דף הבית > למות לפני אולגה
למות לפני אולגה
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 06-2024
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 150

למות לפני אולגה

         
תקציר

תוכנית ריאליטי יוצאת דופן, המצולמת בין כותלי בית סוהר עם משתתפים שהם פושעים אמיתיים, משגעת את המדינה כולה ומשפחה אחת בפרט.

גבר צעיר, חסר שאיפות או חלומות גדולים, מפתח תיאוריה פסאודו־פסיכולוגית באמצעות צפייה בזוגות משחקים מטקות, והופך בן לילה למומחה מפורסם למערכות יחסים.

פחד מהזדקנות ערירית מפיח חיים ססגוניים מאין כמותם. שתיין כפייתי מנסה בדרך לא דרך לנצח את הדיכאון, בזמן שהתרופה לנפשו עשויה להימצא בשיחה פשוטה ומרפאת עם אדם זר היושב לידו. וקבוצת תמיכה אחת שחבריה רודפים אחרי הזנב של עצמם בניסיון להשיג חופש אמיתי.

חמישה סיפורים על חיים פשוטים ומורכבים, על אנשים רגילים ומתוסבכים, על אחריות ועל גורל.

למות לפני אולגה הוא ספרו השלישי של עוז אביב. קדמו לו: מאז אני מחכה; סודות מלחמות קצרים.

פרק ראשון

חנינה
1.

בדיוק כשמעיין, אסיר שהצטרף לתוכנית ריאליטי חדשה, הצית סיגריה בתוך מסך הטלוויזיה, אריאל כיבה את הסיגריה שזה הרגע הדליק בעצמו, ונכנס בזריזות מהמרפסת לסלון. הצלילים שנשמעו מהמכשיר, מהרגע שמעיין הופיע בו לראשונה, יצרו תחושה דרמטית, כאילו משהו גדול הולך לקרות, אבל בו בזמן גם הרגשה חמימה, נעימה לכל אוזן.

"בר, אולי תלך לחדר שלך? כבר מאוחר," הציעה תומר למרות השעה המוקדמת יחסית לשינה, אפילו לילד בן אחת־עשרה.

"אבל אימא, אני רוצה לראות," מחה בר.

"נו, אולי תגיד לו משהו?" פנתה תומר לאריאל, אך בעלה שתק, הוא כבר היה מרותק למסך.

תומר זיהתה מייד את מעיין בטלוויזיה, מעיין שלה, ובכל זאת הצליחה להסתיר את הסערה שהתחוללה בתוכה, את הדריכות שהשתלטה על גופה. אבל אחרי דקות בודדות הרגישה שהיא חייבת לקום ולצאת מהבית, לשאוף קצת אוויר ולהיות עם עצמה.

"אני יוצאת לאיזה סידור," קראה בכלליות לחלל הבית, למרות שאין זה דבר רגיל עבורה לעשות בשעה כזאת. בדרכה החוצה, אריאל הספיק להמהם באגביות, כאילו אומר לה, "בטח, אין בעיה."

מעיין ישב בחדר קטן בעל ארבעה קירות לבנים, כשהסיגריה בוערת בין אצבעותיו, למרות השלט התלוי מאחוריו האוסר על כך. הוא היה רזה במיוחד, ועורו היה לבן כמו הקירות סביבו, מה שעזר לצלקת על צווארו לבלוט בגאון. זיפים שחורים ועבים עיטרו את פניו, ומעיניו הכהות המעוטרות קמטים שהוסיפו לו חן מסוים, השתקף מבט עייף וחכם.

לפניו הופיעו יתר האסירים שנועדו גם הם להשתתף בתוכנית "חנינה", שבה יתועדו "עשרים־וארבע־שבע" פושעים אמיתיים בשגרת חייהם בכלא וישתתפו במשימות טלוויזיוניות שונות, ושבסופה הצופים יקבעו למי מהמתמודדים הם מעניקים חנינה ושחרור מהכלא. אך איש לא זכר את מה שהאסירים אמרו באותו ערב ובקושי איך הם נראו, רק מעיין, שהיה אחרון להציג את עצמו, נחקק לקהל הצופים בזיכרון כשגנב את ההצגה מכולם.

"היו לי אחים תאומים," מעיין פתח באופן רשמי את הופעתו הטלוויזיונית, "זאת אומרת, אחי ואחותי הקטנים היו תאומים, אני הייתי הבכור. אני אומר 'היו' כי אין לי מושג מה איתם היום. נעלמו. ככה זה כנראה כשאתה נכנס לכלא, אפילו אחים ואחיות אין לך."

הוא שאף ארוכות מהסיגריה לפני שהמשיך. "כשהם היו בני ארבע־עשרה ככה, הם הלכו יחד להסתפר בקניון. אחי ביקש מהספר שיעשה לו גלח. הוא רצה להיראות כמוני, אחיו הגדול. הייתי אז חייל. אז הספר כמובן עשה לו גלח, ואז אחותי ביקשה גם היא גלח, אבל הספר אמר לה שבלי אישור מההורים הוא לא מוכן," הוא לקח עוד שאכטה ארוכה, "אתם מבינים את האבסורד?" 

לא היה שם אף אחד איתו, לא מראיין ולא אסירים נוספים, לכן היה ברור שהוא פונה אל הצופים בבית. אריאל, ובעקבותיו בר הקטן, ישבו שקטים, צמאים לשמוע עוד.

"בשביל לעשות לה פוני הוא לא צריך אישור," מעיין אמר בטון מזלזל, "אבל בשביל גלח, כן. ולמה? מה, גלח מסכן אותה או את הסביבה באיזושהי צורה? זה לא יאה? זה לא מכובד? מה, לעשות גלח לילדה זה כמו למכור לה סיגריה או וודקה?" הוא הרים את קולו והדגיש כל מילה ומילה. "מה ההיגיון? או שאתה מספר אותה איך שהיא רוצה בלי אישור הורים, או שאתה לא מספר אותה בכלל בלי אישור הורים. מה, לא ככה?" הוא הישיר מבט לתוך המצלמה, "אז ביום שישי באתי לשם, ותהיו בטוחים שכל מי שהיה בקניון וגם מי שלא, שמע אותי מסביר יפה־יפה לספר הדגנרט הזה מה אני חושב עליו ומה יקרה לו בפעם הבאה אם הוא ישפיל ככה את אחותי."

בשלב הזה אריאל חייך, אז גם בר חייך קצת מייד אחריו, והסיט את מבטו מהטלוויזיה אל אביו, כמו מתוך איזה רצון לחוות יחד את ההנאה מהצפייה.

"בקיצור," מעיין נשען לאחור בכיסאו, "מול המספרה ההיא בקניון היה אחד שעושה עגילים וקעקועים וכל מיני כאלה, והוא שמע איך שהשתגעתי שם. הוא כבר שמע עליי לפני, כמובן, וידע לא להתעסק. כמה ימים אחרי זה, אחותי עשתה אצלו עגיל באוזן ואחי ביקש עגיל חישוק בשק של הביצים. עוד לפני שהבחורצ'יק הספיק להגיד משהו על אישור הורים אחי כבר שאל אותו, 'למה, מה ההבדל בין חור באוזן לחור בביצים? הרי זה חלק מהגוף, וזה חלק מהגוף.' ולא הייתה לו ברירה, לבחורצ'יק החמוד," עוד עצירה לשאכטה ארוכה, "צריך להבין שכבר אז הייתי טיפוס מאוד מאיים, כן?" שאכטה אחרונה וכיבוי הסיגריה על הרצפה, "אז ביום שישי אחרי זה באתי לשם ופוצצתי את האימ־אימ־אימא של הדפקט הזה במכות. כי מה זה לעשות לילד בן ארבע־עשרה עגיל בביצים?! מה הוא נורמלי?״

עכשיו אריאל כבר ממש צחק מהאסיר בטלוויזיה למרות שהרגיש אי נוחות מסוימת באזור חלציו למשמע הסיפור. אפילו לא שם לב שגם בר הקטן יושב וצוחק לידו.

"אבל לא בגלל זה נכנסתי לכלא," מעיין החל לסכם את דבריו, "מה מסתבר? שהחברה שהייתה לי אז, כעסה עליי נורא ששוב אני מסתבך בשטויות, וכדי לעצבן אותי היא עשתה גלח בעצמה, כמו אחותי ואחי. אז הרבצתי לה וגם אפשר להגיד שניסיתי לאנוס אותה באיזשהו שלב, אבל היא הצליחה להתחמק. יום אחרי זה הרבצתי לה שוב, לה ולאבא שלה שדיבר אליי לא יפה כשהם באו לאסוף את המפתחות שלה ששכחה אצלי. קיצר, זה ועוד איזה מקרה אחר שהשופטת קראה לו אונס למרות שהוכח שהתובעת התפשטה בכוחות עצמה – יצא שקיבלתי תשע שנים בפנים. נשארו לי עוד שלוש," הוא נאנח ונשען לאחור, כאילו סיפר עכשיו סתם סיפור שגרתי לחברים, "ועכשיו אני פה, מקווה לנצח בתוכנית הזאת ולהשתחרר מוקדם," הוא רכן בחזרה לפנים, מרפקיו שעונים על ברכיו, "אני מתכוון לעשות הכול כדי להוכיח מי אני באמת. אני עוד אגרום לכל אחד ואחד מכם הצופים היקרים בבית לאהוב אותי ולהצביע עבורי, אתם עוד תראו!"

