כשחזרתי לנשום

איידן ואלנה נפגשו כשהיו בני חמש בלבד, מאז, הפכו בלתי נפרדים.
כשאיידן הצטרף לשורות צבא ארה”ב בעיראק, הוא הבטיח לחזור, היא הבטיחה לחכות לו.
האם אהבתם חזקה מכל אסון? או שמא החיים חזקים מכולנו?

כשחזרתי לנשום מאת סופרת רבי המכר אן רוז הוא סיפור קצר על אהבת  נעורים המתקשה לעמוד במבחן הזמן והמציאות, אך מוכיחה שכוחה גדול יותר אפילו מהחיים עצמם.
ספרים נוספים שכתבה: בלו סקיי, סימנים בעץ וריין סטורם.

כשחזרתי לנשום - אן רוז
איידן
"כמה זמן נשאר לנו?" אלנה שואלת, כמו בכל יום מחדש.

"שבועיים וארבעה ימים, ומהרגע שאחזור, את שארית חיינו," אני עונה כמו תמיד.

לפני ארבעה שבועות יצאתי לחופשה מהשירות, ובעוד כשלושה שבועות אחזור לסבב נוסף בעיראק, בתקווה שיהיה זה הסבב האחרון, שבסופו אוכל סוף סוף לשאת את אלנה לאישה ולהתחיל את חיינו יחד.

אני אוחז בה, עיניי מטיילות על פניה ואני מתפתה להצמיד את שפתיי לכל נשיקה של שמש על עורה. אני יודע שהיא לא אוהבת את הנמשים שלה או את עורה החיוור, אך אני מאוהב בכל נמש ותו בפניה. אני מביט באלנה שלי והחיוך המתפשט על פניי בלתי נמנע. מעולם לא הצלחתי להביט בה מבלי לחייך. משהו בעיני הטורקיז השובבות שלה פשוט מושך את שפתיי מעלה, לא יכול לשלוט בזה ולא בטוח שאני רוצה. אני אוהב את האישה הזאת כל חיי, טוב, כמעט כל חיי, אני חושב שאהבתי אותה מהרגע הראשון שראיתי אותה, כשעברה להתגורר עם הוריה בבית שממול.

היא הייתה בת חמש בלבד ומאחר שהייתה בת יחידה ולא התגוררו ילדים רבים בשכונה שלנו, הייתי הילד היחיד שזכה בחברות שלה. מהרגע שנפלה מאופניה מול ביתי הפכנו לבלתי נפרדים. אף שהייתי מבוגר ממנה בשנתיים, בילינו את כל זמננו יחד, היא הייתה בוגרת מכל ילדה בגילה ותמיד נהניתי בחברתה. כשהגענו לגיל ההתבגרות הכול השתנה. הייתי רק בן שש עשרה כשהבחנתי בנער כבן גילי מגיע אל בית הוריה. אני זוכר שיצאתי אל מרפסת ביתי וצפיתי בהם משוחחים וצוחקים במשך דקות ארוכות. כשעזב הנער את ביתה, צעדתי לשם בנחישות ודרשתי לדעת מי הוא. היא שאלה אותי שוב ושוב מדוע אני כועס ולמה אני מתנהג בצורה שכזו. אמרתי לה שאני דואג לה ושהיא לא צריכה לדבר עם בנים בכלל. היא כעסה והטיחה בי שאני לא אבא שלה ולא אח שלה ושאני לא יכול להגיד לה מה לעשות ועם מי להיפגש. אמרתי לה שאני יודע שאני לא אח שלה, אבל אני לא רוצה שהיא תיפגש איתו שוב. באותו זמן לא ידעתי מה אני מרגיש. אני זוכר שכעסתי עליו, עליה, שלא יכולתי לסבול שהיא אפילו מדברת עם ילד אחר. לא ידעתי שמה שאני מרגיש נקרא קנאה, וכשהבנתי מהי קנאה, לא הבנתי מדוע אני חש אותה כלפיה, הרי היא כמו אחותי, אני מכיר אותה מגיל חמש.

פגעתי בה. הזעם שתקף אותי הביא אותי לומר לה שאני לא מוכן להיות חבר שלה אם היא תמשיך להיפגש איתו. היא בכתה ואמרה שאני לא הוגן ושאני לא יכול לעשות את זה. אני עדיין זוכר את הפנים היפות שלה בזמן ששאלה למה אני אומר לה את המילים האלה. באותו רגע שתקתי, לא ידעתי לענות לה, לא ידעתי בעצמי מדוע אני אומר את שאמרתי, הרי לא היה בדבריי היגיון כלל.

באותו לילה לא הצלחתי להירדם, ובהחלטה של רגע יצאתי מחלון חדרי, חציתי את כר הדשא המפריד בין הבתים שלנו וטיפסתי אל חלון חדרה, כפי שעשיתי פעמים רבות במשך השנים.

"מה אתה עושה כאן?" היא זינקה מתוך מיטתה, שערה היה סתור על פניה ועיניה פעורות בהפתעה.

