דף הבית > מלך הפיראטים 2 - הבת של מלכת הסירנות
מלך הפיראטים 2 - הבת של מלכת הסירנות
הוצאה: אדל - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 03-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 316
ניתן לרכישה גם במארז מארז מלך הפיראטים - הדואט המלא מארז מלך הפיראטים - הדואט המלא

מלך הפיראטים 2 - הבת של מלכת הסירנות

         
משתתף במבצע הטרופ השבועי
משתתף במבצע הטרופ השבועי
תקציר

"מה?" אני שואלת.

"שכחתי כמה אכזרית את יכולה להיות."

אני פוסעת צעד לעברו ומנקבת אותו במבטי. "עדיין לא ראית את מלוא האכזריות שלי."

 

תהפוכות הגורל אפשרו לי להימלט מציפורניו של אבי, מלך הפיראטים, כאשר בידיי שלושת חלקי המפה לאוצר האגדי של הסירנות. אוצר גדול נוסף באמתחתי: סודו הגדול ביותר של המלך, זה שהוא החביא ממני במשך כל חיי.

עתה אני ואנשי צוותי במרוץ נגד כל הסיכויים להגיע ראשונים אל אוצר הסירנות, אולי הדבר היחיד שיטה את הכף לטובתנו במלחמתנו במלך הפיראטים. אך מה יציל אותי מפניו של ריידן אלמוס, בנו של לורד ג'סקור הידוע לשמצה, אויבו המושבע של אבי ועתה גם האויב שלי?

 

הבת של מלכת הסירנות מאת סופרת רבי המכר טרישיה לוונסלר הוא סיפור הרפתקאות רומנטי וסוחף שייקח אתכם אל מימיו הקסומים של הים הקריבי ויפגיש אתכם עם התרחשויות שירטיטו את הלבבות שלכם. טרישיה מתמחה בכתיבת פנטזיה רומנטית ולבטח תסחף בכתיבתה גם אתכם.

הבת של מלכת הסירנות הוא הספר השני בדואט מלך הפיראטים. הספר הראשון, הבת של מלך הפיראטים, גם הוא ראה אור בהוצאת אדל.

פרק ראשון

פרק 1
הסכין שלי המשספת גרון מרעישה הרבה יותר מדי בחשיכה.

אני תופסת את הפיראט לפני שגופתו פוגעת בקרקע ומשכיבה אותו עליה בעדינות. הוא רק הראשון מהצוות של ת'ריס — לא, וורדן, אני מזכירה לעצמי —שימות הלילה.

נשות הצוות שלי מפוזרות לאורך הרחובות המרוצפים ונפטרות מאנשיו של וורדן בזה אחר זה. אני לא יכולה לראות אותן, אך סומכת על כולן שיבצעו את תפקידן הלילה.

נדרשו לי חודשיים למצוא את הלורד הפיראט ולאסוף מספיק מודיעין כדי להסתנן למצודה שלו. וורדן חשב שהוא יהיה מוגן מפניי אם יעלה ליבשה וינדוד פנימה. אנחנו במרחק של קילומטרים מהנמל הקרוב ביותר, ונכון שאין לי דרך לחדש את היכולות שלי, אבל לשמחתי ולצערו של וורדן הגעתי מלאה לחלוטין.

המקור שלי בין שורותיו של וורדן נתן לי את כל הפרטים שהייתי צריכה. וורדן והצוות שלו מתאכסנים בפונדק 'אולד בר'.

אני יכולה לראות אותו כעת מולי. זה מבנה בעל ארבע קומות עם גג כמעט שטוח וקירות צבועים בירוק. בכניסה הראשית בנויה קשת מרשימה ושלט גדול ועליו דוב ישן תלוי מחלקה העליון.

וורדן וצוות הפיראטים שלו הפכו להיות חבורה של גנבים על היבשה, שאורבים לתושבי שרדן, האי הגדול ביותר בשבעה־עשר האיים. הוא קנה את הפונדק, הפך אותו למצודה האישית שלו ומשלם שכר לכל הצוות. נראה שהוא לא פוחד לחיות בצורה גלויה. הגברים שהוא מעסיק מונים כמעט מאה אנשים, ואין כוח גדול ומאוחד מספיק על האי הזה כדי להיפטר מהם.

אבל אני לא צריכה להיפטר מהם. כל מה שאני צריכה זה להיכנס, לתפוס את וורדן ולהשיג את החלק שלו במפה בלי שאנשיו ישימו לב למעשיי. לא יהיה מנוס מלחקור ולענות אותו, אבל זה יקרה רק לאחר שנחזור לספינה שלי.

אני מתגנבת במורד הרחוב, נצמדת לבית כפרי לימיני. בנייתו טרם הושלמה. העיר ישנה בשעה כזאת, לא ראיתי נפש חיה בחוץ, למעט אנשיו של וורדן ששומרים על הכניסה.

רעש של שקשוק עוצר אותי במקומי. אני מחזיקה את האוויר בריאותיי כשאני מציצה מעבר לפינת הבניין אל הבית הבא ברחוב. כל מה שאני רואה זה ילד חסר בית, אולי בן שמונה או תשע, המחטט בערמה של בקבוקי זכוכית.

אני מופתעת כשהוא מסובב את ראשו לכיוון שלי. הייתי דוממת כמתה, אבל אני מניחה שכדי לשרוד ברחובות אדם חייב לחוש מתי מתגנב לעברו איום.

אני מניחה אצבע על שפתיי ואז משליכה לילד מטבע. הוא תופס אותו בלי להוריד את עיניו ממני. אני קורצת לו לפני שאני חוצה את הסמטה לעבר הבית הבא.

פה אני מחכה, מתבוננת באדים המתאבכים מהנשימה שלי תחת אור הירח העמום. אפילו שהייתי רוצה מאוד להתחמם, אני לא מסתכנת ברעש שאולי אשמיע אם אשפשף את ידיי זו בזו. אין לי מה לעשות כעת מלבד לעמוד כמו פסל.

ואז אני שומעת שריקת ינשוף. ואז עוד אחת. ועוד אחת. אני מחכה עד שאני שומעת את כל שבע השריקות, שמאשרות לי שכל הרחובות החוצים וכל הגגות נקיים משומרים.

אני מתבוננת פנימה מבעד לחלונות הפונדק שמולי. אין שום נר דולק, אין כל צל של תנועה מאחורי הזכוכית. אני מנצלת את ההזדמנות וממהרת לעבר הכניסה.

חבל מתנודד מהגג. סורינדה הגיעה לפה לפניי. אני אוחזת בחבל ומטפסת קומה אחר קומה, מתרחקת מהחלונות, עד שהמגפיים שלי מתייצבים על רעפי האבן שמכסים את הגג. סורינדה בדיוק מכניסה את החרב שלה בחזרה לנדנה. ארבעה מאנשיו של וורדן מוטלים מתים לרגליה. אין שום דבר שהיא מומחית בו יותר מאשר להרוג.

בלי לומר מילה היא עוזרת לי למשוך את החבל ולחבר אותו מחדש בצד המערבי של הגג. החלון של וורדן נמצא בקומה העליונה, החלון השלישי מימין.