בשלב הזה בר כבר נמנם על בטנו של אביו, אבל אז התעורר מכמות ההודעות האדירה שקיבל אריאל.

"ההורים של הילדים בכיתה שלך ממש כועסים," אמר אריאל באדישות האופיינית לו, "הם החליטו פה אחד עם המורה שאף ילד לא יראה את התוכנית הזאת. בקיצור, לך לישון עכשיו, ואל תגיד לאף אחד שראית איתי את הפרומו הזה."

בר, למרות שבאמת ובתמים חשב שלהיות בן אחת־עשרה משמע להיות גדול ועצמאי, הלך ממושמע לחדרו ושכב במיטתו עד שנרדם.  

2. תומר

אריאל לא שם לב שלא ישנתי כל הלילה מרוב בחילה. פעם הוא היה מבין הכול, גם את מה שלא אמרתי במפורש. עכשיו אם הייתי מספרת לו על הבחילות הוא בטח היה חושב שאני בהיריון, ואז לכי תנסי להסביר לו את מה שאת לא רוצה אפילו לחשוב עליו. לא הייתי מוכנה לספר לו על מעיין, החבר הראשון שלי שצפוי להיות כוכב טלוויזיה גדול. ועדיין, רציתי את התמיכה, רציתי שיהיה רגיש ושייתן לי אותה, לא משנה למה.

בבוקר, אחרי שהוא יצא עם בר, זה לעבודה וזה לבית הספר, התקשרתי למשרד להודיע שאני לא מרגישה טוב, גם ככה כבר עייפתי מהעבודה הזו, להמציא פרסומות למוצרים שאני בעצמי בחיים לא הייתי צורכת, אז במצבי זה בכלל היה גדול עליי. יכול להיות שהעבודה דווקא הייתה דוחקת הצידה את המחשבות הנוראיות, אבל ידעתי שבמשרד בטח ידברו על הפרומו שמעיין הופיע בו אמש ועל הפרסומות שיתאימו לתוכנית שכזו, ומזה ביקשתי לברוח. מה שלא הצלחתי לנחש זה שגם בכל יתר המקומות שבהם שהיתי בניסיון לאוורר קצת את הראש, אי אפשר היה להימנע מלשמוע דעות ותהיות וציפיות ומחשבות על תוכנית הריאליטי החדשה ועל המתמודד שובה הלב שדיבר על עברו אתמול באופן כל כך כובש. בבית הקפה, בתור בסופר פארם, אפילו בפארק.

"זה לא קצת מוגזם לשחרר פושע לחופשי בגלל תוכנית טלוויזיה..?" "אבל הצופים מחליטים את מי לשחרר..." "ואיך שהוא מדבר יפה..." "בכל זאת, לדעתי זה מוגזם..." ״ואיזה חתיך..." "וחכם..." "ובאמת מדבר יפה..." ״אפילו הקמטים, ושלא נדבר על הצלקת..." ״אבל לשחרר אסיר..?״ ״אנס..." ״אולי זה נכון..." "אבל הרי הצופים הם אלה שמחליטים..." "נו טוב, נחיה ונראה..." "הוא באמת דיבר נורא יפה..."

חזרתי הביתה עוד לפני הצוהריים ונרדמתי סוף סוף. ישנתי כל כך עמוק ששכחתי לאסוף את בר המסכן מבית הספר, מה שאילץ אותו לחזור ברגל לבדו ולהעיר אותי מייד כשנכנס. "לא נורא, אימא," הוא אמר, החמוד הזה, "אני כבר ילד גדול, אני יכול לחזור הביתה לבד בלי בעיות." חייכתי אליו בהבעה מתנצלת, הרגשתי כל כך אשמה ולא מחוברת, שלא הצלחתי להוציא מילה מהפה. "ואתמול הלכתי לישון קצת מאוחר," הוא המשיך, "אבל גם זה לא נורא כי אני כבר בן אחת־עשרה."

ואז נזכרתי שהילד הקטן והיפה והתמים שלי ראה בטלוויזיה את מה שראה, והרגשתי עוד יותר לא אחראית ובעיקר חסרת שליטה. הרי הבן שלי דומה לי כל כך. אם אני התאהבתי במעיין, אז בטח גם הוא ייפול שבי בקסמיו אם ימשיך לצפות בו. זה מה שחסר לי, שבר שלי עוד יעריץ וירצה לחקות את האדם שאני הכי שונאת, האדם הכי מגעיל בעולם, יצור מחליא ושפל.

3. בר

כולם בבית הספר דיברו על האסיר מהטלוויזיה, בהתחלה לחשו ואחר כך דיברו חופשי. היו כמה בנות שסיפרו שהתחילו לצפות אבל מהר מאוד ההורים שלהן החליפו ערוץ או שלחו אותן לחדר לישון. בהפסקה הגדולה אחד הבנים אמר שאין שום דבר רע בקרחת. זה היה מעניין כי נראה לי שהוא חזר על המשפטים שאבא שלו אמר, כמו שאני עושה לפעמים כשמדברים בכיתה על כדורגל. הוא אמר שמישהו פעם החליט שקרחת לא מתאימה לבנות, ושהמישהו הזה מכתיב לכולנו מה נכון ומה לא, מה מותר ומה אסור. ואז הוא אמר שבאותה מידה המישהו הזה היה יכול להחליט שקרחת דווקא כן מתאימה לבנות ולא לבנים, ואז הכול היה הפוך. בשיעור הוא אמר את זה גם למורה. היא נורא כעסה אבל לא אמרה אם קרחת זה טוב או רע. היא גם לא אמרה כלום על הספר, אם הוא היה צריך לספר את אחותו של מעיין בלי אישור מההורים או לא. היא פשוט כעסה וזהו.

בהפסקה השנייה כל הבנים החליטו לבקש מההורים לקחת אותם לספר לעשות קרחת. גם אני אמרתי שאני אבקש, אפילו שאני אוהב את השיער שלי ככה. כשחזרתי הביתה אימא התנהגה מוזר. שאלתי אותה אם היא שכחה את השעה שאני מסיים ואם בגלל זה לא באה לקחת אותי. היא לא אמרה כלום. רק חייכה ונראתה עייפה במיוחד. אני חושב שהיא הייתה חולה ולא הודתה בזה, כי היה לה בדיוק את אותו הפרצוף שהיה לה לפני חודש כשהייתה לה שפעת. אז לא אמרתי לה על הקרחת, פחדתי להכעיס אותה, במיוחד כשהיא חולה. פחדתי גם שהיא לא תרשה לי לראות טלוויזיה בערב עם אבא. פחדתי גם שהבנים בכיתה יגלו שהשתפנתי אבל מהכעס של אימא פחדתי יותר. בערב שאלתי את אבא מה זה אונס, והוא המשיך לפצח גרעינים מול הטלוויזיה כאילו שהוא לא שומע.

4.

אריאל ותומר הכירו בתור לפסיכולוג. אריאל טעה ביום של התור שלו, וכך יצא שהוא חיכה חצי שעה יחד עם תומר, לתור שלה. גם היא, כמוהו, נהגה להקדים לכל מקום שאליו הגיעה. הם לא דיברו מילה בחדר ההמתנה, רק צחקו בתיאום משונה כשניסו להיכנס יחד וכך גילו שאריאל הגיע ביום הלא נכון. כשתומר סיימה ויצאה מהבניין היא הופתעה למצוא את אריאל מחכה לה למטה ברחוב, כשבידיו שתי כוסות קפה ובין שיניו פרח סגול כמו חולצתה. הם התיישבו בספסל הקרוב ושוחחו. הם דיברו במשך שעות מבלי לשים לב לזמן שעובר, עד שברגע הבינו שכבר אמצע הלילה והם עדיין שם, על הספסל.

תומר כבר הייתה אחרי טיפול פסיכיאטרי שנמשך כמעט שנה, והפסיכולוג היווה עבורה תחזוקה לשפיות שאותה השיבה לעצמה בעמל רב. אריאל היה אז כמעט בן שלושים, אחרי שלקח קשה מדי את הפרידה מאהובתו הקודמת, עד כדי כך שכמעט לא היה מסוגל לתפקד או לחשוב על משהו אחר.

