דף הבית > חיים חדשים
חיים חדשים
הוצאה: צמרת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 12-2023
קטגוריה: ספרי פנטזיה ומדע בדיוני
מספר עמודים: 447

חיים חדשים

         
תקציר
יקום, אני מבינה שאתה ממש שונא אותי, 
אבל אכפת לך להשאיר אותי בחיים?

ביום האחרון של חופשת הקיץ ג'סי עוברת לגור בבית של סבא שלה ומתכוננת לשנת הלימודים שבפתח. אף אחד לא הזהיר אותה מהטורנדו שמגיע ושואב אותה לתוך עולם מלא בקסם. היא מתעוררת בתוך אחוזה ענקית ומהר מאוד נמצאת בסכנת חיים. ג'סי לא יודעת שזאת רק תחילת ההרפתקה בעולם החדש שמתגלה לה.
היא מגיעה לבית הספר לקסם ומכירה חברים חדשים, אך בזמן שהיא מסתגלת לעולם ג'סי מוצאת את עצמה מסתבכת במלחמת האחים הגדולה. ויקטור, המכשף המרושע, מנסה להשתלט על עולם הקסם במשך שנים ארוכות. אחיו התאום, מנהל בית הספר לקסם, מאמין בנבואה הישנה האומרת שמבית הספר יצא מי שיציל את העולם ויחזיר את השלום. המאבק ביניהם גורר לתוכו את שאר התושבים ומתחת למעטה יערות העד המקיפים אותו, עולם הקסם מלא במתח ופחד.
ג'סי וחבריה יוצאים עם לוחמים מיומנים למסע למציאת הדרקונים העתיקים, על מנת להשיג עוד כוחות קסם לצידם במלחמה נגד ויקטור. העתיד הולך ומסתבך כשהם מתמודדים מול אימונים קשים, קרבות, רעלים, חיות משונות, חטיפות ובגידות.

החיים החדשים של ג׳סיקה עומדים עכשיו למבחן מסכן חיים וחורץ גורלות.
האם החבורה תצליח להציל את עולם הקסם? 
פרק ראשון
בית הספר
הייתי מבועתת. אפילו הצרחה שלי כבר הושתקה מרוב האימה. ידעתי שאני מסתחררת בטורנדו הזה דקות אחדות בלבד, אבל זה נמשך כמו נצח. הרוח החזקה שרקה באוזניי, גופי התהפך שוב ושוב, אבל לא בחוויה מהנה כמו במתקן בפארק שעשועים. הלחץ היה אדיר ואט־אט התחלתי לאבד את ההכרה. תישארי ערה! את חייבת לחיות!
אה, רגע, בעצם לא הסברתי איך הגעתי למצב הזה. נחזור עשרים וארבע שעות לאחור.

"כבד לי, חם לי, אני מרגישה כמו ג'מוס מסריח ואני מתה למקלחת," אמרתי והנחתי את הארגז האחרון. 
"את רצית לעזור לי להעביר את הארגזים," השיב סבא וניגש למטבח. 
"באמת מעצבן אותי לעבור דירה באמצע החיים ולסחוב ארגזים בחום, אבל אני לא אתן לך לסחוב את הכול לבד," עניתי ושתיתי בלגימה אחת את כוס המים שהגיש לי. 
"אל תשכחי שמחר את הולכת עם קסידי וג'ו לקנות דברים לבית הספר," הוא צעק מהחדר שלו. 
"לא בא לי," התלוננתי. לא רציתי שהחופש ייגמר, ובייחוד לא רציתי להיות הילדה החדשה בכיתה י"א שבה כולם כבר מכירים את כולם. 
סבא התקרב אליי ונישק אותי בלחי. "את הפרינססה הקטנה שלי, הילדה הכי מוכשרת והכי מדהימה שאני מכיר. אני יודע שאת תסתדרי שם," הוא אמר כאילו קרא את מחשבותיי. 
"אני מקווה," סיננתי ונשכבתי על הספה בסלון. 
