דף הבית > כמו שאת
כמו שאת / אושרית שטרית
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 10-2019
קטגוריה: ספרות רומנטית וארוטית
מספר עמודים: 464

כמו שאת

         
תקציר

אמט פלין היה ה׳בחור הזה׳. נער הזהב של תיכון ׳סיינט אן׳, חלומן הרטוב של כל הבנות ומושא קנאתם של כל הבנים – עשיר, חכם, אתלטי וחתיך.

שום דבר לא יכול היה לפגוע בו. שום דבר, מלבד האמת שעבד קשה כל כך להסתיר במשך שנים. אך הכול עומד להשתנות ביום שברוק איסטון מגלה במקרה את האמת.

הנערה חסרת הביטחון, הנאבקת בבעיות משקל, מגלה שדווקא אמט, שנראה כה מושלם מבחוץ, הוא שבר כלי מבפנים.

סיפור האהבה הלא צפוי שנרקם בין אמט לברוק מגלגל לפתחם טלטלות רבות שמעמידות למבחן את הנאמנות שלהם ואת רגשותיהם זה כלפי זה. דווקא כאשר נראה שהאהבה שלהם חזקה מהכול, אירוע בלתי צפוי טורף את כל הקלפים ומטיח את המציאות בפניהם.

 

כמו שאת מאת אושרית שטרית, הוא רומן עכשווי, סיפור אהבה על שני אנשים שלא יכולים להיות שונים יותר זה מזה, ולמרות זאת מוצאים מכנה משותף. אבל האם זה מספיק כדי להשאיר אותם יחד?

שטרית היא אושיית פייסבוק, שכתבה ופרסמה לאורך השנים סיפורים לקהל הקוראות שגומעות בשקיקה את הסיפורים שלה.

