לחיות את הרגע

היא גרמה לי לחשוב על העתיד, עדיף שהייתה יורה בי.

קארין

אירוסין לגבר המושלם, לימודים לתואר בהוראה ומשפחה תומכת ואוהבת – החיים שלי מתוכננים עד לפרט האחרון, ואני על הדרך הבטוחה לקראת הגשמת הייעוד שלי – גננת אם. עד שיום אחד העתיד הבהיר שלי מתענן וברקים חוצים את השמיים כשעבריינים מאיימים על אבי ועל העסק המשפחתי שלנו. נחושה לעזור, אני נכנסת בעיניים פקוחות לרווחה היישר לגוב האריות.

רפי

אין לי אשליות, אני יודע שלא אמות מזקנה ולכן אני חי את הרגע. מנסים להרוג אותי, המשטרה יושבת לי על הזנב, והדבר האחרון שאני צריך הוא הסחת דעת בדמותה של נערה יפהפייה, מתוקה ותמימה כמו קארין, שבאה לחפש אצלי עבודה ובמקום להגיד לה להסתובב ולצאת מהמשרד שלי העסקתי אותה. היא לא מתאימה למקום הזה, היא מתכון בטוח לצרות ואם כל זה לא מספיק, היא גם מאורסת לגבר אחר.

לחיות את הרגע הוא סיפרה השישי של הסופרת לינדה מזרחי. זה רומן פשע אשר לוקח את הקורא למסע במעמקי עולם הפשע, חושף אותו לתככים, למזימות ולחיים נטולי פחד שיש להם רק מטרה אחת לחיות את הרגע ולנצל אותו עד תום. קדמו לו הספרים טרילוגיית גולד: תפסתי אותך, עכשיו תורי, לקחת סיכון, והספרים בין המילים ובטווח הסכנה. כל הספרים כיכבו ברשימות רבי המכר במקומות הראשונים וזכו להצלחה רבה בקרב הקוראים.

לספרים נוספים של הסופרת: לינדה מזרחי

פרולוג

לכל דבר בעולם הזה יש הסבר. לפעמים מעשה פשוט עלול לגרור אחריו תוצאות אכזריות. כל פעולה, קטנה ופשוטה ככל שתהיה, משפיעה עלינו בצורה כזאת או אחרת ויש לה השלכות. חפץ קטן שזז בצד אחד של העולם עלול לגרום לנזק רב במקום אחר. אבן קטנה המתגלגלת מראשו של הר, סופה שתגרום למפולת ולנזק רב.

העולם הוא עגול וכך גם החיים. לפעמים דברים לא מסתדרים ואתם מוצאים את עצמכם בשפל ולאחר מכן הדברים מתחילים להסתדר ואף לפרוח וחוזר חלילה.

חלומות נועדו כדי להגשים אותם. הכול תלוי בכוח הרצון וכמה רחוק אתם מוכנים ללכת כדי לגרום לחלומות שלכם להתגשם.

הייעוד שלנו תמיד נמצא כמה צעדים לפנינו, אך רק מעטים זוכים לממש אותו, ובודדים מצליחים להתעלות עליו ולשגשג.

אהבה היא מתנה, וכשהיא מגיעה אי אפשר לפספס אותה. היא תופסת אותנו חזק, גם החזקים ביותר נשבים בקסמיה. עם זאת, צריך לדעת לקבל אותה, להכיל אותה, כי האהבה היא כמו נשק והגבול בין אהבה לשנאה דק כמו חוט תפירה.

יש לבן ויש שחור, אך באמצע יש אפור, מקום נוח להיות בו, מקום בלי סיכונים. מרבית אוכלוסיית העולם חיה באזור האפור. האנשים שמסתכנים ומעזים יכולים להרוויח מההחלטות הנכונות ולמצוא את עצמם בצבע הלבן, או לחילופין ליפול לצבע השחור.