מוכנה? אני שואלת ללא קול.

היא מהנהנת.

* * *
אני מצמידה את הסכין שלי לצווארו של וורדן הישן ומתמלאת בהרגשה מתוקה ביותר של צדק. בידי הפנויה אני מכסה את פיו.

כשעיניו נפקחות אני מצמידה את הסכין קצת יותר, מספיק כדי לחתוך את העור, אך לא מספיק כדי לגרום לו לדמם.

"אם תקרא לעזרה אשסף את גרונך," אני לוחשת ואז מסירה את ידי מפיו.

"אלוסה," הוא אומר במרירות כשהוא מזהה אותי.

"וורדן." הוא בדיוק כמו שזכרתי. גבר בעל מראה לא מרשים: שיער ועיניים חומות, מבנה ממוצע, גובה ממוצע. שום דבר שיגרום לו להתבלט בין אנשים, וככה בדיוק הוא אוהב את זה.

"הצלחת לגלות," הוא אומר, מתייחס לזהות שלו, שלגביה הוא שיקר לי מההתחלה. כשהייתי אסירה על 'הנוסע הלילי' הוא העמיד פנים שהוא אחד מאנשיו של אבי ואמר לי ששמו ת'ריס.

"איפה המפה?" אני שואלת.

"לא פה."

סורינדה, שעומדת כזקיפה דוממת מאחוריי, מתחילה לזוז בחדר. אני שומעת אותה מחטטת במגירות שבשידה, ואז בודקת את המרצפות.

"אתה חסר תועלת בשבילי אם לא תגלה לי איפה היא," אני אומרת. "אסיים את חייך פה, בחדר הזה. האנשים שלך ימצאו את גופתך בבוקר."

הוא מחייך. "את צריכה אותי בחיים, אלוסה, אחרת כבר הייתי מת."

"אם אצטרך לבקש ממך עוד פעם אחת, אתחיל לשיר," אני מזהירה. "מה כדאי לי לגרום לך לעשות קודם? לשבור את רגליך? לצייר על הקירות בדם שלך?"

הוא בולע את רוקו. "יש לי פי שלושה יותר אנשים ממך. אני לא הולך לשום מקום, והקול שלך לא יעזור לך במיוחד כי את מסוגלת לשלוט בעזרתו רק בשלושה גברים בעת ובעונה אחרת."

"הגברים שלך לא ממש יצליחו להילחם כשהם ישנים במיטות שלהם. הבנות שלי כבר נעלו אותם בחדריהם."

עיניו מוצרות.

"חבל שלא גילית את המרגלת שלי בין שורותיך, וחבל מאוד שלא שמת לב שהיא התקינה מנעולים חיצוניים על כל הדלתות. כן, הן ננעלות מבחוץ עכשיו."

"אני בטוח שאנשיי כבר מודעים לנוכחות שלכן פה. האנשים שלי שומרים על כל — "

"כולם מתים. ארבעת הגברים שהיו על גג הפונדק הזה, החמישה שהיו ברחוב, השלושה שהיו על גג החנויות של הקצב, של מעבד עורות ושל חנות האספקה."

פיו מתרחב כל־כך, שאני יכולה לראות את שיניו. "שישה," הוא אומר. הנשימה שלי נעצרת לרגע. "היו לי שישה ברחובות," הוא מבהיר.

מה? לא. היינו יודעות אם היו שישה.

פעמון מתחיל לצלצל חזק כל־כך, עד שאני חוששת שכל העיר תתעורר. אני מקללת. "הילד הקטן," אני אומרת, בדיוק כשוורדן מכניס יד מתחת לכרית שלו בחיפוש אחר הפגיון שכבר לקחתי. "הגיע הזמן ללכת, סורינדה."

קום.

אני מכוונת את המילה לוורדן, אך זו לא פקודה רגילה שנאמרת בקול רגיל. אני שרה את המילה, שמלאה בקסם שעבר אליי מאימי, הסירנה.

לכל גבר ששומע את השירה שלי אין ברירה אלא לציית.

וורדן קם מהמיטה מייד, שותל את רגליו על הרצפה.

איפה המפה?

ידו עולה לצווארו ומושכת שרוך מעור שהוסתר מתחת לחולצה שלו. בקבוקון זכוכית תלוי על השרוך, לא גדול יותר מהאגודל שלי, סגור בפקק שעם. מגולגל בפנים, נמצא החלק האחרון של המפה. בעזרת החלק הזה אבי ואני נפליג סוף־סוף לאי הסירנות ונתבע לעצמנו את אוצרותיו.

גופי כבר התעורר לתחייה עם השיר, וחושיי התחדדו. אני יכולה לשמוע את הגברים זזים למטה, רצים לעבר הדלתות.

אני מושכת את הבקבוקון מעל צווארו של וורדן. השרוך נקרע. אני דוחפת את השרוך ואת הבקבוקון לכיס המחוך השחור שאני לובשת.

אני דואגת שוורדן יהיה הראשון שיצא מהפונדק. הוא יחף, כמובן, ולובש רק חולצת פלנל רופפת ומכנסי כותנה. הגבר שנעל אותי בכלוב לא יזכה לנוחות של נעליים ומעיל.

סורינדה מאחוריי כשאני יוצאת למסדרון. למטה, אני שומעת את אנשיו של וורדן מטיחים את עצמם על כל משקלם על הדלתות הנעולות שלהם, מנסים להגיב לפעמון האזעקה.

לעזאזל עם הפעמון הזה!

הבנות שלי עדיין לא הגיעו לקומות העליונות. גברים מהקומה הזאת ומהקומה שתחתיה נשפכים לתוך המסדרון. לא לוקח להם זמן רב לראות את הקפטן שלהם.

אני שרה סדרה של מילים לוורדן בלא יותר מלחישה.

הוא צועק, "החוצה, טיפשים! אלה אנשיו של מלך היבשה! הם מתקרבים מהדרום! לכו לקדם את פניהם."

רבים מהם מתחילים לזוז, נענים לקריאתו של הקפטן שלהם, אך אחד מהם צועק, "לא, תסתכלו מאחוריו! זו הסירנה הכלבה ההיא!"

הגבר הזה, אני מחליטה, ימות ראשון.

וורדן כנראה הזהיר אותם ממצבים כאלה כי הגברים שולפים את חרבותיהם ומסתערים.

לכל הרוחות.

אני מרחיבה את השיר, מכניסה עוד שניים מאנשיו של וורדן תחת הכישוף שלי ואז שולחת אותם לפנינו כדי להילחם בגברים המסתערים.

העובדה שהמסדרון צר עובדת לטובתנו. הפונדק בצורת מלבן, עם חדרים בקצה אחד של המסדרון ומעקה בשני. מעבר למעקה אני יכולה לראות היטב את הקומה הראשונה. גרם מדרגות עולה לכל אחת מהקומות, וזו הדרך היחידה לעלות או לרדת, מלבד החלונות, והנפילה למטה עלולה להיות ארוכה.