"חוץ מזה, קסידי וג'ו יהיו שם איתך, את לא לגמרי לבד," הוא הוסיף. 
כל מה שרציתי זה שהחופש יימשך עוד קצת. למה היקום שונא אותי?!
שכבתי במיטה בחדר הישן שלי בבית של סבא. כשהייתי קטנה וביקרתי פה בפעם הראשונה, אני זוכרת שהתרגשתי מכך שמישהו סידר לי חדר כל כך יפה ומפנק, אבל עכשיו אני לא סובלת את העיצוב. אני מניחה שככל שמתבגרים, חדר ורוד עם קירות מצוירים בחדי קרן ונסיכות ומיטת אפיריון שרק משגעת אותך בלילה כבר לא עושים את זה במיוחד. מזל שזה לא יישאר ככה עוד הרבה זמן.
סבא אמר לי לפני שנים שאוכל לעצב את החדר מחדש איך שארצה, אבל לא באמת עניין אותי העיצוב, כי תמיד הייתי פה רק למשך הקיץ. עכשיו אנחנו באמת עוברים לגור פה. זה החדר החדש־ישן שלי, חדר קבוע.
הווילון הסתבך לי כל הזמן בין הרגליים, אבל המיטה הייתה נוחה כפי שזכרתי אותה מהקיץ האחרון שהייתי פה, ונרדמתי בתוך שניות.

"קדימה ג'סי, הולכים לקניות!" התפרצה קסידי לבית בארוחת הבוקר. 
"תתעלמו ממנה, היא מתרגשת קצת יותר מדי," אמר ג'ו שנכנס אחריה. סבא ואני חייכנו והזמנו אותם לכמה פנקייקים לפני שנצא. 
"תיהנו ואל תקנו יותר מדי שטויות. אני סומך עליך, ג'ו. אתה מרגיע אותן," אמר לו סבא. 
"לגבי ג'סי אין לי בעיה, אבל קסידי זה כבר משהו אחר," הוא אמר בפה מלא, ואני התחלתי לצחוק. 
"צריך לקחת גם בקבוקי מים, אמרו בתחזית שיהיה חם היום," אמרה קסידי. 
"דווקא יש לי הרגשה שסערה מתקרבת," השיב סבא והביט מבעד לחלון. לא היו שום עננים באופק והשמש זרחה בכוח. 
"אתה בטוח, סבא?" שאלתי בחיוך. הוא שתק ובהה בחלון. אולי תחושת בטן?
"קדימה ג'סי, הלכנו," קסידי קיפצה לעבר הדלת בחיוך, וג'ו הלך אחריה, צוחק. 
"נתראה אחר כך, סבא," אמרתי. 
"תיזהרי בחוץ," הוא אמר לפתע ברצינות. מבט עיניו הלחיץ אותי, ולכן פשוט הנהנתי והלכתי עם האחרים.

"קסידי, אפשר הפסקה? אנחנו מסתובבים בקניון כבר שלוש שעות, תרחמי עלינו," אמר ג'ו, מתנשף.
"האמת היא שגם לי כואבות הרגליים, תני לנו חמש דקות," הסכמתי איתו. 
"טוב אז בואו נלך לאכול ואז נמשיך," אמרה קסידי, ואני יכולה להישבע שג'ו כמעט בכה מרוב אושר.
ג'ו שאב את ההמבורגר והצ'יפס שלו כמו ואקום, וקסידי ביחס אליו הייתה מלכת אנגליה עם הנימוס שלה. אכלתי את ההמבורגר בביסים קטנים, כי לא רציתי למהר לקום וללכת. האנשים במסעדה דיברו, ופה ושם מבטים שוגרו אלינו. "דרך אגב, יש מצב שאתם באים אחר כך לעזור לי לסדר את החדר?" שאלתי. 
"בטח, אבל אני לא עוזר לך לפרוק ארגז בגדים," ענה ג'ו בפה מלא בצ'יפס. 
"דוחה," אמרה קסידי וניקתה את הפה שלה בפעם האלף, למרות שלא ראיתי עליו שום לכלוך. 
