השלטון של הרס

* שונאים לאוהבים * נקמה * גבר אלפא * הבדלי מעמדות * גראמפי/סאנשיין.

 

אנה

השליט של 'פרא' קשוח וחסר רחמים. כולם מכנים אותו הרס ואין שם שמתאים לו יותר. יש לו מטרה, הוא יעשה הכול כדי להשיג אותה ולא אכפת לו מי ייפגע בדרך. שלטונו של הרס מבוסס על החורבן האישי שלי. הוא לקח ממני את הדבר היקר לי ביותר והכריח אותי לצפות בזמן שעשה את זה. הוא השטן בהתגלמותו, ועל מה שהוא עשה לעולם לא תהיה לו מחילה.

הרס

בעולם שבו אני חי כל מה שחשוב זו הישרדות, אין מקום לרחמים או לרגש.

אני אף פעם לא יודע מי מתכנן את המפלה שלי, מבחינתי אנה היא האויבת. היא אולי האיום הגדול ביותר שאי פעם ניצבתי מולו, מפני שהיא מתחבאת מאחורי פנים יפהפיות וגומות חן שנועדו לסחרר לי את הראש, אבל מאחורי הגב היא מחזיקה סכין ומוכנה לנעוץ אותה בליבי.

 

השלטון של הרס מאת סופרת רבי המכר לינדה מזרחי הוא סיפור על אהבה שצומחת במציאות בלתי אפשרית, מתוך משבר אי־אמון שנראה שאין כל דרך להתגבר עליו.

זה ספר נוסף בסדרת המגן. אף שזה הספר שיצא שני בסדרה, הסופרת ממליצה לקרוא אותו לפני המלחמה של רוז. ספריה הקודמים, טרילוגיית גולד, נקודת התחלה, בין המילים ולחיות את הרגע, זכו להצלחה מסחררת בקרב קהל הקוראים.

פרולוג

כריס
בן עשר
"שקט," אבא שלי מבקש מכל ילדי 'פרא' בכל הגילים, שיושבים ברחבה הגדולה. רוז, אחותי, לא יושבת איתי ועם אלכס כי נמאס לנו שהיא נגררת אחרינו לכל מקום, אז היא יושבת עם החברות שלה. "היום אני רוצה לספר לכם סיפור אמיתי. אני רוצה לספר לכם על ההיסטוריה של כדור הארץ. כשאני נולדתי המציאות הייתה אחרת. קרני השמש לא היו מסוכנות, ויכולנו להיחשף לשמש."

"אנשים הסתובבו באור היום?" שואלת אחת הבנות.

"כן," עונה אבי.

"אני אפילו לא יכול לדמיין את זה," אומר אלכס.

"גם אני," אני אומר. אלכס הוא חברי הטוב ביותר. אבא שלי אימץ אותו אחרי שההורים שלו נהרגו. אני לא יודע איך הם נהרגו, אבא לא שיתף אותי ואלכס לא מדבר על זה.

"אתחיל קצת במידע מדעי, אבל לא אעייף אתכם בפרטים. מעטפת הגזים שמקיפה את כדור הארץ נקראת אטמוספירה. המילה מורכבת משילוב המילים אטמוס, שפירושו גז, וספאירה, שפירושה כיפת השמיים. האטמוספירה למעשה מגינה על כדור הארץ מקרני השמש המסוכנות."

"ומה קרה למעטפת הזאת, שהגנה על כדור הארץ?"

"שאלה מעולה. האטמוספירה מורכבת בעצם מחמש שכבות. לצערנו, בשנת 2040 האיזון בין השכבות הופר, והן נהרסו בזו אחר זו והתנדפו כלא היו. נשארנו חשופים לקרניה המסוכנות של השמש."

"לפני כמה זמן זה קרה?" שואל אחד הבנים.

"לפני שלושים שנה. אנחנו היום בשנת 2070," עונה אבא.

"ואי אפשר להחזיר את השכבות האלה?"

"לא, לצערנו אי אפשר. בעיר שבה גדלתי, 'המגן', מצאו שיטה מיוחדת שמצליחה לספק תחליף לשכבות שנהרסו בדמות מערכת קירור משוכללת שזורמת בכיפה שמכסה את כל העיר, ובעיר הזאת אפשר להסתובב בחוץ גם בשעות היום."

"אז למה עזבת את 'המגן'?" שואלת אנה.

"לא עזבתי מיוזמתי. גורשתי, ובגלל זה אני לא יכול לחזור."

"מה עשית?"

"הרגתי אדם בלי כוונה," אבא מסביר.

"אם זה היה בלי כוונה, הם לא יכלו לסלוח לך?"