אני נעמדת בשורה עם שלושת הגברים שנתונים תחת הכישוף שלי כדי להילחם בגל הראשון. אני דוחפת בכתפי את הפיראט שהעז לקרוא לי 'הסירנה הכלבה' ומעיפה אותו מעבר למעקה. הוא צורח עד שצרחתו נקטעת ברעש של התרסקות.

אני לא משתהה כדי להסתכל, אני כבר מחדירה את החרב שלי לבטן של הפיראט הבא. הוא מתמוטט לרצפה ואני עוברת מעל גופו המתפתל כדי להגיע לגבר הבא.

לפיראטים של וורדן אין שום בעיה להרוג את אנשיהם, אך הם לא ייגעו בקפטן שלהם. ברגע שאחד הפיראטים נופל, אני מכשפת את הגבר הקרוב הבא ודואגת שהוא ימלא את הרווח, משאירה שלושה תחת שליטתי בכל רגע נתון.

סורינדה מאחורינו, מתמודדת עם שני גברים שיצאו מהחדרים בקצה. אני לא טורחת להסתכל לאחור, הם לא יצליחו לעבור אותה.

תוך זמן קצר אנשיו של וורדן מבינים שאם הם ימשיכו להרוג את אנשיהם בניסיון להגיע אליי, הם יהיו הקורבנות הבאים שאכשף. הם נסוגים, בורחים במורד המדרגות, כנראה מקווים להעביר את הקרב לקומה הראשונה והפתוחה של הפונדק, אך הבנות שלי, אלה שנעלו את הדלתות, פוגשות אותם בקומה השנייה. אלה עשר נשים שאימנתי באופן אישי ובראשן ניצבת מנדסי, רופאת הספינה שלי והחובלת השנייה. הן מונעות מהם לרדת במדרגות.

גרמנו להם להתמודד עם מתקפה שלנו משני הצדדים עכשיו.

"צא מזה, קפטן!" צועק לוורדן גבר גבוה בצורה יוצאת דופן שנלחם בי כעת, "תגיד לנו מה לעשות!"

הוא מניף את החרב שלו לעברי שוב. אני קוטעת את הגניחה שלו כשאני מעבירה את החרב שלי על גרונו.

המספרים שלהם מצטמצמים, אך אלה שהיו נעולים בחדריהם החלו לשבור את הדלתות בחרבותיהם ומצטרפים לקרב.

גברים מתחילים לקפוץ מעבר למעקה הקומה השנייה ומתרסקים על השולחנות ועל הכיסאות של אזור האכילה בקומת הקרקע. חלקם נופלים, שוברים גפיים ומעקמים קרסוליים, אך רבים מצליחים לשרוד את הנפילה ומנסים לתקוף את הבנות שלי מאחור.

כן, זה ממש לא יקרה.

אני קופצת מעבר למעקה, נוחתת על הרגליים בקלות ונלחמת בארבעה גברים שמתקרבים לבנות שלי. אני מציצה מעלה כשאני מתייצבת על הרצפה ורואה שסורינדה נפטרה מהגברים שלחמו נגדי ועכשיו תפסה את מקומי.

"סורינדה! רדי למטה!" אני צועקת, עוצרת את השירה שלי רק כדי להוציא את המילים.

אני חותכת את מיתרי הברך של אחד הגברים שדקרתי. הבא זוכה להרגיש את הפגיון שלי בבסיס עמוד השדרה שלו. שני האחרים מתחילים להסתובב סביבי לאחר שהצליחו להתרומם על רגליהם.

עיניי ננעלות על עיניו של הקטן בין השניים. הוא מזהה אותי ובורח החוצה מהכניסה הראשית שליד המדרגות.

"אני עליו!" אומרת סורינדה שהגיעה לקומה הראשונה וחולפת על פניי בריצה.

הגבר האחרון שעומד בדרכי משליך את החרב לרצפה. "אני נכנע," הוא אומר. אני נותנת לו מכה על הראש בקת החרב שלי. הוא מתמוטט לרגליי.

נותרו כארבעים גברים שמנסים להילחם בצוות שלי. וורדן ושניים מאנשיו נותרו בקצה השורה, עדיין נתונים תחת הכישוף שלי, ונלחמים נגד אנשי הצוות שלהם, אך הכוחות שלי הולכים ונחלשים.

אנו חייבות לצאת מפה. אני מביטה סביב החדר, מבחינה בעששיות הלא דלוקות שתלויות לאורך הקירות וחושבת על השמן שנמצא בתוכן.

קפוץ, אני מצווה על וורדן.

הוא לא מהסס. הוא מעיף את עצמו מעבר למעקה ונוחת כשאחת מרגליו מקופלת בזווית תחתיו, בדיוק כפי שתכננתי.

אני משחררת את וורדן ואת שני הפיראטים שבקצה השורה מהכישוף שלי, ובמקום זה ממקדת את יתר הכוחות שלי בשלושה שנמצאים ממש מול הצוות שלי.

חזקו את השורה, אני מצווה.

הם מסתובבים מייד ומכוונים את החרבות שלהם לאנשיהם. לבנות שלי אני צועקת, "תשפכו את אבק השריפה המיותר מהאקדחים שלכן על המדרגות."

מנדסי צועדת לאחור, מוציאה את נרתיק אבק השריפה מחגורת הנשק שלה וזורקת אותו על המדרגה מתחת לגברים שאני מכשפת. יתר הבנות עושות כמוה ועוד תשעה נרתיקים של אבק שריפה נופלים לרצפה.

"לכו תביאו את וורדן! קחו אותו למרכבה."

וורדן מקלל בקולי קולות כעת, כשהוא חזר לחושיו. הבנות שלי מרימות אותו בקלות מכיוון שהרגל שלו חסרת תועלת וסוחבות אותו החוצה.

אני מאחוריהן, מוציאה את האקדח מהחגורה, מכוונת לערמת אבק השריפה ויורה.

אני מרגישה את הפיצוץ בגב וזה גורם לי לרוץ מהר יותר. עשן ממלא את נחיריי וגל של חום מקיף אותי. אני עפה קדימה, אך מצליחה להתייצב וממהרת להתקדם.

כשאני מביטה לאחור, אני רואה את כל ההרס. הפונדק עדיין עומד, אך הוא נשרף. החומה שהקיפה את הכניסה הראשית הפכה לעיי חורבות. הפיראטים שהיו בפנים הפכו לקליפות בוערות על הרצפה.

אני פונה ברחוב הבא, ממהרת לעבר נקודת המפגש. סורינדה מופיעה לפתע מתוך החשיכה ורצה לידי.

"להיכנס ולצאת בלי שאף אחד יגלה," היא אומרת ללא הבעה.

"תוכניות משתנות. מלבד זה, הצלחתי לקבץ את כל אנשיו של וורדן במקום אחד. איך יכולתי שלא לפוצץ את הפונדק? אין לו שום דבר עכשיו."

"מלבד רגל שבורה."

אני מחייכת. נדיר שסורינדה מתבדחת. "כן, מלבד זה."

