מה שהלב רוצה

אני אִיבִי אָמֶלְיָה וֵסט, השם הכי לוהט בהוליווד בשנים האלה. כל מה שאני נוגעת בו הופך לזהב. האולפנים רודפים אחריי, המפיקים מוכנים למלא כל דרישה שלי, הבימאים הנחשבים ביותר מסכימים לעבוד לפי לוח הזמנים העמוס שלי.

ואני? לא רוצה דבר מכל אלה. אני רוצה ‘באושר עד עצם היום הזה’.

שמתם לב שהשמטתי את ה’בעושר’? יש לי מזה, יותר מדי.

הוליווד יכולה להיות אכזרית אם את הופכת לטרף קל, אז כמה כללי ברזל עוזרים לי להגן על עצמי.

הבעיה? אני לא מאמינה שכל אלה יביאו איתם בסופו של דבר גם ‘באושר עד עצם היום הזה’.

אני נוֹאָה וַייט ולמדתי על בשרי שההצלחה באה עם תג מחיר.

לכן אני ממוקד בקריירה שלי, שנמצאת עכשיו בנקודה שתהפוך אותי לכוכב ענק בכל העולם. את המחיר ששילמתי אני לא מוכן לשלם יותר, ולכן אני משאיר את רגליי נטועות היטב בבית באוסטרליה, הרחק מהוליווד.

הכול קורה מהר משצפיתי, שינויים של הרגע האחרון משגרים אותי במהירות להיות הדבר הכי לוהט בהוליווד, ועכשיו הבית שלי הופך לשדה קרב. והמחיר? כבד במיוחד, עד שאני שוקל לוותר על החלום שלי וללקק את הפצעים.

מה שהלב רוצה מאת סופרת רבי המכר סנדרה הבה הוא רומן עכשווי על אהבה אמיתית, שנגדעת בגלל הסביבה שלא נתנה לה סיכוי, ועל הדרך שלה לאחות את השברים.

ספרים נוספים של הסופרת – סדרת עשי ש… עשי שאזכור, עשי שאשכח ועשי שאסלח. הדואט עד שהגעת ולפני שאת הולכת והספרים פיית’ וג’ייד. כל הספרים הגיעו למעמד של רבי מכר וזכו להצלחה רבה.

פרק 1
איבי אָמֶליה וֵסט
לוס אנג'לס, לפני 4 שנים
אימא שלי ואני עומדות ברחבת הדשא המטופחת ומסתכלות על הבית הדו־קומתי המפואר.

"זה שלנו. זה באמת שלנו," אני אומרת בגאווה. "הבריכה, המרפסות, פינת השיזוף, שלנו. הכול שלנו."

אימא מחמיצה פנים. "הכול ישתנה מעכשיו. היינו צריכות להישאר בדירה הקטנה."

"למה?" אני מרחיקה אותה מעט הצידה כדי לפנות דרך למובילים שמעבירים את מעט החפצים שהבאנו איתנו.

"כי הוליווד מגעילה, איבי."

"לא, אימא, הוליווד לא מגעילה. הוליווד קשה ומאתגרת, לא יותר מזה."

"אם הייתי יכולה לסמוך עלייך הייתי חוזרת הביתה לפורטלנד," היא אומרת בחמיצות.

אומנם אני רגילה כבר לסגנון הדיבור שלה, אבל לפעמים ממש קשה לי להתעלם. אני נושמת עמוק. "את יכולה לסמוך עליי. ובכלל, מה תעשי לבד בפורטלנד?"

"כאילו אני לא נשארת לבד פה רוב הזמן. את נוסעת לכמה חודשים לצילומים לפחות פעמיים בשנה. מה זה כבר משנה באיזו עיר או מדינה אני נמצאת לבד."

אני נכנסת, משלמת למובילים וסוגרת את הדלת. "בואי ניהנה מהבית החדש שלנו. נזמין לנו ארוחה טובה ונתמקם."

"אני לא רוצה להתמקם," היא אומרת בארסיות. "למה את חייבת לגור פה? מה כל כך רע לך לגור בפורטלנד?"

"אימא. לא היה לי רע בפורטלנד, אבל אלה החיים שבחרתי לעצמי. את לא חייבת לחיות אותם איתי."

"להזכירך, לא השארת לי ברירות. החלטת לעבור לכאן והצבת בפניי עובדה."

"לא הכרחתי אותך לבוא איתי. אני יכולה לדאוג לך גם מרחוק. כסף הוא לא בעיה – "

"הפכת להיות אחת מהם. כסף זה לא הכול בחיים." היא קוטעת את דבריי.

"לא דיברתי על זה. אני לא אחת מאף אחד ומשום דבר." אני כבר מותשת מהשיחות האלה. כל שיחה, לא משנה באיזה נושא, מסלימה תמיד ומגיעה לזה.

"את תכירי מישהו והוא ירצה אותך רק לעצמו, והוא ירצה את הכסף שלך, את תשכחי מאיפה באת, ותשכחי כל מה שלימדתי אותך. וככה כל מה שעבדתי בשבילו ירד לטמיון."

"למה את חושבת שמי שיכיר אותי ירצה רק את הכסף שלי?"

"מי שיכיר אותך פה ירצה את הכסף שלך או שהוא יהרוס אותך. זו הוליווד. ולך אין משהו אחר להציע."

אני הולמת בשולחן. "נחמד לדעת שאת חושבת שאין לי מה להציע חוץ מכסף. תראי, את עשית טעות לפני עשרים שנה. אף אחד לא הכריח אותך להמשיך את הטעות. את לא יכולה לחשוב שכולם אותו הדבר כמוהו. את שוכחת שאפילו לא נתת לו הזדמנות לדעת עליי. אולי אם היית מספרת לו עליי היית מופתעת."

"הוא לא היה ראוי לשום הזדמנות," היא זורקת. "מה שבטוח, הכישרון זורם בגנים שלך."

"אני רוצה לדעת מי הוא. תגידי לי מי אבא שלי." אני מנסה בפעם המיליון, אף שידוע לי מראש שזה לא יקרה. היא לעולם לא תגיד לי מי הוא.

"לא. תשכחי מזה, את לעולם לא תדעי."

"למה?!"

"כי את תעזבי אותי." היא מתפרצת ואז מניחה בבהלה את ידה על פיה.

"אימא, זה לא יקרה." אלוהים יודע שאם עד עכשיו לא נטשתי אותה, זה לא יקרה לעולם.

"אז תבטיחי לי."

"מה?"

"שתהיי זהירה, שלא תתפתי, שלא תלכי עם אף אחד מהם. הם לא שווים את זה." אני שותקת. "תבטיחי!"

"אני מבטיחה," אני אומרת בחצי פה, לא יודעת מה בדיוק גזרתי על עצמי.