פרק ראשון

חלק א׳ – let you love me
*2008*


פרק 1
ברוק
זה היה יום רע. כמה רע? רע כל כך עד שנסעתי לצד השני של העיר, ועכשיו אני ממלאת את העגלה שלי בהמון חרא לא בריא שאני לא צריכה באמת. זה היה אחד מאותם הימים שהרגשתי כמו נמלה זעירה שנמחצת תחת אצבע ענקית בכוח. מובן שאני לא הייתי זעירה מאוד, והאצבע הזאת הייתה העולם. ידעתי שאם אני אוכל הרבה ארגיש טוב יותר. כשאכלתי לא חשבתי על כלום, יכולתי להעמיד פנים שאני בסדר אף שהכול סביבי היה כל כך לא בסדר. אוכל ניחם אותי ולא שפט אותי לרעה או קרא לי בשמות שלא אהבתי. אוכל היה החבר שלי כשאף אחד לא רצה להיות, אז הרשיתי לעצמי להוסיף לעגלה עוד שקית של חטיפי שוקולד קיטקט ושתי שקיות ענקיות של צ'יטוס חריף באקסטרה תיבול. אחר כך גלגלתי את העגלה שלי לכיוון המקפיא והוספתי מֵכל ענקי של בן אנד ג׳ריס בטעם בראוניז, ומשם המשכתי למחלקת המאפים וקניתי קופסה של שמונה דונאטס בזיגוג ומעטה של סוכריות. העגלה המפוצצת שלי נראתה כמו פרסומת 'איך לא לאכול בריא ולקבל סוכרת לפני גיל עשרים', אבל לא היה אכפת לי. ממילא הייתי כבר שמנה, מה הם עוד כמה קילוגרמים מיותרים?
דחפתי את העגלה לכיוון אחת הקופות ונעמדתי מאחורי אדם מבוגר ששערו מאפיר, הוא היה לבוש מעיל שחור ארוך, ופניו היו חרוצות קמטים שהעניקו לו מראה זועף. אילו אימא שלי הייתה רואה אותו היא הייתה מתקשרת בדחיפות לרופאה שלה ומארגנת לו זריקות בוטוקס בחינם. לדבריה ׳קמטים הם מחלה כמו סרטן׳. כן... אימא שלי משווה מחלה קשה ומסכנת חיים לקמטי עור.
״קדימה, כמה זמן אני עוד אעמוד פה? את רואה שהכרטיס שלו לא עובר ואני ממהר!״ נזף האיש המקומט והזועף בקופאית קצוצת השיער.
״בבקשה, תנסי את הכרטיס שוב.״
זיהיתי את הקול הזה. כל מי שלמד בתיכון ׳סיינט אן׳ באפר איסט סייד יזהה את הקול הזה וגם את הבחור שלו הקול הזה שייך.
אמט פלין היה נער הזהב של תיכון ׳סיינט אן׳. הוא היה פופולארי מספיק שכל תלמיד שלמד בתיכון שלנו הכיר אותו, אף על פי שלו בטח לא היה מושג מי הם.
הקופאית קצוצת השיער העבירה שוב את הכרטיס ופניה נפלו. היה לי ברור שכרטיס האשראי שלו לא עבר.
הוא חבט באגרוף בתסכול במסוע שעליו נחו המצרכים שלו, ושלח שרשרת של קללות עסיסיות לאוויר. הייתי בטוחה שאם המנהלת פרצ'ימונד תשמע את נער הזהב שלה מקלל ככה, היא תחטוף התקף לב על המקום.
״אני מצטערת, הוא לא עובר,״ חייכה הקופאית אל אמט חיוך עגום.
״שמעת, ילד? עכשיו לך מכאן! תפנה את התור ותן לאנשים שהכרטיס שלהם עובר ולא משתמשים בתלושי מזון משומשים לקנות את המצרכים שלהם!״ החווה בידו הזועף המקומט כאילו היה אמט כלב שצריך לגרש.
הוא לא היה כלב, בכלל לא. הוא היה גבוה ורחב, עורו שחום ותווי פנים גבריים ויפים. השפתיים שלו היו עבות ויפות כל כך... אין ספק שהן הסיחו את דעתי פעם או פעמיים באמצע שיעור.
אמט שלח מבט אחד נואש לעבר המצרכים שלו לפני שהפנה את גבו ויצא במהירות מהסופרמרקט. הזועף המקומט חייך לעבר גבו המתרחק, ואיכשהו עדיין נראה זועף.
הלב שלי נמחץ. לא היה קשר בין אמט לבין כרטיסי אשראי דחויים ותלושי מזון. לפי מה שידעתי הוא גר באחוזה ענקית, ואימא שלו עבדה בתור דיפלומטית וטסה ברחבי העולם בשליחות הנשיא.
״יופי. עכשיו את מוכנה כבר להעביר את המצרכים שלי?״ התקדם הזועף המקומט בתור.
הקופאית התחילה לפנות את שקית הנייר החומה של אמט מהמסוע, אבל אני לא יכולתי לתת לזה לקרות.
״חכי!״ קראתי בלי לחשוב.
הקופאית והזועף המקומט הפנו אליי בחדות את מבטיהם המופתעים.
״את לא עוקפת אותי בתור! אני חיכיתי מספיק...״ התחיל הזועף המקומט להתלונן, אבל אני לא נתתי לו לסיים.
שלפתי את הכרטיס שלי והושטתי אותו לקופאית במהירות.
״אני אשלם על הדברים שלו,״ אמרתי בהחלטיות.
למזלי, הקופאית לא היססה ולא התווכחה לפני שהעבירה את הכרטיס שלי. השארתי מאחור את העגלה שלי ועקפתי את הזועף המקומט, קטפתי ממנה את הכרטיס שלי ובמהירות הרמתי בזרועותיי את שקית הנייר החומה.
