דף הבית > נהימת הים המכושף
נהימת הים המכושף
הוצאה: אוריון - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 2023
קטגוריה: פרוזה וסיפורת נוער
מספר עמודים: 92

נהימת הים המכושף

         
תקציר

הסיפור נהימת הים המכושף מעלה על הכתב קורות נערה מתבגרת ומתאר מסכת חיים בתוך משפחתה הרמת-גנית, ערב פרוץ מלחמת ששת הימים על רקע שחרור ירושלים.
דניאלה, גיבורת הסיפור, בת למשפחת עולים, מומחית לצפרות, מנסה למצוא את מקומה בין חבריה וחברותיה בבית הספר, בתנועת הנוער בני עקיבא וזאת למרות תחושת הבדידות והיתמות שהיא חובקת בביתה שלה.
סודות רבים נסתרים מעיניה, והמצב בביתה גורם לה לסערות נפש קשות, לחוסר מנוחה וחוסר הבנתה את חייה שלה.
בתוך כך יחסיה עם בני המין השני פורחים, והסיפור חושף את אהבותיה בצורה מוחשית בגיל ההתבגרות ומשתף אותנו בעוצמת רגשותיה.
ביצירה זו, שהיא כה ססגונית, רוחשת יצרים, תככים ומשובות נעורים, מוצגים גם פלונטרים משפחתיים, פתולוגיה וסודות אפלים, ובין השאר גם תקוות, תקוות של נערה שמוצאת בתושייה את דרכה בין כל הקשיים. בעיקר שואבת הגיבורה עוז רוח מקשר ישיר (אנטנה של חוט זהב) שנפרש בינה לבין בורא העולם וכך מואצלים עליה בכל זאת כוחות נפש, תושייה, שובבות ושמחה של בני הנעורים.

ד"ר רות וולף היא יועצת חינוכית במקצועה, שפרסמה עד כה מספר ספרי ילדים ונוער בהוצאות שונות.

ייחודו של הספר הוא בנגיעה האישית שהוא מעלה. הספר מקנה תקווה, חוסן אישי ועידוד רב לבני הנוער שנתקלים בקשיים, שהרי כולנו דומים ועוברים חוויות דומות. יש ביכולתו של הספר להעניק כוח והבנה מעמיקה לקשיים ולמצוקות של בני נוער בנושאי אהבה, אהבה נכזבת, התמסרות לבן הזוג, קבלת אסונות, ראיית המשפחה ועוד. אין ספק שעלילות הגיבורה והתיאורים המעניינים על אודותיה יתרמו רבות לקוראים.
-ד"ר רות וולף

פרק ראשון

ההכנות למלחמה

בימים האחרונים שחררו את כיתתה של דניאלה מוקדם מבית הספר כדי שיוכלו לחלק דואר בשכונות הדרומיות של רמת גן, לא רחוק מבית הספר. "החלוקה תהיה מרחוב ירושלים דרומה עד הפארק הלאומי", כך אמר להם המנהל. כל זוג תלמידים קיבל תיק עור רחב, פתק עם אזורי חלוקה ומפת חלוקה. וכך, מייד עם סיום שעת הלימודים הראשונה, פנתה הכיתה לתת את חלקה ב"סיוע למולדת" – לחלק דואר. רוב המכתבים והחבילות היו של חיילים מגויסים, דואר מהחזית.

דניאלה וחיה דשדשו ברחוב ירושלים החוצה את רמת גן לרוחבו. הן חבשו כובע של דוורים והתפללו שהכלבים יכבדו את המעמד, הכובע והתפקיד ולא ינבחו חזק כל כך כמו שנבחו ביום האתמול.

ברחוב עוזיאל ניסתה חיה לאתר בתיבות הדואר את שם משפחתה של חברתה עוד מתקופת הגן, ובמקרה אחד אף ציירה סמיילי על מעטפה שנשלחה אל דינה מכיתה י"ב, למורת רוחה של דניאלה. "חיה, דוורים צריכים להיות דוורים ולא ליצנים!" נזפה בה דניאלה. אבל חיה כדרכה רק ענתה: "לוס דניאלוס, את לא חושבת שאת כבדה מדי?"

