דף הבית > לשחק באש עם השטן

לשחק באש עם השטן

         
תקציר

קייטלין קרוז - לשחק באש עם השטן

ז'אנר: רומן רומנטי הוצאה לאור: שלגי הוצאת ספרים עמודים: כ-208  

לשחק באש עם השטן / קייטלין קרוז (684)

העבודה של דרוסילה בנט מתקרבת לסיומה. דרו, שרוצה להחזיר לעצמה את חייה ולהתרחק מהשטן - שמוסווה בדמותו של הבוס שלה - מגייסת את האומץ לומר לו "אני מתפטרת!" דבר מעולם לא הצליח להפתיע את קאיו וילה - עד עכשיו. המילה "לא" פשוט לא כלולה באוצר המילים שלו, ולכן התפטרותה של העוזרת האישית הכי טובה שהיתה לו אי פעם פשוט לא באה בחשבון! דרו כבר שמעה על הקסם האגדי של קאיו, אך עתה, כשהקסם הזה מכוון אליה, היא מבינה למה קשה כל-כך לומר לקאיו וילה את המילה "לא".   תרגום: ענת הודיה צימט   לחצו כאן לצפייה בכל הספרים של שלגי הוצאה לאור לחצו כאן לצפייה בכל ספרי הרומן הרומנטי
פרק ראשון

קייטלין קרוז / לשחק באש עם השטן

1

"ברור שאת לא מתפטרת," אמר קאיו וילה בקוצר רוח אפילו מבלי לשאת את מבטו משולחן עבודתו הרחב העשוי שחם ופלדה. השולחן השקיף על נוף מרהיב של הסיטי הרטוב והנוצץ של לונדון, לא שהוא נראָה אי פעם נהנה ממנו. תאוריית העבודה היתה שהוא פשוט נהנה לדעת שאחרים חושקים מאוד בנוף הזה, ושהוא רווה מידיעה זו נחת יותר מאשר מהנוף עצמו. אחרי הכול, זה מה שקאיו וילה אהב יותר מכול: להחזיק בדברים שאחרים חמדו אותם.

דרוסילה בנט חשה שביעות רצון עצומה מהידיעה שהיא כבר לא תהיה אחד מהדברים האלה.

הוא השמיע קול נמוך ולעגני. "אל תהיי דרמתית."

דרו הכריחה את עצמה לחייך אל הגבר ששלט בכל היבט של חייה, בערות ובשינה ובכל מה שבתווך, בחמש השנים האחרונות. יום ולילה. על פני כל אזורי הזמן ולתוך כל פינה קטנה של העולם שאליה התפרשה האימפריה האדירה שלו. היא עמדה לרשותו מסביב לשעון בתור העוזרת האישית שלו והתמודדה עם כל דבר שהטיל עליה, החל בצרכים האישיים המגוונים שלו וכלה בגחמות של ענייניו העסקיים רחבי הטווח.

והיא שנאה אותו. אוה, כמה שהיא שנאה אותו. באמת.

השנאה הציפה אותה, סמיכה וחמה ושחורה ועמוקה, עד שעורה כמו נצנץ מעל עצמותיה מעוצמת הרגש. עתה משידעה את האמת, היה קשה להעלות על הדעת שבמשך זמן כה רב היא טיפחה רגשות רכים יותר כלפי הגבר הזה – אבל זה לא משנה, אמרה לעצמה בחומרה. זה נגמר. ברור שזה נגמר. הוא דאג לכך, נכון?

היא הרגישה זרם פראי של אותו יגון קשה ששטף אותה ברגעים המשונים ביותר בחודשים שחלפו מאז מותו של אחיה התאום דומיניק. היא למדה על בשרה שהחיים אינטנסיביים ותכופות מסובכים מדי, אבל היא המשיכה להתקדם בהתמדה. איזו ברירה היתה לה? היא היתה היחידה שנותרה להתמודד עם מחלתו של דומיניק – עם התמכרויותיו. עם הטיפול בו. עם הררי החשבונות הרפואיים שלו, שאת האחרון שבהם שילמה סוף-סוף השבוע. והיא היתה היחידה שנותרה לטפל במורכבות של מותו, שריפת גופתו, סופו העצוב. ההתמודדות ההיא היתה קשה. ונותרה כזאת.