אנו פונות בעוד רחוב ומגיעות לכרכרה. ולוב ודרוס מחזיקים במושכות. הם היו הגברים היחידים בצוות שלי עד שאנוון וקירן הצטרפו, אבל השארתי את שני האחרונים על סיפון ה'אווה־לי' כדי לשמור על הספינה תחת פיקוחה של נירידיה. ואלוב ודרוס הם השומרים שלי בתאי המעצר.

הם מזנקים ממקומותיהם ופותחים את דלתות הכרכרה. כלוב נח על הרצפה בפנים. דרוס מוציא מפתח ופותח את הדלת לרווחה.

"ואלוב, לווה את האורח שלנו פנימה," אני אומרת.

"בשמחה."

"את לא יכולה להכניס אותי לשם," וורדן אומר, "אלוסה, אני — "

האגרוף של סורינדה עף לתוך הבטן שלו וקוטע אותו. היא חוסמת לו את הפה וקושרת את ידיו מאחורי גבו. רק אז ואלוב מעיף אותו לתוך הכלוב.

הכלוב קטן יחסית ואמור לשמש כלב או חיית משק, אך אנחנו מצליחים לדחוס את וורדן פנימה. אני ניגשת לדלת הכרכרה ומביטה פנימה. על המושבים יש שתי תיבות מעץ, שמנעוליהן שבורים.

"הצלחתם להביא את הכול?" אני שואלת.

"איי," ואלוב אומר. "המידע של אתלה היה מדויק. הזהב של וורדן היה במרתף מתחת לרצפות."

"ואיפה המודיעה שלנו בדיוק?"

"אני פה, קפטן!" אתלה צועדת קדימה בין הקבוצה שעומדת מאחורי מנדסי. היא עדיין בתחפושת, שערה מסתתר מתחת לכובע בעל שלוש פינות, ושיער מזויף דבוק לסנטר שלה. היא מרחה צבע על הגבות כדי להרחיב ולהכהות אותן. קמטים מצוירים על לחייה גורמים להן להיראות מוארכות. קוביות שהיא הצמידה לנעליים שלה מעניקות לה את הגובה הנוסף הנחוץ והיא לובשת וסט נפוח מתחת לחולצה שלה כדי למלא את בגדי הגברים.

היא מוציאה אביזרים גבריים ממקומות מסוימים מגופה ומנגבת את פניה עד שהיא שוב נראית כמו עצמה. מה שנותר זו נערה דקיקה עם שיער שמגיע עד לכתפיה, שחור וחלק כסדין. אתלה היא המרגלת של הספינה, ופורצת מנעולים ידועה.

אני מסתובבת בחזרה לוורדן, שבוהה בפה פעור בבחורה שעד עתה הוא חשב שהיא גבר, וחלק מהצוות שלו. הוא מסובב את מבטו אליי, עיניו בוערות בשנאה.

"איך ההרגשה להיות זה שכלוא בכלוב?" אני שואלת.

הוא מושך בידיו הקשורות, בניסיון להשתחרר, ואני נזכרת בתקופה ההיא, לפני חודשיים, כשוורדן נעל אותי בכלוב והכריח אותי להפגין בפניו את כל היכולות שלי. הוא ניצל את ריידן כדי לגרום לי לציית.

ריידן...

גם הוא על הספינה שלי, מחלים מפציעות הירי לאחר שוורדן ירה בו. אצטרך למצוא זמן לבקר אותו לאחר שנחזור, אך ברגע זה —

אני טורקת את דלת הכרכרה בפניו של וורדן.

פרק 2
אני לא יודעת איך אנשי היבשה עושים את זה.

ספינות לא גורמות לירכיים שלך לכאוב. הן לא משאירות ערמות מסריחות של חרא על הרצפה. סוסים, אני מחליטה, הן חיות מגעילות, ואני שמחה להיפטר מהם כשאנחנו מגיעים סוף־סוף לפורט רנוול שבוע לאחר מכן.

הספינה שלי, 'אווה־לי', עוגנת בנמל ומחכה לי. היא הספינה היפה ביותר שנבנתה אי פעם. היא הייתה שייכת לצי של מלך האדמה לפני שהשתלטתי עליה. השארתי אותה צבועה בצבע האלון הטבעי שבו נצבעה כשנבנתה, אך צבעתי את המפרשים בכחול מלכותי.

ל'אווה־לי' יש שלושה תרנים. המפרש האמצעי מרובע בעת שהמפרשים התלויים על שני התרנים האחרים משולשים. ללא מבנה מוגבה בחרטום ומבנה די קטן בירכתיים, היא מאכלסת את כולנו בנוחות, צוות של שלושים ושלושה במספר. היא אולי קטנה, אך היא גם הספינה המהירה ביותר ביקום.

"הם חזרו!" קורא קול ממרומי 'קן העורב'. זו בטח רוזלין הקטנה, בתו של ואלוב והתצפיתנית של הספינה. היא חברת הצוות הצעירה ביותר שלנו, והיא רק בת שש.

ואלוב בילה עם אימה של רוזלין לילה אחד בלבד. תשעה חודשים לאחר מכן היא מתה בלידת בתה. ואלוב לקח אחריות על הבת שלו, אפילו שלא היה לו מושג מה לעשות איתה. הוא היה בן שש־עשרה בזמנו. לפני כן הוא עבד כמלח על ספינת דיג, אך נאלץ לוותר על התפקיד ברגע שנודע לו שהוא אבא לבת. הוא לא ידע איך יצליח להאכיל את שניהם עד שפגש אותי.

"הקפטן על הספינה!" נירידיה צועקת כשאני עולה לסיפון. כחובלת הראשונה שלי, היא תפקדה כקפטן של הספינה בהיעדרי.

רוזלין כבר ירדה לסיפון. היא משליכה את עצמה עליי, כורכת את זרועותיה סביב רגליי, ראשה בקושי מגיע למותניי.

"לקח לכן הרבה זמן," היא אומרת. "בפעם הבאה קחי אותי איתך."

"היינו צריכים להילחם הפעם, רוזלין. מלבד זה, אני צריכה אותך פה כדי לשמור על הספינה."

"אבל אני יכולה להילחם, קפטן. אבא לימד אותי." היא מושיטה יד אל כיס מכנסיה הגדולים מדי ומוציאה פגיון קטן.

"רוזלין, את בת שש. חכי לי עוד עשר שנים, ואז נראה."

עיניה מתכווצות כשהיא נועצת בי מבט ואז מסתערת עליי. היא מהירה, אני מוכנה להודות בזה, אבל אני עדיין מתחמקת מהלהב שלה בלי שום מאמץ. בלי להשתהות, היא מסתובבת שוב ותוקפת אותי. אני קופצת לאחור ואז בועטת ומעיפה את הפגיון מידיה. היא משלבת את זרועותיה בהתרסה.

"בסדר," אני אומרת, "נבדוק שוב בעוד שמונה שנים, מרוצה?"

היא מחייכת ואז נצמדת אליי ומחבקת אותי שוב.

"כאילו אני לא קיים בכלל," ואלוב אומר לדרוס איפשהו מאחוריי.

רוזלין, ששומעת אותו, משחררת אותי ורצה אליו. "בדיוק התכוונתי להגיע אליך, אבא."