"אני צריכה עזרה בצביעת הקירות," אמרתי, ושניהם הנהנו לאישור.
ואז זה התחיל...
כולם התחילו להירדם סביבנו. איך כולם נרדמו באותו זמן?
הסתובבתי לקסידי ולג'ו וראיתי שגם הם נרדמו. "קסידי, ג'ו, מה קורה איתכם?" שאלתי. הם לא התעוררו. ניערתי אותם קצת והם עדיין לא הגיבו. הבטתי סביבי לוודא שאף אחד לא רואה אותנו ככה, וגיליתי שאני היחידה שעדיין ערה. קמתי מהר ויצאתי מהמסעדה.
אנשים ברחוב נרדמו בעמידה והתמוטטו בזה אחר זה. רצתי מהר הביתה כדי לבדוק מה עם סבא. כשנכנסתי לבית מצאתי אותו שכוב על הרצפה. ניערתי אותו, אבל בדיוק כמו קסידי וג'ו הוא לא הגיב. החלטתי לצאת, אולי אמצא מישהו שעדיין ער שיכול להסביר לי מה הולך פה.
הסתובבתי קצת והסתכלתי סביבי, אף אחד לא היה על הרגליים. נשארתי לבד. מה קורה?
כולם היו מעולפים על הרצפה, הייתי היחידה שנשארה עומדת.
רוח חזקה נשבה מאחוריי והסתובבתי. להפתעתי, משום מקום, צץ לו טורנדו. הטורנדו משך אותי בכוח עוצמתי. אחזתי בפנס רחוב וניסיתי להחזיק מעמד, אבל מהר מאוד האצבעות שלי החלו לכאוב וזיעה התחילה להצטבר לי על המצח. לא שחררתי, ידעתי שאם אשחרר זה יהיה הסוף שלי. דווקא יש לי הרגשה שסערה מתקרבת. אתה תמיד חייב להיות צודק, נכון סבא?!
הדבר ההזוי ביותר, מעבר לעובדה שכולם נרדמו חוץ ממני ולא התעוררו, הוא שהטורנדו ניסה לשאוב רק אותי; לא את האנשים הרדומים, לא את העצים, אפילו לא את הפרחים הקטנים שתינוק יכול לתלוש אותם ממקומם. אולי אני משוגעת, אבל אם אני היחידה שנשאבת לתוך הטורנדו, יכול להיות שיש לזה סיבה. אם אשאב לתוך הטורנדו, יכול להיות שכולם יתעוררו?
עשיתי את הדבר הכי מטומטם שאפשר לעשות, הרפיתי מפנס הרחוב ונתתי לעצמי להישאב לתוך הטורנדו.
אז חזרנו לרגע שבו אני צורחת בתוך הטורנדו, וכן, זה גם הרגע שבו איבדתי הכרה. ממש יופי.

התעוררתי מטושטשת וכאב לי כל הגוף. הבטתי סביבי וגיליתי שאני נמצאת בתוך מעין חדר שינה מפואר. קמתי לאט וירדתי מהמיטה הזוגית שעליה מצאתי את עצמי.
החדר היה רחב מאוד, מוקף קירות לבנים. היו בו ארון ושידה בצבע חום, והמיטה שעליה הייתי הייתה באותו הצבע. איפה אני?
יצאתי מהחדר, והדבר הראשון שראיתי היה בן אדם כבן חמישים שחייך אליי חיוך מפחיד.
"אההההההה!"
"אל תצרחי, זה בסדר. סליחה שהבהלתי אותך, לא התכוונתי,״ הוא אמר. בחנתי אותו. הוא לבש חולצה מכופתרת לבנה ומכנסיים שחורים. החיוך המלחיץ שלו התחלף אט־אט בחיוך קטן וחמים. "אני שמח שאת בסדר, את בטח רעבה," הוא אמר, "לא אכלת מאתמול בצהריים." הוא צדק, הייתי רעבה כל כך שבקושי הצלחתי להתרכז בשיחה.
