דף הבית > לוז
לוז
הוצאה: מטאור הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 09-2022
קטגוריה: פרוזה וסיפורת מתח ופעולה
מספר עמודים: 332

לוז

         
משתתף במבצע יום הולדת החודש!
תקציר

ומה אם לא נמות לעולם? 

באתר חפירות ארכיאולוגי בדרום טורקיה צצות באופן מסתורי שש גופות משונות למראה, כשבידה של אחת הגופות עצם אדם שעליה חרות בכתב כנעני עתיק - "לוז".  

אדם, ארכיאולוג בעל שם בינלאומי, לא יניח לאף אחד להפריע לו בדרכו לגלות את סודותיהם המופלאים של הממצאים שהתגלו באתר החפירות שלו. 

סעיד, חוקר בכיר במשטרה הטורקית, נקרא לפצח את תעלומת שש הגופות שכמותן לא ראה מעולם. דרכו לפתרון התעלומה תפגיש אותו עם עבר וסודות שנטמנו עמוק באדמה.

אנה, דוקטורנטית המתמחה בעולם המיסטיקה היהודית הקדומה שחקרה את העיר לוז האגדית, נקראת לסייע, ויחד הם נקלעים למציאות שעולה על כל דמיון. 

שלושה אנשים, שאלמלא הנסיבות לא היו נפגשים לעולם, יוצאים למסע מסחרר בין מציאות לדמיון, בין עבר והווה, כדי לפצח את חידת שש הגופות.

במקום שבו מיסטיקה פוגשת מדע והזמן קפא מלכת, הגיבורים מוצאים את עצמם במאבק על יותר מחייהם.

לוז מאת הסופרת דנה נעמי בן שלומי, הוא מותחן בלשי, מסעיר, מרתק ורווי מסתורין שייקח אתכם למסע שישנה את תפישת עולמכם על החיים, המוות ומה שביניהם. 

פרק ראשון

פרק 1
שש גופות
סעיד הביט שוב בשעונו תחת השמש הקופחת. על אף שהשעה הייתה ברורה לו, הוא מצא עצמו מביט שוב ושוב בשעון העתיק שהוריש לו סבו, כמו מחפש בו את התשובות שלא מצא בחוץ.

הוא שלף את מטפחתו הרקומה, דיירת קבע בכיסו, וניגב את מפלי הזיעה שזלגו ממצחו. גם הבוקר הזליף עליה כמה טיפות מהבושם של אשתו, נושא את ריחה איתו. שנים במשטרה לימדו אותו שטוב יעשה אם יקפיד לשאת מטפחת בכיסו כי לעולם אין לדעת מתי יידרש לה.

גם חולצתו המגוהצת הייתה ספוגה זיעה. האם סביר הדבר שבגילו המתקדם הוא ממשיך להתרוצץ כך בשטח? אולי הגיע הזמן שיקשיב לאשתו, שללא ספק חסה על בריאותו יותר ממנו, וכבר חודשים ארוכים מפצירה בו לסרב להרפתקאות כאלה בגילו ולהתעקש לבצע את עבודתו מהמשרד הממוזג במשטרת אַדָנָה. חולצתו הספוגה וברכיו הכואבות רמזו שאולי יש צדק בדבריה. גופו כבר לא מה שהיה פעם. הוא קיפל את מטפחתו הרקומה ותחב אותה בחזרה לכיסו.

הוא הרים את מבטו והביט סביב. זירות רצח מעטות זוכות לתפאורה עוצרת נשימה כזאת. זירות הרצח שביקר בהן היו לרוב בסמטאות אפלות, מטונפות ומצחינות, שגם בקבוק שלם מהבושם של אשתו על המטפחת לא היה יכול להן.

אתר החפירות היה מרוחק מתחנת המשטרה מרחק של קצת יותר משעה, אך ההרגשה הייתה כאילו מדובר באזור זמן אחר. נופיה האורבניים של העיר התחלפו בשרשראות הרים פסטורליות שפסגותיהם נצצו באור השמש. צמחייה עבותה כיסתה הכל. שעה נסיעה והעולם שינה את עצמו לבלי הכר.