"זה שזה קרה בלי כוונה, לא אומר שלא הייתי צריך להיענש. הרשלנות וחוסר תשומת הלב שלי גרמו למותו של אדם."

"אנחנו יכולים לגור ב'המגן'?" שואלת אנה.

"לצערי, לא," עונה אבא.

"אבל אנחנו לא עשינו כלום לאף אחד, למה אנחנו לא יכולים לגור שם?"

"חמודה, נכון שאתם לא עשיתם כלום, אבל השליט של 'המגן' לא רוצה להכניס אנשים מבחוץ."

"מישהו צריך לדבר איתו ולהגיד לו שגם אנחנו רוצים לחיות שם," היא מתעקשת.

"את צודקת מאוד. אני מקווה שיום אחד הוא ישנה את ההחלטה שלו וגם אתם תזכו להיכנס לשם," אומר אבי. "בואו נחזור לענייננו. פעם, כשהיינו מביטים לשמיים, לא יכולנו לראות את החלל החיצון כמו היום. פעם ראינו את השכבה הראשונה של האטמוספרה. קראנו לה 'שמיים', והיה לה גוון כחול. בשמיים היו מה שקראנו לו 'עננים', הם הורידו גשם, וצבעיהם היו לבן וגוונים של אפור, אבל זה סיפור לזמן אחר."

"זה נשמע ממש יפה," אומרת אחת הבנות.

"את צודקת, זה אכן היה מראה שלא הערכנו מספיק."

"הייתי רוצה לראות את זה," אומר אחד הילדים.

"היום אפשר לראות את זה בתמונות שיש בספרים."

"יש לך תמונות להראות לנו?"

"אשתדל ביציאה הבאה שלי לחפש ולהביא לכם ספרים בנושא," אומר אבי.

"ספרים זה חשוב," אומרת אנה.

"את צודקת, ספרים הם כלי לימודי חשוב מאוד. ספרים הם ידע, וידע זה כוח. המוח הוא שריר וחשוב לאמן אותו, כמו שהחיילים שלנו, שמגינים על 'פרא', מאמנים את השרירים שלהם. טוב, נחזור לנושא. אחרי ששכבות ההגנה התנדפו, העולם הלך ונהרס. ערים ננטשו, בניינים התכלו ונמסו תחת קרני השמש הקופחת, יערות נשרפו עד אפר, מאגרי מים עצומים התייבשו."

"מה הם יערות?"

"יערות הם שטחים עצומים של עצים וצמחים, דומים לאלה שיש לנו בחממות."

"ממש חבל," מעירה אנה.

"את צודקת שוב," אבא אומר, וזה מעצבן אותי. הוא אוהב אותה כי היא כזאת חכמה. חכמה יותר ממני.

אבא ממשיך להסביר. "קרני השמש הרגו כל יצור חי שלא הצליח למצוא לעצמו מחסה מפני השמש, וחלק מאלה שכן הצליחו מתו מחוסר במזון ובמים. בני האדם היו חייבים להתאים את עצמם למציאות החדשה. היום הפך ללילה, והלילה הפך ליום. כיום אנחנו נאלצים להתחבא מתחת לפני האדמה, מנצלים את שעות היום למנוחה ועם שקיעת השמש עלינו לצאת ולחפש מזון ושתייה כדי לשרוד."

פתאום נשמעת אזעקה. זה אומר שאנשים מתקרבים לחומות של המחסה שלנו, 'פרא'.

חיילים רצים במעלה המדרגות למעלה.

"אל תפחדו, אנחנו נשמור עליכם," אומר אבי ורץ לעבר המדרגות אחרי החיילים האחרים.

פרק 1

כריס
אלכס ואני עומדים מחוץ לדלת חדר הכושר.

"כשג'ון זלזל בך בפעם השנייה שבה דרשת את מקומך כשליט 'פרא', ראיתי את הנקמה מבעבעת לך בוורידים והבטחתי שאעזור לך להשתלט על 'פרא'. אתה זוכר?"

"כמובן."

"היום אקיים את ההבטחה שלי."

"תודה, גבר," אני אומר ומושיט לו את ידי באחיזת כוח, "אני מעריך את זה."

"אני באמת חושב שאתה צריך להנהיג אותנו."

"אני רוצה לבקש טובה, למקרה שלא נצליח במהלך הזה."

"אני לא אוהב את הכיוון הזה."

"בכל זאת, תבטיח לי שלא תתעכב כדי להציל אותי. תציל את רוז."

"כריס, חיכינו לרגע הזה הרבה זמן — "

"תבטיח לי," אני קוטע אותו.

