דף הבית > יורש מלכותי
יורש מלכותי
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 04-2023
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 208

יורש מלכותי

         
תקציר

האב של התינוק שלה...

הוא לא אחר מאשר המלך!

לאחר מות דודו ובן דודו האהובים מוצא המלך לוסיאן נחמה בזרועות מלצרית יפהפייה שמציתה בתוכו אש בלתי נשלטת...

לילה פזיז עם זר בלתי נשכח מותיר את אורלי בהיריון. היא המומה כשהיא מגלה שהאב של התינוק שלה הוא המלך החדש של ואלורט! ועל אף שאורלי הפשוטה אינה יכולה לדמיין את מקומה בממלכה העשירה הזו, אין לה ברירה; היא חייבת להתוודות על הכול בפני לוסיאן ולהתכונן לתגובה של הוד מעלתו...

פרק ראשון

1
הוא בקושי זז. האיש שפניו יגרמו לפסל לבכות ולנשים ללטוש בו מבט.

ואפילו יותר מאשר ללטוש מבט. כמה נשים צעירות ונועזות חצו את המסעדה, כולן חיוכים זוהרים ושפת גוף נלהבת, אך חזרו כלעומת שבאו, מאוכזבות.

הגבר בעל הכתפיים הרחבות, ההבעה הקודרת ועיני הענבר המהממות מתחת לשיער הכהה, לא היה במצב רוח לחברה.

הוא לא היה גס רוח והיה מנומס מאוד אל אורלי, מנומס יותר מהרבה לקוחות אחרים, אבל כשהוא לא דיבר אליה, זעף קודר כיסה את פניו. אפילו הדרך שבה נדחק לגומחה הפינתית הזו, שהייתה מיועדת לשניים, כשגבו הרחב נצמד אל חומת האבן העתיקה, נראתה איכשהו מתגוננת. כאילו הוא מוכן להדוף כל הפרעה לא רצויה.

פניו היו מושכות תשומת לב בכל עת, באותם תווים חזקים וצרים ועם הפה הנדיב. אבל משהו בארשת הקודרת שלו ובזעף על מצחו משך את תשומת ליבה של אורלי. הדרך שבה הזעף בפניו העמיק, כשהטלפון שלו רטט על השולחן. הדרך שבה סירב להרים את הטלפון וכל הערב בהה בחלל, או כשמדי פעם התבונן באורלי כשהיא חלפה בין השולחנות.

זה לא היה לילה עמוס. בשלהי החורף, ירד מספר התיירים של אנסי. הם ישובו לעיירה זו ליד האלפים הצרפתיים עם התחממות מזג האוויר.

אורלי אמרה לעצמה שזו הסיבה שתשומת ליבה חזרה כל הזמן לאיש הגבוה, הקודר והחתיך, כי ללא ספק, הוא היה הלקוח המרתק ביותר, במסעדה הריקה למחצה.

היא הייתה כנה דייה להודות בתחושת ההתרגשות שחשה, כשהובילה אותו אל השולחן שלו. היא הייתה מודעת מאוד לגופו הגבוה מאחוריה ולניחוח המשכר של אדמה ושל תבלין גברי חמים, שגירה את חושיה כשהוא חלף על פניה והתיישב בכיסאו.

המודעות שחשה הייתה מבוססת על משיכה עזה.

ועל משהו נוסף. האמונה שמשהו לא היה כשורה.

זה היה שם, בלובן אצבעותיו האוחזות בכוס המשקה שלו. באופן הנחרץ שבו גמע את הכוס הראשונה, כאילו היה זקוק לה מאוד. אבל עכשיו, נראה היה שהוא שכח מהמשקה שבידו. זה היה כאילו ענן קודר ריחף מעל גומחה זו, למרות האפקט המסנוור של העיניים המדהימות האלה וכמה חיוכים קצרים שהוא חייך אליה.

איך יראה, כשהחיוך באמת יגיע לעיניו?

אורלי כבשה רעד למחשבה, כשפינתה כלים מהשולחן. שני הבחורים הספרדים שתו בכמויות מטורפות לכל אורך הארוחה והיו מוכנים לחגוג. אחד מהם עדיין לא ויתר על הפלרטוט העיקש שלו. כשהיא רכנה קדימה, הוא שלח את ידו כאילו התכוון למשש את הישבן שלה. אורלי מיד הטתה הצידה את הצלחת שאחזה. עוד סנטימטר אחד והוא ילבש גבינה דביקה ושאריות של רוטב. כשפגש במבטה, הוא הרים את ידו בהתנצלות.

מזווית העין, ראתה את הגבר בפינה מתקשח ומניח את הכוס שלו. קודם, כשהספרדי הצעיר ניסה לגעת בה בפעם הראשונה, התחיל הזר לקום כאילו התכוון להתערב.

אבל היא לא הייתה זקוקה לעזרה. כמה מילים ידידותיות אך נוקבות בספרדית, הזכירו להם שהיא לא בתפריט. בדרך למטבח, חייכה חיוך דיסקרטי של הכרת תודה לאיש בפינה. הוא הגיב בהטיה קטנה ביותר בראשו.

משהו התכווץ בחזהּ של אורלי, מהידיעה שהוא שומר עליה. היא לא הייתה רגילה לאבירות או להגנה.

זו מוכרחה להיות הסיבה שעיניה חזרו אליו כל הזמן.

זה והילת הרגש העצור שלו. היא הרגישה את זה, כמו פרץ אנרגיה בכל פעם שהתקרבה לשולחן שלו. ואפילו יותר, כשהעיניים הבהירות והעזות האלה ננעצו בה ושלחו אליה ניצוץ של חום.

או שאולי, היא השליכה עליו את הרגשות שלה עצמה.

חייה הגיעו לנקודת מפנה. נקרתה בפניה הזדמנות, אך היה לה מחיר. בקור רוח, היא אמרה לעצמה שעדיף לדעת, מאשר להמשיך לחשוד, כפי שעשתה במשך שנים. עם זאת, היה קשה לגלות שהחשדות שלה התאמתו. שלא משנה כמה התאמצה, היא לא הייתה מיוחדת דייה, כדי לעניין את הקרובים אליה ביותר. היא הייתה לבדה. משפחתה הפסיקה, סוף-סוף, להעמיד פנים שזה אחרת.

