דף הבית > מועדון קריאה לאנשים ששונאים ספרים
מועדון קריאה לאנשים ששונאים ספרים
הוצאה: תכלת - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2024
קטגוריה: פרוזה וסיפורת
מספר עמודים: 336

מועדון קריאה לאנשים ששונאים ספרים

         
תקציר

כדי להתאהב בקריאה, כל מה שצריך זה למצוא את הספר הנכון. זה המוטו של אליוט, בעליה האהוב של חנות הספרים "מעבר לקשת". אליוט ניחן בכישרון יוצא דופן להתאים בין ספרים לאנשים, ויחד עם אירמה, שותפתו הוותיקה לחנות, הוא הפך אינספור שונאי ספרים לקוראים נלהבים.

אך כשאליוט מת במפתיע, אירמה מוכת האבל מסכימה למכור את החנות ליזם נדל"ן שאפתן.

בנותיה של אירמה, לייני וברי, גדלו בחנות הספרים, ולא מוכנות לראות אותה נהפכת לעוד בניין מגורים. גם תום, בן זוגו של אליוט, נחוש לשמור אמונים למורשת של אהובו, והוא לא יוותר בקלות. השלושה חוברים יחד, והם יעשו הכול כדי להציל את החנות היקרה לליבם: רכילויות בלתי מזיקות, שקרים קטנים, מעשי קונדס – כל האמצעים כשרים. 

מועדון קריאה לשונאי ספרים הוא ספר שקוראים בחיוך. העלילה שובת הלב משובצות המלצות קריאה, והשילוב הופך את הספר למכתב אהבה לספרים, לבני אדם – ולכל מי שלקח על עצמו למצוא את השידוך המושלם ביניהם.

זהו ספרה השלישי של גרטשן אנתוני האמריקאית. ספריה הקודמים זכו לשבחים ולאהבת הקוראים.

פרק ראשון

הקדמה

התעוררו, קוראים יקרים שלי, כי אתם עומדים לגלות איך יסתיים הספר הזה. אחת מהדמויות שלנו תמצא את דרכה הביתה, אחרת תגלה בקרבה תעוזה שמעולם לא האמינה שיש בה, ודמות שלישית תתחבר ללבה.

רגע אחד! אתם אומרים. כבר שמענו את הסיפור הזה בעבר. אה, כן! קלטתם את הרמזים הראשונים שלכם. התחלה טובה, יקירים! אבל תרשו לי להבטיח לכם במלוא האחריות שרק התחלנו במסענו... כי בזה טמון כוחו של הסיפור, נכון? לא משנה מה אתם זוכרים, סיפור טוב הוא מקור לאוצרות בלתי נדלים, לפנינים שעדיין לא התגלו, לחוכמה הנלחשת במיוחד עבורנו ברגעים שבהם אנו זקוקים לה יותר מכול.

הסיפור הזה שאחשוף בפניכם הוא לא סיפורה של דוֹרוֹתִי (אם כי היא נמצאת כאן וממש משתוקקת לקפוץ לומר שלום). הוא אפילו לא של לֵייני או של בְּרִי, של תום או של אירמה. הם אכן מדברים בלי סוף ועושים שטויות, אבל הם רק השחקנים.

הסיפור הזה, קוראים יקרים, שייך לכם. הוא שלכם ושל אמהותיכם, ושל החברים הכי טובים שלכם, של השכנים שלכם, שלו, שלה ושל כל השאר. זהו סיפור על שייכות, ועל האנשים שאליהם אנחנו לא שייכים אלא מִשְתַיְכִים. זהו סיפור על חלומות שאנו חולמים ועל אהובים האוחזים בחלומות שלנו עבורנו כשאלה נעשים כבדים מדי בשבילנו.

