נקיפת מצפון פתאומית

שלגי – הוצאה לאור שנת הוצאה: 2012 מס' עמודים: כ- 200   הולי סנסום, שנזנחה על-ידי החבר שלה והוריה לאחר הולדת בנה, מתמוטטת לילה קפוא אחד ברחוב. באותה העת יושב, ריו לומבארדי, במושב האחורי של הלימוזינה שלו וחש נקיפת מצפון פתאומיות. ריו מתעקש שהולי תתאכסן בביתו המפואר כדי להתאושש, ומרעיף עליה ועל תינוקה את כל מה שכסף יכול לקנות. אך ריו גם מוצא את עצמו, להפתעתו, הולך שבי אחר הקסם הטבעי של הולי ואדישותה לעושרו. למעשה, הולי תוכל להיות לו רעיה מושלמת...

 

פרק 1

כאשר ריו לומבארדי שמע לבסוף את דלת הדירה נפתחת, פיו הנאה רטט והוא זינק ממקומו. לכריסטבל ציפתה הפתעה.
סדרת צחקוקים קצרי נשימה ולחישה בהולה שהוא לא הצליח לפענח נשמעו מהמסדרון וגרמו לו לקמט את מצחו. מסתבר שארוסתו הגיעה הביתה עם חברה. זו הבעיה עם הפתעות, חשב ריו ברוגז: מטבען הן לא מהימנות. הוא היה צריך להזהיר אותה שאולי יחזור ללונדון יום לפני הזמן. ריו ויתר על הפנטזיה לסחוף את כריסטבל למיטה לאיחוד סוער וחצה את הסלון המרווח כדי להכריז על נוכחותו ולנהל במקום זה שיחה קלילה חברתית מנומסת.
אך המסדרון כבר היה ריק. זוג נעלי טורקיז נמוכות-עקב וזוג קבקבי-עקב שחורים מסטן משובצים אבנים נוצצות נחו זנוחים על השטיח. ריו קימט מצחו מעט כי חשד שארוסתו שוב השתכרה. כעת תהה גם אם הוא עומד להפריע לאיזה מפגש בנות נעים שעה שפסע לאורך המסדרון אל חדר השינה. הוא התכוון לדפוק על הדלת אבל הדלת היתה פתוחה לרווחה, והמראה שנגלה לעיניו היה כה מזעזע, כה בלתי נתפס, עד שידו הרזה קפאה באוויר.
כריסטבל פשטה חלקית את שמלתה ונישקה... אישה אחרת, שגם שמלתה היתה מופשלת חלקית. ריו לטש במחזה עיניים כהות כחצות, משותק בפתח, מסרב להשלים עם המצב. הן שתויות, משתעשעות, החל לומר לעצמו: אולי הן קלטו שהוא בדירה ועשו לו איזו הצגה מטופשת וחסרת טעם. אך הן היו צמודות זו לזו, חזה אל חזה, ירך אל ירך, שערה הבלונדיני המבריק של כריסטבל מסתבך במחלפות הכהות יותר של הברונטית כשנגעו זו בזו בלהיטות הברורה של נאהבות. הוא נגעל כל-כך עד שלרגע עלה בו קבס. כריסטבל, האישה שלו, המאהבת שלו, כלתו-לעתיד...
כריסטבל התנתקה מהאישה בצחוק צרוד וסקסי, פניה המדהימות סמוקות מהתרגשות, ורק אז קלטו שתי הנשים שמישהו צופה בהן מהפתח. ריו זיהה את הברונטית כאחת מחברותיה של כריסטבל: תמי משהו, דוגמנית גם היא, וחוץ מזה אשתו של גבר אחר.
לשבריר שנייה אף אחד לא זז או דיבר. כריסטבל ותמי הנחרדת פערו פיותיהן לעברו, ואז שחררה הברונטית אנחת אימה חנוקה, ברחה אל חדר הרחצה הצמוד, טרקה את הדלת בקול ונעלה אותה מאחוריה.