"אני מבטיח."

אני טופח על כתפו ואז פותח את הדלת ונכנס. כל החיילים שלי ממתינים לי בחדר הכושר. "הגיע הזמן," אני אומר לכולם. סטפן, אחד מחבריי, ואחד מחיילי הנאמנים ביותר, שומר על הכניסה.

עד לפני שלוש שנים אבא שלי היה השליט של 'פרא'. ג'ון, יד ימינו ואחד המייסדים האחרים, היה זה שנבחר על ידי אבי כממלא מקומו בזמנים שבהם הוא יצא להוביל משלחות אל מחוץ ל'פרא' כדי להביא דברים חיוניים להמשך החיים בעיר המקלט שלנו. במשלחת האחרונה, שאליה יצאנו יחד, ההורים שלי נרצחו לנגד עיניי ועיני אחותי.

שבוע לאחר שאחותי ואני חזרנו ל'פרא', אחרי שהתעשתי מעט ממה שקרה, הלכתי לדבר עם ג'ון והכרזתי שאני רוצה לקחת לידיי את השליטה. הוא זלזל בי ואמר, "אתה עדיין צעיר מכדי להנהיג את הקהילה שלנו. תמתין עוד שנתיים לפחות."

כדי להרגיע אותי, הוא מינה אותי לתפקיד הנחשק של מפקד המשמר. בתקופה שלי כמפקד המשמר התאמנתי עם החיילים ויצרתי איתם חברויות אמת. במהלך שנות שלטונו, ג'ון שלט ב'פרא' בזלזול. הוא לא התעניין בתושבים אלא רק בבני המשפחה שלו ובמייסדים, ולא דאג לדברים בסיסיים.

ג'ון, בניגוד לאבי, לא עמד בראש המשלחות כשאלה יצאו להביא מזון ודברים חיוניים, כפי שאבי נהג לעשות. הוא לא עמד בראש החיילים והוביל את הקרבות, כפי שאבי נהג לעשות. הוא נשאר ב'פרא' ונתן לאחרים להילחם את המלחמות שהוא היה צריך להילחם.

בתקופתו של ג'ון הקצבת המזון ב'פרא' לא חולקה שווה בשווה בין כל התושבים. השולחנות של המייסדים תמיד היו עמוסים באוכל בעוד התושבים נאלצו להסתפק בשאריות. הוא עשה הרבה דברים שלא הסכמתי איתם, אבל האמונה שיגיע היום שבו אני אשלוט ב'פרא' מנעה ממני מלהתקומם נגדו.

לאחר שעברו שנתיים ניגשתי לג'ון שוב וביקשתי שיעביר לי את השליטה ב'פרא', לא רק שהוא לקח ממני את תפקיד מפקד המשמר, הוא גם אמר לי, "אין לך את זה, ילד. לא נועדת להנהיג."

זה מה שדרבן אותי להתחיל לתכנן את המרד. יום ולילה רקמתי את תוכנית ההשתלטות שלי, תכננתי את היום שבו אראה לו שנועדתי להנהיג. במשך שנה אחת עשיתי דברים שהוא לא הצליח לעשות כל ימי חייו. בעזרת אלכס והחברים צברתי צבא של חיילים נאמנים ותומכים שמוכנים ללכת אחריי בכל מצב, ועכשיו הם גם מוכנים לעשות איתי מהפכה שלטונית.

"כן, הגיע הזמן," חוזר אחריי אלכס.

אלכס הוא יד ימיני, חברי הטוב ביותר ואחד הלוחמים הכי חזקים שיש לי. "אנחנו חזקים מספיק. כל יום שאני לא שולט זה עלבון לזכר אבא שלי."

"כן, אתה צריך לשלוט ב'פרא'. לג'ון אין כבוד אלינו, לחיילים ששומרים על 'פרא'," אחד החיילים אומר.

"אני צריך לשכב על מזרן בפינה עלובה בזמן שהוא וכל המייסדים ישנים בחדרים," אומר אחד אחר, וכולם מסכימים.

"כל העיר נרקבת לאט, החזקים שולטים, החלשים מפוחדים. אתמול תפסתי את אחד הגברים גונב ציוד ממשפחה מפוחדת. העפתי אותו, אבל אני בטוח שהוא יחזור כשלא אהיה בסביבה. אי אפשר לחיות ככה."

"נכון! וכולנו צריכים להסתפק בשאריות אוכל, כשהם זוללים לנו מול העיניים!"

"והמחדל הכי גדול זו העובדה שהמייסדים מסתתרים מאחורי החומות בזמן שאנחנו נלחמים ומסכנים את החיים שלנו."