אורלי מצמצמה וחייכה אל לקוחה שביקשה לשלם, והתעלמה מהכאב החלול מתחת לצלעותיה. היא סירבה להתפלש ברחמים עצמיים. היא תעשה מה שעשתה תמיד, תרכין את הראש ותעבוד קשה.

ההבדל היה שעכשיו, עמדה מולה הזדמנות אמיתית לשינוי. הפעם, היא תיקח אותה בשתי הידיים ותפיק ממנה את המיטב. הגיע הזמן שתפסיק ללכת על בטוח ותיקח סיכון.

 

לוסיאן התבונן במלצרית מחייכת אל לקוח, וחיוכה הרחב מאיר את פניה. זוהר קרן מהאישה, שמשכה את מבטו כל הזמן ואת מחשבותיו, מבור האפלה שהקיף אותו.

זה לא היה רק החיוך מלא הגומות שלה שעיטר את פניה, כששוחחה עם לקוחות לפחות בארבע שפות שונות. או השיער האדום התוסס, שהיה משוך לאחור בקוקו שהבריק כמו תכשיט ולהבת אש.

עיניו עקבו אחרי תנועותיה המהירות והמעודנות, כשהיא תמרנה בין השולחנות בתערובת של חן ושל כוח, כשנשאה צלחות עמוסות. והיה גם ההומור שלה. אפילו כשהשיכור הזה ניסה למשש אותה, היא השתמשה בהומור קשוח, כדי להעמיד במקומו את הבחור, שאחר כך, נותר מחייך.

ולפעמים, כאילו כדי להזכיר ללוסיאן שהוא לא לגמרי מנותק משאר העולם, עיניה תפסו את מבטו. ההשפעה הייתה מבהילה. בכל פעם שזה קרה, חום החל לחלחל בכאב לקפאונו.

מאז קיבל את הבשורות הבוקר, הוא הרגיש כאילו חומה של קרח הפרידה בינו לבין שאר העולם. לוסיאן ידע שזה היה הלם, וכשהוא יחלוף, הכול יהיה מציאותי מדי.

באופן מוזר, כשמבטה פגש במבטו, הקשר הזה נראה אמיתי. היא הסתכלה עליו והוא האמין שהוא רואה קבלה והבנה. חמימות, שלמרות הצורך שלו להיות לבד, משכה אותו.

אבל הוא לא ראה בה את הלהיטות הרעבתנית, שהפגינו הנשים האחרות כשהגיעו לשולחנו בלי הזמנה. כאילו רק הוא היה חסר, כדי שהערב שלהן יהיה מושלם.

לוסיאן לא היה יכול לדמיין שירצה לחגוג שוב, אי פעם.

כשעולמו נפער בכאב.

הוא הזעיף את פניו אל הכוס שלו, ערבב את הנוזל ואז גמע אותו בלגימה אחת, כשחום מתפשט בגרונו. ובכל זאת, הוא חש קפוא עד לשד עצמותיו. הוא חשב שאלכוהול עשוי להרגיע את הכאב הצורב, אבל לא הייתה לזה כל השפעה.

כל הזמן, שב לדמיין את ג'סטין, את המכונית המרוסקת שלו. וכשלא היה יכול לסבול את זה, מוחו העלה תמונות של הטיול שהם עשו לפני שנים. ג'סטין התלהב מהבריחה האנונימית שלו. זיכרונותיו של לוסיאן מאותה תקופה היו מלאים בקול צחוקו של בן דודו. בהנאות הפשוטות של הקמפינג שעשו. בצניחה במצנח רחיפה או בשייט באגם או בשתיית בירה ליד המנגל, כמו שני בחורים רגילים.

זו הסיבה שלוסיאן מצא את עצמו מכבה את הג'י-פי-אס ופונה לעבר העיירה הזו במזרח צרפת, שלא הייתה בדרך לוואלורט. הם רצו שהוא יטוס ישר לשם, אבל הוא התעקש לנהוג בעצמו. יהיה מספיק זמן מחר, להתמודד עם האחריות והחובה העגומות שלו.

הלילה, הוא צריך להיות לבד עם הזיכרונות שלו.

קודם דוד ג'וזף, האב היחיד שהכיר, מת ממחלה שנראתה בהתחלה קלה. ואז, פחות מעשרים-וארבע שעות אחר כך, ג'סטין, שהיה קרוב לו כמו אח. האם הרפלקסים שלו נפגעו, בגלל האבל על אביו?

הם היו האחרונים שנותרו, ממשפחתו של לוסיאן.

הוא שאף בכבדות רוויה ברסיסי קרח קפואים, למרות החום בחדר. יחד עם זה, הרגיש כאב דוקר בחזהו, חד כל כך שריאותיו קפאו וקצוות ראייתו השחירו.

לוסיאן קפץ על רגליו.

הוא מוכרח לצאת מכאן.

 

כשאורלי יצאה מהמסעדה, ירד שלג. פתיתי שלג גדולים ורכים נפלו על פניה, כיסו את שרווליה הכהים ומשכו ממנה חיוך. מסביב שררה דממה, כאילו כולם ספונים בחום בתיהם והיא היחידה שחזתה בשלג היורד.

היא הצמידה אל גופה את מעילה הישן ופסעה על פני האבנים המרוצפות, לעבר הנהר הרדוד שזרם בלב העיר העתיקה. ארמון האי היה מואר וחומות אבניו העתיקות נראו ציוריות במרכז הנהר.

האם תתגעגע למקום הזה, כשתעזוב? האם –

תנועה בזווית העין גרמה לה להסתובב. דמות גבוהה התמזגה בקיר ישן, אך לא הייתה חלק ממנו.

בכיסה, ידה של אורלי אחזה במפתחות שלה באצבעות קפוצות. היא הרגישה תמיד בטוחה כאן, גם אחרי שסיימה לעבוד בשעה מאוחרת, אבל עדיף להיזהר.

היא החליטה לעשות את הדרך הארוכה לדירתה הקטנה ופנתה ללכת, כשמשהו בדמות האפלה הזו גרם לה לעצור.

הוא, כי זה בהחלט היה הוא, נראה לה מוכר.

היא עמדה שם כמה שניות, ולא ידעה מדוע היססה, עד שעיניה התסגלו לאפלולית והיא זיהתה אותו.

"מסייה? אתה בסדר?"

זה היה הוא, הלקוח הבודד שעורר את סקרנותה.