אבל ההתמודדות הזאת? התמודדות פשוטה. בזאת היא מפסיקה להתייחס לעצמה כאילו היא האדם הכי פחות חשוב בחייה. דרו עשתה את מיטב המאמצים להתעלם מההשפלה המסתחררת שהתלוותה אל מה שגילתה בתיקים הבוקר. היא אמרה לעצמה שהיא ממילא היתה מתפטרת, בסופו של דבר, בקרוב – שגילוי המעשה של קאיו היה רק סיבה משנית להתפטר מעבודתה אצלו.

"זו הודעת ההתפטרות שלי," אמרה בשלווה ובקור רוח באותו קול מקצועי, רגוע ומאופק שהיה לטבע שני אצלה – ושהיא גמרה אומר לעולם לא להשתמש בו שוב ברגע שתצא מבניין המשרדים הזה ותתרחק מהגבר הזה. היא תשיל את המעטפת הקפואה ההכרחית שעזרה לה לעבור את השנים האלו ושהגנה עליה מעצמה וגם ממנו. היא תהיה מבולגנת ורגשנית וכן, גם דרמתית, ככל שתרצה, כל אימת שתרצה. היא תהיה חמת מזג עד לשד עצמותיה. היא כבר יכלה להרגיש את הקליפה שבה התעטפה במשך זמן כה רב מתחילה להיסדק. "והיא בתוקף מעכשיו."

קאיו וילה, המייסד והמנכ"ל המהולל של וילה גרופ הכוללת אוסף מרשים של מלונות, חברות תעופה, עסקים ועוד כל מה שהתחשק לו, שהיה עשיר עד כדי שחיתות ואכזרי פי מאה, הרים את ראשו באיטיות ובאי-אמון. אִיום ואותה פעימת כוח מטרידה שהיתה ייחודית לו נפלטו ממנו כמו סוג חדש של חשמל.

דרו עצרה את נשימתה. גבותיו השחורות היו נמוכות מעל החום הזהוב-כהה של עיניו. אותן פנים תקיפות ובלתי מתפשרות, פנים שנראו כמעט חושניות מדי הודות לפיו היוצא דופן שרבות מנשות החברה הגבוהה שופעות-השדיים התעלפו בגינו מדי יום, לבשו הבעה סוערת שבישרה רק רעות. הזעזוע והעוצמה המטלטלת של תשומת ליבו המלאה, שכל שנות הקרבה הללו לא הצליחו למתן או להפיג, ניתזו בה כתמיד.

היא שנאה את זה יותר מכול. את החולשה הארורה שלה.

האוויר כמו תסס כך שהמרחב העצום של משרדו, שהיה מעוצב כולו בקווים מודרניים קרים ובזכוכית גדולה שכמו הזמינה את מזג האוויר האנגלי להיכנס, נראה קטן ודחוס סביבה.

"סליחה?"

היא שמעה את התיבול הספרדי בקולו, שרמז על עברו והסגיר את מזגו ההפכפך שלרוב הוא ריסן ביד קשה. דרו כבשה אדוות תחושה קטנה, שהיתה קרובה מאוד לרעד, שהזדחלה לאורך גבה. לא סתם כינו אותו השטן הספרדי. היא תשמח לכנות אותו בשמות גרועים הרבה יותר.

"שמעת אותי." התעוזה היתה נעימה. כמעט מטהרת.

הוא נענע בראשו בביטול. "אין לי זמן לזה," אמר. "מה שזה לא יהיה. תשלחי לי מייל עם הנקודות שמטרידות אותך ו– ״

"יש לך," קטעה אותו. שניהם השתתקו; אולי שניהם הבחינו בעובדה שהיא מעולם לא העזה לקטוע אותו בעבר. היא חייכה אליו בקרירות כאילו לא היתה ערה לתדהמתו מהנועזות שלה. "דווקא יש לך זמן," הודיעה לו. "פיניתי לך את רבע השעה הזאת במיוחד."

רגע מתוח מאוד חלף ביניהם באיטיות רבה מדי, ונראה שקאיו אפילו לא מצמץ. היא הרגישה בעוצמה של אותו מיקוד, כאילו מבטו היה אש בוערת שלהבותיה היו חמות ופראיות וחרכו אותה במקומה.