אני בוחנת את יתר הנשים שעל הסיפון. השארתי שתים־עשרה מאחור כדי לשמור על הספינה. כולן על הסיפון כעת, מלבד שני המגויסים החדשים שלנו.

"היו בעיות כלשהם?" אני שואלת את נירידיה.

"היה משעמם לגמרי. אצלך?"

"היה קצת אקשן. לא משהו שלא הצלחנו להתמודד איתו, והבאנו הביתה פרסים." אני מוציאה מכיסי את הבקבוקון על השרוך ומציגה אותו בפני כולם. יש לי עותקים משני החלקים האחרים של המפה ואדאג שמנדסי תיצור עותק של החלק הזה בזמן שנפליג בחזרה למצודה.

כשנגיע, אבא יהיה זה שיוביל את המסע לאיסלה דה קאנטה, אבל אני רוצה להיות מוכנה אם ניפרד, או אם טרגדיה כלשהי תקרה לספינה שלו. יהיה טיפשי לא לשמור עותקים מפריטים יקרי ערך שכאלה.

טנירי, הגזברית של הספינה, מביטה מעבר למעקה הספינה אל הכרכרה ושואלת, "מה הבאת עוד? יש משהו מנצנץ, קפטן? אולי עשוי זהב?"

מנדסי והבנות עושות את דרכן במעלה כבש הספינה. צריך ארבע מהן כדי להרים כל תיבה. דרוס וואלוב כבר הניחו את האסיר שלנו, עם הכלוב והכול, על סיפון הספינה.

וורדן שוכב שם עם הפה חסום וכולנו מתעלמים ממנו כשהבנות מקיפות את התיבות. עד שכולם מקבלים את החלק שלהם, לאף אחד אסור לגעת בזהב מלבד טנירי. היא המבוגרת ביותר על הספינה, והיא בת עשרים ושש. אפילו שהיא עדיין צעירה בסך הכול, פס של שיער שיבה בולט בראשה , פס שהיא מנסה להסתיר בצמה. כל מי שמעז לדבר על זה חוטף בעיטה מהירה לבטן.

היא מרימה את מכסי שתי התיבות בו־זמנית וחושפת כמות יפה של מטבעות זהב וכסף וכמה תכשיטים ואבנים נדירות.

"טוב," אני אומרת, "כולכם ראיתם את זה. בואו נאחסן את זה בבטחה ונצא לדרך."

"מה איתו?" ואלוב שואל. הוא בועט בכלוב. וורדן מכווץ את האף לעברו, לא טורח לנסות לצעוק מבעד למחסום הפה.

"הייתי אומרת להכניס אותו לתא המעצר, אבל אני צריכה לבצע בדיקת מלאי. נראה לי שעדיף במרפאה. תשאיר אותו בכלוב."

"קפטן," נירידיה אומרת, "במרפאה כבר יש אסיר."

לא שכחתי. לעולם לא אשכח אותו. "הוא יועבר למקום אחר," אני אומרת.

"לאן?"

"אני אטפל בזה. תדאגי שיכניסו את כל יתר הדברים למקום. איפה קירן?"

"אתן לך ניחוש אחד."

אני מתנשפת. "תוציאי אותו ממחסן הרום שלי ותביאי אותו להגה. אנחנו עוזבים עכשיו." וכמה שיותר רחוק מסירחון הסוסים. אני חייבת אמבטיה.

לאחר שהנווטת האחרונה שלי קיפחה את חייה במהלך הקרב על 'הנוסע הלילי', לקחתי את קירן מספינתו של ריידן. הוא שיכור חסר תועלת רוב הזמן, אך הוא גם ההגאי הטוב ביותר שראיתי. אפילו שלעולם לא אגיד לו את זה.

אני מסתובבת לעבר המרפאה ובוהה בדלת. לא ראיתי את ריידן כבר חודשיים. דאגתי לכך שמנדסי תטפל בו וסמכתי עליה שתעזור לרגליו להחלים ותדאג שהוא יקבל אוכל מדי יום.

אם היה מדובר בכל אחת אחרת, המחשבה על להשאיר אותה לבד איתו הייתה מרתיחה את דמי, אך מנדסי מעולם לא הראתה ולו רמז של עניין כלפי גברים, או נשים. היא פשוט לא בנויה ככה.

היא רופאת הספינה, לכן ציוויתי עליה לטפל בו ולעדכן אותי מתי היא הסירה את התפרים שלו, מתי הוא החל ללכת שוב על רגלו הפצועה.

"הוא רוצה שתבואי אליו, קפטן," היא אמרה לפני שעזבנו ללכוד את וורדן, אך לא הרגשתי שאני מוכנה לראות אותו.

כשהייתי נעולה בכלוב ההוא, וורדן איים על ריידן בניסיון לשלוט בי. זה עבד. ריידן היה החוקר שלי כשהייתי אסירה על 'הנוסע הלילי'. הוא היה אמצעי להשגת מטרה, הסחת דעת מהשעמום שהיה כרוך בצורך שלי לחפש בספינה מלמעלה עד למטה, אם כי הסחת דעת מושכת ביותר, שהתברר להיות גם נשקן טוב.

זה היה רק בשביל הכיף. בשביל השעשוע.

או כך לפחות חשבתי. מילותיו של וורדן לריידן כשהיינו באי עדיין רודפות אותי.

יש לפחות דבר אחד שאכפת לה ממנו יותר מאשר הצדק שלה. אתה.

המחשבה על לדבר עם ריידן, גם אם זה אומר שאני יכולה לנופף בסטטוס האסיר שלו מול עיניו, מטרידה אותי.

כי הוא יודע שנתתי לגבר אחר לשלוט בי למענו. הוא יודע שאכפת לי ממנו. אבל אני לא מוכנה לקבל את העובדה שאכפת לי ממנו, אז איך אני יכולה לעמוד מולו?

אבל כעת אין לי ברירה. אנחנו צריכים את החדר הזה בשביל וורדן וריידן עומד להצטרף לקירן ולאנוון על הסיפון. אני לא יכולה להתחמק ממנו יותר.

הדלת נפתחת מהר מדי ואני רואה את ריידן בפינה, מותח את רגלו הפצועה. שערו התארך והקצוות החומים מגיעים עד מתחת לכתפיו. זיפים בני יומיים מכסים את סנטרו ואת לחייו כי מותר לו להתגלח רק כשהוא מתרחץ. הוא לא פחות בכושר מכפי שאני זוכרת, כך שהוא בטח מנצל היטב את זמנו כשהוא תקוע פה בפנים.

השינויים רק גורמים לו להיראות מחוספס יותר. מסוכן. חתיך בצורה שקשה לעמוד בה כמעט. הוא יצטרך להתגלח ברגע שיצא מהחדר אחרת הבנות לא יוכלו להתרכז בעבודה שלהן.

הוא מרים את עיניו כשאני סוגרת את הדלת מאחוריי, אך לא אומר דבר, רק בוחן אותי מכף רגל ועד ראש. לא אכפת לו בכלל שהוא בוהה בי זמן רב יותר מכפי שנחוץ. ניצוץ לוהט ניצת עמוק בבטני. אני מנסה לכבות אותו בשיעול. הוא מחייך.