האיש עשה לי סיור קצרצר בבית שהתברר כאחוזה. הלכנו בכל כך הרבה מסדרונות, עד שהתחלתי לקבל סחרחורת. הבטן שלי קרקרה 
בקול. מתברר שאני ממש רעבה. הוא הבין את הרמז והוביל אותי לחדר האוכל, שם השולחן היה ערוך לשלושה. מעניין אם מישהו עומד להצטרף אלינו.
התיישבנו ואכלנו ארוחה טובה. לא הבנתי עד כמה אני רעבה עד עכשיו. להישאב לתוך טורנדו כנראה פותח את התיאבון. אכלתי את האוכל בטירוף והתרכזתי באכילה, אבל משהו בצלחת הנוספת הציק לי.
"עומד להגיע לכאן עוד מישהו?" שאלתי כשנרגעתי והתחלתי לאכול במתינות. 
"לא. למה את שואלת?" שאל האיש. 
"יש פה עוד צלחת ואף אחד לא הצטרף אלינו עד עכשיו,״ עניתי. 
"אהה, הצלחת הזאת היא לאשתי המנוחה," הוא ענה בחיוך כאוב. 
"אני מצטערת, אני לא..." 
"זה בסדר," הוא אמר במהירות, "אני פשוט חי לבד כל כך הרבה שנים, ואני עדיין מרגיש שהיא נמצאת פה איתי." 
"אין לך ילדים או משפחה אחרת?" שאלתי בעדינות. 
"יש לי בן אחד ואח תאום, אבל..." הוא נאנח והמשיך, "זה סיפור ארוך." הרגשתי נורא על כך שהעליתי את הנושא הזה, אבל הוא עדיין נראה שמח, אז הרגעתי את עצמי במחשבה שזה הפריע לי יותר מאשר לו.
"מוקדם יותר אמרת לי שאני לא אכלתי מאתמול בצהריים, אז כמה זמן אני פה?" שאלתי, מנסה לשנות נושא. 
"מצאתי אותך אתמול מעולפת ליד שער הבית שלי," הוא ענה בקצרה. 
"איך הגעתי לשם?" המשכתי בשאלות. 
"אני בעצמי לא יודע," הוא ענה.
שתיקה השתררה בינינו עד לרגע שבו שמתי לב שהוא לא מוריד את העיניים מהתליון של אימא שלי, שתלוי לי על הצוואר. "קרה משהו, אדוני?" שאלתי. 
"התליון שלך יפהפה. מאיפה השגת אותו?" הוא שאל. 
"הוא היה של אימא שלי, זה הדבר היחיד שנשאר לי ממנה," עניתי. 
התליון היה עשוי כסף ובצורת מפתח, ובידית שלו הייתה משובצת אבן כחולה. בזכותו הרגשתי קשר מסוים לאימא. 
"אני ממש מצטער לשמוע. אוכל להסתכל עליו מקרוב? רק לרגע ואחזיר לך אותו," הוא שאל בעדינות והושיט את ידו כדי לקבל אותו. 
"אני מצטערת, אדוני, אבל אני לא מורידה אותו אף פעם." 
"ברור, אני מבין למה הוא חשוב לך כל כך, אבל זה יהיה רק לשנייה, אני רוצה לקנות כזה לבת שלי," הוא התעקש. 
כמעט נכנעתי והורדתי מצווארי את השרשרת, אבל ברגע האחרון קלטתי את מה שאמר. "לא אמרת שאין לך משפחה חוץ מאחיך והבן שלך?" שאלתי בחשד. 
האיש התקשח כשהבין את הטעות שלו, ואני ידעתי שאני צריכה להתרחק ממנו ומהר.
קמתי מהכיסא בלחץ. "כדאי שאמצא דרך לחזור הביתה," מלמלתי. 
"את לא הולכת לשום מקום, ילדה קטנה," הוא אמר במבט קפוא ותפס את היד שלי. ניסיתי להשתחרר, אבל הייתה לו אחיזת ברזל.
"תני לי אותו כבר!" הוא אמר בכעס. 
