"עצרי!" ציוויתי. היא קפאה על מקומה. "אני רק רוצה לדעת מה משמעות השם שלך, אם יש לו משמעות בכלל."

"מובן שיש לו, רומאי חסר לב שכמוך. המילה טל משמעה גשם והסיומת מייצגת את האלוהים שלנו." היא זקפה את סנטרה.

"אז אַת הגשם שבא מאלוהים."

פניה האדימו. היא הסבה אותן בזעף. "האדמה יבשה מאוד ביהודה. לאימא שלי היה חלום על שפע של גשם, אז היא התפללה שבואי לעולם יביא טל ומטר שישקה את השדות ויעניק לעמי שפע."

"והתפילה שלה נענתה?"

דמעות הבריקו בעיניה. "כן, היא סיפרה לי ששלושה ימים אחר כך החל לרדת גשם ולא הפסיק שבוע."

"אני מצטער. איבדת אותה בגיל צעיר כל כך."

היא הרימה את פניה בתדהמה ואז הקשיחה את הבעתה.

"עכשיו, כשאתה יודע מי אני באמת, מה אתה מתכוון לעשות בי?" דרשה באומץ לב מעורר הערצה ואִגרפה את ידיה. "תהרוג אותי בגלל הזהות שלי, כמו שהצבא שלך עשה למשפחה שלי? או שתשרוף אותי כמו ששרפתם את ירושלים?" חשקה את שיניה.

התקרבתי אליה. "שוב את מציעה לי עונשים טיפשיים? את באמת חושבת שאני מסוגל לשרוף אותך? לא אכפת לי באיזה אלוהים את מאמינה. איך את יכולה לחשוב שאני מסוגל להרוג אותך בגלל דת אחרי כל מה שהיה בינינו?"

"כי אתה חייב להרוג אותי, אל תנסה להשלות אותי." היא התרחקה ממני והביטה לאחור. ניצלתי את הרגע והתנפלתי עליה, משכתי אותה מזרועה והצמדתי את גופה האסור לגופי. "עזוב אותי!"

"אני לא מתכוון להרוג אותך."

"שקרן, אתה מחויב לכתר. יש רק חוק אחד למורדים ולבוגדים באימפריה הארורה שלך – עונש מוות!" היא נאבקה בי.

"לא אכפת לי מהחוק." ניערתי אותה. "אכפת לי ממך."

היא קפאה והביטה בי בזעזוע. "אבל אם לא תהרוג אותי, תבגוד באימפריה. אם לא תהרוג אותי, הסמכות שלך תתערער." הדמעות שהחזיקה זלגו מעיניה. "פשוט תהרוג אותי, תהרוג אותי ותגמור אותי כבר."

היא שברה את הלב שלי.

"לא, טולי שלי, אני לא יכול להרוג אותך, את לא מבינה?" חיבקתי אותה בחוזקה. "אני לא מסוגל לפגוע בך גם כשאני צריך, גם כשאני חייב." שפתיי ריחפו על שפתיה, נמשכו אליה בכל הכוח העצור בטבע.

"אתה זה שלא מבין," לחשה על פי. "אני כבר לא עומדת בפניך. אני לא עומדת במה שאתה גורם לי להרגיש, מה שאסור לי להרגיש. אני ואתה לעולם לא נוכל להיות יחד. לא אוכל לבגוד בערכים שלי, בעם שלי, אז למה," גופה היטלטל בבכי. "למה אתה מקשה עליי לשנוא אותך?"

נישקתי את לחייה וליטפתי את מותניה. היא נאנחה ונרעדה. "לא אכפת לי איזה אלוהים ברא אותי. הלב שלי רוצה לפעום בשבילך. תני לו לפעום בשבילך."

נשימתה נעקרה ועיניה נעצמו. "אני לא יכולה."

"את רוצה?"

"זה לא משנה." היא הצטמררה וניסתה להתנער ממני, אבל החזקתי במותניה וסחטתי ממנה גניחה עמוקה.

"לא תצליחי להרחיק אותי ממך." שמעתי את הסיור מתקרב והנפתי אותה בזרועותיי.