למה הכוונה? נשמע שכוונתי לחוד חידות? כן, כן, זה ידוע. תמיד הייתי עוף קצת מוזר, והאמינו לי, הייתי רוצה לטעון שזה נעשה במכוון, כדי שהחיים יהיו מהנים יותר. אבל חכו ותראו שלמרות כל הכוונות הנאצלות שלי, יש לי חלק לא מבוטל ביצירת בלגן — ויופי! — לאורכה של הדרך.

וכאן המקום לצלול לסיפור שלנו.

יעלה המסך ונתחיל...

פתח דבר

תום וִוינְסְלוֹ, נכנס בתנופה בין דלתות הזכוכית של ונדביר השקעות, כענק אל גנו. "אחר צהריים טובים," הכריז בפני פקיד הקבלה, קולו עז, גבוה ויציב. "הגעתי לפגישה בנוגע ל... מעבר לקֶשֶ־שֶ־שֶ־ת —" כשהגה את המילה "קשת" אחז בו גמגום בלתי נשלט ומביך ביותר, המילה נדבקה לגרונו כמו מקפא, והוא נאלץ לכחכח בגרונו "כחחחח!" מבחיל.

"הגעתי לישיבה בנוגע לחנות הספרים." הוא אמר זאת בקולו של אדם מובס המודע לכך שכתפיו הצרות מדי וצוואר הציפור שלו מתכווצים מבושה, ולעזאזל עם מחוות הביטחון העצמי שתרגל מראש.

פקיד הקבלה כמעט שלא התייחס אליו אלא בחר להתמקד בטאבלט המחובר לכף ידו (האם הוא מודבק?). "הפגישה תתקיים בחדר הישיבות 'לֵייק מִינֶטוֹנְקָה'. אלווה אותך."

אירמה בֶּדְפורד, שחלקה את הבעלות על "חנות הספרים מעבר לקשת" עם אליוט, בן זוגו של תום שמת לא מזמן, כבר המתינה בחדר. בראותו אותה שוב הרגיש תום מובס, כמעט כל מה שחזה בדמיונו בנוגע לפגישה היום הידרדר לאבדון. הוא הגיע מוקדם בכוונה להיות הראשון בחדר, הוא קרא שזה משדר עוצמה, אבל הנה היא במלוא נוכחותה מושיטה לו את ידה.

"תום." משנכנס, קמה על רגליה. "הם יתעכבו בכמה דקות." היא נראתה מעוכה, לזה הוא לא ציפה. אחד הדברים הבודדים שתום העריך באירמה היה השִׁיק שבו ניחנה, תמיד מרשימה בסגנונה הבלתי מתאמץ — ג'ינס מגוהצים היטב, חולצה לבנה מעומלנת, איפור ללא דופי ושפתיים הורסות. היום הן היו בגוון כתמתם מצער.

"הנה." הוא קטף ממחטת נייר מקופסה שהיתה מונחת על שולחן צדדי. "אודם. על השן שלך."

היא לקחה אותה ופנתה משם כדי לטפל בעניין בדיסקרטיות.

על כיסה האחורי היה כתם דיו כחול שהתפשט, בלתי ניתן להסרה. בלי לחשוב אמר, "אלך מאחורייך כשנצא כדי שאף אחד לא יראה את הכתם שיש לך על המכנסיים." זאת היתה מחווה של רצון טוב שאולי לא הגיעה לה, אבל הוא לא היה מסוגל לעצור בעצמו.

אירמה חייכה בהכרת תודה.

"לפני שהם מגיעים," התחילה לומר, אבל השתתקה כשג'יימס וטרבור ונדביר, אב ובנו, נכנסו דרך דלתות הזכוכית ופצחו בטקס לחיצות הידיים וטפיחות על השכם, השלב הראשון במפגש. טרבור, הצעיר יותר, שלף את הכיסאות עבור אירמה ותום, כאילו היו קשישים שמפרקיהם מנופחים מדי בעקבות דלקת ואין ביכולתם לעשות זאת בעצמם. או במקרה של תום, בגלל כתפיו החלושות למראה וחסרות התועלת.