הנטייה הטבעית שלנו היא לרצות להיות מקובלים בחברה, לרצות להיות נאהבים ולתת אהבה, אבל אי אפשר תמיד לרצות את כולם. לפעמים יהיו אנשים שלא יאהבו אתכם וזה בסדר, כל עוד תהיו שלמים עם עצמכם ועם הבחירות שלכם.

העתיד שלנו אינו ידוע – רק העבר. אנחנו יכולים לשנות את העתיד בכל רגע נתון באמצעות הבחירות שלנו בהווה. החיים דינמיים, זזים ומשתנים, עלינו לזרום ולקחת סיכונים, רק ככה נוכל להצליח, ואולי גם ליפול, אך איך תדעו אם לא תסתכנו?

נקמה היא יצר מסוכן כי היא יכולה להמתין בשקט שנים עד שתיפול בחיקינו ההזדמנות להשיב את הצדק על כנו ואז ברגע שהנקמה משתחררת אי אפשר לעצור אותה.

לכל אדם יש כמה מעגלים שסובבים אותו. במעגל הקרוב נמצאת המשפחה, לאחר מכן החברים הטובים והמכרים והמעגל האחרון מורכב מכל היתר. כדי להצליח האדם צריך את הסביבה הקרובה שלו, חייב את התמיכה ואת העידוד מהאנשים שאוהבים אותו, אבל מה שנותן את הדחיפה הסופית דווקא מגיע מהמעגלים הרחוקים. מאותם אנשים שלא מאמינים שהוא יכול להצליח. הרצון להוכיח להם שהם טועים מייצר דחף להצלחה.

ברגע שאתם חולקים את סודכם עם אדם אחר אין זה סוד יותר ודינו, כמו דינו של שקר – להתגלות.

חיים תמורת חיים. כאשר במקום מסוים בעולם מישהו מת, במקום אחר, אי שם בחדר לידה עלום, תינוק חדש נולד.

אתם יודעים מתי בן אדם הוא הכי מסוכן? כשדוחפים אותו אל הקצה, דוחקים אותו לפינה. כשאין לו יותר מה להפסיד. אז הוא הופך לכלי הנשק הכי מסוכן שיש.

החיים שלי היו מתוכננים עד לפרט האחרון. פעלתי על פי תוכנית מפורטת, על פי הייעוד שלי, או על פי מה שחשבתי שהיה הייעוד שלי, עד לרגע שבו הייתי בזמן הלא נכון ובמקום הלא נכון. מאותה נקודה הבנתי שחייתי בבועה, בועה שהתפוצצה לי בפנים בלי אזהרה מוקדמת והחיים, כפי שהכרתי אותם, לעולם לא ישובו להיות כפי שהיו.

רק כשהכרתי אותו הבנתי שקיים בחוץ עולם שלם של דברים שלא הכרתי. למדתי מה טיבם של סודות וכמה הם מסוכנים והדבר הכי מפחיד הוא שלמדתי על עצמי כמה מסוכנת אני עלולה להיות כשדוחקים אותי אל הקצה.

פרק 1

קארין – יום חמישי

כשנכנסתי למכבסה של אבי הוא היה עסוק עם לקוחות. בירכתי את כולם לשלום, נשקתי לאבי על הלחי והלכתי ישר לעמדת הגיהוץ. באתי למכבסה היום כדי לעזור. אבי בדרך כלל הסתדר לבד או שנעזר באימא, אבל היום הוא קיבל משלוח גדול של מפות מאולם אירועים והן היו חייבות להיות נקיות ומגוהצות עד הצהריים, אז הוא ביקש את עזרתי. הייתי חייבת לתקתק את העבודה, מפני שהייתי צריכה להגיש פרויקט גמר בסוף המחצית. למדתי לתואר בחינוך ובהוראה לגנים במכללה האקדמית לחינוך בבאר שבע ועמדתי לקראת סיום שנת הלימודים האחרונה. אהבתי מאוד את היצורים הקטנים וחיכיתי לרגע שבו אסיים את התואר ואוכל להיות גננת בגן משלי. זה היה החלום שלי.