"לוקה," קראה בעוררות, מזועזעת מעצמה. "מה אתה עושה? תוריד אותי! אתה חייב לשנוא אותי, מה לא בסדר איתך? רצחתי את האנשים שלך, רצחת את האנשים שלי. אנחנו אויבים מושבעים."

שאפתי את ריחה בהזדקקות. "אויבים לא מרגישים כמו שאני מרגיש כלפייך. מספיק, טולי שלי. את מכאיבה לעצמך." נישקתי אותה לאורך צווארה, כל נשיקה פעמה במפשעתי, גופה הגיב ברעידות ושפתיה בגניחות. התקדמתי לתוך הארמון.

"היד שלך מדממת. שרטתי אותך," מלמלה.

"אני בסדר." חציתי את ההיכל המרכזי בכניסה.

"אתה לא, לוקה, עצור, עצור. למה אתה כל כך..."

הורדתי את עיניי לעיניה, למדתי כל תו משגע של יופייה. "כל כך מה?" לחשתי והידקתי את אחיזתי על גופה החם.

שפתיה היפות התהדקו ועיניה הגדולות והרטובות ננעצו בי. "צריך לעצור את הדימום."

"הוא ייעצר לבד."

אבי ואחי צעדו מולנו בדרכם החוצה. הם הביטו בנו בתדהמה, בהו עם האצילים והמשרתים שליוו אותם ביורש העצר נושא משרתת בזרועותיו.

"מה, בשם האלים, אתה עושה?" אבי דרש בזעף ונעמד בדרכי.

הבטתי בעיניו. "אל תחשוב שלא אגלה מי הרעיל את טליה." השתמשתי בהגייה המקורית של שמה.

הדם אזל מפניו. "מה? הרעילו את המשרתת שלך?" שאל מופתע. אולי מופתע לכאורה.

"אני אגלה מי עשה את זה, וכשאגלה, הוא ישלם בדמו. תכנס את כל הארמון בהיכל הגדול עכשיו ותודיע שאני מכריז על איסור כניסה ויציאה מרגע זה ועד להודעה חדשה," ציוויתי. כל הנוכחים הביטו בי בהלם. הבטתי בעיניהם. "מי שינסה לצאת בלי רשות יוצא להורג. אף אחד לא ינשום עד שאדע מי ניסה להתנקש בחייה של טליה. זה לא ניסיון רצח, זה מרד נגד הסמכות שלי. אני ארמוס את מי שעשה את זה."

אבי הרים את ידיו בפיוס. "לוקה, למה אתה מגיב בחומרה כזאת? היא רק משרתת, תוכל להביא לעצמך אחת אחרת. בבקשה, תנסה להירגע."

לא הרגתי אותו רק מפני שהוא אבי. כל אחד אחר היה מת.

"אתה כנראה לא מבין. לא מתאים לך, אבא, אבל תן לי לסכם לך בקצרה. טליה שייכת לי ומי שמתעסק עם מה שייך לי, מתעסק איתי. אם מי שעשה את זה לא יבוא ויתוודה בפניי עד מחר בערב, כולל הוכחות שהוא באמת האשם ולא קורבן של מישהו אחר, אטיל עונשים שלא נראו כמותם בעבר על כל יושבי הארמון." קולי הדהד באולם וזעזע את המאזינים. "אני ברור?" הבטתי בעיניו ופניתי גם לאחי.

"ברור כשמש, אני לא יכול לחכות לראות מה העונש שתיתן למי שעשה את זה," דון אמר בהתלהבות, התמוגג מכך שדם עומד להישפך.

לא היה לי ספק שכולם בארמון יחפשו בקדחתנות את האשם הודות לעונשים שהטלתי. מי שעשה את זה יישבר בקרוב ויבוא אליי. הפניתי להם את גבי וטיפסתי במדרגות אל הקומה השנייה. טליה אחזה בזרועותיי בזהירות, כאילו חששה להכאיב לי היכן שפצעה את עורי.

"אתה לא רציני. תטיל עונשים כאלה על כל בני המלוכה ויושבי הארמון בגלל משרתת יהודייה?" היא כמעט נחנקה.

"לא, סטלה מיה. אטיל את כל הסנקציות האלה מפני שאת שלי." המשכתי לקומה השלישית והורדתי אותה על רגליה על גג המבנה. "את שלי." התקרבתי אל שפתיה, רציתי לטרוף אותן, לדעת אותן עד שלא תדע כלום מלבדי, אבל סובבתי אותה מכתפיה כלפי הנוף.