"א-אלוהים... איך הבהלת אותי..." גמגמה כריסטבל ומשכה בקדחתנות את שמלתה מעלה כדי לכסות את שדיה החשופים. פניה היו כעת חיוורות ונוקשות כשיש, ועיניה הירוקות הנפלאות נצנצו בחרדה מבוהלת. "בבקשה... אסור לך לפרש לא נכון את מה שראית עכשיו, ריו–"
"לפרש לא נכון?" ריו מעולם לא נדרש להשקיע מאמץ כה רב כדי להוציא מפיו ברוגע שלוש מילים. הזעזוע ואי-האמון הראשוניים פינו מקום לזעם ולתחושה לא מוכרת של תמיהה נחרדת שרק שלהבה את הזעם עוד יותר.
"סתם השתעשענו. אל תהיה שמרני..." דחקה בו כריסטבל בדממה הטעונה כשהתקרבה אליו וביצעה תנועת הפצרה קטנה בידיה המטופחות.
ריו לא היה מסוגל לגרוע את עיניו ממנה. כריסטבל קנט, דוגמנית-העל המפורסמת בקנה מידה עולמי ויקירת התקשורת שענדה את טבעת האירוסין שלו, היופי הנורדי שלה ורגליה האינסופיות הופכים לאגדה בשוק האופנה והיופי. פנים מושלמות, גוף מושלם.
"או-קיי... אני אתוודה," המשיכה כריסטבל בקדחתנות. "אני התגעגעתי אליך נורא, ואני אוהבת גיוון לפעמים–"
"גיוון? אפשר לחשוב שזה שום דבר–"
"זה באמת שום דבר... זה בסך הכול סקס!" קטעה אותו ארוסתו ושלחה יד אל הידיים הרזות והחזקות שהיו קפוצות לאגרופים הדוקים של איפוק בצדי גופו. "לא משהו שאתה צריך לדאוג לגביו או אפילו לחשוב עליו, כי אם זה לא מוצא חן בעיניך, אני נשבעת שזה לעולם לא יקרה שוב!"
ריו נרתע מידה. בעיני רוחו הוא עדיין ראה רק תמונה אחת: את כריסטבל כרוכה ערומה למחצה ונרגשת סביב אישה אחרת. בסך הכול סקס? הוא הרגיש נבגד. הוא הרגיש המום. הוא הרגיש משהו שלא היה רגיל להרגיש: מטופש.
"בסדר... אתה מזועזע וכועס ואני מבינה ואני ממש מצטערת!" כריסטבל נתקפה פניקה לנוכח חוסר התגובה שלו. "אני אפצה אותך–"
"איך? עם הצעה להצטרף אל שתיכן?" לגלג ריו מבין שיניים לבנות חשוקות.
כריסטבל נשאה מבטה אליו, ועיניה הירוקות נצנצו בהקלה פתאומית שהיתה מלווה בזיק של שעשוע מפתה. "היית רוצה, יקירי?"
זעם אלים הציף את ריו בגל מומס, ורעד של סלידה כעוסה עבר בו. אלמלא היתה כריסטבל אישה, הוא היה מעיף אותה אל הקיר, ואם זו היתה תגובה שמרנית, זב"שה! עם זאת, הנחתה המטופשת ששאלתו נוטפת הבוז היתה אולי רמז רציני שהכול ייסלח אם הוא ייקח חלק במשחק שחררה אותו מאותו הלם משתק ראשוני.
"אני אתן לך זמן כדי לעזוב את הדירה," סינן ריו בבהירות. "אני אטפל בביטול ההכנות לחתונה–"
"אתה לא רציני!" השתנקה כריסטבל בחרדה נדהמת. "אנחנו מושלמים יחד!"
