דף הבית > מכונת המילים
מכונת המילים
הוצאה: ספרי ניב - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 10-2022
קטגוריה: פרוזה וסיפורת פנטזיה ומדע בדיוני
מספר עמודים: 377

מכונת המילים

         
תקציר

בספר הביכורים שלו "מכונת המילים", הסופר ניצן דגן מתאר עולם נחרב שבו נשארו לחיות לבדם רק ילדים. העלילה מתרחשת כשבע שנים לאחר שנגיף מסתורי מתפרץ, קוטל את כל אוכלוסיית המבוגרים, ומאז אף לא אחד נשאר בחיים מעבר לגיל 20.

הספר מלווה את מסעה של אלה, נערה בת 19, הנרדפת על ידי חבורת ילדים אכזרית, שמנסה לתפוס אותה על מנת להשמיד את הדבר שעליו היא מגינה בכל מאודה, שריד אחרון מעולם המבוגרים שאיננו, חפץ המכונה בפי כולם "מכונת המילים".

מאידך ישנם ילדים רבים שאינם חלק מאותה חבורה, התולים בה ובמה שהיא שומרת קרוב לליבה את תקוותם האחרונה. הם מלאי אמונה שבכוחה ובכוחו של החפץ "הקסום" לשנות את העולם ולהציל אותו מכליה.

 

כשניצן דגן הכין לבתו הבכורה אלה כמתנת בת מצווה ספר ציטוטים מרגשים ומעוררי מחשבה, "נחה עליו ההשראה" וכתב היד המלא קרם עור וגידים כבדרך קסם, ובתוך חודשים ספורים היה כבר מוכן לקריאה ראשונה. כל זה התרחש בסוף שנת 2018.

שנה אחר כך פרצה מגפת הקורונה, והדמיון הרב בין הספר שכתב לפני כן למציאות, גרם לו להבין שהוא חייב לצאת לאור מתוך מחשבה שאולי, אם מספיק אנשים יתבוננו במסרים הבוקעים מתוכו, תתאפשר יצירת מקום טוב יותר בעולם הזה עבורנו ובעיקר עבור דור ההמשך שלנו.

פרק ראשון

1

 

הרבה זמן לא ישנתי כל כך חזק...

ביום רגיל הוא לא היה מצליח להתקרב אלי 20 צעדים, מבלי שאשמע אותו מרחוק.

אני תמיד ישנה חצי ערה כדי להגן על הדבר היקר לי מכל.

אך הפעם הייתי כל כך עייפה מהלילה האחרון, ועכשיו הדמות הזו נמצאת להערכתי במרחק שני צעדים ממני.

אני עדיין שומרת על עיניי עצומות, עושה עצמי ישנה, מנסה להקשיב אם יש תזוזות ורעשים נוספים סביב.

ניסיתי לשמוע ולהבין, האם הדמות שעומדת לידי הולכת לתקוף ולהתנפל עלי? האם היא לבד או עם לוחמים נוספים?

המקום שבחרתי לנוח בו ידוע כריכוז של כנופיות ילדים בוזזים ואכזריים, רק בלילה האחרון עזרתי לשני ילדים תועים לחמוק מכנופייה שכזו.

האם עקבו אחרי? האם הכנופייה הצליחה למצוא את המחבוא שלי ועומדת לקפוץ עלי?!

ומה יקרה לאוצר עליו אני מופקדת לשמור מכל משמר?!

המחשבות רצו בתוך ראשי, כשניסיתי להחליט כיצד לנהוג בסיטואציה זו.

לפחות מקל ההליכה שלי נמצא בהישג יד ואוכל להיעזר בו בשביל להתנפל על הדמות במקרה הצורך. זו הנחמה היחידה שלי מהסיטואציה אליה נקלעתי.

אם אני יוצאת מזה בחיים אני יוצאת מערבה. זהו, נמאס לי.

אם רק אצליח להיחלץ מהמצב, אני מקיימת את ההחלטה הזו.

בזמן שאני חושבת כיצד לנהוג ובעוד אני עושה עצמי ישנה, הדמות מתקרבת אלי ואני שומעת אותה רוכנת מטה מימיני. נשמע היה שהיא נעמדה על ברכיה.