"יש לי תשובה," אמרתי ובלעתי בכבדות, הלב שלי הלם בפראות והתאמצתי לשלוט בקולי.

"תשובה למה? על מה אתה מדבר, איידן?"

"שאלת אותי למה אני עושה את זה? למה אני לא רוצה שתיפגשי עם ילד אחר."

"אוקיי," היא שילבה ידיים ושערה הארוך הסתבך בין זרועותיה. "למה התנהגת ככה?"

"כי... כי..."

"כי מה?" היא פרשה את ידיה לצדדים, אין לי מושג מה עבר עליי באותו רגע ממש, אך הגוף שלי הבהיר לי שלא אוכל להסביר במילים את מה שאני מרגיש.

עיניה נפערו בהפתעה בזמן שסגרתי את המרחק בינינו בשני צעדים גדולים והצמדתי את שפתיי לשפתיה. נישקתי אותה. זאת הייתה הפעם הראשונה שנישקתי מישהי ואני זוכר שהלב שלי פעם מהר כל כך וברכיי נקשו מהרעד שתקף אותי. לא הייתי בטוח אם אני יודע כלל מה עושים ואם אני מנשק אותה בצורה נכונה, אבל אני זוכר שרציתי לבכות מההתרגשות שאחזה בי. כשניתקתי את שפתיי משלה היא הביטה בי המומה והתפללתי שתאמר משהו, כל דבר, הייתי חייב לדעת שלא הרסתי את מה שהיה בינינו.

"אלנה," בקושי זיהיתי את קולי שלי. "בבקשה, תגידי משהו." אלנה כיווצה את מצחה כמו שוקלת את מילותיה ואז קרבה אליי שוב והביטה בי בהרהור, קמט קטנטן הופיע בין גבותיה ולחייה היו סמוקות כמעט כמו שפתיה.

"אני לא בטוחה שהבנתי למה התכוונת," היא אמרה. התפתלתי במקומי, לא מצאתי את המילים להסביר. "אני חושבת שאנסה להבין שוב," המשיכה והלב שלי כמעט זינק מתוך חזי כשכרכה את זרועותיה סביב צווארי, עמדה על קצות אצבעותיה והצמידה את שפתיה לשלי.

"למה אתה מחייך?" אלנה שולפת אותי מהזיכרונות. "שוב נזכרת בנשיקה הראשונה שלנו, נכון?" היא מכירה אותי טוב כל כך.

"לא, אני לא יודע על מה את מדברת." אני מרסק את שפתיי על שלה ומתחנן שהזמן יעבור לאט, שנוכל להיות יחד כמה שיותר לפני שאצטרך לחזור לסבב הלחימה הבא. אני לא יכול אפילו להתחיל לתאר כמה קשה לי המרחק ממנה. התמונה שלה בתוך הקסדה שלי היא הדבר היחיד שמעניק לי מעט שקט בכל ההמולה של הקרבות. העיניים היפות שלה הן המעידות כי נותר בעולם הזה גם מעט יופי וכולו מתומצת ומרוכז בעיניה של אלנה. לאחר הזוועות שלהן אנו עדים בכל יום, כל שנדרש הוא מבט אחד על פניה כדי להזכיר לעצמי עבור מה אני נלחם, עבור הנשמה והלב הענקי של האישה הזאת. הכמיהה להיות עטוף בזרועותיה היא הסיבה היחידה שמחזיקה אותי עירני בזמן הלחימה. אני חייב לשמור על עצמי למענה, למעננו, למען החיים המאושרים שאני משתוקק להעניק לה.

"כמה זמן עוד נשאר לנו?" אלנה חבוקה בזרועותיי, ראשה מונח בשקע צווארי ונשימתה מדגדגת את עצם הבריח שלי.

"רק עוד כמה שעות, וכשאחזור, את שארית חיינו," אני לוחש לשערה ומצמיד את שפתיי אל מצחה, משתהה לרגע. אני עוצם את עיניי, מבקש לשמר את הרגע הזה ככל שאוכל. כמעט חודשיים עברו מאז יצאתי לחופשה האחרונה שלי, כמעט חודשיים שלא נפרדנו לשנייה, אוספים כמה שיותר רגעים, זיכרונות, נשיקות ונגיעות שיחזיקו אותנו עם הראש מעל למים בזמן שאהיה רחוק ממנה. אני מצמיד אותה אליי, מזכיר לעצמי כי לאחר הסבב הזה אני חוזר הביתה לתמיד.

"אני אוהבת אותך," היא לוחשת ומדביקה נשיקה קטנה על לוח ליבי.

"אני אוהב אותך, אלנה." אני בולע בכבדות. מועקה עצומה מתיישבת על בית החזה שלי. אני לא רוצה ללכת ממנה, מתפלל שמחר, עם אור ראשון, אוכל לגייס מספיק אומץ להפנות לה את גבי ולא להביט לאחור, אני יודע שאם רק אסתכל שוב בעיני הטורקיז שלה, לא אוכל לעזוב לעולם.