אורלי ראתה שאין לו מעיל ושהוא לבש רק מכנסי ג'ינס וסוודר. מהאופן שבו הסוודר הסרוג נצמד לגופו, תהתה קודם לכן אם זה עשוי להיות בד קשמיר. אין ספק שהוא היה יקר. אבל הוא לא היה חם מספיק, לעמוד בו בשלג. כמה זמן הוא עמד כאן? הוא עזב את המסעדה לפני שעה. שלג כיסה את כתפיו ואת שערו הכהה.

היא קימטה את מצחה. הוא בהחלט יכול להרשות לעצמו מעיל, בהתחשב בטיפ הנדיב שהשאיר לה.

אורלי התקרבה צעד אחד וראתה גל של רעד חולף בגופו. כמו מישהו שהתעורר משינה. או על סף היפותרמיה?

"זו את." בקולו העמוק הייתה איכות מחוספסת, שלא זכרה מקודם. לא היה בו שום איום. הוא נשמע חלוד, כאילו מיתרי קולו נחסמו.

"מה אתה עושה כאן?" היא שאלה.

מחכה לך.

היא יכלה לדמיין את הבחור הספרדי אומר זאת, בחיוך תאוותני.

"סתם... חושב." היא שמעה אותו בולע את רוקו. "הייתי צריך קצת אוויר צח, כדי..." קולו דעך.

"חושב." היא הנהנה במרץ ואמרה לעצמה שאינה מאוכזבת, שהוא לא חיכה לה.

קרה שלקוח פירש לא נכון את הידידות המקצועית שלה. למה הלילה, היא כמעט ייחלה שגם הגבר הזה יעשה זאת?

כי הלילה, החיוכים המקצועיים שלה הסתירו תחושת ריקנות נוראית. כי היא הרגישה לבד, דחויה, אפילו נבגדת, על ידי בני משפחתה.

כי האיש הזה גרם לה להרגיש משהו עוצמתי ושונה. כאילו הם מכירים זה את זה, אף שהיו זרים.

אורלי עצרה את מחשבות הלא מעשיות האלה. לחוסר מעשיות לא היה מקום בחייה.

"אתה לא יכול לחשוב כאן. אתה תקפא," היא אמרה בזריזות והתקרבה עוד צעד.

עיניו היו נעוצות בה, אבל משהו בהבעה שלו אמר לה שהמחשבות שלו נמצאות במקום אחר.

"איפה המעיל שלך?"

הוא משך בכתפיו. "במכונית, אני מניח."

"ואיפה היא?"

הוא הנהן לעבר האגם. "בחניון התת-קרקעי."

"טוב, אז היכן אתה לן הלילה?"

"לן?" ואז, כאילו הגיח ממים עמוקים, הוא נד בראשו ולקח נשימה עמוקה. "אני לא יודע. התכוונתי להמשיך לנסוע, אחרי ארוחת הערב, אבל לא היו לי תוכניות מיוחדות."

"שתית. אתה לא יכול לנהוג יותר הלילה, שמא תגרום לתאונה."

היא הייתה המומה מהתגובה שלו. רעד גדול חלף בו והוא הושיט את היד אל הקיר שלצידו, כאילו היה זקוק לתמיכה. הוא אמר משהו מתחת לאפו, שאורלי לא הצליחה להבין, אך לא החמיצה את נימת הייסורים.

היא צדקה. משהו אינו כשורה.

היא סגרה את הפער ביניהם ונגעה לרגע בידו. היא הייתה קרה כקרח. קרוב כל כך, ראתה אותו רועד.

"אתה חולה?"

"לא. פשוט קר לי." הוא נשמע מופתע והיא תהתה אם בכלל קלט, כמה זמן עמד כאן בחוץ.

"לקחת סמים?"

"ודאי שלא!" הוא התרומם מהקיר, לפתע גבוה ועירני יותר. "אני לא לוקח סמים." גם קולו היה נורמלי יותר, כאילו הגיח מהמקום שאליו לקחו אותו מחשבותיו.

אורלי שקלה את האפשרויות שלה, וידעה שחברותיה היו אומרות לה לא לעשות את מה שעמדה לעשות. היא ידעה שהייתה ממליצה לכל חברה, בנסיבות דומות, ללכת לדרכה. אבל היא לא יכלה. לא הלילה. לא איתו.

זה היה בלתי מוסבר, אבל היא ידעה שזה נכון.

"בוא איתי." היא הסתובבה על עקביה.

"לאן?"

"לדירה שלי."

2
"תוכל לשתות משהו חם ולהתחמם, וגם נמצא לך מקום לינה."

לוסיאן כפה על רגליו הנוקשות לזוז והלך בעקבות צעדיה המהירים בהמשך הרחוב הצר.

הוא לא היה רגיל לקבל פקודות. בדרך כלל, הוא זה שנתן אותן. אבל הלילה, ליבו היה מלא צער ויגון. ראשו הסתחרר מהשיבוש המוחלט של חייו. מהבעיות שממתינות לו בוואלורט. היה פשוט יותר, להניח לאישה זו לתת את ההוראות.

ולשתות משהו חם. הוא לא הבין כמה קר לו. הוא לא הרגיש את הרגליים ולחייו ואוזניו היו קפואות.

וכן, גם למצוא מקום לינה. במעומעם, ידע שהוא צריך למצוא מקום לינה. מקום שקט, שבו יוכל להיות אנונימי. זה יהיה הלילה השקט והאנונימי האחרון בחייו. פתאום, זה נדמה שווה זהב.

מרגע זה ואילך, לא תהיה עוד אנונימיות, לפחות לא בארץ הולדתו. בהחלט לא יהיה עוד סיכוי לצאת עם חברים למסיבה אחרי העבודה.

ובאשר לעבודה עד שעות מאוחרות במשרד... לוסיאן ינק נשימה חדה. אין ספק שהוא יבלה לילות רבים, בעבודה עד שעות מאוחרות, אבל זה לא יהיה ליד שולחנו כאדריכל וזה לא יהיה באף אחד מהפרויקטים שתכנן.

כל זה יישלל ממנו.

הוא עיוות את פניו לכיוון מחשבותיו.

איך הוא יכול להרגיש רחמים עצמיים, כשג'סטין לא יכול להרגיש דבר? כאשר, בעוד כמה ימים, ג'סטין ואביו ישכבו זה לצד זה בקבר המשפחתי?

"אתה בטוח שאתה לא צריך רופא?" היא עצרה ליד דלת עץ חבוטה, האור הקלוש מפמוט הקיר מאיר את שערה.