"לא אתן לך אותו, הוא שלי!" עניתי באומץ. התחלנו להיאבק על התליון. היד שלו אחזה בשלי חזק מאוד, וכבר הייתי בטוחה שזה ישאיר לי סימנים אחר כך.
אחרי כמה שניות מצאתי את עצמי באוויר, מרחפת, ולפתע התחלתי להרגיש קושי בנשימה. העיניים של הזקן זהרו והיד שלו הורמה למעלה, הנחתי שהיא זאת ששולטת בגובה הריחוף שלי. קודם טורנדו הופיע משום מקום, ועכשיו איש זקן מעיף אותי באוויר וחונק אותי בעזרת קסם. היקום מגוון כשהוא רוצה להרוג אותי.
"נתתי לך הזדמנות לתת לי את התליון מרצונך החופשי. עכשיו איאלץ להרוג אותך בשבילו," הוא אמר. 
"מה קורה פה?" שאלתי בקול חלש, עדיין מנסה לנשום. החמצן הלך ואזל מהריאות שלי במהירות, ופחד התפשט בגופי. ככה זה ייגמר? אני לא רוצה למות פה על ידי זקן משוגע, אני רוצה לחזור לסבא.
דלת האחוזה נפתחה בחוזקה, ובחור כבן עשרים נכנס לבית. הבחור ההוא הרים את ידיו, והאיש התרומם לאוויר. הוא הסיט את היד לכיוון הקיר, והזקן הוטח כנגד הקיר ואיבד את ההכרה. האוויר חזר אליי בבת אחת והתרסקתי על הרצפה. 
"את בסדר?" שאל הבחור הצעיר בזמן שהשתעלתי, מנסה להתאושש. 
"מי אתה?" שאלתי בקול צרוד. 
"אני חושב שמה שאת צריכה להגיד לי זה תודה," הוא אמר, חייך בידידות והושיט לי יד. תפסתי את היד שלו והוא עזר לי לקום. "תודה. ועכשיו באמת, מי אתה?" שאלתי. 
"אין זמן. חייבים להסתלק מפה לפני שהוא יתעורר," הוא אמר בקצרה ומשך אותי לכיוון היער.
רצנו לאורך היער זמן רב, מתנשפים כמו משוגעים, אבל לא חשבנו לעצור אפילו לשנייה.
"אולי אתה מוכן להגיד לי מה קורה ומי אתה לעזאזל?" שאלתי כשכבר נמאס לי לא להבין כלום ממה שהולך פה. הפתיל שלי קצר ממילא, והשתיקה שלו לא עזרה לי להירגע. "את יודעת, זה לא מנומס לדבר ככה למישהו שהציל אותך לפני כמה דקות," הוא ענה ונעצר. 
"טוב, בסדר, תודה על ההצלה," אמרתי, "ועכשיו אתה מוכן להגיד לי איפה אנחנו? או לפחות מי אתה? ולמה נעצרנו?" 
"אני לוקאס," הוא ענה לי על שאלה אחת ולא המשיך. 
"אוקיי לוקאס, אז מה קורה פה? למה העיניים של המטורף הזה בערו? ומה זה המקום הזה בדיוק?" הצפתי אותו בשאלות. 
"תקשיבי, אני יודע שאת מבולבלת ואני אסביר לך הכול אחרי שנגיע לבית הספר," הוא ענה. 
"בית ספר?" שאלתי. ככל שהשיחה נמשכה הייתי מבולבלת יותר ויותר, אז פשוט החלטתי לשתוק עד שנגיע לבית הספר שעליו הוא דיבר.
הלכנו כמה מטרים נוספים ולפתע נגלה לעינינו סוס שחור יפהפה שהיה קשור לעץ. "תעלי מהר ותחזיקי הכי חזק שאפשר," הוא אמר. טיפסנו על גבו של הסוס. "קדימה חץ!" הוא קרא, והסוס התחיל לדהור. לא הרגשתי בכלל את הרכיבה, זה היה כאילו אנחנו נוסעים ברכב במהירות האור.