אחרי שנתיים וחצי יחד הם התחתנו, וכעבור שנה וחצי נולד להם בר. במהלך הלידה תומר כמעט מתה, ומאז השתדלה להיות יותר מחוברת לעצמה ממה שהייתה לפני כן. היא מרבה לתרגל יוגה ומדיטציות, לקרוא ספרים בנושא החיבור בין גוף לנפש, ומאמינה בלב שלם שמחשבה מייצרת מציאות. לאריאל הרוחניקיוּת הזאת לא מפריעה כל כך למרות היותו אדם פרקטי ודי חומרי. האמת היא שכמעט שום דבר לא מפריע לאריאל – עם הזמן הפך לטיפוס כזה שיכול לחיות עם כל דבר. העיקר מבחינתו זה להישאר יחד, רק לא להיות לבד, רק לא להיות רחוק מתומר.

5. תומר

הבחילות לא עברו, להפך, הן רק החמירו, ונוספו להן סחרחורות ועייפות. לרגעים חשבתי שכל התהליך שעברתי עם עצמי בשנים האחרונות לא שווה פרוטה אחת שחוקה, ושההחלמה שלי אז, לפני הרבה שנים, קשורה בעיקר לזמן שחלף ופחות לנפש שהמצאתי לי שלכאורה הבריאה. רק אחרי כמה ימים אריאל סוף סוף שאל אותי, בכלליות כזאת, אם הכול בסדר איתי. עניתי באדישות, מלמלתי גיבוב של מילים שבתוכן בלטה המילה "מחזור" והוא הפסיק להתעניין.

במשרד, במפגשים חברתיים, בכל מקום, לא הפסיקו לדבר על מעיין ועל "חנינה". זה היה נורא. לא שינה לי אפילו מה אמרו או מי אמר, מספיק שדיברו. כשגיליתי שאלפי ילדים וילדות ברחבי הארץ, מגיל שמונה ועד שמונה־עשרה, ביקשו מהוריהם במקרה הטוב או שעשו על דעת עצמם במקרה הרע, גלח בראש, זה היה עוד יותר נורא. המחשבה שמעיין משפיע על הנוער הייתה קשה במיוחד. אני יודעת איזה איש מסוכן הוא, בן אדם רע, ואם הוא הופך להיות מודל לחיקוי אז איזה עתיד שחור צפוי לכולנו. ניחמה אותי העובדה שבר שלי לא ביקש מאיתנו לגלח את ראשו, אבל לא מספיק בשביל להפסיק את התחושות האיומות שהתחוללו לי בגוף.

6.

אחד מנושאי השיחה המרכזיים ברחוב, ברשתות ובתקשורת היה איך ייתכן שהמדינה אישרה תוכנית טלוויזיה שכזו, שלמעשה מחליפה את נשיא המדינה בכבודו ובעצמו ומעניקה בסופה חנינה לאסיר. השר לביטחון פנים ושר התקשורת הרבו להתראיין ולספק הסברים מונוטוניים. ״כסף, כסף, כסף,״ אמר אחד העיתונאים הבכירים במדינה, ״הכול מושחת כאן מהיסוד.״ השאלה האם צריך לאפשר את שידורי התוכנית החדשה או לעצור אותה לפני שיהיה מאוחר מדי חלחלה לתוך כל בית במדינה. הדעות היו חצויות.

"לך תתווכח עם הילד!" מחה שדרן מפורסם ברדיו, "הוא שואל אותי אבל למה, אבא? מה לא בסדר עם גלח? ומה אני אגיד לו, שהוא צודק? שאין באמת שום בעיה עם גלח? ואז הוא יתרגל להקשיב לפושעים בטלוויזיה?"

עיתונאי אחר טען שלא רק שאין סיבה לא לשדר את התוכנית, אלא שההפך הוא הנכון, צריך לתת לציבור הזדמנות להוכיח כמה הוא חכם וטוב. העיתונאי דיבר על "חוכמת ההמונים" ואמר שהוא מאמין בלב שלם שהקהל ידע לזהות איזה מהפושעים עדיין מסוכנים, ועל איזה אפשר לסמוך שהשתקמו לגמרי.

פרק הפתיחה של "חנינה" נדחה פעמיים, מה שהפך את התוכנית למדוברת ביותר בהיסטוריה של המדינה, וזה עוד לפני שבכלל שודרה. לאחר התערבות ממשלתית של משרדי החינוך, הפנים והתקשורת, הוחלט לשדר את התוכנית כמתוכנן עם שינוי אחד: בנוסף לאפשרות הצבעה לאסיר שלו רוצים להעניק חנינה, הצופים יוכלו להצביע לאפשרות נוספת שבמסגרתה אף אסיר לא ישוחרר. כך למעשה, תקודש חוכמת ההמון, ואם העם יחליט שפושע הוא פושע הוא פושע, כל המשתתפים יישארו במאסר.

7. תומר

בחנתי את אריאל בזמן שהיה מרותק לטלוויזיה. הוא עדיין הגבר היפה שהתאהבתי בו. גם את טוב ליבו אני עוד מזהה בקלות, ובכל זאת, מול המסך הוא נראה כמו זומבי. הוא צפה בחדשות באותו אופן שבו הוא צופה בכדורגל; כאילו שהוא חייב לנקוט עמדה בכל עניין, אחרת אין טעם לכלום. "נו בסדר, יופי, שהציבור יחליט," הוא מלמל לעצמו. בר קלט אותי בוהה בהם, ואריאל בעקבותיו, הפנה אליי את מבטו השואל.

"לשחרר פושע?" שאלתי בקול רם מרחוק, לא רציתי להצטרף אליהם בסלון.

"זו דווקא אחלה פשרה, לא?" הוא אמר לי לפני שהעביר לערוץ הספורט, "מה זה שונה כל כך מחבר המושבעים בארה"ב?"

הוא בכלל לא התייחס לשאלה שלי. מה שהעסיק אותו באמת זו רק התהייה בנוגע למי צריך לקבוע עונשים וחנינות ואיך.

"לא מטריד אותך שבשביל תוכנית טלוויזיה מטופשת, אנס לא ירצה את מלוא עונשו?" שאלתי בטון מאוכזב.

"יפה שלי," הוא התחנף, כמו תמיד כשכבר אין לו מה להגיד, "רק האושר שלך ושל בר מטרידים אותי."

"מה זאת אומרת שהציבור יחליט?" שאל בר לפתע, ולא היה ברור אם הוא מפנה את השאלה אל אריאל או אליי.

"כבר מאוחר," קבע אריאל, "לך לישון ונדבר על זה מחר."

הציבור מטומטם וגם אתה, רציתי להגיד, אבל לא אמרתי כלום. הבחילה תקפה אותי שוב.

8. בר

כנראה שאסירים בכלא רואים טלוויזיה, כי כבר בפרק הראשון הם דיברו רק על זה שכמעט ביטלו את התוכנית. הם כעסו על כל מי שהתנגד לתוכנית וכינו אותם יפי נפש. רציתי לשאול את אבא או את אימא למה נפש יפה זו קללה, אבל לא יכולתי כי הם אסרו עליי לראות את התוכנית הזאת ולא ידעו שראיתי כשהייתי כמה שעות לבד בבית. מזל שאבא הקליט את הפרקים.

האסיר מעיין דיבר יותר מכולם. הוא גם היחיד שזכרתי את השם שלו, אולי כי זה שם של בת. כשהוא דיבר כל האסירים האחרים שתקו, וכשהוא שתק כל האסירים דיברו אחד בתוך השני כמו שלפעמים אנחנו צועקים בכיתה כשהמורה מנסה לברר מי הרביץ ראשון למי ולמה. מעיין הוא גם היחיד שבכלל לא מקלל. הוא מדבר לאט ובשקט, וקל לי לזכור את מה שהוא אומר אפילו שלא את הכול אני מבין.

הם דיברו על זה שרוצחים לא משתתפים בתוכנית, ומעיין אמר שזה בצדק כי לרוצחים מגיע מאסר עולם. הסכמתי איתו, רצח זה הכי גרוע שיש ואי אפשר לסלוח על זה. אחר כך הוא אמר שאונס וגנבה קיבלו לגיטימציה בגלל שלא מקבלים עליהם עונש של מאסר עולם. לא הכרתי את המילה לגיטימציה אבל הבנתי בערך למה הוא התכוון. זה כמו שהמורה מוציאה אותך מהכיתה לכמה דקות בגלל שדיברת או העברת פתק בשיעור, זה אסור אבל לא עד כדי כך שמתקשרים להורים שיבואו לקחת אותך.

