הרוח ממצודת הצלבנים

"אין רוחות רפאים! כל ילד בגילנו כבר יודע את זה! אז איך בכל זאת הגענו לוויכוח הזה?

עמדנו חמישה חברים ליד חצר ביתו של אוֹרי. נֹגה הקריאה קטע מהעיתון: 'תיירים שביקרו במבצר הצלבני שבצידון סיפרו שראו רוח רפאים מרחפת מעליהם'.

'נו, אז מה?' שאלתי, 'הרי ברור שאין דבר כזה – רוח רפאים'.

'יש!' התעקש גורן, 'כולם יודעים שגם במצודה שלנו ישנה רוח רפאים!'

'אתה באמת מאמין לסיפורים האלו?' צחק אוֹרי.

'אלו לא סיפורים!' התעקש גורן, 'שמעתי בעצמי כמה אנשים שממש ראו את הרוח במבצר שלנו'."

עמרי, נֹגה, אוֹרי, אסיף וגורן, חמישה ילדים כבני אחת־עשרה, מתגוררים במושב מרגליות הסמוך לגבול לבנון. בקצה המושב ניצבים שרידי המבצר הצלבני המרשים –הוּנין, או שַטוֹ־נֵף. במשך מאות שנים מסתובבות שמועות על אוצר שמוסתר במצודה ועל רוח רפאים שמתגוררת שם.

אבל כולם הרי יודעים שאין רוח רפאים.

...עד הרגע שבו פוגשים הילדים את רוח הרפאים המתגוררת במבצר כבר שמונה מאות שנים.

זוהי רוחו של מַתיֵה, ילד כבן גילם, עוזרו של הרוזן, האביר הצלבני שפיקד על מצודת שַטוֹ־נֵף. שניהם נהרגו בקרב.

עכשיו על הילדים לעזור למַתיֵה למצוא את חרבו של האביר כדי שיוכל להשתחרר מהעולם הזה, ובדרך אולי גם ימצאו את האוצר צלבני המוסתר.

האם יצליחו?

הסופרת עמי (עמליה) גדליה פרסמה עד היום 36 ספרים לילדים ונוער. חמישה מספריה זכו בפרסים יוקרתיים, ובכלל זה פעמיים פרס זאב, עיטור אנדרסן ועוד. עמי בוגרת החוג ללימודי ארץ ישראל, גרה בנווה מונוסון, אם לשני בנים וסבתא לארבעה נכדים.

פרק 1

אין רוחות רפאים! כל ילד בגילנו כבר יודע את זה, אז איך בכל זאת הגענו לוויכוח הזה? באותו הבוקר נשעַנו אוֹרי, גוֹרן ואני על הגדר שמקיפה את חצר הבית של אוֹרי. השתעממנו. החופשה הגדולה הייתה בעיצומה, וכבר מיצינו את כל משחקי המחשב והספורט שהכרנו.

מרחוק נשמעה נביחה צווחנית של כלב, ומקצה הרחוב רץ לעברנו כלב קטן ועצבני בצבע של תפוז. זה היה ראסטי. הוא נראה ממש כמו שמו, חלוד ומג'ונג'ן.

אחריו, כצפוי, דילגה אָסִיף, בעלת הכלב. מעט מאחוריה הלכה נֹגה. נֹגה נופפה בידיה בדף של עיתון וקראה אלינו, "הֵי, חברים, תראו מה כתוב כאן!" נֹגה ואסיף נראו כמו שני הפכים – נֹגה בטייץ קצר ובחולצה לבנה, כשהצמה השחורה שלה מקפצת לה על הגב כאילו יש לה חיים משל עצמה, ואסיף נמוכה ממנה, דקיקה, במכנסיים קצרים, רחבים מדי, והשיער הקצר שלה מזדקר לצדדים כאילו הרגע התעוררה.

“תקשיבו, יש כאן סיפור מרתק!” נֹגה כבר נעמדה לידנו והתחילה להקריא:

"תיירים צרפתים שביקרו במבצר הצלבני שבצידון סיפרו שראו דמות לבנה, שקופה, מרחפת מעליהם במשך כל זמן הביקור –"

"צידון? צידון זה בכלל בלבנון," קטע אותה אוֹרי, שידע כמעט הכול בהמון נושאים, "למה זה צריך לעניין אותנו?"

"חכה, תשמע עד הסוף," דיברה נֹגה במהירות כמו שהיא תמיד עושה כשהיא נרגשת. "כתוב כאן שחלק מהתיירים היו מוכנים להישבע שהדמות שהתעופפה מעליהם היא רוח רפאים! היא נראתה ממש כמו אישה אוורירית שריחפה מלמעלה וליוותה אותם כל זמן הביקור במבצר, עד לגשר שמחבר את האי הקטן ליבשה."

"נו, אז מה?" שאלתי, "הרי ברור שאין דבר כזה – רוח רפאים."

"אלף, אנחנו גרים ממש על גבול לבנון, וצידון לא כל כך רחוקה מכאן –" התחילה נֹגה לענות.

"ובית," קטע אותה גורן, "כי גם אצלנו יש רוח רפאים!"