לא זכרתי מתי הייתה הפעם האחרונה שרצתי, אבל כשגבו של אמט התרחק במהירות, ידעתי שאני חייבת לתפוס אותו, אז רצתי אחריו מהר ככל שיכולתי, למרבה המזל הצלחתי להשיג אותו וקראתי בשמו.
הוא קפא לשני רגעים ואז הסתובב אליי. התנשפתי, והלב שלי הלם במהירות, ולא רק מפני שרצתי היום בפעם הראשונה אחרי זמן רב שלא רצתי. הוא היה גבוה ממני ולא נראה כמו נער ממוצע בן שמונה־עשרה, אלא כמו גבר צעיר שעבר הרבה מאוד בחיים שלו.
״אני מכיר אותך?״ הוא הרים גבה, ועיניו, שהיו שוקולד מומס ופתיתי זהב, סקרו אותי.
מובן שלא היה לו מושג מי אני, אף שישבתי מאחוריו בשיעור ביולוגיה וחלקנו יחד גם שיעורי ספרות ומתמטיקה. בחורים כמו אמט פלין אף פעם לא מבחינים בבנות כמוני. במובן הזה יכול להיות שבעיניו הייתי זעירה יותר מנמלה.
״ברוק איסטון. אנחנו לומדים יחד ב׳סיינט אן׳.״
עיניו החומות התקשו והפכו לשני בורים שחורים, ברור שהוא לא אהב את העובדה שהייתי עדה לסצנה שהתרחשה בסופרמרקט, וברור שהוא נסע עד לכאן כי היה בטוח שאף אחד מבית הספר לא יבלה בסופרמרקט הזה. והוא צדק. מי שלמד איתנו ב׳סיינט אן׳ בהחלט לא מסתובב להנאתו בסופרמרקטים במרחק נכבד מהאפר איסט סייד.
״מה את רוצה ממני?״ הקול שלו היה דוקרני כמו קוצים של קיפוד.
לא היה ספק שהוא החליט שהוא צריך להתגונן מפניי. הייתי מודעת היטב לתדמית של אמט פלין. הוא היה הבחור הזה שגר באחוזה ונוסע בג׳יפ חדיש. הבחור הפופולארי ששמו נלחש כמו משהו כמעט מיתי במסדרונות. אבל לפחות חלק מזה היה שקר. לא שהיה לי אכפת. בעיניי הוא עדיין היה הבחור היפה ביותר שראיתי אי־פעם בחיים שלי. גם בג'ינס קרועים ובז׳קט כחול עם קופוצ׳ון שכיסה את שערו הקצוץ הוא עדיין היה מושלם בעיניי.
״המצרכים שלך,״ הושטתי לעברו את שקית הנייר החומה.
הוא שילב את זרועותיו על חזהו בתנועה מתגוננת והביט בשקית כאילו הייתה בעיניו העלבון הצורב ביותר שיכולתי להטיח בו.
״אני לא לוקח ממך שום דבר, ובעיקר לא נדבות,״ הוא גיחך בטון חסר חן.
״אמרתי לך שאלו נדבות? אתה יודע מי אני, אתה יכול לשלם לי בחזרה עד הפני האחרון,״ דחפתי את השקית לכיוונו.
אם היה משהו שהייתי טובה בו זה היה להידחף למקומות לא לי. זה כישרון שפיתחתי בזמן שאימא שלי הייתה עסוקה בלרדוף אחר התהילה ואור הזרקורים, ואבא שלי היה טרוד בכתיבה שלו ונבלע לתוכה לגמרי.
״אמרתי לך שאני לא צריך את הטובות שלך, נכון?״ התעקש אמט, אבל למזלי אני הייתי עקשנית עוד יותר.
״אמט, אתה צריך את הדברים האלה. יש כאן אוכל לתינוק. תפסיק לדבר שטויות וקח את השקית הזאת,״ התקרבתי עוד קצת ודחפתי אליו את שקית הנייר שהייתה מלאה במצרכים שלו.
הוא בלע את הרוק בכבדות, וראיתי בעיניו את ההחלטה מתגבשת. ידעתי שהוא הולך לבלוע את הגאווה המטופשת שלו ולקחת את מה שנתתי לו. הלב שלי נסק למעלה, אפילו אם הייתה זו רק שקית מטופשת של מצרכים, בכל זאת יישאר לו זיכרון טוב ממני לשארית חייו.
וגם אם הוא שיקר בנוגע למשפחה שלו או למצבו הכספי, ידעתי שאני לא יכולה לשפוט אותו. אנשים רבים כל כך שופטים אותי על בסיס קבוע ויום־יומי, אז אין סיבה שאני אשפוט אותו. שום סיבה.
הוא לקח ממני את השקית, והאצבעות שלנו התחככו לשתי שניות קצרות. הלב שלי פצח בריקוד, ולא יכולתי שלא לחייך כמו ילדה מטופשת.
״תודה, ברוק,״ הוא מלמל בשפתיים חשוקות.
השם שלי על שפתיו גרם לילדה המטופשת שבי להתרגש מעבר לכל היגיון.
״בבקשה, אמט,״ הנהנתי וניסיתי לשדר לו כאילו זה לא ביג דיל.
״מה המספר שלך?״ הוציא אמט מכיסו את הנייד שלו.
״בשביל מה אתה צריך את המספר שלי?״ שאלתי כמעט בחרדה.
״כדי שאני אוכל לתאם איתך איך אני מחזיר לך את הכסף,״ הוא אמר בטון של 'זה ברור כל כך, טיפשה שכמותך׳.
אמרתי לו את המספר שלי, והוא הכניס אותו לרשימת אנשי הקשר בנייד שלו.
הוא נתן בי עוד מבט אחד בעיני השוקולד שלו לפני שסובב אליי את גבו ונעלם בצעדים גדולים מעבר לפינה. נשארתי נטועה במקומי, והלב שלי לא חדל מלפעום בטירוף, כאילו רצתי הרגע את מרתון ניו־יורק פעמיים.
יכול להיות שהיום הזה בכלל לא רע כמו שחשבתי. פתאום החיוך לא ירד לי מהפנים, והחשק לגלידה נעלם כלא היה.