"אני בטוח." לוסיאן ניסה להימלט ממחשבותיו המתרוצצות במוחו ולהתמקד. זעף עלה על פניו, כשהביט בה. "את לא מכירה אותי. את חושבת שזה בטוח, להזמין זרים אלייך הביתה?" גבותיה עלו כשהביטה בו. "מצטער. אני לא מתכוון להישמע כמו אבא שלך."

הוא לא אהב את המחשבה, שמישהו ינצל אותה. מבעד לזיכרונות הרבים, עלה בו זיכרון אחד חדש, של אותו תייר צעיר שניסה לגעת בה. הלסת של לוסיאן התהדקה.

צחוקה היה קצר ומריר. "אתה לא נשמע כלל כמו אבא שלי."

אינסטינקט אמר ללוסיאן שיש בדבריה יותר מהברור מאליו, אבל היא כבר פתחה את הדלת.

"אל תדאג, אני לא מזמינה אותך לכאן כדי להתנפל עליך." דבריה היו חדים, אך עיניה היו מושפלות. הוא הבין שהיא טעתה ופירשה את הדאגה שלו כעקיצה על המוסר שלה. "אני רק לא רוצה לצאת מהבית מחר בבוקר ולמצוא אותך בחוץ, קפוא למוות. אז אם אתה בא, הזדרז."

אי אפשר היה לטעות בחדות בדבריה. לוסיאן קילל בדממה את לשונו המגושמת. הדבר האחרון שהתכוון לעשות היה להעליב אותה. הוא חיבב אותה. וכרגע, הרגיש שהיא העוגן היחיד לעולם שפוי וטוב יותר.

כעבור כמה דקות, הוא עמד בסלון קטנטן ובמטבח הזעיר ביותר שראה מימיו.

היא הצביעה בידה אל אחת משתי הדלתות והוא חש אכזבה, כשהיא לא הסתכלה בעיניו. הוא רצה שהיא תהיה זהירה עם גברים אחרים, אבל לא – כך גילה – איתו. "זה חדר האמבטיה. יש מגבת נקייה על המדף. תרגיש בנוח להתקלח ולהתחמם, בזמן שאני אכין לנו משהו חם לשתות."

"תודה. את אדיבה מאוד. אני מעריך את זה."

לוסיאן השתתק וייחל שהיא תסובב. לבסוף היא הסתובבה והוא ראה זהירות וכאב בעיניה החומות. האם הוא פגע בה? הלילה, הוא הרגיש מגושם, אבוד בין ההווה לעבר והוא התקשה לבטא את עצמו. נדרש ממנו מאמץ עילאי להעלות על פניו חיוך של תודה. שרירי פניו המתוחים מחו, אבל הוא ראה את הבעתה נרגעת מעט.

היא הנהנה לעבר חדר האמבטיה. "ותשאיר את הסוודר שלך. אני אשים אותו ליד הרדיאטור, כדי שיתייבש."

רק אז הבין לוסיאן, שהוא רטוב וקפוא. בחמימות החלל הזעיר הזה, בגדיו נצמדו אל גופו באי נוחות ובד הצמר גירד את עורו.

"אני אתן לך אותו עכשיו." הוא פשט את סוודר הצמר מעל לראשו ומסר לה אותו. "תודה."

ואז עשה את שני הצעדים אל חדר האמבטיה ואמר לעצמו שירגיש דומה יותר לעצמו, כשיהיה יבש ויפשיר.

 

אורלי מצמצה, כשדלת חדר האמבטיה נסגרה. דקות לאחר מכן, שמעה את זרם המים באמבטיה וידעה שהוא יצטרך להתכופף, כדי להיכנס מתחת לזרם. הדירה הייתה זעירה והוא גימד אותה עוד יותר. גופו היה גבוה יותר ממטר ושמונים סנטימטרים.

ובנוי לתלפיות.

מחשבותיה סטו אל גופו הצר אך העוצמתי. לתנועת שריריו, כשפשט את הסוודר ואז הלך אל חדר האמבטיה, רגוע ומשוחרר ובכתפיים ישרות. מבטה של אורלי ירד אל עיקול ישבנו המושלם, עטוי במכנסי הג'ינס השחורים, ופיה יבש.

לא, זה קרה כשהוא חייך. העיניים הענבריות האלה התחממו וקמט נוצר בזוויותיהן, והיא הרגישה את זה כמו אגרוף בבטן.

כאילו אף גבר מעולם לא חייך אליה קודם.

לא גבר כזה.

לא היה לה מושג, מדוע הוא היה שונה.

פיה התעקל בצער. הוא לא היה שונה, מלבד עיניים חודרות, הילה של מגנטיות וחיוך ששינה את פניו, למרות קווי המתח. והארשת הזו של הרהור קודר, שגירתה את סקרנותה.

מה שלא היה הדבר, הוא גרם לאורלי להבין בדקירה פתאומית כמה היא בודדה, למרות לוח הזמנים העמוס שלה ותוכניותיה לעתיד.

גם כשהייתה מוקפת במשפחתה, הרגישה לא אהובה.

עכשיו הם נעלמו והיא הבינה שהיא באמת לבד.

היו לה חברות, אבל הן לא היו קרובות מאוד, מאחר שאורלי הייתה תמיד עסוקה מדי בלהטט בין דרישות עבודה ומשפחתה, מכדי ליהנות מחיי חברה פעילים מאוד.

האם זאת הסיבה שריחמה על הזר ולקחה את הסיכון, כשהביאה אותו לכאן? כדי שבזמן שישתה משקה חם ויתחמם, היא לא תהיה לבד?

אורלי התקשחה. היא לא הייתה תלותית כל כך.

היא השפילה את מבטה אל בד הצמר השחור והלח, שהיה כבד בידיה. אצבעותיה התעוותו וחשו בשמץ חום הגוף ובניחוח הקלוש אך המשכר של עור גברי.

נחיריה התרחבו והיא ניגשה לעבר הרדיאטור ותלתה את הסוודר עליו.

המשקאות היו מוכנים, כשהוא יצא מחדר האמבטיה.

"זה היה נהדר. תודה לך, מיס...?"

"אורלי." היא בחשה את המשקה שלו, במקום לבהות בגופו החטוב. "אני מצטערת שאין לי חולצה שתוכל להתאים לך, אבל הסוודר שלך אמור להתייבש בקרוב." לגבי המכנסיים הלחים שלו, לא היה שום סיכוי שהיא תציע לייבש גם אותם. הוא היה מוכרח לפחות להישאר לבוש למחצה.