"בנותייך יצטרפו אלינו, אירמה?" שאל טרבור.

"הטיסה של לייני מתעכבת." היא נדה בראשה לעבר קיר הזכוכית שמאחוריו. "אבל הנה, ברי מגיעה."

ברי בדפורד יצאה מהמעלית, כתמי זיעה על חולצתה מתחת לבתי השחי, בראשה קודחת חרטה על השגיאה הטיפשית שעשתה כשהחליטה לא ללבוש ז'קט ושוב לא מנעה אפילו אסון אחד משרשרת האסונות הקטנים שפקדו אותה בזה אחר זה מדי יום.

"אני מתנצלת על האיחור." מעל לקנקן מים עשוי קריסטל שנראה מפואר מדי למגע, הראה שעון הקיר את את השעה 14:58, שתי דקות לפני המועד שנקבע. אבל האנרגיה בחדר שידרה שהאיחור שלה מוגזם עד מבוכה. היא גלשה בדממה אל הכיסא ליד אמה ושלפה את היומן שלה מתיקה כדי לרשום הערות. הד חבטת היומן על השולחן חזר אליהם מהמשטחים הקשים שבחדר. "שוב סליחה."

טרבור ונדביר וברי למדו באותו בית ספר תיכון ועכשיו, אחרי עשרים שנה, הוא נראה מחויט ופריווילגי כפי שנראה מאז ומעולם, בחליפה שמחירה ככל הנראה גבוה יותר ממה שהיא מסוגלת להעלות על דעתה. אביו, שאת שמו הפרטי לא היתה מצליחה לזכור גם אם היתה צובטת את עצמה, היה היחיד שלא התיישב. על פי תחושתה הוא בילה יותר מדי זמן בשמש — אף על פי שלחייו ומצחו בהקו כאילו זה עתה שב מביקור אצל רופא העור, הקמטים שעל ידיו הסגירו את גילו, וכמעט ניפצו את אשליית הנס הרפואי בפלג גופו העליון.

"אנחנו מחכים לעוד מישהו?" הוא נבח.

"רק ללייני," אמרו אירמה, ברי ותום בו זמנית. ואירמה הוסיפה, "היא כתבה לי לפני כמה דקות. היא בדרך משדה התעופה."

כשנודע לברי שלייני מגיעה בטיסה מקליפורניה עלה בה חשש ממה שמצפה לה בפגישה. אמא שלהן רק אמרה — "עם מותו של אליוט פניתי לחברת ייעוץ חיצונית שתסייע לי לקבל החלטות מסוימות בנוגע לקשת." ברי שימשה, פחות או יותר, סגנית למנהלת חנות הספרים ולכן נוכחותה בפגישה היתה הגיונית. אחותה לייני, לעומת זאת, מעולם לא טסה לכאן כדי לדון בענייני החנות. למעשה, היא גם לא הגיעה כדי לטפל בעניינים אישיים ברוב המקרים. חברה הטוב ביותר של האם ושותפה לעסקים, אליוט, מת כמה חודשים קודם לכן, ולייני לא הגיעה להלווייתו. היא גם לא הגיעה כשבן זוגה המבוגר של האם, נֶסְטוֹר, נפטר בפתאומיות בשנה שעברה, וברי לא הצליחה להיזכר מתי בפעם האחרונה לייני שהתה איתן בחג המולד או בחג ההודיה. לייני לא נהגה להגיע הביתה, אבל הפעם היא היתה בדרכה לכאן.

פקיד הקבלה פתח את הדלת בפעם השלישית. "לייני הָרְטוֶול," הוא הכריז.

לפני שצעדה פנימה משכה לייני את כובע המצחייה שלה כלפי מטה והביעה משאלה בפני אלוהים, שד, או פיה — מי מהם שמשגיח עליה מלמעלה — שוונדביר הזקן ידבר מהר. ככל שהעסק הזה יסתיים מהר יותר, כן ייטב. היא היתה עייפה, נוכחותה היתה מיותרת, היא נענתה לבקשה מוגזמת.