"זו הגרסה שלך למשא ומתן, מיס בנט?" טון קולו היה קריר כשלה, מבטו הענברי הכהה חם הרבה יותר. "הזנחתי את הערכת התפקוד שלך השנה? החלטת לדרוש עוד כסף? שיפור בהטבות?"

קולו היה לקוני, מקוטע. עם נימה של מורת רוח עוקצנית שמתחתיה משהו אפל יותר, מעושן יותר. משהו בדרו התכווץ מתחת לשריון המקצועי שלה. הוא חייך כאילו יכול היה לחוש בכך.

"זה לא משא ומתן, ואני לא רוצה העלאה בשכר או משהו אחר," אמרה באגביות והצטערה שאחרי כל הזמן הזה ומה שנודע לה, היא לא חסינה אליו ואל אותן דפיקות לב פראיות שאותו חיוך ספציפי עורר. "אני אפילו לא רוצה המלצה. השיחה הזאת היא רק מחווה של נימוס."

"אם את חושבת לך שתיקחי את הסודות שלי אל אחד המתחרים שלי," אמר בטון אגבי ונינוח שמהיכרותה הממושכת עמו, דרו ידעה שאל לה להאמין לו, "דעי לך שאם תנסי, אני אקדיש את חייך להריסתך. בין כותלי בית-המשפט ומחוצה להם. תאמיני לפחות לזה."

"אין משהו שאני אוהבת יותר מאיום טוב," ענתה באותו טון, אף שספק רב אם הצליחה לגרום לבטן שלו להתכווץ בתגובה. "אבל זה ממש מיותר. אין לי שום עניין בעולם התאגידים."

פיו לבש הבעה שהיתה צינית מכדי להיחשב לחיוך נוסף.

"תנקבי במחיר שלך, מיס בנט," הציע בקול שהיה כמו עשן וחטא. לא פלא שהרבה יריבים אומללים שלו פערו עיניים והתהפנטו ונתנו לו כל מה שהוא רצה כמעט ברגע שהוא דרש זאת. הוא היה מעין מהפנט נחשים עסקי.

אך היא לא היתה אחד מהנחשים שלו, והיא סירבה לרקוד לפי החליל שלו, מפתה ככל שיהיה. היא רקדה במשך זמן רב מדי, וכאן זה נגמר. זה מוכרח להיגמר. זה ייגמר.

"אין לי מחיר," אמרה בכנות גמורה. פעם – אתמול – הוא יכול היה לחייך אליה והיא היתה מוצאת דרך להפוך עולמות בשבילו. אך זה היה אתמול. היום היא יכלה רק להשתומם, אם זו היתה המילה הנכונה, על התמימות והנאיביות שלה. על הקלות שבה הוא תמרן אותה.

"לכל אדם יש מחיר." והיא ידעה שבעולמו, זה תמיד היה נכון. תמיד. זו עוד סיבה לרצון שלה לברוח מהעולם הזה. ממנו.

"אני מצטערת, מר וילה," אמרה. היא אפילו משכה בכתפיה. "לי אין."

כבר לא. דומיניק איננו. היא כבר לא המפרנסת היחידה שלו. ושלשלאות הרגש והערגה הבלתי נראות ששלטו בה לאורך זמן כה רב, כבר לא יכלו להחזיק אותה כאן. לא עתה משגילתה, לגמרי במקרה, מה קאיו באמת חושב עליה.

הוא רק התבונן בה עכשיו, אותן עיניים ענבריות כהות נעות עליה כמו מגע של ידיו, מבעירות אש ותובעניות. היא ידעה מה הוא ראה. היא עיצבה את התדמית העסקית שלה בהתאם לטעמו הספציפי, כמו תמיד מקבלת על עצמה ללא עוררין את העדפותיו. היא עמדה זקופה תחת סקירתו והתגברה על הדחף לסדר את חצאית העיפרון שלה או את חולצת המשי שלבשה, שתיהן היו בצבעים השקטים שהוא העדיף. היא ידעה שהתסרוקת המפותלת המתעתעת בפשטותה שהרימה את שערה החום הכהה היתה אלגנטית, מושלמת. היא לא ענדה שום תכשיטים צעקניים שעלולים להיראות בעיניו 'מסיחי דעת'. איפורה היה מעודן, כמו תמיד, והעניק לה הופעה רעננה ומסודרת כאילו היא בכלל לא זקוקה לו, כאילו פשוט התברכה בגוון עור מושלם, בשפתיים שצבען מושך ובעיניים בורקות בלי להתאמץ. היא השתפרה כל-כך במילוי התפקיד הזה, במילוי רצונותיו. היא עשתה זאת במשך זמן כה רב. היא יכולה לעשות זאת מתוך שינה. היא עשתה זאת.