"תודה, אורלי." קולו העמוק הפך את שמה לליטוף מענג וצמרמורת זעירה חלפה בעמוד שדרתה. "אני לוסיאן."

היא הנהנה והגישה לו ספל מהביל. החדר נדמה צפוף, מאחר שהוא תפס את כל המרחב, או לפחות את כל החמצן בחדר.

"שוקו חם?" הוא הריח את המשקה.

"אני אף פעם לא שותה קפה בלילה. לוקח לי המון זמן להירדם, אחרי משמרת. אנא – " היא החוותה אל הספה הקטנה והגבשושית. " – שב." כי יהיה לה קל יותר לחשוב, כשיהיה קצת מרחק ביניהם. היא תישאר כאן ותישען על הדלפק.

"את משחקת שח?" הוא סימן אל הלוח שעל הארגז, ששימש כשולחן קפה. "מה דעתך על משחק, בזמן שאחכה שהסוודר שלי יתייבש?"

מבטה של אורלי הבזיק מהצדודית המפוסלת אל החזה החשוף שלו, אותו עיטרו שערות כהות ומרתקות. משחק שח, ייתן לה משהו להתרכז בו, במקום להסתכל על גופו. היא הנהנה.

זה לא עבד היטב כפי שקיוותה. הקרבה אליו הסיחה את דעתה ולוסיאן הביס אותה בקלות. אבל אורלי הופתעה על שהרגישה בנוח לחלוק איתו את שקט הלילה. שאריות אי הנוחות שחשה, כשהזמינה בפזיזות גבר זר לכאן, דעכו כשהם דיברו על שחמט ועל משחקים ששיחקו בילדותם.

היא גילתה שהוא אוהב לעשות סקי ושהוא גדל בהרים, אף שאם לשפוט לפי המבטא הקל שלו, זה לא היה בצרפת. אורלי בחרה שלא לחקור אותו לעומק. מה הטעם? הוא ילך בקרוב. מחר, הוא יהיה רק זיכרון. מלבד זאת, הוא נראה סגור כל כך, שכל שאלה ישירה תהיה כמו חדירה לפרטיות שלו.

הוא הקשיב לה מספרת על אהבתה למוזיקה, שהיא רצתה לנגן על פסנתר אך במקום זאת, שרה. אורלי גרמה לזה להישמע כמו בחירה ולא הזכירה שלא היה לה כסף לשיעורי מוזיקה.

כשהוא הציע משחק נוסף, היא הסכימה והייתה מופתעת כשגילתה כמה זמן שיחקו. היא הרגישה נינוחה עם לוסיאן. מלבד שטף מודעות, שחדר עמוק לליבת גופה. אומנם חברתו נעמה לה, אבל הוא בכל זאת היה הגבר הכי מושך שפגשה מימיה.

"כל הכבוד," הוא מלמל. "יש הבזקים של כישרון אמיתי, במשחק שלך."

"הו, תודה לך." חיוכה גווע, כשראתה את ידיו שלובות ופרקי אצבעותיו לבנים בין ברכיו. פיו התעוות. "לוסיאן, מה קרה?"

האיש סבל מכאב, לא היה ספק בזה.

"שום דבר. פשוט הזכרת לי מישהו." לסתו ננעלה חזק כל כך, שזה היה נס שהיא לא נסדקה.

"שחקן שחמט אחר?"

הוא הנהן והיא ראתה את הגרוגרת שלו נעה בקו החזק של גרונו, כשבלע בכבדות.

זה לא היה עניינה. לא משנה מה הטריד אותו, היא לא תוכל לתקן את זה. אך אורלי ראתה אומללות צרופה בפנים הגאות האלה והרגישה שהיא מהדהדת לתוכה.

"אתה רוצה לדבר על זה?"

אז הוא הרים את ראשו, עיניו כה בורקות, שנדמה כאילו קלטו את כל האור שבחדר והקרינו אותו עמוק לתוכה, שם התערבל בבליל של רגשות – רחמים, חרטה ורצון לנחם אותו.

"תודה." קולו היה לחישה צורבת. "אבל זה מאוחר מדי. הוא מת."

"אני מצטערת." אורלי ידעה מהו אבל. אפילו אחרי כל השנים האלה, זכרה את אובדן אימהּ והכאב היה כה חריף, שאי אפשר היה להאמין. ואז, את הימים הארוכים והבודדים שבאו אחר כך.

אורלי לא יכלה לשאת את מראה יגונו, החרוט על תווי פניו. היא רכנה אליו ואז עצרה את עצמה.

"מישהו קרוב אליך." זו לא הייתה שאלה, אך הוא ענה בכל זאת.

"בן דודי, אבל גדלנו כמו אחים."

ליבה של אורלי התהפך בחזהּ. איך תרגיש, אם אחד מאחיה הקטנים ימות? הם חונכו לקחת אותה כמובנת מאליה, כפי שעשו אביה ואימהּ החורגת, כשהם מסתמכים עליה במקום לאהוב אותה. אבל בכל זאת, היה לה אכפת מהם. היא תהיה הרוסה, אם תאבד אותם.

"סליחה," הוא מלמל. "את לא זקוקה לזה."

"זה בסדר. אבל האבל אורך הרבה זמן. כמה זמן עבר?"

פיו התעקל בצידו בעווית. עיניו פגשו את עיניה ושוב פגע בה החיבור הזה ביניהם, כמו סכין שחדרה היישר לנשמתה.

"גיליתי הבוקר."

"אוי, לוסיאן!" ליבה נחמץ. הוא בטח מרגיש כאב עצום.

אורלי קמה והתיישבה על הספה. בהיסוס, נגעה בגב ידו בקצות אצבעותיה. היא לא רצתה לפלוש לפרטיותו, אבל יש רגעים, שבהם מגע אנושי הוא חשוב. נראה שזה היה אחד מהם.

עורו היה חם ואגרופו היה קפוץ חזק כל כך, שידו רעדה. היא ניסתה להתעלם מרחש האנרגיה שנורה בה מנקודת המגע, לקחה נשימה עמוקה וניסתה להתרכז בו.

"הלוואי שיכולתי להגיד משהו, שהיה יכול לעזור."