"ביזיון!"

"כשאשלוט ב'פרא' יהיה כבוד לחיילים ששומרים על האזרחים," אני אומר.

"לחיי כריס, שליט 'פרא'!"

"ואני לא אסתתר מאחורי החומות, אוביל בקרבות ואלחם איתכם!"

"לחיי כריס, שליט 'פרא'!"

"ואחוקק חוקים חדשים! אף אחד לא יגנוב מהחלשים, כולם כאן יהיו שווים. אחזיר את 'פרא' לימיה הטובים!"

"לחיי כריס, שליט 'פרא'!"

"מחר אחרי השקיעה נוציא את התוכנית לפועל. אני רוצה שמחר תעלו למעלה למשפט את סוני ואת בני משפחתו. תהרגו את כל מי שיתנגד לכם."

לפני מותו של אבי, בתו של ג'ון ואני היינו חברים, אבל לאחר שחזרתי מהשליחות שבמהלכה הוריי נהרגו, היא לא הסתכלה לכיווני. כבר לא הייתי הבן של השליט ולכן לא הייתי רלוונטי בשבילה. בחורה נצלנית ותחמנית. היא בעצם עשתה לי טובה שבחרה בבנו של סוני, אחד המייסדים, מפני שהיו לו יותר כוח והשפעה ממני.

במהלך השנה האחרונה, אחרי שג'ון הבהיר לי שהוא לא מתכוון להעביר לידיי את השלטון, התחלתי להשמיע תלונות באוזני כל מי שרצה לשמוע וגם באוזני מי שלא על השחיתות של המייסדים, כבר לא יכולתי לסתום את הפה. אלכס ניסה להרגיע אותי ולא הצליח. רק אחרי שג'ון קרא לי לשיחת איום בנוכחות המייסדים האחרים ואיים במפורש שאם לא אפסיק לדבר נגדו הוא ירצח את רוז, אחותי, הפסקתי. ייאמר לזכותו שהוא לא טיפש. כמות השומרים שנכחה בחדר לא הייתה מביישת משלחת חיפוש.

בחיים שלי אני מוכן לשחק אבל לא בחייה של אחותי, אפילו שהיא לוחמת מעולה, אז הפסקתי לחתור תחתיו בגלוי, ותכננתי את ההשתלטות שלי בשקט.

מחר, אחרי השקיעה, הם ימותו, כל הבוגדים הארורים.

"אנחנו איתך."

"לכו ותישנו היטב. ניפגש שוב מחר עם השקיעה," אני חוזר ואומר לחיילים שלי. הם מתפזרים. אני ניגש לאלכס שעומד ליד רוז.

אני רואה איך היא מסתכלת עליו. הוא אימן אותה במשך שלוש השנים האחרונות ואני יודע שהיא התאהבה בו, אבל הוא שומר ממנה על מרחק כי הוא מפחד ממני. אני גם רואה את המבטים שהוא שולח לעברה ויודע שזה רק עניין של זמן עד שהוא ייפול לרגליה. "רוז, מחר לא תשתתפי בקרב."

"בחלומות שלך!"

"זה לא פתוח למשא ומתן, זה סופי."

"כריס, אני לא שואלת אותך." היא עונה לי, החוצפנית הזאת. לכל אחד אחר הייתי חותך את הלשון.

"רוז." אני מכניס אוויר לריאותיי כדי להרגיע את עצביי. אני לא רוצה להתפרץ עליה, זה לא יעזור לי, לריב איתה, "אני לא יכול להילחם וגם לדאוג לך. גם לא אלכס, אני צריך אותו איתי! את תהרסי לנו הכול."

"אבל אני חזקה! אני לא צריכה שתשמרו עליי."

"רוז, נפסיד בגללך אם הלוחם הכי טוב שלי יהיה עסוק בלשמור עלייך במקום להילחם לצידי. זה מה שאת רוצה? רוצה שאני אמות?" אני בכוונה משחק לה על המצפון, אני יודע שאני כל מה שיש לה. אם יקרה לי משהו, היא לא תסלח לעצמה.

"אני יודעת מה אתה מנסה לעשות. לשחק לי ברגשות."

"רוז, זאת האמת. אם אהיה עסוק בלדאוג לך, אהיה חשוף."

"בסדר," היא עונה בשיניים חשוקות.

"לא שמעתי מה אמרת."

"אמרתי בסדר. לא אצא מהפינה שלנו. רק שתדע שזה לא הוגן!" היא מתעצבנת ויוצאת מחדר הכושר בהפגנתיות.

"אלך להרגיע אותה," אומר אלכס.

