לאורך כל חיי, מילדות עד היום, אני חשה שיש לי שליחות בעולם הזה. זו תחושה שתמיד ליוותה אותי. כחלק מההבנה הזו החלטתי שכל מה שקורה צריך לקרות ובכך בחרתי לקבל את המציאות ביתר קלות.
בתפישת החיים שלי, אני מאמינה שבקשר אמיתי צריך לשתף ולהביע, גם אם אין הסכמה על הדעה. אני תמיד פנויה להקשיב, אבל הצד השני צריך להיות מוכן לקבל דעה שונה. לי חשוב להסביר את עמדתי, לתת דוגמאות ותמיד לומר את אשר על ליבי, גם אם דעתי נחרצת.
אחת השיטות שלי היא הלבנת רגשות - שיטה לעשייה טהורה, עם גמול רגשי נפלא, ללא עומס רגשי או שכלי - השלמה, קבלה וזרימה. בלי לפגוע או להיפגע. אני, ברוב הפעמים, משתפת בכאביי ומקפידה שאף אחד לא יפגע בי ויפר את שלוותי. זו הדרך לשלום עם עצמי.
בגילי המתקדם אני יודעת שחוכמה ובינה הן תובנות טובות במיוחד. אני משקיעה הרבה בהובלת החיים שלי לכיוון של שלווה ואושר. החיים שלי מונעים מהאמונה שאני שונה - רוחנית, אבל מאמינה ביכולתי האישית, במוטיבציה ובדרך להצלחה. כל זה יחד עם נתינה, הבנה, פתיחות, אמון ואסרטיביות.
מילדותי ועד היום רק צמחתי והבנתי את מהות החיים. למדתי לאן אני רוצה ללכת וכיצד להיות שם בשביל אוהביי ואהוביי. למרות כל הקשיים, אני מרגישה שהחיים שלי הם אושר.
– – –
לוסי פידרמן נולדה ב-1954 בספרד למשפחת אמרגי וגדלה כבת רביעית במשפחה של שישה ילדים. כבר בגיל צעיר מאוד קיבלה לוסי שתי החלטות משמעותיות - הראשונה ההחלטה להינשא לשלמה, אהוב נעוריה, שאיתו הקימה משפחה והם חיים יחד עד היום. השנייה היא הבחירה להיות אחות, תפקיד שמילאה במשך יותר מ-45 שנים. בשנים האחרונות מתעסקת לוסי בהרצאות, בטיפול אישי, בעיצוב ובאומנות. ללוסי, המתגוררת במושב ברק, יש ארבעה ילדים ושמונה נכדים.
זה ספר הביכורים של לוסי שעליו היא מספרת: "אהובים, ספר זה הוא משאת חיי. אני חשה שאני כל כך מכירה את עצמי ואת אהוביי, שבהם בחרתי להיות שותפים בחיים שלי. הם והתנהלותם בחיי נתנו לי את כל החומר לספר, שנכתב בחלקים מ-2019 עד 2022. הם שנתנו לי הזדמנות לנהל קשר ייחודי עם כל אחד מהם ולימדו אותי את הדרך הנכונה שלי - לא הדרך של אחרים ולא הדרך שלהם - פשוט הדרך שלי. השתמשתי רק במה שחפצה נפשי. אמרתי תמיד את דעתי. כל זה נתן לי ביטחון נפשי ומנטלי. היום אני מבינה שכל השלבים בחיים שלי היו למטרה אחת - אהבה עצמית, שהיא האוניברסיטה של החיים".
פתיחה
מה היא אהבה?
עשייה היא האהבה
הבלתי נגמרת.
אהבה לצמיתות.
תחושות הבטן שלי
נובעות מסיפור חיי.
אני ועצמי.
סיפור אישי.
אני לוסי, והספר הזה, על שלל המסרים שבו, הוא השליחות שלי בעולם הזה.
ב-2016, לאחר פרישה לפנסיה, החלטתי לכתוב ולהביע את עצמי - לחלוק עם העולם את חוויות החיים שלי והתובנות שפיתחתי מהניסיון שצברתי בחיים - משברים שעברתי | אהבה שבה זכיתי | ילדוּת מורכבת | חברוּת | אלימות מילולית ופיזית | עבודה | זִקנה | משפחה | ביני ובין עצמי | מחלה, כאב וטיפול | זוגיות.
ילדוּת עצמאית
לאורך כל חיי, מילדות עד היום, אני חשה שיש לי שליחות בעולם הזה. זו תחושה שתמיד ליוותה אותי. כחלק מההבנה הזו החלטתי שכל מה שקורה צריך לקרות ובכך בחרתי לקבל את המציאות ביתר קלות.
כבר בילדותי - מרגע שידעתי לעמוד על שתי רגליים, הבנתי את משמעות השליחות והתחלתי להתבגר מהר מאוד. מגיל צעיר עישבתי בגינה, האכלתי את הכלב, ועשיתי עוד עבודות קטנות בבית.
גם במשק שלנו, שבו גידלנו כבשים, עופות ותרנגולות מטילות, הייתי שותפה לטיפול ולתחזוקה, יחד עם הפועל הערבי שהיה מגיע לעיתים.
אבא עבד בכל מיני עבודות - סלל את הכבישים במושב, היה אחראי על חדר מחסן התחמושת, שימש כמציל הראשון במעיין חרוד ועוד.
אמא שלי, כשעוד היתה בריאה, עבדה בתפירה שנים רבות. היא תפרה את בגדינו וגם את בגדיה. היו לה גם לקוחות אחרות ואני הייתי השליחה שלה אליהן. כשאמא היתה מבקשת ממני למסור בגדים ללקוחה, היא היתה מציינת מחיר, אבל אני תמיד ביקשתי תוספת למחיר, כי ידעתי שאמא לא העריכה מספיק את העבודה שלה.
כבר מגיל קטן ידעתי להעריך כסף, הבנתי שכסף הוא חלק חשוב בחיים ויכול לקדם לחיים יותר טובים. מגיל עשר כבר היתה לי חשיבה עסקית וידעתי שאתעסק בשיווק. כילדה עבדתי במשק או מכרתי בקבוקים, כדי לממן לעצמי דמי כיס ולקנות לי ממתקים. אבא תמיד ציין שאני חייבת להקים עסק משלי, אך הוריי לא זכו לראות את זה מתגשם.
הילדות שלי היתה מאוד קצרה. אני לא זוכרת שום הנאה או חוויה טובה. הכול היה סביב השליחות שלי. כשעשיתי טעות, שילמתי מחיר כבד - מכות עם חגורה שגרמה לי סימנים כחולים, כואבים ועמוקים. חוויה שהולידה בי כעס ושנאה לאבא שלי.
למרות שגדלתי עם שלוש אחיות ושני אחים, כשאני הרביעית ברשימה; הנטל הכבד נפל עליי, בעיקר כי אף פעם לא אמרתי "לא". עבדתי בשיווק עופות, תחזוקת הלול, איסוף ביצים, הזרקות וטיפול תרופתי. כל יום הוצאתי למרעה את הכבשים עד רדת החשכה. אחת החוויות הקשות, שעד היום גורמת לי לצמרמורת, היתה הנסיעה עם אבא למזבלה לזרוק את הפגרים.