הוא נד בראשו, ותלתל משערו הכהה נפל על מצחו. פניו המפוסלות נראו כעת כמעט נעריות, כשהוא פנה להביט בה.

"כבר עשית הרבה. החזרת אותי לחיים. לזמן מה, הרגשתי אבוד לגמרי."

מתחת לקצות אצבעותיה, ידו הסתובבה והוא שילב את אצבעותיו באצבעותיה. גל תחושה נוסף, חזק יותר הפעם, עלה במעלה זרועה. הוא הפיץ חום מהחזה שלה ומטה, עד למעמקי הווייתה.

מה זה היה? מעולם לא הרגישה כך.

"גם את מרגישה את זה." עיניו אחזו בעיניה.

אורלי הרגישה לכודה, שבויה במבטו הבהיר ומבולבלת מדבר מה שחשה בתוכה, שדחף בה להחזיק בו חזק ולא להרפות.

"סליחה?"

"זה." ידו לחצה את ידה ונשימתה רעדה.

אורלי בהתה בו, המומה מהצורך לשמור על קרבה. התגובה שלה לאיש הזה – לזר הזה – הייתה דבר חדש עבורה.

"אני לא מבינה." הדחף לשימור עצמי גרם לה להגיד את המילים האלה.

לרגע, היא הרגישה את זה, את הריגוש שבמגע, את בשרו על בשרה, את עיניו המהממות אוחזות בעיניה, ואז הוא נע. ידה נפלה והלהבה שבתוכה גוועה מעט, כשהוא הסתובב. הוא קם על רגליו.

"את צודקת. לא הייתי צריך...זו הייתה טעות." הוא הרים את ידו אל שערו ודחף אותו הרחק ממצחו. אורלי התבוננה בתנועה המהפנטת של שרירי בטנו כשהוא קם.

קם ללכת.

ליבה נעצר בפתאומיות עד שהיא חשה בחילה, ואז שב לפעום, בקצב מהיר ולא יציב.

"מה אתה עושה?" אורלי קמה על רגליה.

הוא לא הסתכל עליה. הוא עטה את ההבעה המרוחקת שראתה במסעדה ובחוץ, ברחוב.

"תודה על האירוח שלך, אורלי. אני מעריך את זה. הגיע הזמן שאלך."

"אתה לא יכול ללכת." קולה עלה. "זה לא בטוח בשבילך, לנהוג עכשיו, ואין לך היכן ללון." למה היא לא שמה את זה בראש הרשימה?

הוא משך בכתפיו והושיט את ידו אל הסוודר שלו. "אני אשן במכונית. אני צריך ללכת, עכשיו."

אורלי נעמדה מולו ואילצה אותו להביט בה. כשעשה זאת, השפעת מבטו הבוהק כמעט הפילה אותה מעל רגליה. אך זה לא שינה את הרגשות שבערו בתוכה.

"למה?"

הוא עצר, קפץ בחוזקה את ידיו סביב בד הצמר הכהה וחזהו החשוף התרומם בחדות, בנשימה מחוספסת.

"כי אני רוצה אותך, אורלי."

הוא ינק נשימה מחוספסת בדממת החדר, כשדבריו ניפצו משהו בתוכה.

"רציתי אותך, מהרגע הראשון שחייכת והובלת אותי אל השולחן שלי. התבוננתי בך פוסעת לפניי – הריח שלך, תנודות הירכיים שלך, הקימורים המושלמים שלך... אפילו הקוקו הארור והקופצני שלך משך אותי." קולו היה נמוך וצרוד, ונגע במשהו בתוכה.

לוסיאן בלע והיא התבוננה בתנועה, וראתה בה דחיפות ורעב. היא שיקפה את תגובתה לדבריו, לקרבתו. גרונה היה יבש ופעימות ליבה חדות, והיא הרגישה מתוחה מציפייה.

האם לא הרגישה מוקסמת, כל הערב? האם לא הרגישה צורך? וניסתה להעמיד פנים שהיא לא מרגישה כך? האם לא אמרה לעצמה שהיא הזמינה אותה לכאן רק מתוך רצון לעזור, כשבעצם משהו אחר לגמרי הניע אותה?

"חשבתי שאוכל לשלוט בזה. שאהיה מנומס ואסיר תודה, ואז אלך לדרכי. אני כן אהיה כל הדברים האלה," הוא הוסיף, מבין שיניים חשוקות, "אבל אני חייב ללכת עכשיו."

ידה נסגרה על זרועו החשופה והוא התקשח, ונשימתו הייתה כמו רסס של מים מעל להבת אש. שיער רך להפתיע דגדג את כף ידה. היא הרגישה את קווי שריריו וחום, ושוב אותה תחושה שזה היה נכון.

"גם אני מרגישה את זה."

"מה?" לבסוף, הוא סובב את ראשו להביט בה.

"אני מרגישה את זה. את החיבור. את ה... צורך." אורלי בלעה את הגוש שכיווץ את גרונה. "אני לא מבינה את זה. בדרך כלל, אני לא..."

היא נענעה בראשה, מבולבלת מעוצמת רגשותיה. ואז, חשה הקלה מבורכת, כשידו השנייה חפנה את פניה, מגעו מחזק ומרגיע.

"גם אני בדרך כלל לא."

הבעת פניו הייתה רצינית לגמרי, למרות המתח המיני שרחש ביניהם.

אורלי הרימה את סנטרה. "לא הבנתי כמה בודדה הרגשתי, עד הלילה. כשהגעת..." היא השתתקה, מנסה למצוא את המילים הנכונות.

"מה קרה אז, אורלי?"

היא יכלה לשמוע אותו אומר את שמה לנצח, בקול המעושן והמחוספס הזה, שערער אותה בכל פעם מחדש.

"אני לא יכולה להסביר."

אגודלו ליטף על לחייה והחליק אל שפתה התחתונה. היא רעדה. היא הרגישה כאילו חוט דק מתהדק בין פיה לשדיה.

"כאילו יש קשר בינינו?" מלמל.

"כאילו זיהיתי אותך, הכרתי אותך, אף שאתה זר לגמרי." היא הרגישה הקלה להודות בזה, מטורף ככל שזה נשמע. ידה התהדקה על זרועו. היא התענגה על המגע, כאילו היא תובעת אותו לעצמה.

"אני מרגיש כמוך." הוא הניד בראשו והבעת פניו חמורה. "אני לא רוצה ללכת, אורלי. אני רוצה להיות איתך. לבלות את הלילה בהתעלסות איתך."