ריו סב על עקביו ופסע בחזרה לאורך המסדרון. כריסטבל רדפה אחריו והפצירה בו להירגע ולחשוב שוב על הדברים. בחדר הכניסה התייצבה בינו לבין הדלת כדי למנוע את עזיבתו.
"אם תספר על זה לאנשים, הקריירה שלי תיהרס!"
הקריירה של כריסטבל התבססה על התדמית הנקייה והחיובית שלה. בלי צילומים של הלבשה תחתונה סקסית, בלי סיקור תקשורתי של כריסטבל מתהוללת ומשתכרת במועדונים, בלי בני-זוג מחוספסים. כריסטבל אהבה להתייצב לראיונות שלא-לציטוט עם חיות פרוותיות ולספר כמה היא משוגעת על ילדים, וכמובן כמה היא משוגעת על בעלה לעתיד וכמה היא שמחה לוותר על עבודתה כדי להיות רעיה ואם במשרה מלאה...
ריו הרים אותה בידיו והזיז אותה מדרכו. "דיו מיו... אני לא אדבר על זה–"
אחרי שהתגברה על פחד זה, קראה כריסטבל בייאוש, "אז למה אתה לא יכול לסלוח לי? תמי חסרת חשיבות מבחינתי. זה לא שהיא גבר אחר או שאני מאוהבת בה. אני אוהבת אותך, ריו–"
היא אוהבת אותו? האם היא אהבה אותו אי פעם? או שמא היא אהבה בעיקר את העושר העצום שלו? פיו המסותת נחשק כשנזכר שלכריסטבל היה טעם יקר שעלה בהרבה על כושר ההשתכרות האישי המרשים שלה. בתוך שבוע מהצעת הנישואין שלו היא התוודתה שיש לה שורה של חשבונות שלא נפרעו וסיפרה לו שהיא חסרת תקנה עם כסף. הוא התפעל מהכנות שלה והרגיש רצון עז לגונן עליה, לכן פרע את כל חובותיה מבלי לחשוב בכלל על מעשיו.
ריו התנתק מידיה הנצמדות. סלידתו גברה לשמע מה שכל מילה פזיזה נוספת שלה חשפה לגבי אופייה. הוא עזב את הדירה ונכנס אל המעלית. הוא הרים את אחת מידיו וראה אותה רועדת בזעם ספקני. הוא אגרף שוב את אצבעותיו והלם בדופן הפלדה עם כל עוצמת הזעם והכאב שהרגיש, הכאב הפראי שהוא נאבק להכחיש. הוא אהב אותה, הוא באמת אהב אותה ורצה להתחתן איתה.
סנטו צ'יילו, הוא כמעט סיפק לילדיו אמא שחשבה שסקס בשלישייה הוא ריגוש נפלא! אישה שהסתירה ממנו את אופייה האמיתי בתחמנות כה מוצלחת עד שהזעזוע שנגרם לו ממה שראה ושמע ילווה אותו במשך תקופה ארוכה מאוד.
בסך הכול סקס? הוא לא הספיק לה? מסתבר שלא. שומרי הראש שלו קמו מכיסאותיהם באזור הקבלה שבקומת הכניסה והיו מופתעים בגלוי מהופעתו הבלתי צפויה. ריו התעלם מהם, תווי פניו הנאים נוקשים וחיוורים כסיד. בחוץ גמע עמוק את אוויר הלילה הקפוא לפני שחצה את הרחוב אל הלימוזינה שלו. האם כריסטבל שכבה במיטתו וחשבה על נשים אחרות? האם אפילו הנאתה היתה מזויפת? האם התשוקה הלהוטה שהפגינה כלפי התעלסותו היתה רק חלק מתרמית אחת ענקית שנועדה להשיג לה בעל עשיר מאוד? איך הוא יכול היה לדעת כה מעט על אישה שעמה היה כמעט שנתיים?
"היד שלך מדממת, בוס. אתה בסדר?"