אבי נכנס לעמדת הגיהוץ. "אימא אמרה שיצאת מהבית בלי לאכול כלום אז קניתי לך כריך. שבי ותאכלי קודם."

"אבא, לא היית צריך, תודה."

שמענו את הפעמון שמעל הדלת מכריז שנכנסו לקוחות. לקחתי מידיו את השקית. הוא יצא לשרת את הלקוחות ואילו אני התיישבתי ליד השולחן ופתחתי את השקית. איזה אבא מקסים, הכי טוב בעולם. הוא תמיד כל־כך דאג לי. יש לי אחות בת שלוש עשרה, אבל עד גיל תשע הייתי בת יחידה והוריי פינקו ועדיין מפנקים אותי יתר על המידה. רעש של זכוכית מתנפצת גרם לי לקפוץ בבהלה. הצצתי מהחדר האחורי אל חלל החנות.

"בבקשה, זה כל מה שיש לי. החודש לא עבדנו בכלל." שמעתי את קולו של אבי.

"זה לא מעניין אותי. חסרים כאן חמש מאות שקלים."

"בבקשה, אין לי את כל הכסף – "

"זה לא מעניין אותי, איש זקן! אני רוצה את כל הכסף!"

ראיתי גבר זר דוחף את אבי. הוא היה גבוה ושרירי ולא הפעיל כוח רב, אבל אבי היה מבוגר וחלש לעומתו. הוא נפל על הרצפה בעוד הגבר ניגש לקופה ופתח אותה. רצתי מהר לאבי ועזרתי לו לקום.

"אני בסדר, תיכנסי פנימה," ביקש אבי.

"לא," התעקשתי ונשארתי לצידו.

הגבר הזר לקח את כל הכסף שהיה בקופה. "אין לך כסף, אמרת? שקרן! בפעם הבא אם הכסף לא יהיה מוכן, תאבד אצבע." ואז הוא שם לב אליי. "מה יש לנו כאן?" הוא החל להתקרב אליי. עברה בי צמרמורת של גועל ופחד.

"אני אכין לך את הכסף לפעם הבאה, בבקשה תעזוב." אבי מייד התערב.

הגבר התעלם מאבי וניגש אליי. "יש כמה דרכים שבהן הבת שלך יכולה לעזור לך לשלם," העיר בגסות וסרק אותי בעיניו. "בריקוד אחד, הבת שלך יכולה להרוויח פרוטקשן[1] לחודש שלם!"

החברים שלו התחילו לצחוק. רק אז ראיתי שלצידו עמדו שני גברים מפוקפקים למראה. הסתכלתי לזר בעיניים בלי לפחד. "תודה, אבל אני אוותר," אמרתי.

"חבל." הוא צעד לכיוון הדלת. "אם תתחרטי, תמצאי אותי ב'סקסי קט'." הוא הסתובב ויצא.

אלוהים שבשמיים, מה זה היה עכשיו? הוא איים על אבי שישבור לו אצבע! רעדתי בכל הגוף, אבל השתלטתי על עצמי. הושבתי את אבי על כיסא והלכתי להביא לו כוס מים. "אבא, למה לא סיפרת לי?" דרשתי לדעת.

"זה כלום."

"אבא! אני לא ילדה קטנה, מספיק! ספר לי הכול."

"ילדתי, את לא צריכה לדאוג."

"ממש לא צריכה לדאוג. העבריינים האלה גובים ממך פרוטקשן! כמה אתה משלם להם כל חודש?"

"זה לא משנה."

"אבא, כמה כסף?!" הרמתי את הקולי.

"אלפיים שקלים," ענה ונאנח.

"אלפיים שקלים! אבא, אתה חייב ללכת למשטרה."