 

אמט
ברגע שפתחתי את דלת הבית החורקת יכולתי לשמוע את כיסא הגלגלים מחליק על רצפת העץ ולהריח את עשן סיגריות המנטה המוזרות שסבתא מייבל אהבה לעשן.
הן הופיעו במסדרון הכניסה בזו אחר זו. סבתא מייבל בחלוק המרופט שלה, סיגריית מנטה תלויה בצד פיה הדקיק, ואחותי הגדולה אביגיל בכיסא הגלגלים שלה.
״אמרתי לך שהתלושים לא נגמרו!״ צהלה אביגיל.
״הם נגמרו,״ אמרתי בטון יבש.
פניה של אביגיל נפלו. תלושי המזון היו התרומה הצנועה שלה לכלכלת הבית. אבל לאחותי הייתה בעיה של אצבע קלה על ההדק, ובכל פעם שנזקקנו לתלושים האלה הם פשוט היו ריקים ולא שווים כלום.
״ברור שהם נגמרו. אתה יכול לסמוך רק על עצמך, ילד,״ גיחכה סבתא מייבל בטון מאשים מעט.
״אני יודע, סבתא,״ הנהנתי.
החלטתי להשמיט את החלק שבו נדחה כרטיס האשראי שלי בסופרמרקט. ידעתי שלא הייתי צריך לתת לדיוק לשכנע אותי לצאת עם החבר'ה לעיר. הוא הבטיח לי שלא נבזבז יותר מדי, ואיכשהו בסוף הערב גיהצתי את שבעים הדולר האחרונים שנשארו במסגרת הכרטיס שלי. מובן שהתקשרתי לדיוק כדי לבקש ממנו להלוות לי כסף, הוא היחיד שיודע מה המצב האמיתי שלי, או אולי היחיד שידע כי עכשיו גם ברוק איסטון יודעת. אבל דיוק לא ענה לטלפון שלי, וקיוויתי שאולי תלושי המזון או הכרטיס יעברו בסופו של דבר. זה תמיד היה משפיל לשמוע שהכרטיס שלי לא עובר, אבל העובדה שהיא ראתה את כל זה ואז שילמה על המצרכים שלי הייתה משפילה פי מאה. החשש שהיא תרוץ לספר לכל מי שמוכן לשמוע על המפגש הזה גרם לי לרצות להכות מישהו עד זוב דם. אם היא תעשה את זה, אני אכחיש כמובן ואצא נגדה, לא יהיה קשה למחוץ שמועה ממישהי כמוה, שכנראה הייתה בתחתית של התחתית של הסולם החברתי. אבל היא בכל זאת עשתה מעשה מדהים בשבילי, לכן החלטתי לחשוב עליה את הטוב ביותר ולתת לה ליהנות מהספק.
״הכי חשוב שהבאת את הדברים,״ התעלמה אביגיל מסבתא מייבל ושלחה עיניים חמדניות לשקית.
״אני יודע,״ הנהנתי ועקפתי אותן. הנחתי את השקית על השולחן העקום במטבח הקטנטן שלנו. אביגיל עקבה אחריי וגם סבתא מייבל. הן נשארו לטפל במצרכים בזמן שפרשתי לחדר שלי. בדרך חלפתי על פני החדרים שלהן והצצתי פנימה. אוליבר הקטן ישן על המיטה מכורבל בשמיכה שלו. העיקר שהוא לא יהיה רעב, זה מה שחשוב. חיוך דק עלה על שפתיי למראה העולל השברירי, האחיין שלי. אביגיל ילדה את אוליבר לפני קצת יותר משנה, כשהייתה בת עשרים. החבר הלוזר שלה עזב לפני שאוליבר הגיח לאוויר העולם, ואביגיל נאלצה להתמודד עם ההיריון ועם הלידה בעצמה. זו הייתה תקופה מתוחה. היא וסבתא מייבל רבו בלי הפסקה, בעיקר האשימה סבתא את אביגיל שהיא טיפשה כל כך שנכנסה להיריון בגיל כה צעיר ועוד לפני שהתחתנה. סבתא הייתה קשה עם אביגיל, ושמות חיבה כמו פרוצה, זונה ומטומטמת עפו באוויר בתדירות גבוהה. אביגיל הייתה שברירית וגם תמימה קצת, והלחץ גבר עליה. קצת אחרי שנולד אוליבר היא ניסתה להתאבד בקפיצה מהגג. למרבה הצער כל מה שהיא השיגה היה עמוד שדרה מרוסק, שיתוק מהמותניים ומטה ושיקום ארוך.
סבתא מייבל ואני טיפלנו באוליבר עד לפני כמה חודשים. אביגיל חזרה הביתה בכיסא גלגלים ונאלצה להתמודד עם הקושי בלגדל ילד במצבה כמעט לבדה. אני הייתי צריך לשלב בין בית הספר, אימוני הלקרוס שלי, חיי החברה שלי ושתי עבודות קבועות פלוס עבודות מזדמנות פה ושם.
סבתא חיה מקצבת רווחה של המדינה ומתשלומי הפנסיה הזעירים שהשאיר אחריו סבא קלווין. היא כבר הייתה כבויה ועייפה מכל מה שעברה בחיים האלו. המרירות שלה הייתה עזה אבל צפויה. אחרי שהיא וסבא קלווין איבדו את דוד שלי בעיראק ואת אימא שלי בתאונת דרכים קטלנית, היא איבדה כל שמץ של שמחת חיים. ואז גם סבא קלווין הלך לעולמו. עכשיו נשארנו לה רק אנחנו, והיא החלה לאבד את כוחה אט־אט. העול של החיים צילק את הנשמה שלה ואת הגוף שלה. לא האשמתי אותה שהיא הייתה קודרת, קוצנית ולעיתים ממורמרת.
סגרתי את הדלת של החדר כדי שאוליבר יוכל לישון בשלווה. החדר שלי היה פעם חדר הכביסה, לא הייתה לו דלת, אז תליתי וילון אמבטיה שחצץ בינו לבין שאר הבית. בחלל הקטן הצלחתי לדחוס מיטה שבקושי התאימה לי וארונית עם כמה מגירות, שאליה דחסתי את הדברים שלי. הבגדים שלי היו על מדפים שנתלו מחוץ לחדר כיוון שלא היה מספיק מקום. אבל לפחות היה לי מקום משלי. לפחות זה.
חלצתי את הנעליים, פשטתי מעליי את הג'ינס ואת הז׳קט והסטתי את וילון האמבטיה לפני שנשכבתי במיטה. הייתי צריך לקום בארבע לפנות בוקר כדי להספיק לעבודה הצדדית שלי בתור מחלק מגזינים, לחזור הביתה, להתארגן לבית הספר, לקחת את אוליבר למעון היום שלו ולהספיק להגיע בזמן לשיעור הראשון. עצמתי את עיניי, והדבר האחרון שחשבתי עליו לפני שנרדמתי היה הפנים של ברוק איסטון. הפנים של המושיעה שלי. 