היא נאבקה להסדיר נשימה ובחנה את האופק. "למה הבאת אותי לכאן?" שאלה בבלבול.

אחזתי בפניה וכיוונתי את מבטה לנוף הנשקף למרגלותינו. "תסתכלי טוב." עיניה הגדולות נפערו כשראתה את שער הניצחון העצום המואר באין־ספור לפידים שהחלו לבנות למרגלות הארמון, ממזרח לקירקוס מקסימוס. "מזהה?" לחשתי לאוזנה. נמשכתי אליה יותר מאי פעם, רציתי אותה, רציתי כל דבר קטן בה, גם אם הבנתי כמה תהומות עמדו בינינו באמת.

חזה עלה וירד בסערת רגשות. "זה... שמעתי על השער הזה, אומרים שטיטוס בונה אותו. אף פעם לא ראיתי אותו במו עיניי." קולה נשבר ודמעות זלגו מעיניה. "אומרים שהמנורה של בית המקדש תיחרט עליו," אמרה בכאב.

נישקתי את כתפה. "שמעתי שבית המקדש היה מקום יפהפה."

"כן, הוא היה." הסכימה ועצמה את עיניה.

"השער הזה נבנה על ידי טיטוס כאוֹת לניצחון על היהודים במרד הגדול. הוא החריב את ירושלים ואת בית המקדש ואז רצח, הגלה ומכר לעבדות את התושבים. הוא שירת נאמנה את האימפריה שלי, אבל אני מדמיין את הסכין שלי בתוך הבטן שלו רק כי הוא גרם לך סבל." בטנה התכווצה למגע ידיי. "במשך שנים הקיסרות אפשרה את חופש הפולחן של כל הדתות. זה היה סוד היציבות וההצלחה של האימפריה, אבל המתיחות ביהודה החריפה עד שהפכה למרד עקוב מדם."

"המקום המקודש לנו נצבע באדום. נהרות של דם זרמו בעיר. אין־ספור גופות," שִחזרה בלחישה מצמררת. "אני האחרונה לשושלת שלי," אמרה בכאב וגם בגאווה.

"אולי את לא," לחשתי וליטפתי את הבטן שלה בכמיהה. היא החניקה גניחה, הניחה ידיה על ידיי כאילו רצתה לדחוף אותי ולא נותרו בה עוד כוחות אחרי שחשפה את כל האמת והכלתי אותה. קיבלתי אותה כמו שהיא. "לאיזה שבט את משתייכת?" שאלתי בסקרנות.

היא נשכה את השפה. "למה אתה מתכוון?" בעיניה הלהבות שהאירו את השער, שהמחיש את חורבן הבית שלה.

"שנים עשר שבטים, לא? אני טועה?" הבטתי בצדודית פניה, לא יכולתי לנתק את המבט ממנה.

"אה." סומק התפשט על לחייה. "אמ, יש לי שורשים מעורבים מיהודה וממנשה," מלמלה בקול חנוק. "זה אומר לך משהו?" סובבה את פניה לעברי, שפתיה כמעט נגעו בשלי. ידיי שרפו מהצורך לדעת אותה עד שתגנח מעונג בזרועותיי.

"האמת היא שלא, זה לא אומר לי כלום," הודיתי והיא צחקה. "תלמדי אותי?"

"אתה רוצה ללמוד?" התפלאה.

"למה לא?"

"אני לא יכולה ללמד אותך, אין התחלה ואין סוף לכל הסיפורים האלה." התגוננה, אבל נמלאה חיות, כמו התעוררה מתרדמת עמוקה.

"אני לא בנוי לבזבוז זמן, אז אם תחליטי ללמד אותי, תצטרכי לקצר."

היא צחקה בלבביות. "מצאת לך ממי ללמוד. אני האחרונה שתספר לך על ההיסטוריה. אפילו לעצמי אין לי סבלנות, אז אל תצפה למשהו, קיסר או לא." חיוך מתוק נמתח על שפתיה. נשימתי נעתקה מהיופי שלה.