"את זה לא אמרתי," צחקה נֹגה בתשובה, "אבל תסכימו איתי שהסיפור הזה מעניין, נכון?"

"והוא רק מוכיח שגם במצודה שלנו יש רוח כזו!" גורן לא ויתר.

אוֹרי, נֹגה, אסיף ואני היינו בני אותה הכיתה, וגורן היה מבוגר מאיתנו בשנה, אבל זה לא הפריע לנו להיות חברים. הוא הגיע אלינו מתל אביב לפני כמה שנים וצנח במושב שלנו שבקצה העולם, עם השיער הבהיר שלו שהזדקר למעלה דבוק בג'ל ועם הנמשים הקטנים שניקדו את הפנים שלו.

"אני תמיד אומר לכם שבמצודה שלנו יש רוח רפאים ואתם צוחקים עליי," המשיך גורן בנחישותו, "עובדה, אתמול, כשעברתי עם האוטובוס ליד המבצר שלנו, ראיתי מעליו רוח רפאים. אני בטוח!"

"נו, גורן, באמת, אתה שוב מעלה את השטות הזו?" קראתי כנגדו.

"זו לא שטות, עמרי, כולם יודעים שיש רוח רפאים במצודה שלנו!"

"כולם? מי זה 'כולם'?" צחק אוֹרי. "אתה באמת מאמין לסיפורים האלו?"

"אלו לא סיפורים!" התעקש גורן. "שמעתי בעצמי כמה אנשים שממש ראו את הרוח במבצר שלנו."

"אף אחד לא באמת ראה או שמע את הרוח הזו!" הכרזתי ונעמדתי מול גורן, "אלו סתם אגדות שנועדו להרחיק ילדים מטומטמים כמונו מהחורבות, לא הבנת את זה?"

"אתה לא יודע שום דבר, עמרי!" ענה גורן. עכשיו נעמדנו, גורן ואני, זה מול זה בפנים זעופות כמו שני תרנגולים ששָשים אלי קרב. "אח שלי והחברים שלו היו שם כמעט לילה שלם ושמעו את הרוח," הוא הוסיף, "בסוף היא אפילו הבריחה אותם משם!"

"זו לא הרוח שהבריחה אותם, אלא הבירות שהם שתו," צחקתי מול פניו הכעוסות.

"אתה טמבל! אח שלי לא שותה!" נעלב גורן, והנמשים שעל פניו האדימו.

"תקשיב," פנה אליו אורי וניסה להסביר בסבלנות רבה, "אין אף הוכחה מדעית לכך שיש דבר כזה – רוח רפאים, ובלי הוכחות אלו סתם סיפורים חסרי בסיס." אוֹרי היה היחיד בינינו שיכול לומר משפט כזה בלי להישמע פלצני, כי הוא היה היחיד שקרא ספרי מדע ומאמרים מסובכים כאלו באינטרנט.

"רגע, גם השכנים שלי סיפרו משהו דומה," ציינה אסיף ונעמדה מולנו. עד אותו הרגע היא תרגלה, ממש באמצע הכביש, גלגלונים לפנים ולאחור, כאילו התכוננה לאולימפיאדה. "הם אמרו שהלכו לאורך המבצר ופתאום נפלה עליהם אבן מלמעלה, כאילו מישהו דחף אותה בכוונה. אלף שנים האבן הזו עמדה במקום, איך זה קרה שדווקא כשהם עברו שם היא נפלה?"

"קודם כול, אלה לא אלף שנה, אלא רק תשע מאות שנה," העירה נֹגה, שהתעניינה יותר מכולנו בהיסטוריה של האזור שלנו, "וחוץ מזה היו כאן הרבה רעידות אדמה, אז לא פלא שאבנים נופלות."

"ואני גם קראתי בעיתון," התפרץ גורן, "על טייל אחד שישן במצודה שלנו לילה שלם ובבוקר מצא את התרמיל שלו על גג המצודה. איך לדעתכם התרמיל הגיע לשם אם לא הייתה שם רוח רפאים?"

"בטח מישהו מהמושב התלוצץ, סילק את התרמיל ושם אותו על הגג," לגלג אוֹרי.

"אבא שלי אומר שלא צריך להאמין לכל מה שכתוב בעיתון," אמרתי, "לפעמים הם ממציאים סיפורים מוזרים רק כדי למשוך קוראים."

"אבל במבצר שלנו יש רוח רפאים, בזה אני בטוח!" התעקש גורן ובעט באבן שנחה לרגליו.

מבצר, או אם תרצו – מצודה, הוא מבנה גדול, חזק, מוקף חומות, שהתפקיד שלו היה להגן על האנשים שחיו בתוכו ובסביבה הקרובה ולשלוט על כל האזור. המבצרים נבנו לפני מאות שנים במקומות גבוהים, קרוב לדרך מרכזית, כך שהיה אפשר לראות כשהאויב מתקרב ולהיות מוכנים לקראתו.

כך בדיוק בנויה גם המצודה שלנו!