"לא." אני עוצר אותו. "אני אדבר איתה." היא אחותי, ועד שלא יהיה לו את האומץ להודות באהבתו כלפיה, אני אחראי עליה. "אני מזכיר לך מה יקרה אם הדברים לא יסתדרו כמו שאני רוצה. אם אמות, תבריח מכאן את רוז."

הוא לא עונה, רק מהנהן. אני לוחץ את ידו והולך לפינה שלי ושל רוז. היא שוכבת על המזרן בגבה אליי. "ילדונת." היא לא מסתובבת. "נו, די, תפסיקי עם הפרצופים, אני לא יכול שאת כועסת עליי." היא עדיין לא מסתובבת. "יכול להיות שמחר הדברים לא ילכו כמו שאני רוצה."

היא מסתובבת אליי בחדות. "אל תגיד את זה."

אני מתעלם ממה שהיא אמרה. "אמרתי לאלכס להבריח אותך מכאן אם זה יקרה."

"נראה לך?!" היא צועקת.

"תשתקי," אני מרגיע אותה, "ישמעו אותך."

"לא אכפת לי. תפסיק לדבר שטויות. לא אעזוב אותך כאן לבד."

"רוז, אם התוכנית לא תעבוד, יהרגו אותי. אני לא רוצה שתמותי איתי."

"גם אני לא רוצה הרבה דברים ובכל זאת עושה אותם, נכון? כמו, למשל, לא לעזור לך מחר בקרב, כדי שאלכס ואתה תתרכזו בתוכנית, נכון?"

"נכון."

"אז אל תבקש ממני לעזוב אותך, אני לא מוכנה לזה."

"אלוהים, מתי נעשית כזאת עקשנית?"

"למדתי מהטוב ביותר," היא עונה, החוצפנית הזאת.

"רוז, בחיים לא התחננתי בפני אף אחד, ואני מתחנן בפנייך עכשיו. אם המהפכה לא תקרה לפי התכנון, תברחי עם אלכס."

"כריס, בבקשה, אל תכריח אותי להבטיח לך דבר כזה. אתה כל מה שיש לי בעולם."

"תבטיחי לי," אני מתעקש.

"אני מבטיחה," היא אומרת.

אני מוצא נחמה בכך שאני יודע שהיא תעמוד בהבטחה שלה. "אני אוהב אותך, ילדונת." אני מתכופף אליה ומחבק אותה.

"גם אני אוהבת אותך, מאוד. תבטיח לי שהכול יהיה בסדר."

"הכול יהיה בסדר." אני נשכב על גבי לידה. כבר בשקיעת השמש אקח את המקום שנלקח ממני בזדון.

אני עוצם את עיניי ומנסה לישון קצת.

אני ערני ודרוך. השמש צריכה לשקוע בכל רגע ואדרנלין זורם בעורקיי. כל החיילים בעמדות ואני ממתין לסימן מאלכס, שעלה למעלה כדי לעדכן אותנו מתי השמש שקעה. אני מנצל את הדקות האחרונות והולך לפינה שלנו, מסיט את הפרגוד, רוצה לדבר עם רוז בפעם האחרונה. "היי, ילדונת."

"נו? מתי זה עומד לקרות? אני בלחץ." היא מסתובבת מצד לצד באזור הקטן שלנו.

"עכשיו. אנחנו ממתינים לסימן מאלכס." אני מציץ מעבר לפרגוד כדי לראות אם יש תזוזה חשודה, אבל כולם עדיין רדומים. אף אחד לא חושד בנו.

אני רואה את סטפן, הוא מסמן לי שכל החיילים חמושים וממתינים לסימן ממני.

המחנה שלנו בנוי משלושה מפלסים מתחת לאדמה. בקומה מינוס אחת נמצאות החממות שלנו. קומה מינוס שתיים זו קומת המגורים שבה אנחנו נמצאים עכשיו, ובקומה מינוס שלוש נמצאות בארות המים. בלתי אפשרי למצוא מים על פני השטח בעולם שלנו בגלל חום השמש, אבל אבא שלי גילה שאם חופרים עמוק מספיק, מגיעים למי תהום. יש גם שני פירי אוורור שמאפשרים חדירת אוויר נקי לכל המפלסים. בקומת הקרקע נערכות התכנסויות ופגישות עדכונים. אי אפשר לשהות על פני הקרקע בשעות היום, בגלל עוצמת השמש. גג המבנה עשוי ממשטח ברזל שעליו מונחות אבנים, שתפקידן למנוע מהברזל להתחמם יתר על המידה.