"מה את עושה שם?" מר ונדביר הבחין בה כשבחרה מושב פינתי, נפגע עמוקות והטיח את הניירות שלו בשולחן בחבטה אלימה ותיאטרלית.

היא שפשפה את עורפה וסידרה את שערה. "אני מנסה לא להפריע."

"לייני." אמא שלה תופפה באצבעותיה על הכיסא ליד ברי. "יש כאן מקום בשפע."

"זה שולחן גדול," נבח ונדביר הזקן, גבר שמתרברב בטריטוריה שלו — משרד גדול, קול גדול, טבעת גברית נוקשת על משטח שולחן הזכוכית הגדול. "בסדר, בואו נדבר ישר ולעניין." הוא חזר לסוגיה שעל הפרק. "מיס בדפורד, בשם 'חנות הספרים מעבר לקשת בעירבון מוגבל', חותמת על חוזה עם ונדביר השקעות. בהתאם לבקשתה, הסכמנו לעדכן אתכם, בעלי העניין, בדבר התנאים."

טרבור מסר לכל אחד מהם קלסר בוהק מקושט בסמל החברה הירוק־מוזהב. לייני קיבלה את שלה, הניחה אותו סגור על השולחן, ושחררה את מוחה לחופשי. היה לה מוזר לטוס ממקומה באוקלנד, שם ניהלה את חייה הבוגרים, רק כדי לפגוש פנים אל פנים נער שאיתו למדה בתיכון, בגרסה בוגרת, לבוש בחליפה מחויטת ובעל תספורת מתוחכמת מדי בהשוואה לעניבה השמרנית בצבע אחיד שעל צווארו.

"בואו נתחיל עם תנאי המכירה," אמר טרבור. המילים חדרו את האוויר, צפו בחלל החדר. לייני לא ניסתה לתפוס אותן.

"...ישולם על ידי המוכר במלואו עם סגירת העסקה באמצעות המחאה מאושרת, שעליה הסכימו המוכר והקונה..."

הופ. הופ.

היתה לו נקודה כחולה פצפונת מעל לשפה. היא חשבה שזה כתם דיו, עט סורר שהותיר את חותמו. אבל ככל שהתבוננה בה כך השתכנעה — לטרבור היתה שומה, נקודה מושלמת מעל לשפה.

"...שישה שבועות," אמרה השומה.

"סליחה?" קולה של ברי חדר את מחשבותיה המעורפלות של לייני.

"כן, האחד ביולי," אמר טרבור.

"כשאירמה חתמה על הצהרת כוונות, הסכמנו על מסגרת זמן מואצת של שישה שבועות. נחתום על מסמכי ההסכם הסופיים בסוף החודש."

"אבל זה עוד שלושה שבועות מהיום." וידאה ברי. היא צדקה. "מכרת את החנות לפני שלושה שבועות ואת מספרת לנו על זה רק עכשיו?" בהלה מצמררת פשטה בה, היא לא חשבה שהיא מסוגלת להרים את זרועותיה. "מה יהיה עם כל הלקוחות שלנו? מה יהיה על כל האזור שלנו? אנחנו חנות הספרים העצמאית היחידה שנשארה בלין לֵייק."

"אני מודה שמסגרת הזמן לא אידיאלית." לא היה צל של התנצלות בקולה של אמה. "הייתי זקוקה לזמן כדי לאפשר ללייני להגיע לכאן."

ברי נעצה את אצבעותיה בשולי שולחן הזכוכית כדי לא לבכות. שלושה שבועות עד שחייה יעצרו באחת, עד שחנות הספרים שבתחילה היתה עבורה מקום מקלט, אחר כך משפחה, ובהמשך קריירה, תחדל להתקיים.