ריו לכסן מבט חטוף אל מפרקי אצבעותיו החבולים והמדממים לפני שפגש בעיניו הכהות המוטרדות של אזיו. הגבר החסון והמבוגר ממנו היה חלק מצוות האבטחה שלו מאז לימודיו של ריו באוניברסיטה, והוא הכיר אותו היטב.
"סי..." אך באותו רגע ריו לא ידע מתי יחזור להרגיש נורמלי. מתי יחזור להרגיש כמוסאווריו לומבארדי, המיליארדר שעמד בראש אחת המשפחות הגאות והוותיקות באיטליה והכוח המניע מאחורי לומבארדי אינדסטריז, אחת מהחברות הגדולות והמצליחות בעולם. לראשונה בעשרים ותשע שנותיו הוא הרגיש מושפל, מלא קבס ולא מספיק גברי.
איך הוא יסביר לאמו הפגיעה את הפיאסקו הזה במושגים מתקבלים על הדעת? אליס לומבארדי ממש ספרה את הימים עד חתונתו של בנה, והיא היתה להוטה באופן מעורר חמלה לחבוק את נכדה הראשון בזרועותיה. היא היתה אישה חולה שסבלה מדלקת פרקים, ומצבה התערער עוד יותר בגלל סדרה של מחלות מחלישות. כל שבוע שהיא שרדה היה מתנה מאלוהים, ומצבה הבריאותי הירוד השאיר לה רק הנאות מעטות בחיים. עכשיו לא תהיה חתונה, לא תהיה תקווה לתינוק שימלא את חדר הילדים הריק, לא תהיה כלה עליזה ופטפטנית שתקל מדי פעם על ימיה המשעממים ומלאי הכאב...
הוא מעולם לא הודה בכך בגלוי, אבל הוא היה זקוק לרעיה.
"תמי חסרת חשיבות מבחינתי... זה לא שהיא גבר אחר." ההד החתרני המפתה של קולה הצרוד של כריסטבל גרם לריו לאגרף את ידיו בפראות. לא, הוא לא יכול היה לסלוח לה, לא למען היצר המיני העז שלו עצמו, ואפילו לא למען האם שאהב מאוד. כריסטבל, האישה שהוא אהב יותר מכול, היתה מתחזה מוחלטת. מה זה אמר על כושר השיפוט שלו? הוא האמין שהוא מכיר את ארוסתו מלפני ולפנים, אולם הוא אפילו לא גירד את פני השטח של מוחה המחושב והבלתי מוסרי. הוא לא יכול היה לבחור רעיה גרועה יותר גם אילו החליט להתחתן עם אישה זרה. הוא יכול באותה מידה לעצור את הלימוזינה ולהציע נישואים לאישה הראשונה שתיקרה בדרכו...
ריו לומבארדי צחק צחוק צורם ומריר לנוכח רעיון מטורף זה ומזג לעצמו מנת ברנדי נדיבה מהבר שבחלקה האחורי של הלימוזינה.

הולי היתה רעבה, מפוחדת וקפואה מקור.
השעה היתה רק אחת בלילה, וכל שאר שעות הלילה התפרשו לפניה. כמה זמן היא כבר מסתובבת? גבה ורגליה כאבו וראייתה היטשטשה מתשישות, אבל איפה היא יכלה לעצור למשך הלילה, מקום שבו תהיה בטוחה? היא ישבה בתחנת רכבת במשך רוב היום והחליפה כיסאות לעתים קרובות כדי לא למשוך את תשומת לבו של אף גורם רשמי, עד שהצעקות הגסות של שני צעירים אילצו אותה לתפוס מחסה במלתחה. שעה שניסתה להתרענן שם, הז'קט שלה, שהארנק שלה היה בכיסו הפנימי, נגנב. זו היתה אשמתה, משום שהסירה את הז'קט שלה והשאירה אותו תלוי ברישול על העגלה של טימי והסירה ממנו לרגע את עיניה.