הגג מגן מפני השמש על כל הציוד שנמצא בין החומות, על הבמה, על אזור ההתכנסויות, אבל זה לא אומר שאפשר לשהות פה בשעות היום כי החום בלתי נסבל, והעור נשרף גם אם קרני השמש לא נוגעות בו באופן ישיר.

אנחנו, כמו כל יצור חי, מסתתרים בשעות היום מתחת לפני האדמה, ויוצאים אל קומת הקרקע אחרי שקיעת השמש. אני נולדתי למציאות הזאת. אני נזכר בסיפורים שאבי היה מספר לנו, המקור היחיד שלי למידע על העולם שהיה לפני המשבר האקולוגי.

המחסה מוגן בחומות, הכניסה והיציאה מ'פרא' אפשריות רק בעזרת טיפוס עליהן. אל החומות מהצד הפנימי שלהן מטפסים במדרגות. כדי לרדת מהחומות בצד החיצוני שלהן יש להיעזר בחבלים, או במנשא, המיועד להרמת והורדת ציוד, או לאנשים שלא מסוגלים לטפס בכוחות עצמם.

"רוז, תזכרי מה הבטחת." אני יוצא מהפינה שלנו והולך למקום שממנו אני יכול לראות את אלכס כשהוא ירד במדרגות. אני ממתין עוד כמה שניות עד שאני רואה אותו יורד ומהנהן לעברי.

זה כל מה שאני צריך. אני נותן את הסימן ואנחנו יוצאים לפעולה. אני פוסע לעבר מגורי המייסדים ופותח בבעיטה את דלת חדרו של ג'ון, כמו שחלמתי לעשות שנים. הוא ובני משפחתו מתעוררים בבהלה.

"כריס, מה קורה כאן?" הוא שואל.

"נעשה פה צדק," אני עונה. "תתפסו אותם."

החיילים שלי מוציאים אותו, את אשתו ואת שני ילדיו מהמיטות וגוררים אותם החוצה.

"כריס, השתגעת? מה אתה עושה?" הוא צועק, אבל אני מתעלם ממנו. "חיילים!" ג'ון צורח.

ארבעה חיילים מגיעים לכיוון שלנו עם כלי נשק שלופים. אני שולף את החרב ונלחם בהם, מוריד אותם בזה אחר זה תוך כמה שניות. "תעלו אותם למעלה," אני פוקד על החיילים, ולאחר שהם מתרחקים לעבר המדרגות, אני פוקד על קבוצה אחרת של חיילים, "לכו ותביאו את המשפחה של סוני."

אני והחיילים שלי עומדים בכלי נשק שלופים ושומרים על הרחבה. חלק מהחיילים שומרים שהתושבים יישארו בפינות שלהם כדי שלא יסתובבו לנו בין הרגליים.

נתתי הוראה לרצוח את כל המתנגדים. החיילים שלא יודעים מה מתרחש מתחילים להתעורר ורואים אותנו עומדים חמושים ברחבה.

"כריס, מה קורה כאן?" כמה מהם שואלים.

"אני משתלט על 'פרא'."

"באיזו זכות?" שואל אחד החיילים המבוגרים יותר, אלא שנאמנים לג'ון.

"בזכות שניתנה לי מלידתי!" אני מתקרב אליו באיום. "אבא שלי שלט על 'פרא'. לאחר שנרצח, הזכות הייתה אמורה לעבור אליי. אני לוקח את מה ששלי. מי איתי?"

"כריס לשלטון!" החיילים שמאחוריי שואגים.

"אני רואה ששטפת להם את המוח שלוש שנים — "

הוא לא מספיק לסיים ואני משסף לו את הגרון. "מי עוד חושב כמוהו?"

החיילים שלי חוזרים עם סוני ובני המשפחה שלו. "תעצרו את הטירוף הזה!" צועק סוני. שלושה מהחיילים שלהם שולפים כלי נשק, אז אני נותן פקודה לחיילים שלי לחסל אותם.

"תעלו אותם למעלה," אני נותן פקודה, ופונה לחיילים שעומדים מולי. "תכרעו ברך ותישבעו לי אמונים, או שאגרש אתכם מ'פרא'."

אני משקר, לא אגרש אף אחד, אני רוצה לראות מי לא נאמן לי, וכל אלה שלא יכריזו על נאמנותם ימותו כאן ועכשיו.

"אני רוצה לצאת," אומר חייל אחד. עוד שישה מצטרפים אליו.