"אני לא מבינה." דמעות זלגו מסנטרה אל השולחן. "איך את יכולה לסגור את הקשת?"

אירמה לא הגיבה.

"אם תדפדפי לעמוד 79," אמר טרבור, לחוץ לקדם את הישיבה, "ייתכן שתביני יותר, אחרי שתשמעי את הפרטים."

"תציצי בהצעת המחיר," אמר אביו. "היא תייבש לך את הדמעות."

תום הדף את קופסת ממחטות הנייר במורד השולחן לעבר ברי. הוא לא היה מופתע שאירמה מעדכנת את בנותיה בדבר המכירה רק עכשיו. היא היתה יפהפייה עם ניבים, מאז ומעולם ידע שמסוכן להתקרב יותר מדי. היא וחנות הספרים כילו את אליוט, ובדיוק כשפרק חדש בחייהם עמד בפתח, בדיוק כשאליוט הסכים לצמצם את עבודתו שם, לשקול פרישה, להתמקד מחדש בחייו עם תום, הוא מת. נעלם ללא אזהרה או מילות פרידה.

תום דפדף לעמוד המדובר וחיפש את הסכום שאירמה קיבלה עבור ״מעבר לקשת" האהובה, מודע לכך שאף סכום כסף לא יעמעם את הטינה שהוא פיתח כלפי האישה וחנות הספרים שלה במשך שנים כה רבות. עתה, פלט טרבור מילים חסרות משמעות, טקטיקה שנועדה להקהות את הרושם הכבד שהותיר מה שיכול היה לראות במו עיניו: אירמה מכרה את מפעל חייו של אליוט עבור סכום אפסי.

"אוי, אמא," בכתה ברי. "זה כל מה שהקשת שווה בעינייך?"

לייני הפכה את הדף בהנחה שיש עוד בצד השני. "אז זאת ההפקדה הראשונה או מה?"

תום הרגיש מתח בלסתו ופקד עליה להתרפות בשם האיפוק.

"אירמה," הוא לחש.

האישה לא מצמצה.

"אלה התנאים שהוונדבירים הציעו ואותם קיבלתי," היא אמרה, גבה זקוף כמו סרגל מתכת. "אם יש לך שאלות, הפנה אותן בבקשה למארחים שלנו."

תום שב והביט בסכום המכירה, בביטחון מלא שהפְּסיק מוקם שם בטעות.

ברי עברה מבכי חנוק להתייפחות של כוכבת אופרת סבון.

לייני בחנה את השעון שלה.

1

45 ימים לסגירה...

לייני הרטוול לא היתה בטוחה מה מתחשק לה יותר: דונאט, או גט. היא לא באמת רצתה להתגרש, כמובן. היא פשוט הבינה שהיום, כמו ברוב הימים, שוב עולה בה המחשבה כמה נחמד היה אילו היה לה בעל שתורם יותר לניהול העסק הקטן שלהם ולא כזה שרק מתחזק את מעמדו כידוען לשעבר. כרגע, לדוגמה, היא היתה עסוקה במריטת גזרי נייר סוררים, פיסה אחר פיסה, ממלתעות המדפסת שתמיד נתקעת, בעוד תור של לקוחות — כולם לחוצים כבר להמשיך בדרכם — התפתל ממנה והלאה ופלש לחדר ההמתנה. בינתיים עמד טאק לא רחוק משם, אדיש למראה, רגליו פרושות לצדדים, ברכיו נעות לקצב מקהלת המעריצים שבראשו שהתכנסה אך ורק למענו. "אני אומר לך," הוא הרעים בקולו, "כבר מוטב היה אם היתה יוצאת לי אש מהתחת, בחיי, ברמה של נאס"א, בערה של טיל!"