הוא קם בבהלה וניגש לדלת, הציץ החוצה ונעל אותה. "תקשיבי לי טוב, קארין. אני בחיים לא רוצה לשמוע אותך מדברת על המשטרה. אין לאנשים האלה אלוהים! הם ישברו לנו עצם אחרי עצם בגוף ובסוף יהרגו אותנו וישרפו את החנות."

"אבא, אתה סתם מגזים עכשיו."

הוא ניגש אליי וניער אותי. "הם הרגו בשביל פחות מזה." לא ידעתי למה, אבל הייתה לי תחושה רעה שהוא צדק. "תבטיחי שלא תזכירי את המשטרה שוב." הנהנתי והוא עזב אותי, פתח מחדש את החנות וניגש לקופה.

לא זזתי ממקומי בזמן שניסיתי לעכל את המצב החדש שאליו נחשפתי, אבל מהר מאוד התעשתִּי. "אעזור לך לשלם," אמרתי, "אמצא עבודה."

"ממש לא! את עומדת להתחתן בקרוב. חסכתי עבורך כסף. בעזרת השם תתחתני ותלדי ילדים, תסיימי את הלימודים ותהיי הגננת הכי מדהימה בעולם."

 באותו הרגע לא עניינו אותי הלימודים ולא החתונה, ובטח שלא הילדים העתידיים!

"אבא, תשלם לו מהכסף שחסכת לחתונה. גם ככה עוד לא סגרנו תאריך, יש עוד זמן."

"מה פתאום! אין זמן, אתם כבר צריכים לקבוע תאריך."

"המשפחה של בעלי לעתיד מבוססת מספיק כדי לממן את החתונה!"

"נכון, אבל אני לא יכול לחתן אותך בלי כסף בכלל, הם עוד עלולים להתחרט."

אולי זה לא היה כזה דבר רע, החתונה הזאת גם ככה הלחיצה אותי. למרות שיצאתי עם מיכאל כבר שנתיים וחשבתי בשלב מסוים שהוא כל עולמי, עדיין לא הייתי בטוחה במאה אחוזים שאני רוצה להתחתן ובטח שלא רציתי להביא מייד ילדים לעולם, זה היה מוקדם מדי בשבילי. היו לי חלומות להגשים, יעדים שרציתי להשיג. עכשיו, לאחר שגיליתי שאבא בצרות וידעתי שהוא צריך את העזרה שלי, חתונה בכלל לא התאימה לי.

"שיתחרטו."

"אל תדברי ככה. מיכאל בחור מוצלח והגון ואת תהיי מסודרת כל החיים," אמר בפעם האלף. גלגלתי עיניים.

"אפשר לדחות את החתונה."

"ממש לא! די, ילדתי. הכול בסדר, אל תדאיגי את עצמך לחינם. עכשיו, בואי נסיים לעבוד."

לעזאזל איתו, שנאתי כשהוא התייחס אליי כמו אל ילדה קטנה שלא מבינה כלום. הלכתי בהפגנתיות לעמדת הגיהוץ והמשכתי בעבודה.

איזו מטומטמת הייתי, איך לא שמתי לב לבעיה הזאת כל השנים האלה? הרי עבדתי כאן מאז הייתי ילדה. ניסיתי להיזכר אם ראיתי בעבר את הפרצופים האלה או אנשים מפוקפקים אחרים שביקרו במכבסה ולא הצלחתי להיזכר. הרגשתי מתוסכלת ומפוחדת. מה היה עליי לעשות? לא ידעתי. דבר אחד ידעתי, והוא שאני חייבת לעזור לאבי. חשבתי אולי לבקש ממיכאל עזרה, אך מייד שללתי את הרעיון. נזכרתי שמיכאל סיפר לי שאחיו יצא עם בחורה שהתגלתה כרודפת בצע, ובסוף התחתן עם מישהי אחרת. המשפחה שלו היא אחת המשפחות העשירות בעיר, יש להם רשת חנויות שבה נמכרים הרהיטים שהם מייצרים בעצמם. לא רציתי שמיכאל יחשוב שאני מנצלת אותו.