לא היה טעם לפנות לשוטר, שכן האיש ישאל אותה שאלות מביכות ויבקש לדעת את כתובתה. הארנק שלה, שהכיל בתוכו את הליש"טים האחרונים שברשותה, נעלם, וזה היה סוף הסיפור. כמו דברים כה רבים אחרים שקרו להולי מהרגע שהגיעה ללונדון מלאה בתקוות נאיביות שבעה חודשים קודם לכן, זו היתה בסך הכול עוד בעיטה אחת שחטפה כשהיא כבר על הקרשים, עוד ביש מזל אחד מתוך רצף אינסופי של תקריות אומללות.
כשעצרה כדי לוודא שבנה בן השמונה חודשים עדיין עטוף ומכורבל מפני האוויר הקריר, היא נרעדה בפראות ומיששה את שתי השקיות המרופטות שהכילו כעת את כל רכושה עלי אדמות. היא כנראה לוזרית וכישלון מאין כמותה, החליטה באומללות. לא-יוצלחית בכל תחום. היא אפילו לא היתה מסוגלת לספק לטימי קורת גג עלובה ולדאוג לו כפי שמגיע לו. הנה היא הסתובבה ברחובות, חסרת בית וחסרת פרוטה, על סף קבצנות...
עם זאת, לפני עשרים וארבע שעות בלבד היא באמת ניסתה לגייס את האומץ המתרוקן שלה ולהתמודד עם בעיותיה. היא ניגשה למשרד הביטוח הלאומי כדי לדווח שבעל הבית שלה ניסה לפרוץ אל חדרה פעמיים במשך הלילה ושהיא פוחדת ממנו.
"מעולם לא הוגשו נגדו תלונות," אמרה באדישות קרירה האישה שמאחורי מחיצת המגן. היא אפילו לא ניסתה להסתיר את החשד שלה שהולי בסך הכול מנסה לשדרג את דירתה. "אם לא תחזרי למקום המגורים שארגנו עבורך, את תהפכי את עצמך ביודעין להומלסית. אני מציעה לך לחשוב טוב-טוב לפני שאת עושה את הטעות הזאת, כי את צריכה לחשוב על הילד הקטן שלך. אני אודיע לעובד הסוציאלי שלך שיש לך בעיות–"
"לא... בבקשה אל תעשי את זה," התחננה הולי, כי נחרדה לחשוב מה ראיון כזה עלול לבשר לטימי. התינוק שלה עלול להילקח ממנה. העובד הסוציאלי האחרון שעמו דיברה גילה בהתחלה אהדה, אבל איבד את סבלנותו כשהולי סירבה לנקוב בשם אביו של התינוק שלה. עם זאת, ג'ף אמר שאם היא תעז לומר למישהו שהוא אביו של טימי, הוא יגרום לה להצטער שהיא נולדה בכלל...
טוב, היא עצמה די הצטערה כעת על עובדה זו, הודתה הולי באומללות. היא שברה את לבם של ההורים שאהבו אותה כשילדה תינוק מחוץ לנישואים. כשהודתה לבסוף שהיא בהריון, אביה פרץ בבכי. הולי ידעה שלא תשכח לעולם את המראה של אביה הבוכה... או את תחושת האשמה והבושה המרירה שלה עצמה.
בגלל הדמעות שנקוו בעיניה מהזיכרון המכאיב, ומפני שהיתה כה שקועה במחשבותיה, הולי אפילו לא שמה לב שהיא התקרבה אל צומת. היא הביטה לפנים מבלי לראות דבר, מורגלת לזרם התנועה הקולני לאורך הכביש הראשי כרעש רקע. כמו כן, היא לא היתה ערה לאורות של המכונית שהתקרבה מצד ימין שלה.