קברתי את פניי בצווארה והרחתי את עורה. "אני צריך את השמות של האחים שלך, מרשעת. קשה לי להאמין שהחיילים שלי רצחו ילד בן שלוש ושתי נערות. אוציא צו חיפוש, לא אנוח ולא אשקוט עד שאמצא אותם ואחזיר כל אחד מהם לזרועותייך. אני נותן לך את המילה שלי כקיסר הבא של רומא."

דמעות חדשות נקוו בעיניה. היא הסתובבה ככה פתאום, חיבקה אותי בחוזקה וקברה את פניה בתוך החזה שלי. נישקתי על ראשה וליטפתי אותה ברכות שלא ידעתי שאני מסוגל לבטא. ליבי הקפוא הותך בחום מהפגיעות שלה.

"לאחי הקטן קוראים הראל," לחשה בגעגוע עז והרימה את עיניה, הן החזירו את אור הכוכבים.

"הראל," ניסיתי את השם הזר על שפתיי. מעולם לא שמעתי שם כזה וידעתי שמעתה לא אשכח אותו. "ולאחיות שלך?"

"אדווה ואביגיל." היא נאנחה, כאילו רק אזכור שמן הכאיב לה. נדרכתי. "מה?" שאלה במתיחות והביטה בי.

"אני חושב ששמעתי את השם הזה, אביגיל, איפשהו. אולי יש סיכוי שהיא ברומא, אם זו היא."

"לוקה, יש הרבה אביגיל ביהודה. לחצי מבנות ירושלים קראו אביגיל." התאפקה לא לצחוק.

"העיקר שאת מלאת אמונה ותקווה." משכתי אותה אל המיטה מאחורי הפרגוד, התיישבתי והושבתי אותה עליי.

היא נאנחה בכמיהה. לשם שינוי לא ניסתה לברוח, הניחה את ידיה העדינות על פניי ורכנה לעברי באיטיות, רגשות עזים בעיניה.

"מה יקרה אם לא תעניש אותי? זה לא נחשב לבגידה בכתר?" שאלה בדאגה וליטפה את הזיפים שלי.

"אני הכתר, טליה. האימפריה היא אני, ואני האימפריה. יהיו ההשלכות אשר יהיו, נתמודד עם הכול." רכנתי אל פיה, חיפשתי את שפתיה שהותירו אותי ער בלילות.

היא עצמה את עיניה, התרוממה והתיישבה על האגן שלי, כולה מפתה ומסחררת, ליטפה את הבטן שלי וחזה עלה וירד. "לוקה, אני רוצה..." החלה ללחוש, אבל קולה גווע.

הידקתי את אחיזתי בירכיים שלה. "אולי זה יעזור לך לדבר." החלקתי את לשוני על שפתיה היפות, בייחוד על הרווח שהוביל לתוך פיה, המשכתי לאוזנה והעברתי את הלשון על התנוך, שיחקתי איתו בשיניי. היא גנחה וליקקה את שפתיה בתאווה, מתחה את גופה, פטמותיה זקורות מבעד לשמלה ועורה מצומרר, מתענגת עליי ועל הטעם שלי ומעוררת אותי כמו חיית פרא. "עוזר?" ליטפתי את ירכיה לאט וטיפסתי לכיוון האגן שלה.

"אההה, כן, זה בהחלט עוזר," לחשה והניעה את גופה עליי בתנועות גליות. "אני... אני רוצה דברים שאסור לי לרצות," לחשה ולפתה את בגדיי בחוזקה. "רוצה כל כך שאני עומדת להשתגע."

"תגידי לי מה את רוצה, טולי, כדי שאוכל לספק אותך," לחשתי על שפתיה.

התנשמויותיה הפכו לכבדות. "אני רוצה," נשיותה פעמה על האגן שלי, "אני רוצה אותך," ליטפה את לסתי וכתפיי. "אני רוצה אותך הלילה. רק הלילה."

"כל מה שתרצי, עד חצי מלכות אתן לך, מכשפה קטנה." הסתערנו זה על זה בפרץ לוהט ומוכה תשוקה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי32 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 69 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי165 ₪ 125 ₪
מודפס299 ₪ 199 ₪
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי70 ₪ 56 ₪
מודפס196 ₪ 110 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של עדן בל
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il