לייני, אצבעותיה מרוחות בדיו המדפסת, הרימה מבט מעיסוקה העגום, בדיוק כשחברו החדש של טאק החליט לפנק את עצמו בדונאט מצופה שוקולד מהמגש שעליו נכתב "אנחנו ♥ את הלקוחות שלנו". אותו דונאט שבו חשקה. "טאק?" היא שמעה בקולה את הזעם מחלחל החוצה. "אתה יכול לבוא לעזור לי?"

בקרוב יעברו עשרים שנה מאז שהפכו להיות "טאק ולייני," ויחד הם הבעלים של "טַייר סטאד", חנות צמיגים בשָׁטוּק אבניו באוקלנד מתחת לכיפת המלט והאספלט של אוטוסטרדת סי־איי 24. היה להם צוות של שישה מכונאים (פחות או יותר, תלוי מי התפטר לאחרונה או פוטר), שש מאות מטר רבוע של שטח, ולפי ספירת המלאי האחרונה, מלאי של 782 צמיגים. כמעט חמש שנים חלפו מיום פתיחת העסק, ומאז היו לה בערך 1,750 ימים זהים ליום הזה ממש.

טאק, לעומת זאת, היה נהג מרוצים לשעבר מליגה ב' — העיסוק בצמיגים לאחר פרישתו היה בבחינת המשך טבעי. "כאילו, מה יש לי כבר לעשות? להיות רופא שיניים?" הוא אהב לומר.

"ראיתי אותך בסטוקטון ב-2010." האיש שטרף את הדונאט האחרון המתין לאיזון גלגלים. "התפוצץ לך צמיג בסיבוב האחרון, אבל עד אז הייתי בטוח שתזכה בכל הקופה."

טאק טפח על גבו. נותרו לו רק ארבע וחצי אצבעות בידו השמאלית אחרי קרב מיותר עם מפתח גלגלים פנאומטי. "בניתי על המרוץ ההוא שיקפיץ אותי ראשון על הפודיום."

"חוסר מזל."

"כן, כאן אחיזת הכביש שלנו טובה יותר. אני מבטיח לך."

לייני שלחה לבחור הודעה טלפתית שילקק את השוקולד מהשפתיים, ואז קראה בקול, "מיס פרנקי? הכול מוכן." פרנקי היתה לקוחה קבועה שנטתה באופן מוזר לעלות דווקא על אויביהם המושבעים והגרועים ביותר של הצמיגים שלה: מסמרים, זכוכיות, ופעם, גם על צלחת הרכב שלה עצמה. התלוותה אליה מיס פִּיקְלְס, כלבה מסוג פּוֹמֶרַנִיאָן שישבה תמיד על המושב הקדמי במיטת כלבים שהוזמנה במיוחד עבורה שעליה בהקה מילה אחת: טָרֶפֶת!

"שתיכן נראות נהדר היום." שתיהן, פרנקי ומיס פיקלס, לבשו מעילי רוח תואמים בצבע ורוד.

לייני החליקה את כרטיס האשראי של הלקוחה, מסרה לה את המפתחות של המכונית, ושאלה אם אפשר לתת למיס פיקלס צ'ופר.

"תמיד!" זרחה אליה פרנקי. מיס פיקלס כשכשה בזנבה.

התשוקה של לייני לדונאט רק התגברה.

הטלפון צלצל. פעמון הכניסה השמיע קול עם כניסתם של הלקוחות. לייני נתנה לאישה במעיל גשם צהוב לוח קטן שעליו טופס למלא, והציעה לה מקום ישיבה.

"מי עכשיו?"

בדיוק ברגע זה צלצלה אמה. היא ענתה רק מפני שלא נהגה לבדוק תחילה מי מתקשר לחנות, בין שזה לקוח או איש מכירות, וחוץ מזה בדרך כלל נהגה אמה להתקשר לנייד שלה. אלא שלאחרונה אירמה כתבה לה כבר כמה וכמה פעמים, אבל לייני הגיבה רק ב"עסוקה כרגע, אתקשר מאוחר יותר," ולא קיימה את הבטחתה.