לבסוף הגענו למבנה בית הספר שעליו לוקאס דיבר. הוא היה ענקי, כמו שלושה אצטדיוני כדורגל, אפילו ארבעה, וקירותיו הצבועים בצבע בורדו שיוו לו מראה של מכללה יותר מאשר של בית ספר. זה היה מקום יפהפה, ואפילו ממרחק הצלחתי לראות שיחים ופרחים מעוצבים בצידי השבילים.
נכנסנו לבית הספר ונעצרנו. 
"עכשיו אתה תגיד לי מה קורה כאן," קבעתי. 
"לא. המנהל יגיד לך מה קורה," הוא ענה. 
"אוקיי, בסדר, אני אלך אליו. איפה הוא נמצא?" 
"אני אקח אותך אליו, הוא מחכה לך," ענה נער אחר שהופיע לידינו. הוא נראה כבן גילי והיו לו עיניים ירוקות ושיער שטני, "קוראים לי ג'ק, אני אעזור לך פה. בואי אחריי למנהל ותביני הכול." הנער התחיל ללכת לכיוון המבנה הגבוה ביותר. הסתכלתי על לוקאס בשאלה. כרגע, במקום המוזר הזה שאליו הגעתי, הוא היחיד שאני יכולה לסמוך עליו. 
לוקאס הנהן וסימן לי ללכת אחרי ג'ק. רצתי אליו והדבקתי את הצעדים שלו.
נעצרנו מול בניין מכוסה חלונות. האור השתקף בהם והקיף את הבניין בהילה זוהרת מדהימה. נכנסנו ועלינו לקומה השנייה. כשהגענו לחדר המנהל מצאנו דלת פתוחה. המנהל היה שקוע בשיחה עם אחד הילדים. מבטי נפגש במבטו של המנהל ונשימתי נעתקה. טעיתי כשבטחתי בג'ק, הוא הוביל אותי בחזרה לאיש שניסה להרוג אותי.
באותו רגע פתחתי בריצה וברחתי מהמנהל ומג'ק. ג'ק רץ אחריי, אבל למזלי הייתי מהירה יותר והמשכתי לרוץ. יש פה זקן משוגע שמנסה להרוג אותי, איש שמציל אותי ואז נער אחר שמוביל אותי בחזרה אל הזקן. אני לא נשארת פה עוד רגע. נער נוסף הופיע והתחיל לרוץ אחריי, זה היה הנער שישב במשרד המנהל. ברגע שג'ק ראה אותו, הוא נעצר לנוח והפסיק את המרדף. מה הוא בדיוק? המחליף של ג'ק במרוץ?
אני לא יודעת מי היה הילד הזה, אבל הוא היה מהיר וכמעט הצליח לצמצם את הפער. לא ויתרתי בקלות, הגברתי את קצב הריצה, למרות העייפות, והגדלתי את הפער ממנו. אחרי חמש דקות כבר הייתי קרובה לשער.
"אל תצאי מהשער!" צעק הנער. הוא הבהיל אותי ונעצרתי במהירות. הוא נעצר כמה מטרים מאחוריי ושנינו התנשפנו.
"למה שאני לא אצא מהשער? ג'ק ולוקאס הובילו אותי בחזרה למטורף שניסה לרצוח אותי," אמרתי בכעס. 
"זה לא אותו בן אדם," הוא ענה. 
"תגיד, אתה שומע את עצמך? הם נראים אותו הדבר בדיוק. מה הם, תאומים?" שאלתי בציניות. 
"כן," הוא ענה באדישות.
בחנתי את הצעיר המתנשף. הוא לבש חולצה שחורה וג'ינס כחול כמו כל נער רגיל, והיו לו שיער שחור ועיניים ירוקות כהות. במבט ראשון הוא נראה כמו סתם אחד, ואז הסתכלתי לו עמוק בעיניים. צבע העיניים שלו היה עמוק כשל יער, ובמשך רגע ארוך פשוט בהיתי לו בעיניים. פוקוס! האיש שניסה להרוג אותי אמר שיש לו תאום, אבל מי אמר שהמנהל זה הוא? 