אני פתאום מתחיל לפחד על חייה של רוז. אולי ינסו לפגוע בה כשאהיה למעלה? אולי אפילו ירצחו אותה. היא בלי הגנה כאן למטה, חשופה ולבד. בלי קשר, אני לא יודע איך בכלל ביקשתי ממנה לחכות לי למטה, כשאני צריך אותה איתי. היא הכוח שלי, הילדונת הזאת.

"אלכס, קח איתך את סטפן ולכו להביא את רוז עכשיו," אני מבקש.

הוא לא שואל שאלות והולך לכיוון הפינה שלנו, סטפן מאחוריו. בינתיים אני מאריך את ההצגה. "יופי, עוד מישהו?" אני שואל. "פיל, תעלה למעלה עם עוד עשרה חיילים ותאבטח את הבמה."

פיל אוסף עשרה חיילים והם הולכים לעבר המדרגות. אני ניגש לחיילים שנאספו על הרחבה נעצר מול הראשון בשורה. "תכרע ברך ותישבע לי אמונים."

הוא כורע ברך. "אני נשבע לך אמונים."

"קום ותעלה לשמור על החומות. זאת המשמרת הראשונה שלך תחת הפיקוד שלי." הוא קם, ניגש למדרגות ועולה למעלה. "קדימה." אני מצביע על החייל הבא בתור בשורה. "עכשיו אתה."

הוא נשבע לי אמונים ואני שולח אותו למעלה. אלכס, סטפן ורוז מתקרבים ומצטרפים אלינו, ואני נרגע.

"אני שמחה שקיבלת שכל," אומרת רוז. יתר החיילים נשבעים לי אמונים בזה אחר זה ועולים לקומת הקרקע. עתה נותרו רק הבוגדים.

"לתקוף," אני פוקד על חייליי. רוז מייד מסתערת, קופצת על אחד החיילים ודוקרת אותו, ואז מתגלגלת לתנוחת לחימה ונועצת את הסכין בבטנו של לוחם אחר. אלכס נלחם לצידה ושומר עליה. לאחר שכל המתנגדים לי מתים, אני מבקש משני חיילים שיעלו את הגופות למעלה ועולה לקומת הקרקע. הגיע הזמן להמשיך בהצגה. למעלה נמצאים כל החיילים הנאמנים לי. עשרה מהם מקיפים את הבמה שעליה יושבים על ברכיהם ג'ון וסוני ובני משפחותיהם, ידיהם קשורות מאחורי גבם. מאחורי כל אחד מהם עומד אחד מחייליי וממתין לפקודה.

מרבית החיילים שנשבעו לי עכשיו אמונים עומדים על הרחבה, וחלקם עומדים על החומות ושומרים. אני מחווה בראשי לעבר אחד החיילים שעומד ליד הפעמון והוא מצלצל בו שלושה צלצולים. החיילים מפלסים לי דרך לבמה. אני עולה עליה, ואלכס, רוז וסטפן עולים אחריי.

"כריס, מה קורה כאן?" שואל סוני.

"השתגעת?" שואל הבן שלו.

"חיילים, תעצרו אותו!" סוני צועק. החיילים שלי לא זזים.

"שקט," אני אומר, "עכשיו אני מדבר." רוב תושבי 'פרא' כבר עלו לקומת הקרקע ולא נותר מי שיתנגד לי כי כל התושבים והחיילים שהתנגדו או ניסו לעצור אותנו מתו. עכשיו אני שולט כאן, הגיע הזמן להפוך את זה לרשמי. "תושבים יקרים, כמו שאתם יודעים, אבי נרצח לפני שלוש שנים ואני היורש היחיד החוקי. היום, אחרי שלוש שנים, אני עושה צדק ומחזיר עטרה ליושנה. מהיום אני זה שישלוט ב'פרא'."

"אתה לא רציני!" צועק ג'ון.

"אני בהחלט רציני. היום אתה תישבע לי אמונים."

"בחיים לא אשבע לך אמונים."

"קיוויתי שזאת תהיה התשובה שלך," אני אומר בחיוך וניגש אליו. "בפעם הראשונה שפניתי אליך ואמרתי לך שלפי החוק והצדק, השלטון צריך לעבור אליי, אמרת שאני צעיר מדי להנהיג, ושאחכה שנתיים לפחות. חיכיתי בסבלנות, אבל כשהגיע הזמן לא הסכמת להעביר לי את השלטון. אתה זוכר מה אמרת לי אז?"

"אמרתי לך הרבה דברים."

"אמרת לי 'אין לך את זה, ילד. לא נועדת להנהיג'."

"נכון! ואני עדיין חושב ככה!"

"הגדלת לעשות ואיימת על חייה של אחותי כדי להשתיק אותי." אני מגחך. "מה שעשית זה רק לחזק את הנחישות שלי."