 

פרק 2
אמט
הפעם הראשונה שקלטתי שברוק איסטון לומדת איתי בכיתת ביולוגיה היה בבוקר שאחרי תקרית הסופרמרקט המביכה. דיוק נטש את השולחן שלנו, עמד ליד דלת המעבדה ופלרטט עם לורן בדפורד, שנראתה מכורה לתשומת הלב שהוא הרעיף עליה. אבל דיוק היה מומחה בלגרום למישהי להרגיש הכי מיוחדת בעולם, לזיין אותה ולמחרת לשכוח שהיא אי־פעם הייתה קיימת. זה משהו שהיה שגרתי כל כך בשבילו שלא הבנתי איך הקטע הזה עוד עובד לו. אבל מתברר שהבנות האלה היו ממש טיפשות או פשוט התעלמו מכל סימני האזהרה כשהן עמדו מול דיוק ואן דר בייס.
בדיוק כשלורן נשענה ללחוש לדיוק משהו באוזן, נכנסה ברוק דרך דלת הכיתה הפתוחה. הנוכחות שלה לא משכה תשומת לב, וכולם המשיכו בעניינים שלהם. כולם מלבדי. מבטי עקב אחריה עד שהיא התיישבה במקומה ממש מאחורי השולחן שלי ושל דיוק.
פאק! היא ישבה מאחוריי כל הזמן הזה? ברצינות? אני נשבע שבחיים שלי לא שמתי לב שהיא יושבת בשולחן מאחוריי, אולי כי בשולחן לפניי ישבו הלן וג׳יני, הכוכבות של נבחרת המעודדות, ודיוק ואני היינו עסוקים בפלרטוט איתן ובבהייה בישבנים שלהן. כן... זה לא הכי ג׳נטלמני מצידי אבל אני בסך הכול בחור שיש לו חולשות וכל זה.
לפני שהספקתי להרהר בעובדה שמעולם לא הבחנתי בברוק, חזר דיוק לשולחן שלנו.
״מי המלך של העולם הזה?״ חייך דיוק חיוך שחצני ולבן מאין כמותו.
״יו הפנר, בלי ספק,״ עניתי בכוונה כדי לעצבן את החבר הכי טוב שלי.
״למה אתה אף פעם לא יכול לפרגן לחבר?״ התלונן דיוק.
״כי חבר שלי הוא שק של זרגים, בגלל זה,״ טפחתי על גבו של דיוק הזועף.
״בכל מקרה, יש לי דייט עם לורן רגליים ארוכות בסוף השבוע הזה,״ הוא הבזיק אליי חיוך ניצחון.
נאנחתי. דיוק היה הגבר היחיד שהכרתי שנהנה מכל הטרחה של לצאת לדייט וכל השטויות האלה. אני העדפתי להיפגש במקום כלשהו, רצוי במקום ניטרלי כמו המכונית שלי, ואז פשוט לזיין ולגמור. אני לא האכלתי אף אחת בשטויות כמו דיוק ולא הבטחתי להן שאקטוף להן כוכבים או אבנה להן ארמונות מפוארים. מי שהייתה איתי ידעה את החוקים מראש.
״תשתדל הפעם לא להתקשר אליי אחרי שזיינת אותה ולשיר לי את שיר הסקס הדוחה שלך בטלפון,״ נאנחתי.
לאחרונה נהיה לדיוק הרגל מגונה להתקשר אליי אחרי שהבחורה שהיה איתה נרדמה או הלכה הביתה, ולשיר לי שיר שכתב בעצמו. אני לא מתכוון לחזור על הדבר המגוחך הזה, אפילו לא בראש שלי. אבל אפשר לומר שזה שיר הלל לזין שלו, לגודל של הזין שלו ולזה שיש לו זין קסום יותר מנפיחה של חד־קרן. כן... בסך הכול יש לנו חברות נורמלית מאוד.
"אתה אוהב את השיר הזה, אפילו אל תנסה להכחיש," הוא גיחך כאילו היה לא פחות מהמלחין של יצירה קלאסית.
"אתה כל כך צודק... מי לא ירצה לשמוע שיר הלל לזין שאפילו לא שייך לו בשלוש לפנות בוקר?" הציניות נטפה מקולי.