המשפחה שלי מסורתית, שומרת מצוות ושבת, וכל חג חגגנו לפי ההלכה. אני לא שומרת שבת. הוריי מעולם לא כפו עליי את היהדות לאחר שהסברתי להם שזה לא בשבילי, אבל מכיוון שהמשכתי להתגורר בבית, גם במהלך השירות הלאומי שלי כגננת וגם עכשיו, במהלך הלימודים, הקפדתי לכבד אותם. את מיכאל הכרתי במכבסה. הוא תמיד הביא לניקוי את החליפות של בני משפחתו. הוא הציע לי לצאת איתו כמה פעמים, אבל התחמקתי באלגנטיות. הוריי הם שדחפו אותי להיפגש איתו. הסכמתי בלית ברירה.

"בסדר. בפעם הבאה שיציע לי, לא אסרב." הבטחתי להוריי. ניחמתי את עצמי שאולי הוא לא יחזור להזמין אותי לדייט נוסף בשל דחיותיי הרבות ושהוא יתייאש ממני ויוותר, אבל לא היה סיכוי – מיכאל היה עקשן. לאחר שהציע לי שוב לצאת עמדתי במילתי להוריי והסכמתי. יצאנו למסעדה יקרה מאוד, הוא התאמץ עבורי וזה החמיא לי ובכל זאת עדיין התכוונתי לומר לו בסוף הארוחה שזה פשוט לא יעבוד בינינו ושזה בגללי, לא בגללו. שיחת טלפון שקיבל העכירה את מצב הרוח שלו.

"מה קרה?" שאלתי.

"כלום, אני מצטער שלא נעים להיות לידי כרגע. אחזיר אותך הביתה."

"לא," התעקשתי, "ספר לי."

הוא סיפר לי שסבתא שלו חולה מאוד ועכשיו הודיעו לו שנקבע לה תור לניתוח ושהם מנסים להישאר אופטימיים. הרגשתי כלפיו חמלה. את סבתי ואת סבי מצד אבא לא הכרתי כי הם נפטרו לפני שנולדתי, ואת סבתא וסבא מהצד של אימא איבדתי לפני כמה שנים ובטווח זמן קצר זה מזה וזה עדיין כאב, אז באותו הרגע החלטתי שאתמוך בו ושאהיה לצידו. המשכנו להיפגש גם לאחר שסבתא שלו נפטרה. למרות שלא הכרתי אותה בכיתי. הבנתי שהיא הייתה אישה מיוחדת. המוות שלה קירב בינינו. חוץ מנשיקות עוד לא קיימנו יחסי אישות, החלטנו יחד שנחכה עד לאחר החתונה. חגגנו שנתיים בארוחה מפוארת בנוכחות שתי המשפחות ואז הוא עשה את הצעד, שלף טבעת והציע לי נישואים. היה זה מהלך לא הוגן, לא היה סיכוי שאסרב לו כשאימא שלי עמדה לצידי, בוכה ומתרגשת. איך נתתי לכמה דמעות לשכנע אותי שזה הצעד הנכון? בכלל לא רציתי להתחתן עכשיו ולהביא ילדים, רציתי לסיים את התואר ולנהל גן משלי, אבל מצד שני ידעתי שמיכאל ואני יחד כבר שנתיים והגיע הזמן לעשות את הצעד, והאמת שכבר התרגלתי אליו ואולי גם התחלתי לחשוב שאהיה אבודה בלעדיו. מצד אחד רציתי אותו, מצד שני לא הייתי בטוחה. לא ידעתי בדיוק מה אני רוצה – הייתי מבולבלת.

אימי הגיעה להחליף אותי במכבסה. אבא השביע אותי שלא לספר לה או לאף אחד אחר מה קרה ומפני שכיבדתי אותו לא אמרתי לה כלום. היה לי קשה לעזוב את המכבסה, אבל הוא הרגיע אותי שהכול בסדר. בלב כבד נסעתי הביתה באוטובוס.