בשעות הצוהריים, כשהן הגיעו לסניף הדואר המרכזי כדי להחזיר צרור מכתבים עם כתובות שגויות, חיכה להם שם המדריך מבני עקיבא – אבי. "חייבים לחפור שוחות למקרה שתפרוץ מלחמה או שתחל התקפה אווירית", כך הטיח. "היום נפגשים בגן אברהם. כולם בארבע בכניסה הדרומית לגן", הכריז והלך.

וכך, ממבצע הדוורות הגיעה כל החבוריה בשעות אחר הצוהריים לגן אברהם למבצע נוסף – חפירת שוחות. נשמע קשה, נכון? אבל לא בשבילם. הם רק חשבו שהם כה מועילים, שהם חלק ממערך ההגנה של המולדת.

אומנם בימים האחרונים העיתונים הבליטו את האפשרות שהמלחמה קרובה וזה היה די מפחיד, אבל לאמיתו של דבר, למצב היו גם יתרונות. כולם היו יחד. לא היו לימודים, המורים היו יותר אנושיים והחבוריה עברה חוויות. ואם תהיה מלחמה – אז בעזרת ה' הם חשבו שינצחו כמו תמיד. הרי נאמר: "ישועת ה' כהרף עין".

בביתה של דניאלה נשבו רוחות אחרות שערערו את בטחונה. בערב שמעה דניאלה את אביה אומר לאמה: "זו מלחמה לא פשוטה, יש לנו לא רק חזית אחת בעייתית, אומנם נכון לעכשיו הבעיה היא מדרום, אבל השאלה היא איך יגיבו ירדן וסוריה".

"אם כולם יצאו נגדנו יחד למלחמה, אז בוודאי שמדינת ישראל תיכחד", ענתה לו אמה.

"לינדה, תביני, זה לא אנחנו נלחמים, איך כתוב אצלנו: 'מלאכתם של צדיקים נעשית על ידי אחרים'. לא אנו נלחם נגדם, יש לנו קב"ה, כי עמנו אל!"

אבל לינדה, אמה, רק ענתה לו: "מוסא, תמיד אמרתי לך שחבל שאנחנו כאן, השגעון הזה שלך לארץ ישראל עוד יהרוג את כולנו".

חפירת שוחות

בשלוש ושלושים אחר הצוהריים שרקה דניאלה לחברתה שהתגוררה בסמוך אליה את שריקת בני עקיבא. בבת אחת יצאו החוצה שלושה שכנים, כי מי לא בבני עקיבא בימינו? אבל גם נועה יצאה, וזה הכי חשוב, כי נועה היא בדרך כלל מאחרת כרונית, ודניאלה לא כל כך רצתה להפסיד את חפירת השוחות.

כשהגיעה דניאלה לגן אברהם וראתה מה קורה, היא הרגישה מחנק. היה צורך להשחית את פרחי הווינקה הוורודים והלבנים ("אני כל כך אוהבת פרחים", חשבה לעצמה). אבי המדריך עמד שם ואמר: "אין ברירה. חייבים להכין שוחות מילוט, אפילו על חשבון הפרחים. מי יודע מה יהיה..." מלמל לעצמו.

נועה ודניאלה חפרו בסמוך לחבוריה מבית הספר יהלום. כל קבוצה חפרה בלהט בשטח שהוקצה לה. הן הרגישו את התחרות והגבירו את קצב החפירה, כי הרי בתחרות חייבים להחזיק את החברה על רמה.

אחרי שעה של חפירות זכרה דניאלה שהרגישה שזה ממש מספיק בשבילה, אבל לא נעים להפסיק כשכולם ממשיכים... אז היא המשיכה והמשיכה, עד ש...

"את השאר אני כבר לא זוכרת", סיפרה אחר כך לחברותיה.

נועה גחנה מעליה, מסירה משערות ראשה את החול האדום שדבק בהן, ובחור צעיר שלא הכירה התכופף אליה שם עם כוס מים והפציר: "עוד קצת... שתי עוד קצת מהמים..."

לא היה לה כוח להתנגד והיא לגמה.

"מה אני עושה כאן בתוך השוחה?" שאלה דניאלה. "נועה, מה קורה כאן? מה, כבר הייתה הפגזה?" היא ניסתה להתלוצץ.

"כן, זו את שהפגזת אותנו, פתאום נפלת סתם כך... כמעט הרגת אותנו מדאגה", ענתה נועה. "מה קרה, דניאלה? מה קרה...?" הוסיפה.