שמה של המצודה – הוּנין או שַטוֹ־נֵף (שזה בצרפתית "המבצר החדש"), והיא נמצאת על רכס גבוה שמשקיף אל כל הגליל העליון וניצבת סמוך לדרך עתיקה. הצלבנים הקימו אותה לפני בערך תשע מאות שנה, וכמו שכבר הבנתם, שרידיה שוכנים ממש סמוך למושב שלנו, מושב מרגליות.

המושב נמצא במקום הכמעט הכי צפוני בישראל, ממש קרוב לגבול לבנון, על רכס הרי נפתלי שמעל קריית שמונה. המצודה ניצבת על גבעה המתנשאת סמוך לכניסה למושב.

"אוקיי, עמרי, אז אם אתה אומר שאין רוחות רפאים במבצר, בוא נראה אותך יושב שם לילה שלם!" אִתגר אותי גורן.

שתקתי.

מה יכולתי להגיד על זה?

"אני לא יכול להיות שם כל הלילה, איך אסביר את זה להורים שלי?" השבתי.

"הנה, כבר הוא מצא לעצמו תירוץ להתחמק," תקף אותי החבר שלי.

"זה לא תירוץ, זו האמת! איך אני יכול להיעלם מהבית ללילה שלם?"

"תגיד להם שאתה ישן אצלי!"

"ו... אם אימא שלי תשאל את אימא שלך?"

"למה שהיא תשאל? קודם כול עכשיו החופש הגדול ומותר לנו לעשות הכול, חוץ מזה בחופש שעבר ישַנו אחד אצל השני אלף פעם!"

לילה שלם במבצר. זה טירוף!

זה לא שאני פוחד מרוחות רפאים, אבל...

אולי יגיעו לשם שועלים, חזירי בר, אפילו זאבים?

או מחבלים...

אחרי הכול אנחנו גרים מטר מהגבול עם לבנון, והרבה פעמים היו כאן אירועים ביטחוניים. יש ימים סוערים של הפגזות וקולות מלחמה, כמו שיש הרבה ימים של שקט ורגיעה. רק לפני שנה עבר אזרח לבנוני את הגבול ממש ליד המושב. הוא היה יכול להיות מחבל. תסכימו איתי שזה מה־זה מפחיד!           

"בקיצור, אתה סתם פחדן עלוב!" חרץ גורן ממש מול הפנים שלי.

"אז למה אתה לא...?"

"כי..." גורן התלבט מה להגיד, "כי אני כן מאמין שיש שם רוח רפאים ולא מתחשק לי להיפגש איתה באמצע הלילה. אבל אתה אומר שאין, אז –"

"טוב, אני מסכים!" נכנעתי, אבל הרגשתי כאילו מישהו מאיים עליי באקדח ומכריח אותי לעשות משהו שאני מת מפחד לעשות!

"אבל לילה שלם, כן?" גורן לא ויתר.

"לא יהיה לו אומץ להיות שם לילה שלם," צחק אוֹרי.

עכשיו גם הוא נגדי?

"בטח שיהיה לי!"

אוֹרי הוא החבר הכי טוב שלי. אני יודע שיש ילדים בכיתה שאומרים שזה מוזר, כי אוֹרי ואני כל כך שונים זה מזה, כמו, נניח, ההבדל בין דוב גריזלי מאיים לדוב פנדה מתוק.

אתם בטח מבינים מי הגריזלי ומי הפנדה.

קודם כול אנחנו שונים במראה. אני כמעט בן אחת־עשרה אבל גבוה יחסית לגילי, ואוֹרי – נמוך ורזה. אני שחום והשיער שלי חום, ארוך מעט ויורד חלק על המצח, כמעט כאילו גזרו אותו בעזרת סרגל. הדודות שלי, האחיות של אבא, אומרות עליי, "רואים על הפנים שלו שהוא פרא אדם." על הפנים של אוֹרי, לעומת זאת, רואים שהוא ילד טוב. יש לו פנים ילדותיות ושיער קצר, מסודר. בקיצור – חנון.

אורי אומנם חנון, אבל מין חנון מקסים שאף אחד לא לעג לו ולא פגע בו, ואם היו מנסים – היו חוטפים ממני!

ובעיקר, אפילו שהוא התלמיד הכי טוב בכיתה, הוא שקט וצנוע ואף פעם לא משוויץ בידיעות שלו.

זו הסיבה שאני ממש אוהב אותו.

גם גורן היה חבר שלי, אבל הוא למד שנה מעלינו ובעיקר התווכחנו בינינו. כמעט כל נושא היה תירוץ טוב לריב עסיסי.

"הֵי, חברים, אולי זה לא כל כך בטוח שעמרי יישן לילה שלם במבצר," ניסתה נֹגה לעצור את ההתערבות. היא השהתה את המבט שלה עליי.

"שטויות, אם אין שם רוח רפאים אין לו ממה לפחד," לגלג גורן.

"אין ממה לפחד," אמרתי בזלזול, כאילו הבטן שלי לא התהפכה מרוב פחד.

"כבר הלילה?"

"כבר הלילה!"

"סיכמנו!"