את הפסטורליה הזאת פצעו שש גופות זרות, מוזרות למראה. הבגדים שעטו היו ישנים, בלויים, ולא תאמו את הזמן ואת המקום. הן היו מעוותות למדי והמראה שלהן היה מטריד. לולא היה מדובר בזירת רצח, המקום יכול היה לשמש בקלות כאתר צילומים של סרט המשחזר תקופה היסטורית עתיקה.

סעיד ראה לא מעט גופות במהלך הקריירה שלו, אך אלה היו שונות מכל מה שראה עד כה. אי אפשר היה לטעות כי מדובר בגופות של אנשים זקנים מאוד, זקנים באופן מעורר תהיה. הן היו מכווצות, מכופפות, ציפורניהן התעקלו, עורן היה דק, שקוף כמעט. אך מעל הכל הטריד אותו הריח. או ליתר דיוק, היעדר הריח.

ריח הגופות רדף אותו תמיד. בכל פעם ריחו המזוויע של הבשר הנרקב חדר לכל תא בגופו ולא עזב אותו גם אחרי כמה מקלחות ואינספור הזלפות בושם על מטפחות. ריח גופות ביום שמש כזה היה צריך להגיע עד תחנת המשטרה באדנה, אבל כשהוא התקרב לאחת מהן והתכוון לעצור את נשימתו, לקרב את המטפחת המבושמת לאפו, לא הגיע גל הריח המוכר. כיצד זה ייתכן? הוא העביר יד על שפמו העבות, המוקפד, וניגב שוב את הזיעה.

הצוות שלו כבר סיים לטפל ברוב הגופות. בתוך שקיות הפלסטיק האטומות הן נראו כגופות של ילדים, קטנות ומכווצות כל־כך. סעיד ניגש לגופה האחרונה שעוד נותרה בשטח. הוא רכן מעליה, ככל שהרשו לו ברכיו. בניגוד לשאר הגופות היא דווקא נראתה מכווצת פחות, נראה כי בחייה הייתה ודאי דמות רחבת ממדים. גם בגדיה נראו שונים, עתיקים אומנם, אך אחרים. מעוטרים יותר, בלויים פחות.

הוא סבב סביב הגופה. הזיעה ניגרה על מצחו. הוא שלף שוב את המטפחת מכיסו אך זו נשמטה בטעות מידיו ונחתה על זרועה של הגופה. לעזאזל. הוא הכניס שוב את ידו לכיס, שלף כפפה חד פעמית, שגם היא שכנה בו דרך קבע, והתכופף להרים את המטפחת. על חלקה הפנימי של הזרוע השמוטה הבחין לפתע בקעקוע קטן. עיניו נפערו בתדהמה.

הוא שלף ממפתח חולצתו את משקפי הראייה שלו וקירב את מבטו. אי אפשר להתבלבל. הוא ראה את הקעקוע הזה בעבר, ואפילו מקרוב. הוא עטה כפפה חדשה על ידו והפשיל בעדינות את השרוול. כשנגע בזרועה של הגופה נפל מתוך כף ידה חפץ קטן, דמוי אבן.

סעיד הרים את האבן הקטנה. קווי המתאר שלה תפסו את מבטו. זאת עצם, אולי אחת החוליות? חריטות דקות היו חרוטות עליה, כמו כתב עתיק. לרגע דמיין כאילו היא פועמת בידו, כאילו יש לה דופק.

הוא חייב לחזור למשרד. השמש כנראה השפיעה עליו, הוא מתחיל להזות. הוא שלף את מכשיר הטלפון שלו מהכיס, צילם את הקעקוע הקטן ורשם בפנקסו תזכורת לבקש ממנתחי הגופות לבדוק אם גם באחרות הופיע אותו סימן. הוא לא הצליח להתיק את מבטו מהקעקוע. כיצד זה ייתכן? רעד עבר בגופו.

"פארוק, בוא הנה." קולו של סעיד הרעים בשטח ופארוק, החוקר הצעיר שמצלמה מקצועית הייתה תלויה על צווארו, סימן שהוא כבר מגיע.

אגלי זיעה נכנסו לעיניו של סעיד והוא הושיט יד אוטומטית לכיס. אבל מטפחתו הריחנית והמעומלנת הייתה נתונה עתה בתוך כפפה. הוא התרומם אך בקושי.