"לקחת את הזמן שלך עד שבאת לראות אותי, אלוסה."

"הייתי עסוקה."

"עסוקה בלהשלים פערים עם המיועד שלך?"

הייתה לי רשימה קצרה של דברים שהתכוונתי להגיד לו, להסביר לו למה אנחנו מעבירים אותו או למה בכלל השארנו אותו על הספינה מלכתחילה, אבל עכשיו הכול בורח לי מהראש.

"המיועד שלי?" אני שואלת.

"הבחור הבלונדיני ההוא עם התלתלים. זה שנראה קצת כמו ילדה." כשהוא רואה את המבט המבולבל שלי הוא מוסיף, "זה שעזר לאביך ולאנשיו להשתלט על 'הנוסע הלילי'."

"אה, אתה מתכוון לטיילון? הוא ממש לא נראה כמו ילדה." אפילו שהייתי משלמת הון כדי לשמוע את ריידן אומר את זה בנוכחותו של טיילון.

"אבל הוא כן המיועד שלך?" הוא שואל בצורה אדישה, חיוך עדיין נח על שפתיו, אך עם שינוי מנטלי אחד. אני יכולה לראות שהוא מוקף הילה ירוקה כהה. קנאה, בצורתה העמוקה והגולמית ביותר. הוא נועץ בי מבט.

"אל תעשי לי את זה. תכבי את זה."

אני מתרחקת, המומה מהמבט הקר ומההתפרצות שלו, לפני שאני מרגיעה את עצמי. "שכחתי שאתה יכול לראות מתי אני משתמשת בזה."

"זה לא ממש משנה." החיוך חוזר. "חשבתי שאת שונאת להשתמש ביכולות שלך. זה לא אמור לגרום לך בחילה? כנראה אכפת לך מאוד ממה שאני חושב."

אני לא אוהבת את הכיוון שאליו הוא מסובב את השיחה, אז אני מסובבת אותה בחזרה. "טיילון לא המיועד שלי. אנחנו פיראטים." נישואים אינם משהו שאנחנו נוהגים לעשות.

"אז איך היית קוראת לו? המאהב שלך?"

אני נוחרת בבוז. טיילון היה מת להיות המאהב שלי, אך לעולם לא אתן לצלופח החלקלק הזה לגעת בי.

ריידן לא צריך לדעת את זה. אני מעבר למשועשעת מההאשמה שלו. אני מעדיפה לראות לאן זה יתקדם מאשר להכחיש. "בטח," אני משקרת, "מאהב זה מונח מתאים."

הפעם הוא לא יכול להתחבא מאחורי אדישות. עיניו רושפות והופכות שחורות ומסוכנות והאגרופים שלו נסגרים בחוזקה. אני מעמידה פנים שאני לא מבחינה בזה.

"אז אני אמור להבין שלשניכם יש יחסים פתוחים?" כשאני לא עונה, הוא מוסיף, "לא אכפת לו שבילית חלק גדול מהזמן שלך על 'הנוסע הלילי' כשאת ישנה במיטה שלי?"

שנינו יודעים ששינה היא כל מה שעשינו במיטה ההיא. טוב, היו גם כמה נשיקות. "היה לי תפקיד לבצע, ריידן. להתקרב אליך היה חלק מזה."

"אני מבין. ולכמה גברים בדיוק התקרבת כדי לבצע את התפקיד שלך?"

אני ממש לא אוהבת את הנימה שלו. צריך להזכיר לריידן עם מי הוא מדבר.

"נעלתי את אחיך בתא הכי עמוק והכי חשוך במצודה של מלך הפיראטים," אני אומרת. "הוא משלם על כל מה שעשה לי ועל מה שניסה לעשות. מילה אחת ממני ויערפו לו את הראש. רק מפני שביקשת ממני לא הרגתי אותו עדיין, אך זה כבר לא מספיק." ריידן מזדקף. משכתי את תשומת ליבו עכשיו.

"מה את אומרת?"

"להשאיר אסירים בחיים זה סיפור יקר. צריך להאכיל ולנקות אחריהם. נדיר שאבא שלי מחזיק אסיר לאורך זמן. או שהאסירים נותנים לו את מה שהוא רוצה, או שהם מתים. אנחנו לא צריכים שום דבר מדרקסן, הוא חסר תועלת מבחינתי. לעומת זאת... אתה לא."

"מה את רוצה ממני?"

"זה עתה לקחתי בשבי את וורדן וניכסתי לעצמי את החלק שלו במפה, החלק האחרון שלו אבי זקוק לפני שנפליג לאיסלה דה קאנטה. כשהצי יצא לדרך, אתה תצטרף לצוות שלי למסע."

מבטו של ריידן מצר. "למה את רוצה אותי בכלל? אני בטוח שלהוד מלכותו בעל הלב השחור יש יותר ממספיק פיראטים בצי שלו."

יש לו בהחלט. יותר מכפי שהוא אי פעם יזדקק לו. על סיפון ה'אווה־לי' עומדים לרשותי כמה מהמלחיות ומהלוחמות המיומנות ביותר במנריה. אנחנו לא צריכים את ריידן, אבל אני לא יכולה לשחרר אותו. איך זה ייראה לאבא שלי?

אני לא יכולה לכלוא אותו במצודה כי אין שום סיבה להשאיר אותו בחיים. אבא יהרוג אותו ואת דרקסן. הסיבה היחידה שבגללה דרקסן לא מת עדיין היא מפני שאמרתי לאבא שאני זקוקה לו בחיים כדי לגרום לריידן לשתף פעולה.

ריידן חייב לבוא איתי. הוא חייב להיות חלק מהצוות. אבל איך אוכל להסביר את זה לריידן בלי לגרום לזה להיראות כאילו התרככתי בשבילו?

אני אומרת לעצמי שאני עושה את זה כי אני חייבת לו. הוא הציל אותי. הוא חטף שני כדורים בשבילי. אולי החזרתי אותו כשהוא כמעט טבע, אבל זו הייתה אשמתי מלכתחילה. אנחנו לא שווים, עדיין לא. זו הסיבה היחידה שבגללה אני משאירה אותו בחיים.

אם אחשוב ככה מספיק פעמים, אולי זה יהיה נכון.

"אני לא יודעת מול מה נתמודד במהלך המסע," אני אומרת, "אולי אצטרך עוד כוח עבודה. עם קירן ואנוון יש ארבעה גברים על הספינה. אנוון כחוש כל־כך, שאני בטוחה שנירידיה יכולה להרים יותר ממנו, וקירן לא מסוגל להרים משהו שהוא כבד יותר מבקבוק של רום. אני לא מתכוונת לגייס סתם איזה מישהו מהמצודה כי אני זקוקה לאנשים שאני יכולה לבטוח בהם."

"ואת בוטחת בי?" הוא שואל בגבה מורמת.

"אני לא חייבת לבטוח בך. אני יודעת שתעשה הכול כדי להגן על אחיך ויכולה לסמוך על שיתוף הפעולה המלא שלך כל עוד הוא אסיר. מלבד זה, אתה חייב לי על שהצלתי את החיים העלובים שלו מלכתחילה."