זו הייתה הקלה, כשנאנחה וריאותיה התרוקנו ואז התמלאו מחדש.

"כן." חיוך רטט על שפתיה. "גם אני רוצה את זה."

ברק הבזיק בעיניו ופגע היישר לתוכה. היא הרגישה את החום מדביק את רגליה לרצפה.

"אורלי." הוא הניד בראשו, כאילו לא ממש האמין. "את יודעת שאני רק עובר אורח פה. אני לא אחזור – "

"ששש." אצבעה על שפתיו עצרה את דבריו. "אני יודעת שזה רק הלילה הזה." היא היססה לרגע ואז הוסיפה, "גם אני עוברת מכאן. אני לא חושבת שאני אחזור."

זו הייתה הפעם הראשונה שאמרה את זה בקול. היא הרגישה כאילו חצתה לשטח לא מוכר.

בעוד שלמרבה הפלא, הרגישה שהרעיון להתעלס עם גבר שפגשה לפני שעות ספורות הוא נורמלי לחלוטין.

היא הייתה זקוקה לזה. היא הייתה זקוקה ללוסיאן, בכוח שלא יכלה להבין אך לא יכלה לפקפק בו. תהא הסיבה אשר תהא, היא הרגישה שזה אמיתי ונכון.

פעם אחת בחייה, היא תעשה משהו למען עצמה, לא כי הוא נדרש ממנה על ידי אחרים. בדיוק כפי שהיא תעבור מהעיר היחידה שהכירה ותתחיל בחיים החדשים עליהם חלמה.

לרגע אחד וארוך, הצטלבו מבטיהם והזמן עמד מלכת. ואז הרכין לוסיאן את ראשו ופיו נצמד לפיה, במגע רך כמו נוצה, והקניט את שפתיה. אורלי כרכה את זרועותיה סביב צווארו והתרוממה על קצות האצבעות, מגיבה, מזמינה, דוחקת.

שנייה לאחר מכן, גופה נצמד לגופו ונמשך בזרועותיו החזקות קרוב יותר אליו. לוסיאן העמיק את הנשיקה והיא קיבלה אותו בברכה, וליטפה בלשונה את לשונו. היא הרגישה כאב חלול נמוך בגופה, כשהנשיקה שלהם הפכה ארוטית תוך שניות.

חזהו העירום, מוצקות ירכיו הקשות אל מול ירכיה, הוודאות המוחלטת של הנשיקה שלהם, כאילו לא היו זרים, אלא מאהבים שנפרדו זה מזה לזמן רב והתאחדו עתה – כל אלה גרמו לה להשתוקק לעוד.

אורלי לא זכרה שעברו לחדר השינה. אך היא זכרה היטב שהפשיטה את לוסיאן. צליל רוכסן מכנסיו גבר על קול פעימות ליבה העזות. את קול משיכת הבד במורד ירכיו, שנקווה לכפות רגליו היחפות. את החום הפנומנלי של פלג גופו התחתון. את ההצצה לזקפתו, שגרמה לכל חלק נשי בגופה להתרכך במוכנות.

ידיו על בגדיה היו מיומנות, אך עדינות. באוזניה הדהדו מילות של שבח, כשהוא פשט את חולצתה ונישק את בשר כתפה החשוף, בייאוש שחשה בכל נשימה חטופה.

לרגע, שקלה להציע שיאטו את הקצב, ותהתה אם הניסיון המוגבל שלה עלול להוות מכשול. אבל הרעיון התפוגג, כשגופו העירום נגע בגופה. לא היה אכפת לה מחוסר מיומנות, כשהוא הנמיך את גופו לצידה, בשר אל בשר חם.

אולי זה היה לוסיאן, שגרם למעשה להיראות גורלי ומושלם. אולי זה היה אינסטינקט נשי, שלא הייתה מודעת לו קודם. אבל לא היו שום היסוסים או ספקות.

במקום לכסות את גופה בגופו, חקר אותה לוסיאן בידיו ובפיו ולמד מה היא אהבה. וזה היה הכול, גם כשהחליק את גופו החזק במורד גופה וגרם לליבה ולנשימתה להיעצר. הוא סגד לשדיה בפיו וכשהתבוננה בו, משהו בתוכה השתחרר, משהו שגרם לה לרעוד מהצורך להתפרק.

אבל היא לא הייתה כנועה. גופו סקרן אותה והיא הייתה מרוצה כשהוא הרשה לה לדחוף אותו על גבו, כדי שתוכל לחקור.

גופו היה מעוצב לשלמות, עורו מתוח ומשיי מעל לשריריו ולעצמותיו, והיא רצתה להתענג על כולו. לוסיאן התנשף, כשהיא נשכה את תנוך אוזנו והתחקתה באצבעותיה על עצם ירכו. היא נעה במורד גופו וחקרה את טעמו ואת המרקם שלו. כשהיא ליקקה את הפטמה שלו, הוא מלמל משהו גס ולא מובן לתוך שערה, כשכל גופו רעד.

אורלי לקחה אותו בידה והייתה מוקסמת מהשילוב של רכות קטיפתית על פני זקפתו הקשה כפלדה. מגעה הקל הפך לליטופים מכוונים ואחיזתה התהדקה. הוא גנח וסגר את ידו על ידה, להנחות אותה. היא אהבה להעניק לו עונג, לראות את אורכו הגדול מתקשה תחת ידה. היא רכנה כדי לקחת אותו לפיה, כשהוא משך אותה במעלה גופו וידו בין רגליה הפכה את מחאתה לאנחת עונג.

הם לא דיברו והקולות היחידים שנשמעו היו התנשפויות שבורות או גניחות של עונג ועידוד. ובתוך כל זה, הייתה תחושה של נכונות, שהאיחוד שלהם היה טבעי, כמו האביב אחרי חורף ארוך וקר.

אורלי פרחה מתחת למגעו ולרכותו. כשלבסוף התעטף לוסיאן והתמקם בין ירכיה, אחז מבטו במבטה כשגופם התאחד, וזה היה קל כל כך, כמו לחזור הביתה.

לחזור למקום נפלא, שבו כל כמיהה סופקה.

לרגע ארוך, איש מהם לא זז.

ואז, פתאום, זה היה יותר מדי. הצורך להגיע לשיא היה מכריע מדי.