"ולמה שאני אאמין לך?" שאלתי, מנערת את עצמי מההרהורים, "אני הרי לא מכירה אותך." 
"נכון, אבל תני לי להסביר לך משהו. בית הספר הזה מוגן במגן קסם. התליון על הצוואר שלך הוא המפתח לעבור בו. ויקטור, הפסיכי שניסה להרוג אותך, מנסה להיכנס לפה ולהשתלט על בית הספר," הוא אמר ושתק. הסתכלתי עליו והתפקעתי מצחוק.
"אתה צוחק, נכון? מגן קסם? באמת? אפילו ילד בן שש לא יאמין להמצאה הזאת," אמרתי בלעג.
"אני לא צוחק, זה רציני. אם תצאי מפה ויקטור יגיע ויתפוס אותך," הוא ענה. 
"כן, בטח. עוד מעט תגיד לי שפיית השיניים קיימת," גיחכתי. הסתובבתי והתחלתי להתקדם לכיוון השער.
"חכי, תחשבי שנייה. למה שג'ק ולוקאס יצילו אותך מוויקטור ואז יחזירו אותך אליו?" קרא בייאוש.
נעצרתי, הסתובבתי אליו ושוב הסתכלתי לו בעיניים. לרגע הן שוב הפנטו אותי וגרמו לי לרצות לחזור. עמדנו זה מול זה ולא זזנו. יש היגיון במה שהוא אומר, חשבתי, אבל אסור לי לבטוח באף אחד כאן.
ברגע שיצאתי מבית הספר הבנתי שעשיתי את הטעות השנייה שלי להיום, כשלא הקשבתי לנער הזה. ויקטור יצא מהיער מתנשף ומעוצבן. "עשית לי יותר מדי בעיות, ילדונת," הוא אמר. בלעתי רוק ונרתעתי. "מה קרה, התחלת לפחד ממני?" הוא שאל בחיוך מרושע. 
"למה שאני אפחד מפְריק כמוך?" עניתי באומץ מזויף, אבל הלב שלי דפק כמו משוגע. יקום, אני מבינה שאתה ממש שונא אותי, אבל אכפת לך להשאיר אותי בחיים?
"הו, את עוד תצטערי על שלא פחדת וברחת," הוא אמר. נרתעתי עוד צעד אחורה. הוא התקדם אליי ויצר בידיו חרב מאש. איך הוא עושה את זה?!
הוא היה מטר ממני עכשיו. הוא הניף את החרב מעל הראש שלי, ואז בשנייה האחרונה הופיע קיר מולי וחצץ בינינו. הנער שניסה לעצור אותי קודם תפס בידי ומשך אותי. המנהל הוא זה שתפס פיקוד על הקרב נגד ויקטור.
זה נראה כאילו מישהו רב עם ההשתקפות שלו בזמן שהיא מחליטה לפעול על דעת עצמה. 
"איזה כבוד. אחי התאום, סליחה, המנהל הגיע בכבודו ובעצמו כדי להילחם בי," אמר ויקטור בציניות.
"לך מפה, ויקטור. חטפת ממני את הילדה פעם אחת ואני לא אתן שזה יקרה שוב," ענה לו המנהל. איזו חטיפה?
"וואו, הפה שלך גדל, בוא נקווה בשבילך שגם הכוח," ענה ויקטור וצחק. הם המשיכו להילחם ושלושתנו, אני, ג'ק והנער עם העיניים הירוקות, פשוט צפינו בהם. הפחד חזר להתפשט בי ודקירות אשמה הציקו לי. נרתעתי לאחור ובהיתי בהלם בקרב שהתרחש מולי.
אחרי כמה דקות שבהן ויקטור היה בנחיתות, הוא ויתר. "נמאס לי, הקרב הזה לא יוביל אותי לשום מקום. יש לי דברים לעשות, אז נתראה בפעם הבאה, אחי." הוא התחיל ללכת, ואחרי כמה צעדים הוא נעצר. "תסמכי עליי, ילדה קטנה, אנחנו עוד נשוב וניפגש."
מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של צמרת - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il