הוא משתהה לרגע, כנראה כדי לשקול את זה. "האם אמשיך להיות נעול מאחורי סורג ובריח?"

"רק אם תעשה משהו טיפשי. תהיה חופשי להסתובב על הספינה כמו כל מלח אחר, אבל אם תנסה לברוח, אשלח הודעה לאנשים שהשארתי לשמור על המצודה שיש לכרות את ראשו של דרקסן."

ריידן מסיט את פניו ממני.

"מה?" אני שואלת.

"שכחתי כמה אכזרית את יכולה להיות."

אני פוסעת צעד לעברו ומנקבת אותו במבטי. "עדיין לא ראית את מלוא האכזריות שלי."

"ואני מתפלל שלעולם לא אראה. אבוא איתך לאי בשני תנאים."

"אתה רוצה להתמקח איתי? אני מחזיקה בכל הקלפים."

ריידן נעמד בתנועה אחת זורמת. "זה יהיה חסר טעם להפליג איתך אם את מתכוונת להרוג את דרקסן ברגע שנחזור. אני רוצה את המילה שלך שהוא ישוחרר לאחר שאעזור לך להגיע לאי ולחזור ממנו."

"ואני מניחה שהתנאי השני זה להעניק לך חופש?"

"לא."

אני ממצמצת, פוסעת עוד צעד לעברו. "למה אתה מתכוון כשאתה אומר 'לא'? אתה מעריך את חייו של דרקסן יותר מכפי שאתה מעריך את חייך? הוא תולעת דוחה. מגיע לו להתפתל מתחת לאדמה."

"הוא אחי, ואת צבועה." ריידן פוסע קדימה בעצמו.

"למה אתה מתכוון?"

"אבא שלך הוא האדם הכי נתעב שאי פעם פשט על הימים. תגידי לי שלא תעשי הכול למענו."

אני פוסעת עוד צעד לעברו ועומדת כעת מטר ממנו, מנסה להחליט אם להוריד לו אגרוף או לא. בסופו של דבר אני פוסעת צעד לאחור ונושמת ברוגע. "מה התנאי השני שלך?"

"שלעולם לא תשתמשי שוב ביכולות הסירנה שלך עליי, אפילו אם זה רק כדי לדעת מה אני מרגיש."

"ואם החיים שלך יהיו בסכנה ואוכל להציל אותך בעזרת הקול שלי? אתה מעדיף שאתן לך למות?" משום מה, אני מרגישה צורך להגן על עצמי ועל היכולות שלי בפניו.

למה? הדעה שלו עליי לא אמורה להיות חשובה. היא לא חשובה.

"הצלחתי לשרוד עד עכשיו בלעדייך, ואמשיך לעשות זאת."

"אבל מעולם לא הפלגת איתי. סכנה תמיד אורבת לצוות שלי."

"כשאת חלק מהצוות הזה, איך אפשר שלא?"

הוא אומר את זה בשקט לעצמו, אבל אני עדיין מצליחה לשמוע את זה. "האם תפליג איתי, או לא?" אני שואלת.

"את מסכימה לתנאים שלי?"

אני מביטה לתקרה. יהיה לי את כל המסע להחליט מה לעשות בריידן ובדרקסן כשנחזור. לעת עתה, אני יכולה להסכים לזה.

ריידן מושיט את ידו כדי לחתום את ההסכם בינינו. אני מושיטה את ידי ומצפה ללחיצת יד נחושה. מה שאני לא מצפה לו זה להרגיש את החום המעקצץ שנורה במעלה זרועי מהנקודה שבה נגענו. אני אומרת ליד שלי לשחרר, אבל היא לא מקשיבה ורגליי נעולות במקום.

אני מרימה את עיניי מידינו האוחזות ומבטי נוחת על הזיפים שעל הלסת שלו. אני תוהה איך ארגיש כשסנטרו ישתפשף בלחיי כשהוא ינשק אותי. אני ממצמצת במהירות.

מה, לעזאזל? הרגע בהיתי בפה שלו? הוא שם לב?

אני מרימה את מבטי. עיניו של ריידן לוכדות את עיניי ונוצצות בשובבות. הוא הראשון לדבר.

"זה בטוח יהיה מסע מרגש. שנינו תקועים יחד על ספינה אחת."

האגודל שלו מצייר מעגלים על גב כף ידי ונשימותיי נתקעות. נראה שגם הריאות שלי שכחו איך לתפקד כראוי. ריידן מתחיל להתקרב אליי והמוח שלי נזכר סוף־סוף במשהו.

הוא האסיר שלי. כל דבר שהוא עושה יהיה כדי לקדם את המטרה שלו לשחרר את עצמו ואת אחיו. אני לא יכולה לסמוך על שום דבר מזה. אחרי הכול, האם לא ניסיתי בעצמי להתקרב פיזית לריידן כדי לקדם את המטרות שלי כשאני הייתי האסירה והוא היה השובה?

פניו היפות לא יזכו אותו בפריווילגיות על הספינה שלי, ולא ארשה לו להשתמש ביופיו כדי להתקרב אליי.

אני אומרת לגפיים שלי להתנהג כראוי ומתרחקת ממנו. עברתי חודשיים בלי הנשיקות שלו, אני יכולה להמשיך גם עד סוף חיי בלעדיהן.

"זו ספינה ענקית," אני אומרת, אפילו שזה שקר. ואז, מפני שאני רוצה לראות אותו מתפתל, אני מעניקה לו את החיוך הכי מפתה שלי ומרטיבה את שפתי בלשוני. עיניו יורדות לפי והגרגרת שלו נעה כשהוא בולע בקול. זה יותר ממספק מבחינתי.

כן, אני זו שבשליטה.

אני מסתובבת כדי לפתוח את הדלת ומחווה בידי לעברה, כהזמנה לריידן לעלות לסיפון לפניי.

הוא יוצא מבעד לדלת, הליכתו מושלמת, ללא צליעה כלל. יופי. אני מתבוננת בו כשהוא יורד במדרגות מהמבנה שבירכתיים אל הסיפון ובוחן את אנשי הצוות כשהם מבצעים את המטלות שלהם.

עיניו מפנימות את העננים, מרחפות מעל הים, ואני מרגישה אשמה על כך שהשארתי אותו נעול בחדר במשך חודשיים שלמים.

"נהנית מהנוף, קפטן?" מישהי שואלת.

לוטיה ודשל, אחיות שאספתי מהאי ג'ינדה לפני שנתיים, נעמדות לידי.

"הוא נראה שווה," דשל מוסיפה.

"מאחור, בכל אופן," לוטיה אומרת. "אי אפשר לשפוט גבר כראוי עד שלא נראה אותו מקדימה."

"שלא נדבר על לראות אותו בעירום."

הן מתחילות לצחקק.

ריידן מביט לאחור, משועשע אך לא נינוח. הוא שמע אותן. אני שמחה על כך שאני לא נוטה להסמיק כי ראיתי את ריידן מקדימה, וראיתי אותו עירום. הדיבורים של האחיות מעלים מייד את המראה בראשי.