את שאר הדברים שלו פחות הבנתי. הוא אמר משהו על יחסיוּת, ושאל: "מה קובע מה יותר חמור, פגיעה בגוף, בנפש או בכיס?" אף אחד מהאסירים לא ענה לו. הוא גם אמר שאנס עם כסף בטוח ייענש פחות מאנס בלי כסף, גם אם הם עשו בדיוק את אותה עבירה, בגלל עורכי דין ועוד כל מיני מילים ששכחתי. לפי התגובות של האסירים האחרים, נראה לי שהוא צדק בכל מה שאמר. בסוף הפרק הוא גם אמר את המשפט ששמעתי הכי הרבה פעמים בטלוויזיה בזמן האחרון: "אז שהציבור יחליט." וכולם ענו לו: "נכון. שהציבור יחליט."

9. תומר

לא הרשיתי לבר לצפות בתוכנית הארורה הזאת, "חנינה", וגם הזהרתי את אריאל שלא יאפשר לו לראות מבלי שאדע. גם מאריאל ביקשתי שלא יצפה בזה, אבל לא היה עם מי לדבר. הוא כל כך התלהב מהתוכנית, והמשיך להתעקש שאצטרף אליו לצפייה. הוא אמר שדווקא בגלל שאנחנו לא מסכימים, יהיה נחמד לצפות בזה יחד כי ככה יהיה לנו נושא חדש לדבר עליו. אמרתי לו שזה לא בא בחשבון ולא הוספתי מעבר. ברגע ההוא עדיין היה לי קשה מדי להסביר. הרגשתי שאני על סף שיגעון. כולם סביבי דיברו רק על זה, ובעיקר על מעיין שהפך מהרגע הראשון לכוכב הבלתי מעורער של התוכנית. היה ברור שאם הצופים יעניקו חנינה למישהו, זה יהיה למעיין.

למרות הכול, ביני לביני, בשלב הזה עוד התמודדתי די בגבורה עם העניין. הגדלתי את מספר המדיטציות לפעמיים ביום, וכשהחרדה בכל זאת לא הרפתה ממני, הצלחתי לגבור עליה בעזרת תרגילי נשימה והתכנסות שלמדתי לפני שנים במסגרת הטיפולים השונים.

בערך שבועיים או שלושה מאז ש"חנינה" עלתה לאוויר, נסעתי לאסוף את בר מחוג כדורגל והופתעתי שלוקח לו למעלה מרבע שעה לצאת מחדר ההלבשה אל האוטו. כששאלתי אותו למה התעכב כל כך, הוא התחיל לגמגם. נלחצתי, כמובן. חשבתי שקרה משהו נורא ושהילד מפחד לספר לי. אבל בסוף הוא סיפר, אמר שחיכה בתור לשירותים שהיה ארוך במיוחד. "למה התור היה כל כך ארוך?" שאלתי, והוא שוב גמגם; כזה חמוד כשהוא לא מצליח לשקר. בסוף הוא הודה שהיה תור ארוך לתא שירותים ספציפי.

"למה?" הקשיתי עליו, "שאר התאים לא טובים?"

"אהה..."

חשבתי רגע. "מה, כולכם עמדתם בתור לתא האמצעי?" שאלתי כשאני מביטה דרך המראה לתוך עיניו.

"כן," הוא ענה בשקט.

התנעתי את הרכב ונסעתי בלי להוציא עוד מילה אחת עד הבית.

כמה ימים קודם לכן, אריאל, שכבר התחלתי לחשוד שהוא לא האדם החכם והחושב שהתאהבתי בו, אלא דביל גמור בדיוק כמו כל הגברים שהכרתי לפניו, סיפר לי בהתלהבות שהתאוריה שלו מהטירונות – לפיה הכי כדאי להיכנס בשירותים ציבוריים לתא האמצעי – הוכחה כנכונה. שאלתי אותו על ידי מי, למרות שזה לא באמת עניין אותי, ואז הוא אמר, "מעיין, האסיר מחנינה!" ואני הרגשתי את כל הדם עוזב לי את הפנים. אריאל אמר ש"זה היה פשוט מדהים" ושמעיין הסביר ליתר האסירים בדיוק את מה שהוא בעצמו מסביר לחבריו כבר שנים.

הטענה שלהם, של אריאל ומעיין, זה שרוב האנשים ילכו באופן אינסטינקטיבי לתא האחרון, הרחוק ביותר מהכניסה לשירותים, מתוך הנחה חסרת ביסוס שבגלל המרחק שצריך לעבור – שם הכי נקי ונעים. ״כי ככה זה,״ אמר מעיין, ״רוב האנשים מונעים מרגש.״ אלה שעוד כן חושבים קצת, או כמו שמעיין אומר, "קוראים איזה ספר פעם בשנתיים," יעדיפו להיכנס לתא הראשון דווקא, הקרוב ביותר לכניסה, מהמחשבה שרוב האנשים מעדיפים ללכת לתאים הרחוקים יותר, וכך למעשה משאירים את התא הראשון נקי באופן יחסי לאחרים. כאילו הפוך על הפוך. לכן הכי כדאי ללכת לתא האמצעי, כי אליו אף אחד לא חושב להיכנס, והסבירות שתמצא שם שתן על המושב או כתמי צואה על דפנות האסלה היא הנמוכה ביותר.

מרוב שהזדעזעתי לגלות שבר צופה בתוכנית הזאת ומתחיל להעריץ ולחקות את מעיין, אפילו לא הבחנתי כמה זה מטומטם שכל הילדים חיכו בתור לתא האמצעי והשאירו את הראשון והאחרון ריקים, ומן הסתם נקיים. נשברתי, ובאותו לילה סיפרתי לאריאל, בפעם הראשונה, שאני הייתי החברה ההיא של מעיין.

"אותי הוא ניסה לאנוס ואותי הוא הִכה," אמרתי כששכבנו זה מול זה במיטה. "בגללו הייתי צריכה פסיכיאטר ופסיכולוג ומה לא."

חדר השינה שלנו היה חשוך כמעט לגמרי, ועדיין יכולתי לראות את ההלם בפניו של אריאל. סיפרתי לו גם שהעזתי להתלונן רק שנים אחרי האירוע בעקבות שתי נשים נוספות שהגישו תלונה נגדו, ושהוא הרביץ גם לאבא שלי פעם, ושבכלל אין לו אח ואחות תאומים, אלא רק אח אחד מטומטם שצעיר ממנו בכמה שנים ושעשה פעם עגיל בשק האשכים. אריאל ניגב לי את הדמעות, אימץ אותי אליו ונישק את ראשי. נרדמנו מחובקים.

10. אריאל

שנאתי את עצמי כמעט כמו ששנאתי את מעיין, הבן אלף שרמוטות. איך אני אסלח לעצמי? איך הוא הצליח לגרום לי לחבב אותו, אבל ממש לחבב אותו, להרגיש שאנחנו דומים אני והוא? יכולים להיות חברים טובים, עאלק. טיפש שכמותי. רק בגלל שהוא הצחיק אותי, עניין אותי, חשב כמוני, גרם לי להרגיש חכם וצודק – התעלמתי לגמרי מהעובדה שהוא נבלה. נמשכתי לדמות שלו כמו אל טוני סופרנו או הסנדק, רק שהוא לא שחקן אלא חלאה אמיתית. מעולם לא חשתי כל כך מושפל. לא רק שהתכוונתי להצביע עבורו, בשבועיים האחרונים מצאתי את עצמי מנסה לשכנע אנשים למה צריך לתת לו, ובכלל לפושעים כאלה ואחרים, צ׳אנס נוסף בחיים, אבל במיוחד לו, למעיין, הבן אלף שרמוטות, שנראה לי כזה גבר לעניין. טפו עליו.

רציתי לעבור בית בית בישראל, ולשאול את הציבור, כל אחד ואחת, למה מי אתם בכלל?! מי אתם שתעניקו חנינה לאיש שעשה את המעשה הנורא והדוחה הזה לאשתי? אתם מכירים את תומר? תומר מכירה אתכם? עכשיו אני מרגיש שאין אף שופט בעולם שראוי לשפוט ולקבוע את העונש של היצור הדוחה הזה שפגע באשתי. רק לתומר מותר לקבוע איך המניאק הזה ייענש, רק לה, ואם לא היא אז אני. אם זה היה תלוי בי הייתי תולה אותו בכיכר הבימה, הפוך, עם הראש שלו סנטימטר אחד מעל הרצפה, ומשחרר חולדות שיאכלו לו את הפנים והגרון.

"הכול יחסי," הוא אמר, הבן אלף. אז אם הכול יחסי, אונס עשוי להיות גרוע מרצח. מה יותר גרוע, לרצוח מישהו חולה בן מאה שלא יכול לקום מהמיטה, או לאנוס ילדה בת ארבע־עשרה? מי צריך לקבל עונש חמור יותר? מי סבל יותר? מי מספיק חכם בשביל לקבוע? שיזדיין העולם אם הוא כזה.