דרו הבחינה ברגע המדויק שבו התחוור לו שהיא רצינית, שזו לא רק טקטיקת מיקוח שהיא שלפה מתוך ניסיון אסטרטגי כלשהו להשיג ממנו משהו. שהיא מתכוונת לדבריה, קשה ככל שיהיה לו להבין את זה. קוצר הרוח התפוגג ממבטו הפיקח והפך למשהו מחושב הרבה יותר – כמעט מהורהר. הוא התרווח בכיסאו המסיבי, המאיים במתכוון, השעין את לסתו על ידו ומיקד בה את העוצמה המלאה של אותו ריכוז בוהק ובלתי אפשרי שלו שהפך אותו ליריב כה קטלני. לא אף פעם לא היה תשובה סופית, לא אצל קאיו וילה. זה היה השלב שבו הוא התחיל. שבו הוא התעורר לחיים.

והשלב שבו היא פרשה הפעם. לתמיד. היא לא הצליחה לכבוש את התלקחות הסיפוק הקטנה מהידיעה שהיא תהיה הדבר היחיד שהוא לא יכול לנצל את השפעתו כדי להשיג. כבר לא. לעולם לא שוב.

"מה העניין?" שאל בשקט ונשמע הגיוני לחלוטין, אחרי שללא ספק הגיע למסקנה שהוא יטיב לתמרן אותה אם יפגין עניין בתחושותיה ולא יפעיל את האסטרטגיה הפוגענית הרגילה שלו. "את לא מאושרת?"

איזו שאלה מגוחכת. דרו פלטה צחוק קצר, וניכר היה שהצחוק עצבן אותו. לאמיתו של דבר, היא ידעה שזה יקרה. עיניו הצטמצמו וכמעט זהרו מהמזג החם שהיא ידעה היטב שיבוא לידי ביטוי רק שם. לעיתים נדירות מאוד הוא נתן דרור למלוא עוצמת זעמו. לרוב הרגש רק ארב מתחת לפני השטח, כמו הבטחה אפלה שאף אחד לא רצה שהוא יקיים.

"ברור שאני לא מאושרת," ענתה והתאפקה בשרידיה האחרונים של שליטת הברזל הקודמת שלה שלא לגלגל עיניים. "אין לי חיים אישיים. אין לי שום חיים, למעשה, ולא היו לי כבר חמש שנים. במקום זה אני מטפלת בחיים שלך."

"ועבור כך את מקבלת תשלום מכובד ביותר," ציין. בנשכנות.

"אני יודעת שלא תאמין לי," אמרה כמעט ברחמים, דבר שגרם לעיניו להצטמצם אפילו יותר, "והאל יודע שבוודאי לעולם לא תגלה את זה בעצמך, אבל כסף זה לא הכול בחיים."

שוב אותו מבט ענברי פיקח.

"זה קשור לגבר?" שאל בקול שהיא אולי היתה מתארת כמתוסכל אילו היה שייך למישהו אחר. היא צחקה שוב ואמרה לעצמה שהיא לא יכולה לשמוע את נימת המתח שבצליל, מתח שנבע מכך שהוא נגע קרוב כל-כך לאמת מרה שאין לה כוונה להודות בה.

"מתי נראה לך שיש לי זמן לפגוש גברים?" שאלה. "בין משימות ונסיעות עסקיות? בזמן שאני עסוקה בשליחת מתנות פרידה לכל המאהבות-לשעבר שלך?"

"אה," אמר בטון שהיה כה יהיר עד שמיד עלה לה על העצבים. "עכשיו אני מבין." חיוכו היה הן מתנשא והן חד כתער. דרו הרגישה שהוא נגרר בתוכה ושורט אותה עמוק. "אני מציע שתיקחי לך שבוע חופש, מיס בנט. אולי שבועיים. תמצאי לך חוף וכמה גברים חמים. תשתי משהו חזק ותשביעי את הרעב. פעמים רבות ככל שיידרש. את לא מביאה לי שום תועלת במצבך הנוכחי."