התגוררנו בבניין ישן, בקומה השלישית בלי מעלית. הדירה שלנו הייתה קטנה וכללה סלון ושלושה חדרי שינה. אחד עבורי, אחד עבור אחותי, אוריאן בת השלוש עשרה, ואחד עבור הוריי.

אחרי מקלחת זריזה חזרתי לחדר השינה שלי עטופה במגבת, פתחתי את הארון והוצאתי מכנסי ג'ינס וחולצה שחורה. הנחתי אותם על המיטה. המקרה שקרה בבוקר לא יצא לי מהראש. ידעתי שאני חייבת לעזור לאבא שלי, אבל איך? אם אעבוד במלצרות או בתור מוכרת באחת החנויות בקניון או בעיר זה יעלה שאלות רבות מצד אימא שלי ולא ימצא חן בעיני מיכאל, שלא לדבר על זה שאבא בחיים לא יסכים לזה. איך אעזור לאבי בלי שהוא או אף אחד אחר ידע על כך? קולו של הזר הדהד בראשי: 'בריקוד אחד יכול הבת שלך יכולה להרוויח פרוטקשן לחודש שלם'. ריקוד אחד. מה הבעיה? זה רק ריקוד, לא? ידעתי ש'סקסי קט' היה מועדון שבו הופיעו רקדניות, וידעתי שרקדניות הרוויחו הרבה כסף וכל מה שהיו צריכות לעשות זה לרקוד.

הסתכלתי על עצמי במראה, הסרתי את המגבת והבטתי בגופי. גוון עורי היה לבן, בתורשה מהצד האשכנזי של אבא, ואת עיניי הירוקות שאהבתי מאוד ירשתי מאימי המרוקאית. הוריי תמיד נהגו להתווכח ביניהם ממי ירשתי את שערי השָטֶני. כשנזכרתי בריבים המטופשים שלהם זה גרם לי לחייך. אף פעם לא הייתי אכלנית גדולה כך שהייתי רזה. היה לי חזה ממוצע וגם ישבן חמוד. אמרתי לעצמי שאני יכולה להיות רקדנית. יכולתי אפילו לרקוד עם מסכה על הפנים. הייתי רק צריכה ללמוד כמה תנועות ריקוד מגרות, וזו לא נראתה לי בעיה גדולה. לבשתי תחתונים וחזייה והתחלתי להניע את גופי בתנועות ריקוד. כבר צפיתי בסרטים שבהן נראו רקדניות וזה נראה קלי קלות. הבעיה הייתה שיצפו ממני לרקוד בהלבשה תחתונה. זו לא בעיה, ניסיתי לשכנע את עצמי. זה יהיה כמו להיות בחוף הים עם ביקיני, גיחכתי לעצמי מפני שגם כשהלכתי לים עם ביקיני לקח לי הרבה זמן להתרגל לרעיון של להיות חצי עירומה ולהוריד את השמלה. אבל לא הייתה לי ממש ברירה, נכון? רק ככה אוכל לעזור לאבא לשלם את דמי החסות עד שאסיים את התואר ואז אתחיל לעבוד בתור גננת ויהיה לי כסף לעזור לו. לא, די! זה היה רעיון גרוע. מה לי ולריקוד? אף גבר לא ראה אותי עירומה מעולם ואני עוד חשבתי על לרקוד חצי עירומה מול מועדון מלא גברים. אין, זהו, השתגעתי סופית!

הלכתי לפינת האוכל, הנחתי לפניי את החומר הלימודי ורציתי להתחיל בהכנת הפרויקט אך ללא הצלחה. לא הצלחתי להתרכז. הייתי חייבת לעזור לאבא, לא יכולתי לשבת בחיבוק ידיים ולתת להם לפגוע בו. חשבתי אולי ללכת בערב ל'סקסי קט' רק כדי להסתכל, הייתי חייבת לעשות משהו, מפני שהמחשבה שישברו לו את האצבעות או שישרפו לו את החנות הפחידה אותי.