הבן זונה מדבר הרבה בתוכנית על עשרת הדיברות. אז חשבתי על זה ש"לא תרצח," "לא תגנוב" ו"לא תחמוד" כתובים בנשימה אחת, ולא זכור לי שכשלמדתי תנ״ך המורה דיברה על סוגי עונשים שונים שאלוהים הכתיב למשה. וזה אלוהים, לא איזה משפטן דמיקולו. אז שהציבור יקבע? ולחשוב שאלה המילים שאמרתי כל כך הרבה פעמים בזמן האחרון, שהציבור יקבע. אני נגעל מעצמי. מי לעזאזל המציא את תוכנית הריאליטי ההזויה הזו? והכי גרוע, מעבר לזה שחצי מדינה כבר מאוהבת בו, זה שתומר סיפרה לי שאפילו בר שלנו מתחיל לחבב את הזבל הזה, הוא וכל החברים שלו, שעמדו בתור לתא האמצעי בשירותים כמו מטומטמים. מי אשם בזה אם לא אני? איזה אבא מהווה כזו דוגמה דפוקה לילד שלו?

לא הייתה לי ברירה, הייתי חייב לקחת את החוק לידיים. לעשות תיקון. גם אם תומר תתנגד לזה. עוד לא ידעתי מה יהיה המעשה, אבל היה לי ברור שאין מנוס אלא לעשות, אחרת הייתי מאבד את השפיות.

11.

מלבד תומר, אף אחד מהצופים, או מאלה שלא צפו, או מאלה שצפו אבל לא הודו בכך, לא שאל את עצמו איך זה שכל התוכנית "חנינה" סובבת כמעט תמיד סביב מועמד אחד, האסיר מעיין. כולם פשוט קיבלו את זה בשוויון נפש. אולי לא שמו לב ואולי לא ידעו לשאול. הרי היו עוד תשעה־עשר מתמודדים חוץ ממנו. גנבים, מושחתים, אלימים, נוהגים בשכרות שפגעו בגוף ובנפש, ועוד ועוד, וכולם הופיעו, דיברו בדיונים והשתתפו בפעילויות השונות של התוכנית, אבל כולם נראו כמו הצל של מעיין.

באחד הפרקים, למשל, חברים וקרובי משפחה הגיעו לבקר את האסירים. פרק מלא בחיבוקים, בכי, געגוע, סליחה, הכלה, בעצם – כל מה שאנושיות שמגיעה לקצה יכולה להציע. אך הכול נשכח ונעלם כלא היה כשבעשר הדקות האחרונות מעיין סיפר שאותו אף אחד לא בא לבקר. שוב, בלי להתאמץ כל החמלה של הצופים בבית התמקדה בו.

בפרק שבא אחריו, התבקשו המתמודדים כל אחד בתורו, להישיר מבט למצלמה ולבקש סליחה מאדם אחד שיבחרו. גם הפעם מעיין היה אחרון לדבר, וגם הפעם דבריו היו יוצאי דופן לעומת חבריו לתא. הוא היה היחיד שלא ביקש מחילה מהקורבנות שלו או מהקרובים אליו שאותם אכזב. מעיין ביקש סליחה מעצמו. "כשהבנתי שאף אחד לא מתכוון להגיע לבקר אותי בכלא, הבנתי שלא תעזור לי שום סליחה מאף אדם," אמר בטון מלא כוונה, "הרי מי שסולח היום, לבטח יתאכזב ממני שוב מחר וכך הלאה. אבל מי יהיה איתי תמיד, בכל מצב, אחרי כל טעות שאעשה ולא משנה עד כמה תהיה גדולה? מי?" הוא הרים את קולו, "רק אני," הוא הצית סיגריה, "לכן, רק לעצמי אני חייב דין וחשבון ורק מעצמי אני מבקש למחול."

הוא היה המתמודד היחיד שמעשן תוך כדי המשימות. "לבן אדם יש רק את עצמו. היתר – כולם בערבון מוגבל. מאושר הוא מי שאוהב את עצמו ורחום עם עצמו. שימו את עצמכם במקום הראשון, תאמינו לי."

תומר צדקה כשאמרה שהתחרות היא למעשה בין מעיין לבין עצמו. הצופים, ולמעשה כמעט כל המדינה, היו חלוקים בדעתם אם להעניק למעיין חנינה בכך שיצביעו לו ויעזרו לו לנצח בתוכנית, או לבחור באפשרות שאף אחד לא ינצח ולא ישוחרר מהכלא.

מעבר לקונפליקט המוסרי, נותרה סוגייה שאיש לא העז לדבר עליה בקול רם. במידה שהצופים יחליטו לא לשחרר אף אסיר, האם יש טעם בכלל בעונה נוספת? הרי המוסר לא ישתנה מעונה לעונה אלא רק האסירים. והרי ברור שגם אלה שהמצפון מקשה עליהם להצביע לטובת שחרורו של מעיין או אסיר אחר, נהנים מהצפייה בתוכנית וישמחו לדעת שבעתיד צפויות עונות נוספות.

12. תומר

גם בתוכניות הטלוויזיה הדביליות שמשודרות בבוקר ובצוהריים שידרו קטעים מ"חנינה" והדיונים שהתנהלו בהן עסקו בעיקר במעיין. רק בשביל לא לראות טלוויזיה בצוהריים היה שווה לי לחזור לעבוד ולהתעלם מהתקפי החרדה שהופיעו בתדירות גבוהה ובעוצמה חזקה. בכל זאת, איכשהו יצא לי לראות קצת מהאשפה הזו.

כנראה שהיו סיבות רבות לכך שדווקא מעיין יצר עניין כה רב. מלבד הקסם שיצר שמו הנשי המנוגד לחזותו הייחודית – מצד אחד פניו וגופו שידרו סכנה, ומצד שני הבטיחו הגנה והקרינו רכות – הוא גם בהחלט ניחן בכושר רטורי יוצא מן הכלל. זה בא לידי ביטוי באחת המשימות שלצערי יצא לי לראות, שבה הגישו לאסירים את מנות האוכל האהובות עליהם, שהוכנו על ידי גדולי השפים בארץ, והושיבו אותם סביב השולחן העמוס מכל טוב ואסרו עליהם לאכול. האחרון שנשאר בלי לגעת באוכל ומצליח להסתפק שוב בארוחה של בית הכלא, מנצח בתחרות וזוכה בחסינות בהדחה הקרובה.

כשכולם ישבו והתענו סביב השולחן, פצח מעיין בנאום על כוח המחשבה. "הכול בראש, אני תמיד אומר. דמיינו למשל ריצה למרחקים ארוכים. כדי לצלוח ריצה שכזו כדאי לנו לבחור במסלול מעניין ככל האפשר, עם פניות ופיתולים ונופים, ובכך לגרום לעצמנו לשכוח מהכאב של הגוף ולהתרכז בדרך. אבל אם נרצה ללכת ברגל לא כאימון ספורטיבי אלא כי אנחנו פשוט צריכים להגיע לאנשהו, מרחק של שלושה קילומטרים נניח, אנחנו נתעייף ונסבול מצעידה שכזו. במקרה כזה עדיף לבחור בדרך לא מפותלת והכי מונוטונית שיש. למשל ללכת את כל שדרות רוטשילד במקום דרך הרחובות הקטנים. כי ככה אתה אומר לעצמך, אני מסיים את השדרה והגעתי, רק את השדרה יש לי ללכת, זהו. זה הרבה יותר קל מאשר לחשוב שאחרי הפנייה ההיא צריך ללכת עד סוף הרחוב ההוא ואז לפנות אחרי הספסל ולא לשכוח ללכת מאחורי הבניין ההוא וכך הלאה. בשני המקרים כוח המחשבה הוא הנשק שלנו כדי להשיג את המטרה."

הבנתי שלא משנה ההקשר או ההיגיון של הדברים שאמר, מה שמשנה כרגע זה שמעיין עובר כאיש מעניין. וגם לא מפליא שהצופים זכרו את המשימה הזאת במיוחד, כי רגע לפני שהמתמודד האחרון נשבר ושלח את ידו להמבורגר העסיסי שהיה מונח לפניו, מעיין לקח את הסכין והמזלג בנימוס המשוחק הזה שלו, חתך חתיכה מהסטייק שהונח לפניו, ופסל את עצמו בכך שאכל גם הוא את המנה שלו. אחר כך הוא אמר שהוא לא מפחד להיות מועמד להדחה כי הוא מרגיש שהוא מספיק חזק בשלב הזה של התחרות.

אבל הכי גרוע היה שמצאתי את עצמי מזדהה עם דבריו של מעיין. גם אני נלחמת בחרדות עם הראש, בכוח המחשבה. שאלתי את עצמי באיזו גישה כדאי לי לנקוט, האם אני רצה מרחק גדול כדי לנצח את החרדות או הולכת? האם אני צריכה לבחור במסלול מונוטוני או שעליי להתפתל עד שאגיע לשלווה שלה אני מייחלת?