"זה רעיון מקסים," אמרה דרו מבין שפתיים שהיו חיוורות מרוב זעם כשמשהו אפל והרסני תסס בתוכה, "ואני מעריכה את ההצעה, כמובן. אבל אני לא אתה, מר וילה." היא הניחה לכל מה שהרגישה לגביו – כל אותן שנים של ערגה והקרבה, כל הדברים שחשבה וקיוותה, כל החלומות המטופשים שלא היה לה מושג שהוא גדע באיבם עד היום, אפילו אותו לילה אחד מסובך ורגשי בקדיס לפני שלוש שנים שעליו מעולם לא דיברו ולעולם לא ידברו – בעירה כשהביטה בו. "אני לא 'משביעה את הרעב' במופקרות נטולת הבחנה ומשאירה אחרי בלגן, כמו איזה גודזילה שטוף סקס. יש לי סטנדרטים."

הוא מצמץ. הוא לא הזיז אף שריר אחר, אולם דרו נאלצה להורות לעצמה להישאר במקום מהעוצמה שבה הרגישה את הצלפת זעמו, את הבעיטה של אותן עיניים ענבריות שקדחו בה.

"את חולה?" שאל באיום רך, ורק לסתו הקשה כשחם ומבטאו המודגש רמזו על זעמו המתעצם. אך דרו הכירה אותו. היא ידעה לזהות את סימני הסכנה. "או שיצאת לגמרי מדעתך?"

"זה נקרא כנות, מר וילה," ענתה בתמצות שסתר לגמרי את פעמוני האזהרה שצלצלו בתוכה בפראות וצרחו עליה לברוח, לעזוב מיד, להפסיק להתגרות בו, למען השם, כאילו זה ידרבן אותו להיות מי שהיא דמיינה שהוא! "אני מבינה שזה לא משהו שמוכר לך, במיוחד לא ממני. אבל זה מה שקורה כשאדם הוא שתלטני ובלתי נסבל כמו שאתה גאה להיות. אתה מוקף בתדר הדהוד של משרתים ושוליות מתרפסים שפוחדים ממך מכדי לומר את האמת. מי כמוני יודעת. העמדתי פנים שאני אחת מהם במשך שנים."

קיפאון מבעית אחז בו. היא הרגישה שמזגו החם מתפשט וממלא את החדר, כמעט מרעיד את החלונות. היא ראתה את גופו הרזה והשרירי כמו מזמזם מהמאמץ שהיא תיארה לעצמה שנדרש להפעיל כדי לא להתפוצץ יחד איתו. מבטו ננעל על מבטה, כהה וזועם. קטלני לאין ערוך מכפי שרצתה להודות בינה לבינה.

או אולי היא פשוט היתה פגיעה מדי כלפיו. עדיין. תמיד, לחש משהו בתוכה, כך שהיא נואשה מעצמה מחדש.

"אני מציע שתחשבי בזהירות רבה על הדבר הבא שיֵצא לך מהפה," אמר בדרכו המדודה המתעתעת כשאכזריותו המפורסמת ניכרת בקולו, יוצקת את פניו התקיפות למסכת ברזל. "אחרת את עלולה להתחרט על זה."

הפעם היה צחוקה של דרו אמיתי. גם אם קצת לחוץ, נאלצה להודות בינה לבינה.

"זה מה שאתה לא מבין," אמרה כשצער ושביעות רצון ויותר מדי דברים אחרים גועשים בה וגורמים לה להרגיש פראית וקרובה במידה מסוכנת לאיזה אושר עז ואולי מטורף. מכך שהיא מתריסה נגדו? מכך שהיא לשם שינוי משפיעה עליו? כבר לא היה לה מושג. "לא אכפת לי. בעיקרון אני חסינה. מה כבר תעשה? תפטר אותי? תכניס אותי לרשימה השחורה שלך? תסרב לתת לי המלצה? קדימה. כבר התפטרתי."