בדרך כלל בשלב הזה של החקירה כבר היה לו בידו איזה קצה חוט. שמו הלך לפניו והקולגות שלו היו צוחקים שסעיד מזהה את קצה החוט לפתרון תעלומות עוד בטרם הגיע לזירה. אבל עתה, עברו כבר כמה שעות בזירה ואין לו קצה חוט. הוא יחכה לתוצאות בדיקת המעבדה ולזיהוי הגופות ומשם ימשיך. אבל הקעקוע, הקעקוע לא נתן לו מנוח.

פארוק הגיע והגיש לו בקבוק מים.

"תשתה, המפקד, חם היום."

סעיד הודה לו ופתח את הבקבוק ביד רועדת.

"הכל בסדר, המפקד?" פארוק שאל בהיסוס נוכח צבע פניו החיוורות של סעיד, "כמעט סיימנו, אולי תחזור לרכב?"

"צלם את הזרוע הזאת," סעיד הצביע לעבר הגופה, רעד קל חלף בקולו, "וגם את העצם הזאת."

פארוק הנהן ומיהר לעשות כדבריו.

אנשי צוות נוספים הגיעו לעזור לסיים לטפל בגופה, וסעיד החל לצעוד לעבר המכוניות, שעמדו לא רחוק משם.

הברכיים שלו כאבו, אך הוא לא שעה לכאב. תשומת ליבו הייתה נתונה כולה בקעקוע. ליד הרכבים עמד עדיין הארכיאולוג הזר, שהזעיק את המשטרה. הוא פגש אותו בבוקר, עת הגיעו לזירה, וכעת הוא נשען על הרכב בכובע רחב שוליים, כזה שהזכיר כובע של אינדיאנה ג'ונס.

"אדם, נכון?" פנה אליו באנגלית העילגת שלו. אדם הנהן והסיר את כובעו.

"נכון. אז מה אתה אומר? יש לכם כיוון?" אדם גלגל סיגריה והצית אותה במצת גדול, עטור חריטות.

"נצטרך לבדוק. אתה אומר שזה מה שראית בבוקר כשהגעת?" סעיד הרים גבה בשאלה, כמטיל ספק בדבריו, כמו יש משהו שאדם מנסה להסתיר ממנו.

"כן, כמו שאמרתי לך. הגעתי ראשון לאתר כמו בכל בוקר בחצי השנה האחרונה, וזה מה שראיתי. אולי זה קשור לרעידת האדמה שהייתה בלילה?"

"אללה ביליר, אלוהים יודע," נאנח סעיד. "נחכה לתוצאות הנתיחה."

"מתי אפשר יהיה לחדש את העבודה?" אדם הצביע לעבר תל החפירות שסרטי סימון מפוספסים אדום ולבן גידרו אותו עתה.

"תקבל הודעה מסודרת. בינתיים האתר סגור עד להודעה חדשה. אבל תישאר זמין, כן? יכול להיות שארצה לשאול אותך כמה שאלות," הוא סיכם.

"הן נראות משונות, הגופות האלה, נכון?" אדם הרים את מבטו.

סעיד נתן בו מבט זעוף. שלא יתערב עכשיו בחקירה, הארכיאולוג הזר הזה, גם ככה חם לו, הברכיים שלו כאבו והקעקוע ההוא הטריד את מנוחתו. מה שחסר לו עכשיו, שגם הארכיאולוג הזה יטריד אותו.

"חם היום, כדאי שתשתה." אדם מעך את בדל הסיגריה על הקרקע בקצה מגפו המאובק ואז התכופף להרים אותו.

סעיד ציין לעצמו שאדם שלף מכיסו קופסת עופרת קטנה ומשופשפת, שללא ספק ראתה ימים יפים יותר, והכניס לתוכה את הבדל.

סעיד הנהן ונכנס לרכב. הוא כיוון אליו את פתח המזגן וניסה לדלות ממנו מעט קרירות.

"הכל בסדר, המפקד?" שאל דאוד, הנהג שלו.

"סע," ענה והיטה מעט את משענת הכיסא לאחור, מנסה להשיב את נשימתו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 86 ₪
עוד ספרים של מטאור הוצאה לאור
דיגיטלי 58 ₪
מודפס 99 ₪
דיגיטלי 25 ₪
מודפס 39 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס 39 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il