"אתה תוביל את 'פרא' לאבדון!"

"את זה אתה עשית, לקחת את המחנה היפה שאבי הקים והפכת אותו לחורבה, אבל אני אחזיר את המקום הזה לימיו היפים ואפתח אותו אפילו יותר. חבל שלא תהיה בין החיים כדי לראות את זה." אני צועד על הבמה. זאת ההצגה שלי, חיכיתי לזה שלוש שנים ואני מתענג על כל רגע. "סוני, תישבע לי אמונים."

"בחיים לא."

"אתם חייבים לעצור את הטירוף הזה!" צועקת אשתו של ג'ון.

"תישבעו לי אמונים ואחוס על החיים שלכם," אני אומר לבני המשפחות.

"לא! שחרר אותנו מייד!" אומר הבן של סוני, זה שחשב שהוא יהיה השליט הבא של 'פרא'.

"תושבים! מעכשיו אני השליט. אני השליט החוקי היחיד. ראיתם שג'ון, סוני ובני משפחותיהם לא מוכנים להישבע לי אמונים, ולכן הם אשמים בבגידה בי. העונש על בגידה הוא..." אני בכוונה מושך את הזמן. "מוות." כולם בהלם. אני מסמן לחייל שעומד מאחורי ג'ון לפנות לי את המקום. אני נעמד מאחוריו ושולף סכין.

"אין לך את מה שצריך כדי להיות השליט!" הוא צועק, "על מי אתה עובד?"

"אתה טועה, אבל לא תחיה כדי לראות את זה." אני מחייך ומשסף את גרונו. אשתו וילדיו צורחים.

"נישבע לך אמונים!" צועקת אשתו.

"מאוחר מדי," אני אומר ונותן לחייל שמאחוריה אישור לשסף לה את הגרון.

"כריס, בבקשה, תרחם עליי, אחרי כל מה שהיה בינינו," אומרת הבת של ג'ון. אני מתקרב אליה וכורע ברך מולה.

"בגדת בי פעם אחת כי חיפשת כוח ואני בטוח שתעשי את זה שוב, לכן אני שם זין על מה שהיה בינינו."

"לא עשיתי את זה מתוך כוונה לבגוד בך. בוא נחזור להיות יחד," היא אומרת.

"הימרת על הגבר הלא נכון." אני נעמד ונותן אישור לחייל שמאחוריה להרוג אותה.

"נישבע לך אמונים, תפסיק את הטירוף הזה!" קורא סוני.

"היה לך את הזמן להישבע לי אמונים וצחקת עליי." אני נותן את הפקודה לחייל שמאחוריו לשסף לו את הגרון, וכך גם ליתר בני המשפחה שלו. לאחר שכולם מתים, אני מסתובב לקהל. "יש כאן עוד מישהו שמתנגד לשלטון שלי? זה הזמן לדבר." כולם שותקים. "אם אגלה שמישהו מכם חותר תחתיי, הוא ימות. אם מישהו ימרה את פי, אצליף בו. אם מישהו יפר את החוקים שלי, אגרש אותו מ'פרא'." אני מתהלך על הבמה, נעצר ומסתכל על התושבים. "כולכם עכשיו תישבעו לי אמונים, ובתמורה לנאמנות שלכם אני מבטיח לשמור עליכם ועל 'פרא' מפני פושעים. אני מבטיח שלא יחסר לכם דבר כאן, וחייכם יהיו טובים בהרבה מכפי שהיו עד עכשיו." אני מסמן לאלכס להעלות את יתר המייסדים. "דיאגו, ניקולס, טוני, אנדרסון. תישבעו לי אמונים."

הם יורדים על הברכיים זה לצד זה ואומרים, "אנחנו נשבעים לך."

"אם תנסו לחתור תחתיי, עונשכם יהיה מוות," אני אומר, "וזה נכון לכל בני המשפחות שלכם."

"תחזרו אחריי," צועק אלכס לקהל, "כריס, שליט 'פרא', אנחנו נשבעים לך אמונים!"

כולם חוזרים אחריו. "כריס, שליט 'פרא', אנחנו נשבעים לך אמונים!"

"חזק יותר!" הוא מבקש. הם נענים. "עוד פעם!" הוא דורש.

"כריס, שליט 'פרא', אנחנו נשבעים לך אמונים!"

"יופי. אני מקווה שלא נצטרך לשפוך יותר דם. בשבוע הקרוב יחולו כאן שינויים משמעותיים, תפעלו לפי החוקים ונחיה כאן בשלום," אני אומר.

"אתם משוחררים," אומר אלכס.