חשתי את גופה מעלי והתאפקתי בכח לא לפתוח את עיניי.

בשקט בשקט ולאט לאט, קירבתי את ידי השמאלית אל מקל ההליכה. הרגשתי אותו בכף ידי, הידקתי את אחיזתי ותפסתי אותו בחוזקה.

כף ידי הימנית התכווצה לכדי אגרוף קמוץ. וכשהרגשתי את היקר מכל זז בתוך הכיס הפנימי, של מעיל הג'ינס הישן שלבשתי, וכשהוא התחיל להימשך החוצה, הבנתי שהדמות אוחזת בזה וידעתי. הגיע הזמן לפעול!

פתחתי את עיני ובבת אחת, מבלי לחשוב פעמיים, שלחתי את יד ימני עם האגרוף שהוכן מבעוד מועד, הישר לתוך הפרצוף המפויח ומלא הבוץ שרכן מעלי.

הדמות, או יותר נכון הילד שהתגנב אלי, היה בשוק מהאגרוף, שפגע לו בצד השמאלי של הלסת.

עוצמת המכה היממה אותו לשניות ארוכות. הילד עזב את שהחזיק בידו, ואני דחפתי את זה במהירות חזרה עמוק לתוך הכיס הפנימי.

לאחר שהייתי רגועה, שזה במקום מבטחים, הרמתי את המקל שביד שמאל לעבר יד ימין ואחזתי בו בשני קצותיו.

בינתיים הילד התאושש מהאגרוף שהנחתתי על פרצופו, הוא פקח עיניו והביט בי במבט מופתע.

נראה היה שאינו מבין מדוע אני תוקפת אותו, ואני מתוך יצר הגנה פשוט לא יכולתי לעצור, מצאתי את עצמי מניפה את המקל ובשתי ידי דוחפת לו אותו למצח בחוזקה. הוא נפל לאחור וירד לו דם. לא המתנתי שיפקח את עיניו ומיד הצמדתי לו את המקל לגרון ונשענתי עליו בכל משקלי. ברכיי מחצו את כפות ידיו...

"עזבי אותי..." הוא אמר חצי בוכה.

"שששששש..." לחשתי אליו, תוך כדי שאני סורקת את השטח סביבנו, לראות אם יש ילדים נוספים שאורבים לי.

אולי הוא חלק מחבורה גדולה ואולי הוא סתם ילד תועה שמסתובב לבד. הייתי צריכה לוודא זאת.

"השתגעת לגמרי?" הוא הטיח בי.

"אתה לבד? איפה החברים שלך?" שאלתי בתקיפות וכעס.

והוא ענה, "אין לי חברים. בטח לא פה." תוך שהוא נאנח מכאבי המכות שלי.

"שקרן!" עניתי. "מי שלח אותך? לאיזו כנופיה אתה שייך?".

"אני לא שייך לאף אחד!" הוא התעקש.

"אני לא מאמינה לך." הטחתי בו. "מה ניסית לגנוב ממני?"

"שום דבר!" הוא ענה. "לא ניסיתי לגנוב כלום."

שלחתי מבט חטוף לעבר התיק שלי. היה נראה שהילד לא נגע בו בכלל והוא נשאר סגור בדיוק במקום בו השארתיו כשנרדמתי.

"סתם קפצת מעלי וניסית לתקוף אותי? ולמה שלחת את היד שלך לכיס שלי??" שאלתי בכעס.

"לא תקפתי אותך... את מכאיבה לי... אייי...." הוא זעק בכאב.

"שתוק ילד," נזפתי בו. "זה ברור שהשליטים שלחו אותך לחפש אותי ולגנוב ממני. אל תנסה לעבוד עלי. הרי לא נגעת בתיק שלי בכלל וישר התנפלת עלי."

"השליטים? שליטי המדבר?? מה יש לשליטים כבר לרצות ממך?"

הוא היה נראה מופתע לגמרי ועיניו נפקחו לרווחה.

"אל תיתמם! תגיד לי את האמת, מה אתה עושה כאן ולמה שלחת את היד שלך אלי?" דרשתי תשובות.