הרגשתי אבודה מזה שדבריו של מעיין נגעו בי. האם ייתכן שלרגעים אפילו אני שוכחת מי הוא באמת? ואם כן, ודאי שמי שאינו מכיר אותו אישית ייסחף אחריו ויתאהב בו. התחלתי להפנים שהמנוול שכמעט והרס לי את החיים, הוא הגיבור החדש של העם. מצבי המשיך להחמיר. התעלפתי פעם אחת ברחוב, ככה, כאילו בלי סיבה. אריאל ידע את זה והכריח אותי לעשות בדיקות דם, לב, ראייה וכל מה שצריך, למרות שידעתי שזו החרדה שמוציאה אותי מאיזון ולא שום דבר אחר. גם הוא הבין את זה ובכל זאת לא ויתר לי על הבדיקות. פחדתי שבר יזהה שאני במצב לא טוב, שאני לא אני, וידעתי שיש גבול מסוים לכמה שאפשר להסתיר ממנו.

13.

בימים שחלפו, כבדרך קסם, כאילו ידע על מה האנשים מחוץ לכותלי בית הסוהר מדברים, המשיך מעיין לשפוך את משנתו מול המצלמות על חשיבות המחשבה והרגש, והכוח הטמון בהם. הוא הדגיש בדבריו שהחברה ידעה לסלוח לאומנים ומנהיגים שהעריצה על פשעים חמורים לא פחות מפשעיו שלו עצמו, וגם לא התבייש לציין מספר פעמים את העובדה שזו הדרך שבה הוא מנסה לזכות בחנינה – אהבת ההמון. הכנות שהוא הצליח לשוות לדבריו הייתה מהפנטת. לא משנה אם היית בעדו או נגדו, קשה היה שלא להתייחס אליו ולדבריו.

הוא גם הוכיח דרך מספר דוגמאות איך ערוצי התקשורת השונים משפיעים על עמדתו של הציבור הרחב. הוא טען שרוב הערוצים האלה פועלים נגדו, ושוב בדרך פלא, ידע לתת את דעתו על מה שקורה מחוץ לבית הכלא כאילו הוא בעצמו משתתף מדי יום בדיוני סלון או בפרלמנטים בבתי קפה. הוא ידע להגיד בדיוק באילו ערוצי טלוויזיה, תחנות רדיו ועיתונים, מדברים נגדו ונגד "חנינה", ובאילו אומרים את ההפך.

אחרי כמה זמן הוא התחיל כמו להצטנע, ולהודות שהוא לא המציא את הגלגל – "זה קל, הערוצים המתחרים מתנגדים לנו," הוא אמר לחבריו האסירים, "וערוצי התקשורת המעטים שכן מרוויחים מהתוכנית לגמרי בעדנו." סיכם את דבריו. כך הוא ביטל כל עניין בלשמוע את דעתו של פרשן כזה או אחר, כי הרי הכול אינטרס והכול מסתובב סביב למכור פרסומות ברייטינג גבוה. איש בארץ לא פקפק בחוכמתו, אפילו לא גדולי מתנגדיו.

14. אריאל

התחלתי להשתגע. לתומר אין רגע אחד של שקט מאז שמעיין הפך לכוכב. לפעמים עדיין קשה לי להאמין שהחבר שלה מהתיכון, הבן זונה הזה שכמעט אנס אותה ושהכה אותה ואת אביה, ושאנס מישהי אחרת אחריה, לא רק שהפך לאיש האהוב במדינה אלא גם עלול לקבל חנינה ולצאת מהכלא. בר מעריץ את החלאה הזה. ומסתבר שאי אפשר למנוע ממנו לראות את התוכנית הארורה הזאת. מעיין צץ בכל המסכים ופתאום קלטתי שבעולם הזה יש יותר מסכים מחמצן. אין אף תוכן שאוכל למנוע מהבן שלי, לא אני ולא אף הורה אחר. חוץ מדוגמה אישית לא נשאר לנו כלום, ודווקא בזה נפלתי. שלא לדבר על זה שאני בעצמי התחלתי להעריץ את האיש המגעיל הזה לפני שגיליתי שאשתי היא הקורבן שלו. אפילו לא התביישתי להצהיר זאת בקול רם. כמה טיפש הייתי, לא להאמין.

אחרי שתומר התוודתה בפניי, ועל אף התנגדותה הדי נחרצת, החלטתי לנסות בכל דרך אפשרית לגרום לכך שהתוכנית תרד משידור. השתתפתי בכל פורום שמצאתי בנושא, ונמנעתי מלהזכיר את אשתי או אפילו לרמוז על הסיבה האמיתית שהביאה אותי להתנגד לתופעה. השמעתי וכתבתי את דעתי בכל רשת חברתית שקיימת, פניתי למשרדי התקשורת והחינוך, אפילו לנשיא המדינה שלחתי מכתבים. רק זה העסיק אותי, בעבודה למשל, אותיות הקוד היו מתעוותות לי מול העיניים ומתמזגות זו בזו, והייתי לא יעיל בעליל. הפכתי לדמות מוכרת המזוהה עם המאבק נגד מעיין ונגד "חנינה". אבל כלום לא עזר. בסוף צריך למכור פרסומות, וזה כנראה חשוב יותר מהכול. האבסורד הוא שבזמן שניסיתי לסחוף את ההמון אחר מטרתי ולהפסיק לצפות, רק חיזקתי את סיכוייו של מעיין לנצח ולהשתחרר מהכלא. הרי את מי הצלחתי לשכנע? בעיקר את אלה שכלל לא צפו בתוכנית הזאת. ואפילו חלקם, בגללי, התחילו לצפות והתאהבו גם הם במניאק הזה. הקלישאה שאין פרסום רע הוכיחה את עצמה ומעכה את השפיות שלי כמו סוליה שמכבה סיגריה על המדרכה.

בסופו של דבר, שבועיים לפני הגמר הגדול של "חנינה", הרייטינג ניצח גם אותי. הציעו לי להשתתף ברגע השיא של העונה, במשימה האחרונה של התוכנית שבה כל אחד מהמתמודדים יתעמת עם אזרח שמתנגד לו או לתוכנית, במטרה לשכנע אותו ואת הצופים שהוא זה שצריך לנצח ולהשתחרר מהכלא. הסכמתי להשתתף ומן הסתם נבחרתי להתעמת עם הפייבוריט, הבן זונה, מעיין.

חוץ מתומר ובר כמובן, כל המדינה תמכה ברעיון כי הרי כבר התפרסמתי כגדול מתנגדיו של מעיין ושל התוכנית. אם הם רק היו יודעים למה אני מתנגד, הם בכלל היו משתגעים. תומר לא הייתה מוכנה לשמוע מילה בנושא ובטח שלא לדון בו. האמת היא שגם אני לא. תומר התרחקה ממני, בכל המובנים, לפעמים הרגשתי שהיא מאשימה אותי במשהו שגדול עליי, גדול ממני, בחוסר הוגנות ממש. לא ידעתי איך לגשת אליה, איך להתקרב, אם סתם לנשק או לחבק. היא כל כך סלדה ממני שבמהרה הפכנו להיות זרים זה לזה. מסכנה שלי. היא בטח הרגישה בודדה. היא בטח פחדה שבמידה שאכשל בלשוני ואחשוף את הסיפור האישי שלה, תחושת הבדידות והריחוק שלה מהעולם תגבר כשכולם ידעו את סודה.

ובכל זאת, הרגשתי שלפעמים, וסליחה על הקלישאה הזולה והשוביניסטית, גבר צריך לעשות מה שגבר צריך לעשות. אני אלך לעימות, תומר לא צריכה לדעת ולאשר כל דבר. היא תגלה את זה כשהיא תגלה את זה, ואחרי כל הכעס והעצבים היא עוד תודה לי. אני אנקום את נקמתה. אין ברירה.

אם להיות אמיתי, בדיבורים הוא מנצח אותי בקלות וגם במכות. אבל משהו בתוכי מנע ממני לסרב להצעה הזו, והרגשתי שאין לי ברירה אלא להסכים. קיוויתי שעד שיגיע מועד העימות, כבר אצליח לחשוב על משהו שיעזור לי לעמוד מולו כמו שצריך.

בסוף, הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו היה הדבר שכנראה היה מביא את תומר לרצות להרוג אותי. החלטתי לקחת איתי את בר, בלי שהיא תדע וגם בלי שהוא יידע לאן אנחנו הולכים, להיכנס איתו לעימות, ושם לספר לו מול מעיין וכל המדינה למה אני ואימא שונאים את מעיין כל כך, ולבקש, לדרוש, לא לשחרר לחופשי את האיש שהכה וניסה לאנוס את האימא של הבן שלי, ושהצליח לאנוס אחרות.