"אתה לא מעריך אותי מספיק... אתה עוד תתגעגע לשיר הזין שלי," נחר דיוק בבוז.
היה לי ספק בזה, אבל לא יכולתי להביע אותו כי הפעמון צלצל והשיעור התחיל. גברת קיפר, המורה שלנו לביולוגיה, הסבירה משהו על חד־תאיים או משהו כזה, דיוק היה עסוק בלבהות להלן בתחת, ואני הייתי עסוק במבטים חטופים לעברה של ברוק. מלבד העובדה הברורה מאליה שהיא הייתה בצד היותר מלא של המשקל היו לה פנים די יפות. שיער בלונדיני, פנים עגולות ועדינות, עיניים כהות ויפות. אילו הייתה קצת פחות עגולה אולי הייתי מעז לומר שהיא יפה בעיניי. אבל זה היה אבוד מראש, בחורות מלאות לא היו הטעם שלי.
"הי, מה קורה?"
הצביטה החזקה שלא לצורך גרמה לי לצמצם את עיניי לעברו."חוץ מזה שכמעט תלשת לי את העור מהיד?" תהיתי ושפשפתי את הזרוע שלי.
"אתה מודע לזה שהישבנים של שתי מעודדות מאוד מאוד סקסיות נמצאים לפנינו, נכון?" הוא הרים גבה בלונדינית, והבנתי שנתפסתי על חם.
"אתה יודע שיש לי בעיה של קשב וריכוז," משכתי בכתפיי בניסיון לשקר לו ולתלות את האשמה במשהו אחר, כמובן.
הוא בחן אותי בעיניו הכחולות לכמה שניות ארוכות, ואז משך בכתפיו וחזר לבהות בישבנים שלפנינו. למען ההגינות וכדי שלא יחשוד הצטרפתי אליו. הנוף היה לא רע, אבל התחיל לשעמם אותי ממש מהר. עם ברוק זה היה ההפך הגמור, הרגשתי שבכל מבט חטוף אני מגלה משהו חדש.
הצלצול הגיע מהר מהצפוי, ודיוק תפס את התיק שלו ומיהר לברוח מהכיתה אל הקפטריה.
״בוא נזוז, אחי,״ הוא זירז אותי.
״תפוס לי מקום, אני תכף אבוא,״ הבטחתי לו.
הוא הנהן ומיהר לברוח עם זרם התלמידים שמיהרו אל הקפטריה. האחרונה שנשארה בכיתה הייתה ברוק. אני לא חושב שהיא בכלל שמה לב לצלצול הפעמון. היא ציירה משהו במחברת שלה, וכשהתקרבתי הבחנתי בכך שהשיער שלה הסתיר זוג אוזניות שהיו תחובות באוזניה.
הצצתי במחברת שלה. היא שרטטה שמלה בצבע כתום. לא הבנתי הרבה באופנה, אבל הציור עצמו היה ברמה גבוהה מאוד.
הוצאתי מאוזן ימין שלה את האוזנייה ורכנתי אליה. היא מייד הרימה את ראשה מעלה ומבטינו נפגשו. לרגע חשבתי שיש לה עיניים שאפשר לבהות בהן במשך שעות, כמו בסרטים רומנטיים וקיטשיים, ורגע אחרי נעלמה המחשבה כלעומת שבאה.
״פאק! הפחדת אותי!״ היא הזדעקה והניחה יד על ליבה.
״שרטוט מרשים,״ החוויתי לעבר המחברת שלה.
היא האדימה כמו עגבנייה בשלה וסגרה את המחברת שלה בטריקה, כאילו התביישה שבכלל ראיתי את זה. הדבר האחרון שרציתי היה להביך אותה, כי ידעתי שהיא שמרה על שתיקה בנוגע לתקרית הסופרמרקט. והיא יכלה להביך אותי כהוגן גם אז וגם עכשיו.
״זה כלום,״ היא מלמלה.
״לפי מה שראיתי זה משהו. אין לך סיבה להתבייש ממני, אחרי הכול את ראית אותי במצב הכי מביך שלי,״ משכתי בכתפיי.