"אני סתם ילד בדיוק כמוך, באתי לפה פעם כשלא היית והסתתרתי! ועכשיו ראיתי אותך ישנה כאן..." הוא ענה.

"וישר חשבת לעצמך לגנוב ממני?"

"לא התכוונתי לגנוב כלום. ראיתי משהו מבצבץ, לא ראיתי כזה דבר, לא זוכר שראיתי..."

"אתה שקרן! אתה חושב שאני לא יודעת שבשבילה באת?" אמרתי בכעס.

"בשביל מי?" הוא התפלא.

"אתה עושה עצמך טיפש אבל אתה לא." אמרתי בהחלטיות. "אף אחד לא יצליח לקחת אותה ממני, אתה מבין?! אף אחד לא יגע במכונה..." עצרתי ונשמתי עמוקות.

"מכונה??" עיניו נפערו לרווחה. "איזה מכונה? מכונת המילים? זאת מכונת המילים?" הוא שאל בפליאה.

"ברור מכונת המילים. איזה עוד מכונה יש בעולם הלא מתפקד הזה?!" השבתי בכעס וכעת היה נראה עליו, שהכאב שחש התחלף בהפתעה וסקרנות רבה. דבר זה גרם לי להרהר אולי הוא דובר אמת, אך לא יכולתי לקחת סיכון, והצמדתי את המקל בחוזקה רבה יותר לגרונו. הוא התקשה לנשום והחל להיחנק.

"אז כן שמעת על זה! הם שלחו אותך, נכון?! שליטי המדבר האכזריים שלחו אותך?? תגיד את האמת!!!" צעקתי עליו.

בקול נחנק הוא ענה, "אני שונא את שליטי המדבר! הם כמעט הרגו אותי פעם, רק בזכות מפקד הצבא שלהם, שריחם עלי ושיחרר אותי, אני חי היום, אני נחנק! שחררי אותי...", הוא צרח בכוחותיו האחרונים.

החלטתי לשמוע ממנו יותר, ושחררתי מעט את המקל מגרונו.

הוא המשיך, "אני מסתובב הרבה פה בשטח, וכמו שאמרתי לך, אני בעצמי גם ישנתי במקום הזה מספר פעמים.

ועכשיו באתי לנוח פה וראיתי אותך ישנה."

"אז ישר תקפת אותי ובאת לגנוב ממני?" קטעתי אותו, עם אותן האשמות.

"את תקפת אותי!" הוא הרים את קולו בכעס.

"כי באת לגנוב ממני. ובחרת דווקא את זה לגנוב?!..." הצדקתי את עצמי.

"אף פעם לא ראיתי דבר כזה. ממש רציתי לדעת מה זה." הוא ענה.

משהו בתשובות שלו ובהבעות פניו המכוסות בפיח גרמו לי כמעט להאמין לו... אבל כמו שלרגע נפתחתי אליו, ככה גם התכווצתי בחזרה, "מאיפה שמעת על מכונת המילים?"

"מי לא שמע על מכונת המילים?" הוא אמר בחצי חיוך. והמשיך, "פעם פגשתי שני ילדים שפגשו אותך והם סיפרו לי על זה קצת, אבל לא יותר מדי... וגם כשהייתי בשבי אצל שליטי המדבר, שמעתי אותם מדברים על זה.

את יודעת איזה פרס גדול הציעו על המכונה? וגם עלייך? פרס גדול."

"כן. שמעתי על הפרס. בגלל זה אני מסתובבת לבד ולא בוטחת באיש." אמרתי בקוצר רוח.

הייתי אובדת עצות. לא ידעתי מה לעשות אתו ואיך לנהוג במצב הזה. זו פעם ראשונה שככה הצליחו להפתיע אותי ולהתקרב אלי מבלי שאברח קודם או אתקוף בחזרה.

"אתה רוצה להגיד לי, שהשתחררת מהכלא של שליטי המדבר ולא הצטרפת אליהם?" שאלתי.

"אני לא רוצה להיות איתם..." הוא ענה בהחלטיות.

הבטתי בו בוחנת כל ניואנס, "העדפת להסתובב לבד?"