ביום העימות אספתי אותו מבית הספר ובלי להסביר לו עדיין לאן ולמה, נסענו יחד לבית הכלא. בדרכנו לשם, כששאל אותי למה אנחנו לא נוסעים הביתה, לא הצלחתי לענות לו. לא היו לי מילים פשוט. אחרי שבכל זאת התעקש לדעת לאן, אמרתי בתמציתיות – "לטלוויזיה" ובזה סיכמתי את השיחה. תומר האמינה לי שוויתרתי על רעיון העימות, שאני מתכוון להבריז להם ובזה להביע את מחאתי, וחשבה שאני סתם מטייל איתו בעיר כי עדיף שבר יהיה כמה שפחות בבית בשל מצבה הנפשי.

15. בר

בהתחלה הכלא נראה ממש מפחיד. החלונות עם הסורגים, הבריונים שהתאמנו בחצר עם משקולות וסיגריה בפה, הריח המסריח, השלט בכניסה עם המילה "כלא". ומה שהכי הפריע לי היה השקט. שקט מוזר כזה. שקט למרות הבריונים המאיימים ולמרות הרוח שנשבה חזק, שקט מפחיד, למרות המכוניות שנסעו בכבישים הסמוכים, שקט שהרעש לא מזיז לו. אבא חיבק אותי סביב הכתפיים תוך כדי שהלכנו לכיוון הכניסה ואמר, כמעט לעצמו, "אתה יודע מה, חמוד? לא חשוב. אתה תחכה לי עד שאסיים, הכי טוב." לא הבנתי על מה הוא מדבר ובכל זאת שמחתי קצת כשהוא אמר את זה. אחר כך הוא גם אמר שהרעיון שלו באמת היה מוגזם, כאילו שידעתי שהיה לו רעיון בכלל.

בכניסה השומרים ביקשו שנוציא את כל מה שיש לנו בכיסים ואחרי שעשינו את זה הם בכל זאת בדקו עם הידיים שלהם על המכנסיים שלנו, ואז אישה עם אוזנייה תפסה את אבא ביד ואמרה שהוא חייב למהר לחדר איפור. לפני שהלך איתה, אבא התכופף לכיווני ואמר לי בשקט שתכף יצלמו אותו לטלוויזיה, שאין לי מה לפחד ושאחכה לו כאן – על כורסה במסדרון. הוא חיבק אותי בחיבוק חזק כמו הפעם ההיא, לפני כמה שנים, שטס לחוץ לארץ בגלל העבודה למשך שבועיים. רגע אחרי שהתיישבתי, מרוב פחד שאבא כבר לא איתי ברח לי קצת פיפי במכנסיים. השקט שהיה בחוץ נעלם בבלגן גדול, עוד לא ממש הבנתי שהגענו לכלא בגלל "חנינה" והכול היה נראה לי נורא מוזר. עד עכשיו אני לא מבין בשביל מה צריך כל כך הרבה אנשים בשביל לצלם תוכנית טלוויזיה. בכל מקרה, זה כבר לא היה נראה כמו כלא בכלל. היה לי מזל שאחד השומרים ראה את מה שקרה לי והיה נחמד אליי. הוא הסביר לי איפה השירותים אבל הייתי מבולבל ופשוט הלכתי סתם בלי לדעת לאן.

בדרך פגשתי עוד שני שומרים, גם הם היו נחמדים, וניסו להסביר לי איפה השירותים הנקיים של אלה שעובדים בכלא, כי השירותים שמשתמשים בהם צוותי הטלוויזיה מלוכלכים נורא. בהתחלה נשארתי לעמוד מולם בלי לזוז. פחדתי ללכת לאיבוד ולפגוש פושעים אמיתיים. למזלי אחד השומרים, בלי שאמרתי כלום, הרגיע אותי והסביר שבגלל הטלוויזיה תחמו את האזור, ואחרי שליווה אותי יותר מחצי דרך הבטיח שאין לי סיבה לחשוש שאתקל באסיר. אבל הוא טעה. אחרי שהתרחקתי מהם קצת, פתאום ראיתי אותו. את מעיין. הוא עמד ממש מולי. הוא יצא מהשירותים בלי שאף שומר יהיה איתו, חייך אליי ושאל, "איך הגעת לפה, חמודיל'ה?"

לא אמרתי כלום כי נורא פחדתי. כשהוא ראה את המכנסיים הרטובים שלי, הוא אמר, "אה... אני מבין. אז הגעת למקום הנכון. בטח יש לך חושים טובים." אחר כך הצביע על השירותים, "אלה אחלה שירותים, ממש לא כמו של הכלא. יש לך פה כל מה שאתה צריך – פן, מגבונים, שקט ופרטיות." אחר כך שתק לרגע, ואז שוב חייך, "רק אל תיכנס לתא האמצעי, כן? כי הרגע אני בעצמי ביליתי שם."

אחרי שיצאתי מהשירותים המכנסיים שלי היו סוף סוף יבשים. הסתכלתי על המקום הזה שאני נמצא בו. היו שם חלון, תמונות, דלת ולידה שלט קטן שכתוב בו: "מפקדת הכלא". בכלל לא ידעתי שלבית כלא יש מפקדת. רציתי להוציא את הפלאפון שלי ולצלם כדי שתהיה לי הוכחה להראות לבנים בכיתה שהייתי בכלא, אבל לא עשיתי את זה כי פתאום שמעתי קולות מוזרים מתוך החדר הזה של המפקדת.

"רק בשביל להדליק אותך אני לובשת את המדים כל פעם," שמעתי אישה אומרת בקול מתנשף כזה, כמו של אחרי ריצה, "שתדע שאני לא חייבת." הדלת הייתה טיפ־טיפה פתוחה והצצתי ממש בזהירות. דרך החריץ הצר ראיתי את מעיין ואת האישה הזאת מתחבקים ומתפשטים. אחר כך הם התנשקו ומעיין נשכב עליה ועל השולחן שהיה שם, ואני ברחתי משם מרוב פחד בלי שצילמתי שום דבר. זה היה כמו שבטלוויזיה נהיה מסך שחור לשנייה אחרי שמתחילות הנשיקות ואז עוברים למשהו אחר.

איכשהו מצאתי את הדרך חזרה לשומרים בלי להתבלבל, ולכורסה שביקשו ממני לשבת עליה ולחכות לאבא. נשמתי עמוק כמו שאימא לימדה אותי פעם לעשות כדי להירגע. חשבתי שבכל זאת לא יכול להיות שהשומרים היו נותנים לי ללכת לאיפה שמסוכן בשבילי, ואז גם חשבתי שזה אומר שמעיין לא באמת כזה מסוכן כי עובדה שפגשתי אותו והוא היה נחמד אליי.

ישבתי שם המון זמן, עד שהבנים מהכיתה התחילו לשלוח הודעות בקבוצה ואמרו שאבא שלי הולך להתעמת בטלוויזיה מול מעיין. רק אז הבנתי לגמרי מה אנחנו עושים שם. חבל שלא יכולתי לפגוש את אבא לפני שהעימות התחיל, הייתי מספר לו מה ראיתי ואולי זה היה עוזר לו במשהו. בינתיים חיפשתי בפלאפון כתבות ודיבורים שקשורים לעימות של אבא ומעיין.

16.

"הכול זה פוזיציה," אמר מעיין מייד אחרי שהבמאי צעק אקשן, כשהוא מביט לאריאל ההמום ישר לתוך העיניים. "פוזיציה..?" אריאל גמגם.

"פוזיציה!" מעיין הזדקף במקומו, "אתה, רואים את זה בעיניים שלך, אתה שונא אותי לא בגלל מה שעשיתי, אלא בגלל מה שעשו לך, או אולי משהו שעשו למישהו שקרוב אליך."

אריאל בלע רוק מרוב הלם ומבוכה בזמן שמעיין המשיך במונולוג שלו בביטחון מעורר הערצה, "אתה מסכים איתי, למשל, שכשאוהדי הפועל בטוחים שהשופט בן זונה, אוהדי מכבי בטוחים שהם באמת יותר טובים, תמיד, וכל זה למרות שכולם ראו אותו משחק ומכירים את אותם החוקים?"

אריאל שתק אך נדמה ששתיקתו העידה על הסכמה מסוימת.

"אז אותו דבר עכשיו, ותמיד, ובכל נושא," המשיך מעיין באותו טון נחרץ, "אם פשעיי לא היו נוגעים בך באיזו נקודה אישית בצורה כזו או אחרת, כנראה שהיית מחבב אותי בסופו של דבר. הרי אתה ואני יכולנו להיות חברים בגורל קצת אחר. אני רואה את זה עליך."

בשלב הזה אריאל כמו התעורר, האדים מכעס וקימץ את כף ידו לאגרוף.