אני נועצת מבט בשתיהן. "יש לנו מגויס חדש!" אני צועקת כדי שכל שהצוות ישמע, "תכירו את ריידן."

רוב הבנות מרימות את עיניהן מהמשימות שלהן. שתיים מהן יורדות מסולמי החבלים. אני רואה סקרנות רבה על פניהן של חלק מהן, וקצת עניין בפניהן של האחרות.

"ריידן!" אני צועקת, נזכרת במשהו. הוא מרים את עיניו שוב. "רד למטה ותתגלח, אתה נראה מוזנח."

הוא מרים גבה, אך לא מעז לסתור את הפקודה הראשונה שאני נותנת לו לאחר ההסכם בינינו. הוא יורד אל מתחת לסיפון. לוטיה ודשל מנסות ללכת אחריו.

"תחזרו למקומותיכן!" אני צועקת עליהן. הן נאנחות בהכנעה ומתפזרות.

"מוזנח?" נירידיה שואלת. היא מחזיקה בהגה. קירן, מתברר, עדיין לא הגיע. אני מצטרפת אליה. "הגבר הזה חתיך לגמרי."

"בעייתי לגמרי זה מונח נכון יותר," אני אומרת. "אני לא יודעת מה לעשות בו."

"אני יכולה להגיד לך מה אני הייתי רוצה לעשות בו."

"נירידיה," אני מזהירה.

"סתם צוחקת, קפטן."

אני יודעת שהיא צוחקת. נירידיה לא הצליחה לסבול מגע של גבר לאחר מה שעברה לפני שמצאתי אותה, אך זה לא עוצר אותה מלהקניט. כחברתי הטובה ביותר, זה התפקיד שלה. היא מסוגלת לעבור בלי מאמץ בין תפקידה כחברה הכי טובה שלי ותפקידה כחובלת ראשונה, ויודעת מתי כל אחד מהתפקידים מתאים. אני אוהבת אותה על זה.

"אז אנחנו משאירות אותו אצלנו?" היא שואלת.

"כן."

"המממ," זה כל מה שהיא אומרת. היא מהטיפוסים הזהירים בהגזמה, הכי אחראית מכל האנשים שעל הספינה, ותמיד יש לה מה להגיד.

"מה?"

"רק תזכרי שהוא בנו של ג'סקור. המשפחות שלכם יריבות. האם חשבת שהספינה הזאת היא בדיוק המקום שבו הוא רוצה להיות כרגע?"

"כמו שאני רציתי להיות על הספינה שלו כשהייתי 'אסירה' עליה?" התכוונתי ליפול בשבי של דרקסן, מפני שהייתה לי מפה למצוא על הספינה שלו.

"בדיוק."

"ריידן לא כזה. אין לו שאיפות משלו. הדבר היחיד שמניע אותו זה הצלחתו של אחיו."

נירידיה מעיפה קווצת שיער זהובה מעיניה הכחולות. "לא הייתי אומרת שזה הדבר היחיד, קפטן." היא מסתכלת עליי בכוונה.

כדי לשנות את הנושא אני שואלת, "איפה קירן?"

נירידיה מנופפת לעבר החרטום, ואני מופתעת מכך שלא קלטתי אותו מוקדם יותר. קירן ענק. הגוף העצום שלו דחוס למעיל הכהה הרגיל שלו, מעיל מלא כיסים שבו הוא מאחסן את כל מכלי הרום שלו. האיש שותה כמו דג מיובש ועכשיו נראה כאילו הוא שתה קצת יותר מדי. הוא נשען על מעקה הספינה ופולט את תכולת הקיבה שלו אל גלי הים.

אני מנסה לחשוב על עונש הולם בשבילו כשנירידיה ואני רואות את סורינדה מגיחה לפתע מהצללים שליד התורן הקדמי. שערה השחור כעורב כהה יותר מעורה בגוון אחד. הוא אסוף בקוקייה והקצוות נופלים עד מתחת לכתפיה.

סורינדה לא טורחת לחבוש כובע בעל שלוש פינות. היא מבלה את רוב זמנה בחשיכה ולא צריכה להסתיר את עיניה מהשמש. במקום חרב, היא מחזיקה בחגורתה פגיון בעל שני קצוות משוננים כי היא מעדיפה מהירות על כוח.

אבל ברגע זה, היא מחזיקה קצה של חבל.

"מה היא עושה?" נירידיה שואלת.

הטלתי על סורינדה את המשימה של להשגיח על קירן כשהוא הצטרף לראשונה לספינה. היא שנאה את זה, אפילו שהעבודה שלה התגלתה כקלה כי קירן לא הצליח להוריד ממנה את עיניו. היא איימה להוציא לו את העיניים פעמים רבות, אבל אסרתי עליה מפורשות לעשות זאת. הוא לא יכול לנווט את הספינה בלעדיהן.

עכשיו, כשחזרנו מהמשימה שלנו, נראה שסורינדה המשיכה מאותה נקודה שבה עזבה. היא שומרת על קירן וסובלת מכל רגע.

היא קושרת את קצה החבל סביב מותניו של קירן. הוא אפילו לא מבחין בכך כשהוא מתמודד עם גל נוסף של בחילה. מכיוון שהוא נתלה מעל המעקה, סורינדה לא צריכה להתאמץ מדי כדי לדחוף אותו כל הדרך אל מעבר למעקה. אנחנו שומעות צווחה ואחריה שפריץ גדול של מים.

סורינדה, המתנקשת הכהה והשקטה שלי, מחייכת. זה דבר יפהפה, אך חולף כהרף עין. היא מרגיעה את הבעתה לפני שהיא מציצה מעבר לדופן, הסימן המוחצן היחיד שלה להשוויץ בניצחונה.

קירן משתעל ומקלל, אך סורינדה מתמזגת בחזרה לתוך הצללים בלי לומר מילה.

לפעמים קל לשכוח שקירן מבוגר מסורינדה וממני רק בכמה שנים. גבר נראה זקן מאוד כשהוא מסתובב שיכור כל הזמן.

"תדאגי שמישהו ירים אותו מהמים, בסדר?" אני מבקשת מנירידיה, "הוא ויתר הגברים צריכים לכסות את האוזניים שלהם, אני מתכוונת להתמלא."

"עכשיו?" היא שואלת בזהירות. היא יודעת היטב עד כמה אני שונאת את החלק המסוים הזה שבי. את העובדה שאני בחלקי סירנה.

"זה חייב להיעשות עכשיו. לא נותרה בי שירה לאחר הלחימה ואני זקוקה לה אם אני רוצה לחקור את וורדן כמו שצריך." אני מחייכת כשאני חושבת על כל הכיף שיהיה לשנינו.

שיטות החקירה שלי ידועות בכך שהן גורמות לגברים לאבד את שפיותם.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס59 ₪ 98 ₪
דיגיטלי 150 ₪
מודפס 200 ₪
עוד ספרים של אדל - הוצאה לאור
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי99 ₪ 75 ₪
מודפס294 ₪ 147 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
עוד ספרים של טרישיה לוונסלר
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il