הוא הנהן, לא הורדתי ממנו את העיניים מוכנה לגלות כל ניצוץ של שקר.

"אף אחד לא הצליח לברוח מהם ואתה פתאום הצלחת?! אני אמורה להאמין לזה?"

הוא משך בכתפיו, "אני שונא אותם. באמת שונא. הם נוראיים...

הם רק רוצים להילחם ומרביצים כל הזמן.

את יודעת, כל ערב המנהיג העליון שלהם בוחר שני ילדים הכלואים אצלם או סתם ילדים מהשבט, והם נלחמים אחד בשני בשביל לבדר את כל שאר הילדים?

הרבה פעמים זה נגמר במוות של אחד מהם. זה נורא!"

אתה רוצה להגיד לי שאתה נלחמת שם?" שאלתי בגיחוך שמקניט אותו.

"למזלי לא." הוא השיב. "הייתה פעם אחת שהמנהיג בחר בי, אבל הנינג'ה..."

"הנינג'ה??" קטעתי אותו בשאלה.

"הנינג'ה, הנינג'ה. ככה הם קוראים למפקד הצבא שלהם," הוא ענה בלהט. "כן. שמעתי עליו", אמרתי.

"אז, הנינג'ה, אמר למנהיג שזה יהיה משעמם לראות שחיף כמוני נלחם ושזה יגמר תוך דקה.

הוא ביקש ממנו לבחור יריב רציני יותר, כדי שיהיה קרב מעניין. וזה מה שקרה.

כשאני חושב על זה, בזכות הנינג'ה אני חי היום וחופשי."

"נראה לי שאתה היחיד על פני האדמה, שיכול להגיד דבר כזה. אני שמעתי עליו שהוא הלוחם הטוב ביותר שיש והאכזרי ביותר שיש," אמרתי. 'אם הנינג'ה חס עליו, מה זה אומר?' תהיתי בליבי בעודי בוהה בעיניו הפעורות, אבל משהו בי עוד הרגיש את הסכנה באוויר למרות תחושת ביטחון וקרבה מסוימת שחשתי מתוך ההתבוננות בעיניו, "אתה מבין שאסור לי להשאיר עקבות מאחור?"

הוא הביט בי וכיווץ את עיניו, "לא אספר לאף אחד שראיתי אותך." ואז הוסיף בלחישה כמעט בלתי נשמעת, "שומרת המכונה..."

איך קראת לי?" שאלתי בחצי חיוך.

"שומרת המכונה." הוא ענה. "ככה שמעתי שקוראים לך."

"וממי שמעת את זה?" שאלתי.

"מהילדים," הוא השיב.

"ברור ילדים, ראש בטטה. יש עכשיו רק ילדים בעולם! זה כל מי שנשאר...

התכוונתי איזה ילדים?" ניסיתי להוציא מעצמי חצי חיוך וכעת השיחה בינינו הפכה קלילה יותר.

את המקל שהיה על גרונו הנחתי לו על החזה. עדיין המשכתי לאחוז בו בשתי ידיי, בכוננות למקרה שיחליט לעשות משהו טיפשי. אך הורדתי במעט מהמשקל שלחץ על כפות ידיו.

"הילדים שסיפרו לי על המכונה, סיפרו לי גם על שומרת המכונה." הוא הסביר.

"שמעתי שאת לוחמת רצינית ועכשיו גם הרגשתי את זה," שנינו צחקקנו לרגע מדבריו.

"אז אתה בטח מבין שבתור לוחמת גדולה, אני לא אסכן את עצמי ואשחרר אותך...!" קבעתי וחזרתי ללבוש ארשת פנים רצינית. "נראה לי גם שיש לך פה גדול. אחד כמוך מסוגל בשנייה לספר שראה אותי באזור. ומיד יתחילו פה חיפושים אחריי שיקשו עלי לברוח."

"מה פתאום! לא אספר לאף אחד!" הוא אמר בקול מתחנן. "את יכולה לסמוך עלי ולשחרר אותי."

"אני לא סומכת על אף אחד," הסברתי, "ולמה בכלל שאאמין לך יא' ילד משוטט."

"למה לא להאמין לי? אני מאמין בך!" הוא אמר ועיניו בהקו.