הצלילה התלולה הפתאומית של המדרכה אל הכביש הפתיעה אותה וגרמה לעגלה העמוסה יתר על המידה לאבד שיווי משקל. הולי עשתה מאמץ קדחתני ליישר את העגלה, וצווחה של צמיגי מכונית שמתאמצים לבלום הבהירה לה את הסכנה שבה היא וטימי נתונים. בשבריר השנייה שעמד לרשותה הרחיקה הולי את עגלתו של טימי ממנה בכל כוחה, בתקווה נואשת שהדחיפה תרחיק אותו מדרכה של המכונית ותביא אותו למקום בטוח. אך הניסיון העלוב שלה לחזור אל המדרכה עלה בתוהו כשעקביה נתקלו באבן השפה והיא איבדה את שיווי משקלה. היא נפלה אחורה והרגישה התפוצצות מחליאה של כאב בבסיס גולגולתה, ואז עטפה אותה חשכה והיא לא ידעה עוד דבר.
ריו לומבארדי יצא בזינוק מהלימוזינה. "פגענו בה?" דרש לדעת.
"לא!" אזיו, שידע לזוז במהירות הבזק בשעת הצורך, כבר תפס את העגלה ומשך אותה מצדו השני של הכביש אל מקום בטוח יותר.
"לא פגעתי בה... אני ראיתי אותה; כבר התחלתי להאט. אבל היא ירדה אל הכביש בלי להסתכל ופשוט נפלה!" קרא הנהג של ריו מעל דלת הנהג. תשומת לבו היתה נתונה באימה לדמות הדוממת ששכבה באורם של פנסי החזית.
"תזעיק אמבולנס... אמבולנס פרטי מבית-החולים של הקרן; זה יהיה מהיר יותר," הורה ריו בצורמנות והבליט את הטון הסמכותי שלו כדי להרגיע את מלוויו.
הוא השתופף על הכביש והרים מפרק יד רפוי כדי לחפש דופק. הוא נשם לרווחה כשמצא את מה שחיפש. אף שעורה היה קר למגע במידה מפחידה, היא היתה בחיים. "היא לא מתה..." הוא זינק שוב לעמידה, פשט מעליו את ז'קט החליפה שלו והתכופף כדי לכסות אותה בזהירות. הוא בחן לראשונה את הקורבן המחוסרת הכרה. "דיו מיו... היא נראית כמו ילדה!"
וילדה יפה מאוד, מצא את עצמו חושב כשסקר את מבנה העצמות העדין ואת תלתלי הארד שהשתוללו סביב ראשה הקטן, צבעם העז רק מדגיש את חיוורונה. "מה היא עושה בחוץ עם תינוק בשעה כזאת? ראית מה היא עשתה בשביל התינוק? היא היתה מוכנה להקריב את החיים שלה כדי לתת לו צ'נס–"
"היא קרוב לוודאי האמא שלו, בוס," טען אזיו כשהנמיך את הטלפון הנייד שלו. הוא ביצע את השיחה הנדרשת והזעיק עזרה רפואית מידית למקום האירוע. "זה מדכא, אבל בימינו ילדים יולדים ילדים כל הזמן."
ריו מצא את עצמו מתקשה משום מה להשלים עם דעה זאת. לאחר בחינה שנייה וממושכת יותר, הוא היה מוכן להסכים שהנערה אולי בת שבע-עשרה או שמונה-עשרה. אבל היא נראתה כה תמימה ובתולית, והוא שם לב שהיא לא ענדה טבעות. אזיו השתופף כדי להרים את הז'קט של המעסיק שלו.
"מה אתה עושה?" דרש ריו לדעת.
"לקחתי את המעיל שלך מהמכונית, בוס. הוא יחמם אותה יותר. אין טעם שאתה תחטוף דלקת ריאות." אזיו נאלץ להרים את קולו כדי להישמע מעל היפחות הקולניות שבקעו כעת ממעמקי השמיכות שנערמו על העגלה.