ואז היא סוף-סוף הגשימה את החלום שטיפחה בצורה כזו או אחרת מהרגע שלקחה על עצמה את העבודה המשתלטת להחריד הזאת, רק כדי לשלם את החשבונות השונים של דומיניק – כי היא לא יכלה שלא לאהוב את אחיה, למרות הכול ומפני שהיא כל מה שהיה לו, וזה היה בעל משמעות מבחינתה גם כשהיא ייחלה שהמצב היה שונה. דרו הפנתה את גבה לקאיו וילה, השד האישי שלה ומקור צרותיה הגדול ביותר, ויצאה מחייו לתמיד.

בדיוק כפי שתכננה מלכתחילה שתעשה ביום מן הימים.

המעשה היה לכל הפחות צריך להיות מלווה בתרועת חצוצרות. והיא בוודאי לא היתה אמורה להרגיש את הסבל הקשה הזה שמילא אותה והפך את המעשה להרבה הרבה יותר קשה מכפי שאמור היה להיות.

היא כמעט הגיעה לדלת הרחוקה של המשרד החיצוני, שם ניצב משרדה כשומר של קודש הקודשים הזה, כשהוא נבח את שמה. זו היתה הוראה חמורה, והיא אומנה טוב מכדי להתעלם ממנה. היא עצרה ושנאה את עצמה על צייתנותה. אך זו הפעם האחרונה, אמרה לעצמה. מה זה כבר יזיק?

כשהעיפה מבט מעבר לכתפה, עברה בה צמרמורת של הפתעה כשנוכחה שהוא התקרב אליה מאוד מבלי ששמעה את תנועותיו, אך היא לא יכלה לחשוב על זה – ארשת פניו היא שהדהימה אותה, כולה רעם ואזהרה, וליבה החל לדפוק בחוזקה.

"אם זיכרוני אינו מטעה אותי," אמר בטון קריר שעמד בסתירה מוחלטת לאותה פראות אפלה שבמבטו בצבע הזהב הממורק, "החוזה שלך מציין שאת חייבת לתת לי שבועיים אחרי הגשת התפטרותך."

כעת היה תורה של דרו למצמץ. "אתה לא רציני."

"אני אולי 'גודזילה שטוף סקס', מיס בנט..." הוא פלט כל מילה כמו קליע שהיא לא היתה אמורה להיות מסוגלת להרגיש, ועם זאת זה כאב – זה  כאב. במקביל מבטו הזהוב כמו פילח אותה והזכיר לה את כל הדברים שהיא העדיפה לשכוח. "אבל זה עדיין לא פוגע ביכולת שלי לקרוא חוזה. שבועיים, שאם אינני טועה, כוללים את הארוחה למשקיעים במילאנו שטרחנו חודשים על התכנון שלה."

"למה שתרצה את זה?" דרו מצאה את עצמה מסתובבת אליו בלי שהתכוונה לזוז, וידיה התאגרפו לצדי גופה. "אתה עד כדי כך סוטה?"

"אני מופתע שעוד לא גילית את התשובה לזה מהמאהבות לשעבר שלי, שאליהן מסתבר שאת קרובה כל-כך," הטיח בה בקול של הצלפה עוקצנית. "לא השקעת את כל אותן שעות של החיים המבוזבזים שלך על פיוסן?"

הוא שילב את ידיו על חזהו, ודרו מצאה את עצמה מבחינה כתמיד בשלמות הרזה של גופו האתלטי. זה היה חלק ממה שהפך אותו לקטלני כל-כך. בלתי נשכח עד כדי סחרור. כל סנטימטר בו היה נשק מושחז היטב, והוא לא חשש להשתמש בכל אחד מהחלקים של אותו נשק שהיטיב לשרתו. היא הבינה שזו הסיבה שהוא התנשא מעליה ככה, מבהיל אותה עם גובהו, עם רוחב כתפיו, עם העוצמה והכוח של גבריותו הנוקשה. אפילו בחליפה שנתפרה למידותיו, שהיתה אמורה לגרום לו להיראות כמו איזה גנדרן, הוא נראה מסוגל לכל דבר. היה בו רמז לפראות, איום מרומז תמידי שהוא נשא בגאווה. בכוונה.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 26 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי39 ₪ 31.2 ₪
קינדל38 ₪ 30.4 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל28 ₪ 29 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של קייטלין קרוז
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il