הייתי חייב להעלות את הנושא ולוודא שאין לה תוכניות להפיץ את המידע הזה ברחבי בית הספר.
״אני מצטערת אם הבכתי אותך,״ היא התנצלה משום מה.
״זה היה עניין של ביש מזל, ברוק. אני רק מקווה שזה יישאר בינינו,״ קולי היה שקט.
רק היה חסר לי שמישהו ייכנס לכיתה וישמע אותנו. עבדתי קשה מאוד כדי לזכות במוניטין שלי במסדרונות בית הספר, ואני לא אתן לאף אחד להרוס לי את זה. גם לא לברוק איסטון והעיניים היפות שלה.
״זה יישאר בינינו,״ היא הבטיחה.
משום מה האמנתי לה, אף שלא הייתי טיפוס שנתן אמון באנשים בקלות. בכלל לא.
״מושלם. אני אדבר איתך כשיהיה לי את הכסף,״ הבטחתי לה.
ככל שאפטר מהחוב הזה מהר יותר, ככה ירד העול הזה מכתפיי, ואני אוכל להסתכל על ברוק בלי להרגיש את הרגשת החובה הזאת.
היא הנהנה, שלחתי אליה חיוך ומיהרתי לצאת מהכיתה. בדרכי אל הקפטריה נעצרתי כל שנייה לדבר עם מישהו שתפס אותי בדרך. בסופו של דבר מצאתי את החברים שלי בשולחן הקבוע שלנו. קניתי לי בכרטיס הקפיטריה סנדוויץ' BLT וסלט קטן בצד בתוספת בקבוק מים. דיוק שמר לי מקום לידו בקצה השמאלי של השולחן.
״תראו מי סוף כל סוף הצטרף אלינו,״ הכריז דרק גרינט בדרמטיות משהו.
״אם הייתי יודע שמצפים לי כל כך הייתי דופק איחור אופנתי אפילו יותר,״ גיחכתי.
״אתה חי בלה לה לנד, פלינטווד,״ גלגל עיניים זאק קבינסקי.
״זה לא חדש. תמיד ידענו שפלינטווד חושב שהוא משהו מיוחד,״ נעץ בי לוקאס רות׳ עיניים ירוקות מרושעות.
״לפחות אני יודע מה ההבדל בין הראש שלי לתחת שלי, רות׳,״ שלחתי אליו חיוך מרושע לא פחות לפני שדפקתי ביס בסנדוויץ' שלי.
החברים שלי היו כולם מניאקים עשירים ומפונקים. לא היה יותר מדי מה לעשות עם זה. הם נולדו להורים ששחו בכסף, וזה מה שיצא בסוף, אבל בסך הכול הם היו בלתי מזיקים. אומנם מלאים בחשיבות עצמית ובתחושה שהעולם הזה הוא מגרש המשחקים הפרטי שלהם כי הם מסריחים מכסף, אבל לא היו להם כוונות רעות בדרך כלל.
והיה לוקאס רות׳. לוקאס רות׳ היה הדושבאג האולטימטיבי. הוא היה השמוק הזה שמחנה את היגואר שלו בחניה כפולה או בחניית נכים, זה שחותך אנשים בתור, זה שיראה מישהו נופל ברחוב ובמקום לעזור פשוט ידלג מעליו וימשיך בדרכו.
ליד ההגדרה במילון של שמוק עשיר הייתה התמונה של לוקאס רות׳. הוא היה התמצית של הביטוי הזה. סבלתי אותו רק כי היה חבר ותיק של דיוק ושיחקנו יחד בקבוצה. מעבר לשעות בית הספר לא נהגתי לבלות איתו, וכשזה כבר קרה, זה תמיד היה עם החברים האחרים שלנו. אני לא מסוגל לסבול את המושתן הקטן ואת ההערות הגסות והמעצבנות שלו.
״תפסיק להחמיא לי ככה,״ לא התרגש רות' מדבריי.
הנדתי בראשי ושוב דמיינתי איך אני נותן לו ברכייה ומונע את דור ההמשך של משפחת רות׳. זו תהיה טובה לכל האנושות.