"בגורל קצת אחר," הוא סוף סוף חיבר משפט, "הייתי הורג אותך כבר מזמן."

הבמאי הורה לצאת מייד לפרסומות.

17. תומר

כמובן שלא ראיתי. לא רק כי לא ידעתי שיש שידור מיוחד וישיר של "חנינה" בשעות הצוהריים המאוחרות, אלא כי אני כבר בקושי מדליקה טלוויזיה. אבל ההודעות והטלפונים לא חדלו מלהגיע ולעדכן אותי שאריאל מתעמת בשידור חי עם מעיין, ושלא הולך לו כל כך טוב, בלשון המעטה.

אני לא זוכרת אחרי איזו הודעה בדיוק מצאתי את עצמי מתעוררת על הרצפה במטבח ומבינה ששוב התעלפתי, אני רק יודעת שאחרי ההתעלפות הראשונה הגיעו עוד כמה, ושבמזל ובאיזו תושייה לא ברורה הצלחתי להזמין לעצמי אמבולנס להתפנות למיון. כבר כמה לילות שאני חולמת על היום ההוא שמעיין ניסה לאנוס אותי וכמעט הצליח, רק שבחלום הוא מצליח, אני קופאת והוא עושה בי כרצונו, והוא אלים ורע כל כך. אריאל עדיין היה בעימות עם מעיין, ובר, קיוויתי שלאבא שלו היה מספיק שכל כדי לדאוג שיהיה מנותק מהדבר הזה. ניסיתי לנחש אם הוא שם אותו אצל חבר או אולי אצל אימא שלו. לא העזתי לדמיין אפילו שהוא לקח אותו איתו. בעיקר התפללתי שהוא לא מבין מה בדיוק קורה.

18.

"רק מי שהסיפור שלי לא נוגע בו בכלל, רשאי לשפוט אותי, לדעתי. מה, אתה לא מסכים איתי?" שאל מעיין.

"לא. גם אם אני בא מפוזיציה, זה לא אומר שאתה לא אנס שפל שצריך להיענש."

מעיין לא מיהר לענות לאריאל. הוא הביט ביריבו מספר שניות עד שענה בקול שבקלות יכול להתפרש כאילו דיבר מתוך שיעמום, "נו בסדר, אין לזה סוף. כי גם אם אני אנס שפל, זה לא אומר שאתה לא בא מפוזיציה, ועל כן אתה לא זה שיכול לקבוע מי אני ומה אני. אתה פסול לעדות בענייני." אחר כך מעיין כמו סיכם את השיחה, "תראה, מה שאני אומר זה שכולנו בני אדם, וכולנו תמיד צודקים ותמיד טועים באותה מידה, כי בסוף אף אחד לא יותר או פחות חכם ממישהו אחר. אנחנו פשוט אנשים קצת שונים שחוו דברים קצת שונים ועל כן המחשבות שלנו קצת שונות."

"נו אז מה? אז זה אומר שאין מעשה מוסרי ומעשה לא מוסרי? אין טוב ורע?" שאל אריאל בחוסר סבלנות. 

"תלוי את מי שואלים. הרי אנחנו לא יכולים לחיות לפי עשרת הדיברות, כי מה לעשות שהם לא נותנים פתרון לנהיגה בשכרות או להעלמת מס. מה לעשות שהחיים הם לא שחור ולבן? אז בגלל שאלוהים זה רק בשמיים ושלאף אדם אין מנדט על המוסר, אני בהחלט חושב שהכי הגיוני זה שהרוב יקבע ולא שופט בודד כזה או אחר. כמו שיש חבר מושבעים בארה"ב שקובע אם הנאשם אשם או לא, אפשר בשיטה דומה לקבוע גם את העונש."

"נו באמת," רטן אריאל.

"אני מבין את הטענה שגם הרוב יכול לטעות," המשיך מעיין להסביר, "אבל ברגע שאתה מבין שצדק לא באמת קיים אלא רק בעיני המתבונן, אז חוץ מחוכמת ההמונים לא קיימת חוכמה בכלל."

"אתה רוצה להגיד לי," שאל אריאל בביטחון מסוים, "שאם הרוב יאמינו שעל רצח צריך לשבת רק יומיים בכלא, אז לתפיסתך זה יהיה העונש ההולם לרצח?"

זו הפעם היחידה במהלך כל השיחה ביניהם שהיה נראה שמעיין חש אי נוחות לנוכח דברי יריבו. הוא גירד במצחו, באוזנו, נשען לאחור בכיסאו, נשם עמוק לפני שענה.

"תגיד לי," הוא רכן לפנים, "לחתוך זין של תינוק בן שבוע זה מוסרי בעיניך? סביר? הגיוני?"

אריאל לא הבין לאן מעיין מנסה להוביל אותו ונשאר דומם.

"ברור שכן," מעיין ענה לעצמו, "כי כולם סביבך עושים את זה לתינוקות שלהם. אז הינה התשובה שלי אליך – כן. מה שהרוב קובע זה המוסר. אין ברירה אחרת."

"אבל על חוכמת ההמונים אפשר בקלות להשפיע," אמר אריאל בנחרצות תוך כדי שהוא מסמן מירכאות באצבעות ידיו כשהוא אומר את המילים "חוכמת ההמונים" ואז הוסיף, "להזכיר לך איזה אנשים נוראיים במהלך ההיסטוריה השפיעו על ההמון?"

"נו, אז תשפיע עליהם אם אתה כזה חכם גדול," גיחך מעיין.

אריאל קם ממקומו ועשה רושם כמי שמתכוון להתנפל על האנס היושב מולו. שוב הבמאי הוציא את העימות להפסקת פרסומות ואחד הסוהרים ניגש להרגיע בכוח את אריאל. אולי אם הסוהר היה יודע שאריאל מתעמת עכשיו עם מי שהרס לאשתו את הבריאות, הוא היה נוהג בו קצת יותר בעדינות.

19. בר

מישהו מהכיתה שלח לינק לשידור החי של העימות בין אבא למעיין בקבוצה של הבנים, וככה ראיתי את מה שקרה במרחק קטן מהמקום שבו ישבתי. פתאום הרגשתי שאני שונא את מעיין, אפילו שהוא היה נחמד אליי ממש לא מזמן. עצבן אותי גם שהבנים בכיתה כתבו דברים לטובתו, גם אם הם השתדלו לא לדבר לא יפה על אבא שלי.

20.

"נשבר לך הלב פעם?" שאל מעיין את אריאל מייד אחרי הפרסומות. אריאל לא מיהר לענות, הוא ניסה לחשוב לאן מנסה להוליך אותו מעיין, אבל לא הצליח להתרכז כי הזיכרון מהפרידה שחווה לפני שהכיר את תומר הכה בו.

"כן," ענה מעיין במקומו, "רואים עליך שהיא ממש שברה לך את הלב."

אריאל לא הצליח לדבר, כמה תכנן וחישב מה יגיד ואיך, ועכשיו, ברגע האמת, קפא והיה חסר אונים.

"מה, פסיכולוגים וכאלה?" שאל מעיין כאילו זה באמת מעניין אותו ושוב לא חיכה לתשובה. "הרבה זמן ואנרגיות זה בטח לקח ממך, אה? וכסף," עכשיו מעיין חייך, על פניו של אריאל אפשר היה לראות בבירור שמילותיו של מעיין פוגעות בול. "הלב שלך נפגע, הנשמה שלך נפגעה, מצב הרוח שלך היה בשפל, ומאז אתה לא יכול לסמוך על אף אחת כמו שיכולת לפני שההיא זרקה אותך. נו, אז לא מגיע לה איזה עונש, קטן אפילו? היא הרי מאוד מאוד פגעה בך. נכון או לא נכון?"

אריאל כמעט ופלט "נכון", אבל שתק. מעיין, שהבחין בכך, שוב חייך. "למה כשמישהו שובר למישהו את היד במכות, זה דורש עונש, אבל לשבור למישהו את הלב זה בגדר המותר, החוקי? מה ההיגיון? אין היגיון. ההיגיון הוא של בני אדם ספציפיים, מורמים מעם כמובן, שיצרו תרבות ספציפית, שנכפתה על כולנו. ועכשיו כולנו חושבים שהיא הגיונית וסבירה. למה זה צריך להיות ככה? בעשרת הדיברות כתוב 'אל תנאף' ו'כבד את אביך ואת אימך', אז למה על עבירות כאלה אין עונש מאסר? או לפחות עונש כלשהו. למה זה פחות גרוע מלגנוב למישהו עשרת־אלפים שקל?"

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 42 ₪
דיגיטלי 49 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 82 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 65 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 36 ₪
מודפס 72 ₪
עוד ספרים של עוז אביב
דיגיטלי 40 ₪
קינדל 39 ₪
מודפס 95 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il