אירמה ניגשה ישר לעניין. "זו לא את שתמיד מאשימה אותי שאני לא עונה לנייד שלי?"

"יש מצב." יש בהחלט. "איך אפשר לעזור, אמא?" היא נעצה מבט במגש הדונאטס הריק, והאשימה את מעריצו של טאק בבטנה המתהפכת, אבל ידעה שלא הרעב גרם לה להיות לחוצה כל כך. אחותה, ברי, היתה אמורה לטפל בכל מה שקשור לאירמה, מכיוון שברי היתה מסוגלת לקיים מערכת יחסים בריאה ומתפקדת בין אם לבתה. לייני גרה 3,200 קילומטרים משם ובעיניה למרחק גיאוגרפי היה כוח מרפא, מרכיב חיוני בשמירה על האיזון המשפחתי — זו היתה רק דרך לומר שלייני ואמה לחצו זו לזו על כל הכפתורים, וככל שהמעיטו להיפגש כך היה טוב יותר.

"אני יודעת שאת מתחמקת ממני, לייני. אבל אני מבטיחה לך שלא מדובר במשהו שיכאיב לך."

לייני רצתה לומר שזה מה שלוחשים לכלבים לפני שמרדימים אותם. אבל לא הספיקה לומר זאת כי האישה במעיל הגשם, למרות השמים הכחולים בחוץ, חזרה אליה עם הטופס המלא. לייני הניחה אותו בערמת ניירות, מתחת לטופס של בחור שביקש להתקין צמיגים של מכונית מרוץ בהונדה סיוויק שלו.

חלפו שישה חודשים מאז שאליוט גרגורי, חברה הטוב ביותר של אירמה ושותפה לעסקים, התמוטט ומת בלי להזהיר את עצמו או את סובביו, ומאותו רגע עברו בנותיה למצב כוננות. הודעת דואר אלקטרוני מברי התריעה על חשבוניות ספקים שפקעו והזמנות מקוונות שהגיעו ללקוחות הלא נכונים. היא כתבה, "אתמול אמא הגיעה כשלרגליה שתי נעליים שונות זו מזו, מוקסין חום וכפכף כחול." עניין הנעליים העסיק את לייני לרגע, אבל אז היא פטרה אותו בטיעון שלכל אחד יש ימים פחות מוצלחים. רק לאחרונה נכנס מישהו לטייר סטאד בנעלי סטפס, ותופף קלות ברגליו על רצפת המלט בדרכו למסור את המפתחות שלו. "טלפני אלי כשהיא תגיע בנעל עקב ובנעל בית," כתבה לייני בתשובה. "אז נתחיל לדאוג."

"לייני," המשיכה האם, "את יודעת שלא הייתי מתקשרת אלייך לעבודה כדי לקשקש. אבל מכיוון שתפסתי אותך שם, אני רוצה לומר לך שמאז שאליוט הלך לעולמו קיבלתי כמה החלטות בנוגע לקשת. אני רוצה שתגיעי הביתה כדי לדון בהן."

הביתה. המילה גרמה ללייני למשוך בחגורת המכנסיים שלה, פתאום הרגישה שהג'ינס שלה צרים מדי. מיד סרקה את החדר בחיפוש אחרי טאק ומצאה אותו מפשיל את שרוול המכנסיים שלו כדי לחשוף את גרביו החדשים, שעליהן הוטבע פרצופו ומספר הנהג שלו.

"זה לא זמן טוב לעזוב את החנות, אמא. יש כאן בלגן אטומי. וגם פקידת הקבלה התפטרה." בעצם, הם פיטרו אותה בשבוע שעבר וגם את אחד המכונאים אחרי שנתפסו יחד בשירותים עם המכנסיים למטה. "טאק לא הצליח למצוא מישהי במקומה." או שהוא לא טרח לשבת מספיק זמן על התחת כדי לבחור מישהי מתוך מאגר המועמדות האפשריות שלייני כבר סיננה.