זהו, החלטתי. התכוונתי ללכת למועדון הזה אחרי שהוריי יירדמו. רק כדי להסתכל, הרגעתי את עצמי.

הטלפון שלי צפצף.

מיכאל: מה המצב?

אני: הכול בסדר.

מיכאל: מה את עושה?

אני: לומדת.

מיכאל: אבוא אלייך אחרי העבודה, בערב.

אני: אני לא יכולה, מצטערת. בפעם אחרת.

מיכאל: L

אני: מצטערת, חייבת לסיים. יש לי פרויקט גדול להגיש.

מיכאל: התגעגעתי אלייך.

אני: גם אני, הרבה. אבל אני ממש באמצע ולא יכולה לעזוב את זה.

מיכאל: טוב, בפעם הבאה לא אוותר לך.

אני: אין כמוך! נדבר מאוחר יותר.

מיכאל: ביי בינתיים.

הנחתי את הנייד וחזרתי לפרויקט.

בשעות אחר הצהריים המאוחרות, כשהוריי נכנסו הביתה, גבי כבר כאב מהישיבה הממושכת. קיפלתי את כל הדברים שלי ונכנסתי לחדר. אכלנו ארוחת ערב שקטה, אבא היה טרוד מאוד וזה שכנע אותי סופית שאני עושה את הדבר הנכון. סיימתי לאכול, הרמתי את הצלחת לכיור ונכנסתי לחדר. נשכבתי מתחת לשמיכה וחיכיתי.

הצצתי בשעון. השעה הייתה עשר. הוריי כבר היו שקועים בשינה עמוקה. קמתי מהמיטה וניגשתי לארון. תהיתי מה אלבש. מה לובשים למקום כזה? קול קטן בבטן אמר לי בציניות שכלום. התלבשתי כמו שאני מתלבשת ללימודים, בג'ינס בהיר ובחולצת טריקו לבנה וצמודה, ויצאתי בשקט מהחדר. שמחתי שהטבעת שמיכאל נתן לי עדיין לא חזרה מהצורף לאחר שביקשתי שיקטינו אותה במידה, כך שלא הייתי צריכה להחביא אותה. כל הבית היה חשוך והרגשתי רע. בחיים לא מרדתי בהורים, תמיד הייתי ילדה צייתנית, אבל עכשיו הרגשתי שאין לי ברירה, העבריין הזה דחק אותי לפינה.

עצרתי מונית ומסרתי לנהג את הכתובת. הוא הסתכל עליי כאילו נפלתי מהחלל החיצון ובמשך כל הנסיעה שאל אותי אם אני בטוחה שזאת הכתובת הנכונה.

יצאתי מהמונית ובהיתי בשלט של המקום. זה היה שלט ניאון שעליו ציור של בחורה שישבנה בולט, רוקדת על עמוד בתנועת ריקוד מפתה והמילים 'סקסי קט' זוהרות בצבע ורוד פוקסיה מזעזע. הכניסה הייתה ריקה מאנשים. בפתח עמדו שני גברים חסונים לבושים בשחור, ובחורה בלבוש מינימלי ישבה על כיסא בר ועישנה סיגריה. אלוהים, מה אני עושה כאן? זה היה רעיון גרוע. מה חשבתי לעצמי בדיוק? שאתקרב לכניסה ואציג את עצמי בתור מה? בתור רקדנית? ואם יקבלו אותי לעבודה בשתי ידיים, מה יהיה אז? אלמד לרקוד בכמה תנועות מגרות ויזרקו עליי כסף? נראה ששקעתי בהזיות חמורות.

מצאתי את עצמי עומדת בכניסה. הבחורה לא הרימה את העיניים מהדף שמולה. "סליחה," קראתי. היא הרימה את העיניים, הסתכלה עליי והשפילה את עיניה בחזרה לדף.