לוסיאן החל לנוע והיא התרוממה לקראתו וכפות רגליה נצמדו אל המזרן, כשנסקה אל ליטופיו. הוא מלמל מילות עידוד והחליק את ידו מתחתיה, לקרבה אליו יותר. השליטה העצמית התנפצה. תנועותיהם הפכו למהירות, דחיפותיו לקחו אותו עמוק יותר מכפי שחשבה שזה אפשרי, והיא נאחזה בכתפיו הרחבות.

מוחה הסתחרר, כשהותקף בכל כך הרבה תחושות. מבטו הענברי לא עזב את מבטה, שומר עליה בטוחה, כשגופו לקח אותה גבוה יותר ויותר, עד ששיאם שטף אותם בו זמנית.

התשוקה הפכה לעילאית. העולם נעלם והם הפכו ליקום כולו, ליבם פעם יחד, פיותיהם התמזגו, גופם היה צמוד זה לזה כשהפורקן הגיע, מוטט אותם ואז הרכיב אותם מחדש.

גופה, מוחה ואפילו נשמתה, רחצו בזוהר. ולאורך כל זאת, היא נצמדה אל לוסיאן בצורך, אבל גם ברצון להגן עליו.

 

ליבו של לוסיאן דהר, כל גופו תשוש. אך למרות התשישות, הוא חש ניצחון והכרת תודה, לאישה שכבר ישנה שינה עמוקה בזרועותיו.

כדאי שגם הוא יישן. הם בילו את כל הלילה בהתעלסות, תחילה בעדינות ואז בדחיפות, ואחר כך בצחוק ולבסוף עכשיו, כשהשחר הפציע בשמיים, בתשוקה דוממת ורעבתנית, שחרכה עד לשד עצמותיו.

כי הלילה שלהם ביחד יכול להיות רק זה, לילה בודד.

זה היה נראה מגוחך שעם אורלי, האישה שאת שם משפחתה הוא לא ידע ולעולם לא ידע, הוא מצא נחמה. איכשהו, הוא מצא את החלק בתוכו שנעלם, כששמע על מותו של ג'סטין. הוא לא החלים. הצער שלו היה גדול מדי, אבל אורלי נתנה משהו מעצמה, או שאולי הם יצרו משהו מופלא ביחד, שמילא את הבור הפעור בליבו. לפחות, מספיק כדי שיוכל להתמודד עם מה שהיה צריך להתמודד איתו.

הוא חייך מעל לשערה, שאף את ניחוח הפרחים העדין שלה ונהנה מהאופן שבו תלתליה דגדגו את אפו.

או שאולי הדמיון שלו השתולל, כי היה זה הסקס הטוב ביותר בחייו.

חיוכו ירד. לא. זה היה יותר מזה. זה היה יותר, מהרגע שהוא ראה אותה. קל לזהות משיכה מינית. אך לדבר האחר שהיה ביניהם, לא יכול היה לקרוא בשם. הוא משך אותם זה לזה, כאילו היו חברים ותיקים שנפגשים או אהובים שהיו שוב ביחד אחרי היעדרות ארוכה.

הוא לקח נשימה עמוקה, מקווה למחצה שאורלי תתעורר. אבל היא ישנה עמוק מאוד. בזמן שהוא בילה את ערב בהרהורים על הצרות שלו, היא עמדה על רגליה במשך שעות, בעבודתה.

לוסיאן נזכר במגע ידיה על גופו. הן לא היו ידיים רכות, אם כי ידעו ליצור קסם בקלות, בין שהיו רכות או תובעניות. זו הייתה אישה שעבדה קשה, לא איזו אשת חברה מפונקת.

ידו החליקה במורד קימורי גופה המדהימים, מצלעותיה ועד למותניה ואז במעלה ירכה, והשתהתה שם, כשהיא נעה בשנתה ומלמלה משהו שהוא לא הצליח להבין.

הדהים אותו, שהיה מוכן לתת הרבה כדי לעשות את זה שוב. בכל לילה, בעצם. הוא דמיין את עצמו חוזר הביתה אל אורלי. לעיניים החומות הגדולות האלה, שנראה כאילו הבינו כל כך הרבה. לאהדה המעשית והמאופקת שלה. לחום ולנדיבות שלה, לתשוקה ול...

לוסיאן טרק את דלת פלדה על מחשבתיו.

זה לא יכול לקרות.

והמחשבה על כך לא תביא דבר, מלבד חרטה וכאב.

ברכות, הוא נישק את צווארה בנשיקה אחרונה, שמע אותה נאנחת והרגיש אותה נצמדת אליו, כאילו אפילו בשנתה, היא צריכה להיות קרובה אליו.

הוא הכיר את ההרגשה.

כשהוא נחוש שלא להעירה, הוא משך לאט את זרועו מתחתיה וקם מהמיטה.

נדרש ממנו כוח רצון עצום להתלבש ולצאת. הוא עצר בסלון הזעיר וכיבה את האור, שהשאירו דולק כל הלילה.

כשעשה זאת, ראה את לוח השחמט. אחד מכלי המשחק נפל על הרצפה, קרוב לוודאי כשהם התנשקו. הוא היה קשה וקר בידו, ולרגע, הרגיש שוב לוסיאן את הייאוש שאפף אותו אתמול, יחד עם אבל האובדן. הוא הרגיש כמו כלי משחק שנע באיזה לוח שחמט קוסמי, בלי זכות לבחור את דרכו. עתידו תוכנן עבורו, על ידי כוחות שאינם בשליטתו.

עכשיו, כשהניח את כלי השחמט הקטן על הלוח, נסחף מבטו לכלי אחר, גבוה ומיוחד יותר.

הוא לקח נשימה איטית והרגיש את חזהו עולה ויורד. עכשיו, הרגיש שלווה והשלמה. לא היה כל טעם להילחם בגורל. הוא חייב לבצע את חובותיו והוא לא יתחמק מהן. דודו ובן דודו היו מצפים לזאת ממנו. יותר מכך, הוא ידע בליבו שלעולם לא יוכל לחיות עם עצמו, לולא יעשה זאת, גם אם הרגיש שזו אך ורק הקרבה.

הוא הרשה לעצמו מבט אחרון מעבר לכתפו, וליבו נחמץ כשראה את דמותה החיוורת ואת שערה הבהיר. אורלי תהיה רק זיכרון, בחייו החדשים.

לוסיאן פתח את הדלת ויצא בשקט.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של אנני ווסט
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il