"אני צריכה אותך רק למשהו כמו יום אחד."

"אי אפשר פשוט לדבר על זה בטלפון או לעשות שיחת ועידה? בימינו עורכים אפילו משפטים פליליים בזום."

אמה הניעה את ראשה מצד לצד. לייני לא ידעה איך היא יודעת את זה ממרחק 3,200 קילומטרים, אבל היא ידעה.

"אני אשלם את כרטיס הטיסה."

"אמא, אני ממש לא יכו..." פרץ צחוק פתאומי שעלה מחדר ההמתנה גבר על טיעוניה. בחדשות המקומיות הראו סרטון של תרנגולת רוכבת על פיל וטאק הגביר את הטלוויזיה למקסימום.

"יומיים," אמרה אמה. "לא יותר משבוע."

"יומיים ושבוע אלו שני דברים שונים."

"תטוסי הביתה, נסדיר את העניינים, ותהיה לי הזדמנות להיות קצת עם הבנות שלי."

הדלת הראשית נפתחה ופרנקי נכנסה, מיס פיקלס בזרועותיה. "אני לא יודעת במה פגעתי," היא אמרה בלי לחכות שלייני תנתק את השיחה. אין מצב שהיא תוכל להשאיר את החנות באחריותו של טאק אפילו ליום אחד, בוודאי שלא לשבוע שלם.

"היי, לייני," קרא טאק. "בואי תראי!" לקוח נלהב נפנף בצילום דיוקן של טאק מתחילת הדרך. בצילום היה קו השיער שלו כשל אדם צעיר, וחתימה התנוססה עליו בכתב ידו: "טאק הגבר!"

אירמה חשה שלייני מהססת. "אני יודעת שאני מבקשת הרבה. אז לפני שתסרבי שוב, אני רוצה שתנסי להיזכר מתי בפעם האחרונה דרשתי ממך לבוא הביתה."

השתרר שקט מעבר לקו, ומפני שתשומת לבה הוסטה אל מיס פיקלס שנבחה על כלב שראתה בטלוויזיה, עבר רגע עד שהתעשתה. "את באמת רוצה שאיזכר עכשיו?"

"כן. תגידי לי מתי בפעם האחרונה הכרחתי אותך לעשות כדברי?"

לא היתה פעם כזו ושתיהן ידעו זאת. פחות משבוע אחרי טקס הסיום של בית הספר התיכון שלה, נטשה לייני את תוכניותיה ללמוד בקולג' ואת משפחתה, והצטרפה לטאק על מסלול המרוצים. את עשרים השנים הבאות בילתה אמה בין זעם, אכזבה, דאגה ודממה. אבל מעולם לא דרשה מבתה לשוב הביתה.

לייני התעלמה מהשאלה. "את פורשת?" האם היתה בת שישים ושבע ושותפה לעסקים מת. "את מעבירה את החנות לברי? זה מה שאת רוצה לספר לי?"

"לייני, אני לא יודעת איך אפשר להיות יותר ישירה. בבקשה בואי הביתה."

טאק הגיח מהמשרד, שם התעכב מסיבה כלשהי והצליח להימנע מיומן הפגישות שדרש עדכון, מהקומקום הריק, ומסימני הידיים הדביקים שעיטרו את הדלת הראשית. "מי זה?" הוא לחש, והחווה לעבר הטלפון.

לייני העמידה פנים שהיא לא שומעת. "מתי בדיוק את צריכה אותי?"

"כמה שיותר מהר."

היא הביטה בטאק, הוא חזר ושאל "ברצינות, מי זה?"

"אני אתקשר אלייך כשאגיע הביתה." היא היתה לכודה. מה נשאר לה לעשות מלבד להסכים?

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 42 ₪
דיגיטלי 49 ₪
מודפס 98 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 47 ₪
קינדל 47 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
עוד ספרים של תכלת - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il