אלא שבינתיים הבחור מבית הספר יהלום הביא לה ארגז עץ. "הנה כיסא בשבילך, נסיכה..." פנה אל דניאלה. דניאלה לא זכרה מה קרה שם בדיוק, אך היא אהבה את החינחונים שלו סביבה.

"נו, באמת. אל תגזים", ענתה לו.

"מה להגזים? את לא רואה שהתעלפת?!" קרא לעברה.

בינתיים פנה "המושיע" לסובבים, מחא כפיים וקרא: "ההצגה נגמרה. זהו. ממשיכים. זהו". ורק אחרי שהצליח להניס את כולם, הושיט לדניאלה יד גברית וחזקה ואמר לה: "ותקבלי את הצעתי לנוח על הכיסא המאולתר".

בעודה מנסה למצוא תנוחה מתאימה על 'הכיסא המלכותי' ראתה דניאלה את ידו המושטת של מושיעה. "אני טוביה, נעים מאוד".

"אני דניאלה", אמרה לו והוסיפה: "ותודה לך... תודה על הכול..."

"נו באמת, עשית לי רק טובה. ממילא לא ידעתי איך להציג את עצמי בפנייך".

"מה, באמת?" ענתה לו דניאלה.

"אנחנו מתערבים כבר שעה מי יצליח להכיר אותך ראשון. יש כאן כמה חברה, את מבינה... החלטנו שלמרות ההתנשאות שלכן, שווה להכיר בנות של בני עקיבא".

"טוב, אז הכרת!" קראה דניאלה. "ועכשיו אני חוזרת לחפירות, במיוחד אחרי שראיתי כאן בין העצים את הצופית, הציפור המרגשת הזאת עם הכחול הכסוף על העורף, ואם תביט לשם תראה, היא על צמרת האורן!" כך הפטירה דניאלה לעבר טוביה הנדהם.

בינתיים הגיע אבי המדריך ופקד על נועה ללוות את דניאלה הביתה.

"לא!" פרץ טוביה, "אני מלווה אותה! אם יקרה לה משהו בדרך אי אפשר לסמוך על בנות", אמר. "אני מלווה! חוץ מזה, אני גר כאן קרוב, ואולי אבא שלי יסיע אותנו במכונית שלנו".

בלית ברירה נפרדה דניאלה מהחברה, ופנתה עם טוביה לעבר ביתו כדי לקרוא לאביו.

"זה די מביך, אתה יודע, אני ממש לא מכירה אותך", אמרה לו.

"שטויות, עזבי, אני שכן של גן אברהם. אני גם שכן של הצופית ושל עוד הרבה ציפורים פה בסביבה. זה ממש הבית השני שלי. וכיוון שאבא שלי עובד מהבית, זה ממש ממש כלום".

ביתו של טוביה אומנם נשק לגבול הגן, ברחוב בן יוסף, אחד הרחובות הוותיקים של העיר.

"אני מחכה כאן. ממש לא נעים לי להיכנס", אמרה לו דניאלה.

"נו, באמת... תיכנסי, יאללה, לא נאכל אותך שם".

אבל דניאלה עמדה בשלה.

"למעשה, דניאלה, אבא שלי מגויס כבר מיום העצמאות, אבל אחי בבית ואולי הוא ייקח אותך הביתה", אמר טוביה.

לא עברו דקתיים ויצא גבר חסון, מין טוביה כזה רק מבוגר יותר וממושקף. הגבר הושיט לה יד ואמר: "את החולה המתעלפת?!"

"משהו כזה", ענתה לו דניאלה.

"אז בואי ניקח אותך לאמא שלך..." אמר ברוך.

"על איזו אמא הוא מדבר", חשבה דניאלה בליבה, "אני אפילו לא אספר לה, לאמא שלי, היא ממילא אף פעם לא מתעניינת בי".

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 36 ₪
מודפס 72 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 88 ₪
דיגיטלי 39 ₪
מודפס 78 ₪
דיגיטלי 40 ₪
מודפס 92 ₪
דיגיטלי 44 ₪
מודפס 118 ₪
דיגיטלי 35 ₪
מודפס 84 ₪
עוד ספרים של אוריון - הוצאה לאור
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il