"לא יודעת," היא ענתה.

"לא יודעת?" חזרתי אחריה. היא הרימה שוב את עיניה, ירדה מהכיסא והתקרבה אליי. הרמתי את היד לשערי בתנועה כמעט בלתי רצונית וסירקתי אותו באצבעותיי אל מאחורי האוזן. זו תנועה שתמיד עשיתי כשהייתי לחוצה או נבוכה.

"אני לא יודעת איפה המקום שאת מחפשת."

"אני לא מחפשת שום מקום, אני כאן כדי לחפש עבודה."

היא גיחכה. "עבודה? את? כאן?"

הסתכלתי בעיניה. "כן."

"בתור מה? רקדנית?" היא לעגה לי. שני הגברים מאחוריה חייכו.

"כן," אמרתי. עכשיו הם צחקו בקול.

"חמודה, לכי מכאן. זה לא מקום לילדות קטנות."

"את בעלת המקום?"

"לא."

"אז את לא קובעת."

היא הסתכלה לי בעיניים. "בסדר גמור," היא אמרה לשומר, "תכניס אותה." הוא פתח עבורי את השער ונכנסתי אחריה למועדון. עברנו דרך מסדרון חשוך ובסופו התחיל להתגלות לפניי חלל המועדון. ברקע התנגן שיר של ריהאנה, 'לא נאמנה'. גיחכתי לעצמי. אלוהים התבדח על חשבוני, זה בטוח. בחלל המועדון הנרחב ראיתי בר גדול מימין וכל המקום היה מלא בשולחנות ובכיסאות. מולי ראיתי במה ארוכה שהסתיימה במעגל באמצע רחבת הריקודים ועליה רקדה בחורה על עמוד, לבושה בתחתונים ובחזייה מנומרים. וואו, זה היה בדיוק כמו בסרטים. הבחורה הייתה מהממת ביופייה ורקדה באינטימיות עם העמוד. נעצרתי, זה היה מהפנט. חלק מהגברים שישבו על הכיסאות היו צמודים לבמה. גבר אחד נופף לבחורה בשטר של מאתיים שקלים. היא התכופפה ואפשרה לו להשחיל את השטר בגומי של התחתונים שלה, ואז הסתובבה והרשתה לגבר אחר לפתוח לה את החזייה. אלוהים, התביישתי בשבילה. מייד השפלתי את עיניי לעבר הרצפה ולצדדים, רק לא לבמה. חיפשתי בעיניי את הבחורה שהכניסה אותי למועדון, ומצאתי אותה מסתכלת עליי וצוחקת.

"את יכולה עוד להתחרט," היא אמרה.

"לא, תודה," גמגמתי והלכתי בעקבותיה אל הקומה השנייה.

"חכי כאן," היא הצביעה לעבר סלון בצבע אדום מזעזע והלכה. כל הריהוט במקום הזה היה מוגזם והצבעים היו חזקים.

בקומת המשרדים היו כמה דלתות וקיר אחד שקוף שהשקיף על חלל המועדון ועל הבמה. כמה בחורים ורקדניות עברו והסתכלו עליי כאילו הייתי חייזר. נראה שבעצם זה שהייתי לבושה בלטתי במקום. התקרבתי לקיר, צפיתי ברקדנית שעתה רקדה כשהיא לבושה רק בתחתונים. שאלתי את עצמי: את רואה את עצמך ככה, רוקדת בתחתונים? בלעתי גוש שהתיישב בגרוני. כאילו הייתה לי ברירה. הייתי חייבת לעזור להוריי ורק ככה אוכל להרוויח הרבה כסף ומהר. ראיתי בעצמי, הוא נתן לה שטר של מאתיים שקל והיא אפילו לא התאמצה במיוחד! במכבסה, בשביל להרוויח מאתיים שקלים הייתי צריכה לגהץ עשרים חולצות.

[1] דמי חסות.