גלעד יעקובסון הוא משורר ידען, במובן היפה והנדיב של המילה. שירתו היא יצירה רבת רבדים וידע, שסקרנותה ורעבתנותה האינטלקטואלית אינן יודעות שובע. כדי לתהות על צפונותיה של שירה זו יהיה על חוקריה העתידיים למצוא נתיבים אל עולמות תוכן מגוונים להפליא: לא רק לעולם המדע, כובעו המקצועי של הכותב, אלא אף לאינספור האזכורים התרבותיים, שמנעדם נע בקלילות מסחררת בין המיתוס היווני הקדום אל מוזיקת הפופ הישראלית, בין ההגות היהודית של ימי-הביניים אל ה-high modernism בשירה ובפרוזה, בין ירוחם שבנגב לבאזל שבשווייץ, ומשם, בצעד נחוש, אל פסגת הר הפרנסוס שביוון. על הקורא ה"אידאלי" של "מענה לשון" להסכים לבוא בשיח ושיג עם חנוך לוין ועם הצייר הסיני שוגו, עם ר' חיים ויטאל ועם יעקב גלאטשטיין, עם פאול צלאן ועם פוליאנה פראנק. משימה תובענית לכל הדעות.
אך האם ארודיציה כזאת אינה בעוכרי השירה? האם משקעיה של השכלה כה רחבה אינם מדירים את רגלי האינטואיציה השירית? התשובה לשאלות אלו היא "לא", באל"ף רבתי. שירתו של גלעד יעקובסון יודעת לרגש ולצבוט את הלב לא פחות משהיא יודעת לרתק את המחשבה. אוזנו הדרוכה של המשורר, "מֵרָחוֹק, מְזַהָה אֶת יָפְיוֹ / שֶׁל הַקֶּצֶב" (עמ' 9), עד לאותו רגע שביר שבו "רְעִידָה זְעִירָה מְנַפֶּצֶת פִּתְאוֹם / אֶת אֲרִיג הַמִּלִּים הַקָּלוּעַ" (עמ' 12) ומפֵרה את ההרמוניה לטובת איזו פריעה שירית, הקורעת את לב הקוראים בעדנה בלתי-משוערת.
"מענה לשון", ספר ביכוריו של גלעד יעקובסון, מקבֵּץ שירים שנכתבו לאורך יותר מעשרים שנה. זהו הישג שירי מרשים וארוך נשימה, תוספת רבת-ערך למדף השירה העברית. (דורי מנור)
עִנְיָן לֹא מְסֻבָּךְ –
כָּךְ וְכָךְ שְׁמוֹת עֶצֶם,
מְעַט פְּעָלִים, מִלּוֹת
קִשּׁוּר, לְמַעֵט כְּכָל
הַנִּתָּן בְּמִלּוֹת תֹּאַר,
וְאָז ---
לְהַצִּיב אֶת הַמִּלִּים
בַּסֵּדֶר הַנָּכוֹן, כְּמוֹ
פַּחִיּוֹת קוֹלָה רֵיקוֹת,
וְלִירוֹת בָּהֶן אַחַת
אַחֲרֵי...
אָמַרְתִּי: נַעֲשֶׂה שִׁיר
בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ,
וְהִנְהַנּוּ כְּאֶחָד,
נְקִיִּים מִקִּנְאָה.
וַדַּאי, הֶחֱמַצְתִּי שִׁעוּר –
אַךְ בָּנִיתִי קוֹמָה.
אָזְנְךָ, מֵרָחוֹק, מְזַהָה אֶת יָפְיוֹ
שֶׁל הַקֶּצֶב, יָדְךָ כְּבָר אוֹחֶזֶת בָּעֵט,
וּבַתָּוֶךְ אֵין רֶגַע שֶׁל שֶׁקֶט, שֶׁבּוֹ
רַק צִלּוֹ הָחִוֵּר
שֶׁל הַזְּמַן
הַמֵּאֵט.
כַּאֲשֶׁר אֲנִי מַמְרִיא מֵעֵבֶר לְחוֹמַת הַהַפְרָדָה אֵינִי מַבִּיט
בַּמִּדְבָּר, הַנִּפְרָשׂ מֵעֵבֶר לִכְנֵסִיַּת הָעֲלִיָּה, אֵינִי מַבְחִין
בִּפְרִיחַת הַשְּׁעוֹנִית עַל גִּדְרוֹת אוֹגוּסְטָה וִיקְטוֹרְיָה. כְּנָפַי
מִתְקַשּׁוֹת כַּאֲשֶׁר אֲנִי נוֹסֵק אֶל עָנָן מִתְפּוֹגֵג בְּטַבּוּר
הַשָּׁמַיִם, וּבַאֲשֶׁר הִנֵּנִי – לֹא אוּכַל לְהַבְחִין בְּסוֹף
הַמֻּתָּר. רַק אָז גּוֹבֵר אִי-הַשֶּׁקֶט, כְּמוֹ מֻרְסָה דְּלוּקָה
תַּחַת מִשְׁחַת חִטּוּי, וְהַקִּירוֹת הַמְּמַהֲרִים לִסְגֹּר עָלַי
מִפְּנֵי הָרַעַשׁ הַקָּרֵב לֹא יַעַמְדוּ בְּבֹא הַמִּלִּים הַנִּתָּזוֹת
מִבְּרַק עָנָן מִתְפּוֹגֵג. עָקוּד וּמְדַמֵּם וְנִגְרָר אַחַר סוּס אוּטַל
עַל מִפְתַּן בֵּיתֵךְ, כְּמוֹ כֶּתֶם מָשׁוּחַ עַל קִיר בֵּטוֹן,
שֶׁלֹּא יוּכַל לְהִמָּחֵק.