"מה בדיוק יש לך להאמין בי?" גיחכתי לעברו.

"רק את והמכונה יכולים לעשות סדר בעולם הזה. הרי בגלל זה הם רודפים אחרייך, הם מפחדים מסדר חדש. טוב להם הבלגן והאלימות, אבל לא לכולנו זה מתאים.

אני ורוב הילדים היינו רוצים שקט, סדר ובטחון".

"אתה טיפש. כולכם טיפשים." אמרתי בתקיפות והוא דמם, הביט בי בעיניים לחות ולא הוציא מילה. "המכונה הזאת היא רק מזכרת. היא לא באמת יכולה לעשות משהו. היא לא באמת יכולה להציל..."

"אבל את יכולה לעשות, אני בטוח שתצליחי." הוא אמר בקול רך.

"אני אפילו לא מנסה. אני רק בורחת ומסתתרת כל הזמן.

מדי פעם אני מוציאה ממנה כמה מילים, אבל רוב הזמן אני מנסה לשרוד ומחפשת מזון ומים. אני לא גיבורה ואין לי פתרון למצב הזה."

"מילים?? מילים ממכונת המילים??" עיניו שוב נפתחו לרווחה, כאילו שמע תקווה למשהו בדבריי.

"שתוק כבר. אתה ממש מעצבן.

אין מה לעשות עם העולם הזה יותר!

הוא אבוד!" השתקתי אותו, ועיניו כבו בייאוש.

"אני אקום ממך עכשיו, ואם תנסה לברוח אני אצוד אותך. ברור?"

"מבטיח," הוא אמר.

הרמתי את המקל והתיישבתי לצידו.

הוא גם התרומם לישיבה והחל לבחון את החבלות שקיבל ממני.

תחילה הוא ליטף את לחיו והרגיש שלא נפגעה מדי מהאגרוף.

לאחר מכן מישש את מצחו, ואת הבלוטה שצמחה לו שם. אז ניגב עם גב כף היד את מעט הדם שנטף מהמכה, תוך שהוא נאנח קלות מכאב.

שתקתי למשך דקות ארוכות, 'מה אני עושה?' חשבתי לעצמי.

"אולי אני אבוא איתך?!" הוא אמר לפתע ועיצבן אותי.

"למה שתבוא איתי? אני כבר שבע שנים לבד וזה הכי טוב, ככה אני מסתתרת מהר ובורחת כשצריך, וככה יש לי רק פה אחד להאכיל."

"את לא תצטרכי לדאוג לי. בואי נלך יחד מזרחה ונתרחק מסכנה." הוא ניסה לשכנע אותי.

"איך אני יודעת שאתה לא מוביל אותי למלכודת? חוץ מזה, אני בכלל לא רוצה ללכת לכיוון הזה. אבל מצד שני, גם להשאיר אותך פה לבד זה מסוכן, אתה עוד תספר לכל מי שתראה שפגשת אותי." עניתי לו בחשדנות.

"אני לא אספר עליך לאף אחד, אני מבטיח. ובכל מקרה אני אבוא איתך, יש לי הרגשה שלא סתם נפגשנו.

רק בבקשה בואי לא נלך מערבה, בדיוק הגעתי משם..." הוא אמר בתחינה.

"שתוק, שתוק, אתה לא קובע פה כלום! אני מחליטה!" אמרתי בתקיפות.

שנינו שתקנו ארוכות.

לאחר זמן מה ומחשבות רבות קמתי על רגלי ונעמדתי.

הסתכלתי לעברו וקבעתי, "אתה תלך איתי!

אני לא יכולה להסתכן שתספר עלי למישהו.

אתה תלך צמוד אלי ואתה לא תדבר, אלא אם כן אסכים לך.

נלך מתי שאחליט וננוח מתי שאומר.

ואם רק תנסה לברוח, אתה תרגיש את המקל שלי הרבה יותר חזק ממה שהרגשת עכשיו.

ברור לך?"

הוא השיב, "ברור לי."

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 86 ₪
דיגיטלי 37 ₪
מודפס 78 ₪
עוד ספרים של ספרי ניב - הוצאה לאור
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 101 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 103 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 85 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il