 

ברוק
זה היה הקיטקט האחרון בשקית הג׳מבו שקניתי מייד עם סיום יום הלימודים. התענגתי על הטעם השוקולדי שמילא את פי. המפגש עם אמט פלין לא יצא לי מהראש במשך כל היום. כל תקווה רומנטית שהייתה לי בנוגע אליו התנדפה כליל. חייתי באשליה אם חשבתי שהתקרית בסופרמרקט תשנה משהו בינינו או ביחס שלו כלפיי. כל מה שהוא רצה היה לוודא שאני לא אפלוט משהו באוזני מישהו ואפגע בתדמית המושלמת שלו. זה כל מה שהיה חשוב לו. הייתי צריכה לשאול אותו את השאלות החשובות כשהייתה לי ההזדמנות הנכונה, ובמקום זה בחרתי לבהות בו ולדמיין אותו מנשק אותי. טיפשה שכמותי. טיפשה, טיפשה, טיפשה.
דלת החדר שלי נפתחת בפתאומיות, ואימא טופפה פנימה על עקביה הגבוהים. היא נראתה במצב רוח טוב עד שהיא קלטה את העטיפות הריקות סביבי ואת השקית הגדולה של חטיפי הקיטקט. מבטה התקדר, ועיניה הכחולות והקרות כקרח זעקו אכזבה.
״אני לא מאמינה שזה מה שאת עושה כשאני לא בבית!״ היא צעקה בהאשמה.
״תפסיקי לצעוק עליי,״ מלמלתי והשפלתי את מבטי.
״בדיוק רציתי להזמין אותך לבוא איתי לארוחת הערב של הקאסט לפני הבכורה, אבל אני רואה שאכלת ארוחת ערב כבר,״ היא הנידה בראשה ושערה הבלונדיני הארוך נע יחד איתה.
אימא שלי הייתה האישה המטופחת והמסודרת ביותר שהכרתי, וכמובן הייתה לה גזרה של קייט מוס להשוויץ בה. היא שיחקה על הבמות של ברודווי מאז שהייתה בת שש וזכתה בשלושה־עשר פרסי טוני וגם בפרס אוסקר אחד. אימא שלי הייתה מפורסמת ואהודה בעיקר בקרב חובבי מחזות הזמר והקליקות הקולנועיות. היו לה מעריצים מסורים, סטאר קוואליטי וביקורת רבה מאוד. בעיקר עליי.
״אלו היו רק כמה חטיפי שוקולד,״ ניסיתי להתגונן, אבל אימא לא התרשמה.
״כמה פעמים אני יכולה להגיד לך אותו הדבר, ברוק? אוכל, ובייחוד זבל כמו שאת מתעקשת לאכול, גורם לך להשמין עוד ועוד! לאן את רוצה להגיע?! את רוצה להתחרות בגורי פילים בגודל שלך?!״ היא נהמה בכעס.
דמעות עקצצו בעיניי. המילים של אימא תמיד פגעו בי יותר מכל דבר. היא התביישה בי, ידעתי את זה. והיא רצתה שאני אהיה רזה ויפה כמוה, אבל לצערה יצאתי גורת פילים יותר מגורת אריות. הייתי הברווזון המכוער שנולד בטעות לברבור היפה ביותר באגם.
״לא, אימא,״ השפלתי את מבטי.
״אני הולכת. תנקי את הבלגן הזה ותסגרי את הלוע שלך להיום. תעשי לכולנו טובה,״ היא נחרה בבוז ויצאה החוצה בטריקת דלת.
כמה דקות לאחר מכן נטרקה גם הדלת הקדמית. ידעתי שהיא הלכה. אספתי את כל העטיפות ודחפתי אותן לפח. התלבטתי בדיוק שתי שניות לפני שהתקשרתי לפיצרייה הקרובה ביותר והזמנתי פיצה XL עם אקסטרה גבינה וכל התוספות, ולקינוח הזמנתי פאי תפוחים גדול. המשלוח הגיע בתוך חצי שעה. נתתי טיפ לשליח וחטפתי ממנו את המגש. אחרי שהדלת נסגרה עשיתי את מה שאני יודעת לעשות הכי טוב, אכלתי את כל התסכולים שלי, את כל החלומות שלי שאף פעם לא יתגשמו. אכלתי ונרגעתי והתחרטתי בו־זמנית. פאק.

מה חשבו הקוראים? 2 ביקורות
elbaz1963
18/3/2021 17:19
כמו שאת- אושרית שטרית יהלומים הוצאה לאור "כמו שאת" זוג מילים שבא לתאר אותנו, כמו שאנחנו. ההבנה שאנחנו לא צריכים לשנות את הדמות החיצונית שלנו, או אפילו את האופי שלנו. השם של הספר נגע בי, וזה מה שגרם לי לרכוש אותו, ההרגשה הייתה שהוא הולך להיות טוב, וצדקתי ?? מרגע תחילתו ועד סופו לא יכולתי להניח אותו מהיד. סיפור אהבה עם הרבה תובנות לחיים, עם הרבה התמודדויות כה מציאותיות, עם הרבה עומק וכנות, דברים כאלה שאני מרגישה גם בחיי כיום. "גברים לא אוהבים שמנות ואת גברתי הצעירה, שמנה." דימוי עצמי, אכילה רגשית ואהבה אין סופית. סיפור שמכיל הכול מהכל, סיפור על אהבה שצומחת מהמקומות שלא חשבנו שהוא תצמח. אבל האם אהבה מספיקה? אהבתי כל רגע של קריאה. מומלץ באהבה ????
fanydayan007
9/4/2021 11:37
לא התחברתי עם הכתיבה של הספר
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 27 ₪
מודפס98 ₪ 55 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 39.9 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 39.9 ₪
דיגיטלי132 ₪ 99 ₪
מודפס392 ₪ 180 ₪
דיגיטלי 49 ₪
מודפס 99 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי 56 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי29 ₪ 22 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של אושרית שטרית
דיגיטלי 56 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il