"אני בסדר. הלוואי שהיינו יכולים לקחת את הסיכון ולהעביר אותה ללימוזינה. ג'ובאני... לך יש משפחה. תרגיע את הילד," דחק ריו בשומר הראש השני שלו כשלקח את המעיל מאזיו אבל בחר להניח אותו בעדינות מעל ז'קט החליפה שלו כדי לספק לנערה שכבת חום נוספת. "היא קפואה לגמרי."
"טימי...?" הולי חזרה להכרה, ראשה מחשב להתפוצץ. במאמץ הירואי היא הרימה את ראשה בתגובה לקול בכיו של בנה. אך זה לא היה בכי של כאב, רק בכי של חרדה, זיהתה בהקלה מידית. "התינוק שלי?"
ריו הביט בעיניים החרדות הענקיות שצבען היה כחול מדהים כמו שמי הקיץ בטוסקנה. "התינוק שלך בסדר. תשכבי בשקט. האמבולנס בדרך–"
"אני לא יכולה ללכת לבית-חולים... אני צריכה לטפל בטימי!" הולי היתה בהתחלה מבולבלת לשמע הקול האפל העמוק עם המבטא הזר הבלתי צפוי שנלווה לכל הברה, אך היא הופתעה כשהאיש כרע לצדה ולחץ על כתפה כדי למנוע ממנה להתרומם.
פיה יבש כשהביטה בו בדיוק כשהוא הסב ממנה את ראשו הכהה היהיר והציג לה את צדודיתו הבולטת ואת הקווים החלקים והגאים של עצמות לחיים גבוהות כדי לפנות אל מישהו אחר שהיה מחוץ לטווח ראייתה. "כבר יצרת קשר עם המשטרה?"
"בלי משטרה... בבקשה," פלטה הולי ברעד. "אתה האיש שהיה במכונית?"
בתגובה אילמת הוא פנה אליה בחזרה כדי להנהן באישור ובחן אותה בעיניים זהובות כהות דרמתיות שבן לילה יכלו להפוך קדושה לחוטאת.
הולי, שהיתה מזועזעת ממחשבה זו, אמרה, "אנחנו לא זקוקים למשטרה או לאמבולנס. אני בסדר. אני מעדתי ואיבדתי הכרה לרגע... זה הכול–"
"יש לך משפחה... חברה שאני יכול ליצור איתה קשר בשבילך?" דחק בה, כאילו היא לא דיברה.
אף שהתנועה הכאיבה לה, היא הסבה את ראשה ממנו בהגנה עצמית. "אין אף אחד."
"מוכרח להיות מישהו. חברה, קרוב משפחה?" התעקש.
"טוב, אתה אולי משופע בכאלה, אבל לי אין אף אחד," רטנה בקול שרעד למרות כל מאמציה לשלוט בו.
ריו בחן אותה בתסכול. היא לא היתה לונדונית. היה לה מבטא כפרי מודגש עם תנועות מעוגלות, אך הוא לא הצליח לאתר את מקורו, אף שזכר במעורפל ששמע פעם גרסה מוקצנת של מבטא דומה בקומדיה בתיאטרון. יש סדר עדיפויות, הזכיר לעצמו. "בת כמה את?"
"עשרים. אני לא רוצה משטרה... אתה שומע אותי?" קולה נעשה צורמני כתוצאה מהפחד, והיא החלה להתיישב למרות הסחרחורת המבחילה שאחזה בה ברגע שזזה. אם היא תתאשפז בבית-חולים, המשטרה תפנה אל הרשויות כדי שיטפלו בטימי, והוא יוכנס לבית-אומנה.
כשהיא התנודדה לאחור, ריו הקיף את גבה הצר בזרוע תומכת. "את חייבת לקבל טיפול רפואי. אני מבטיח לך שלא יפרידו בינך לבין הילד שלך."
"איך? איך אתה יכול להבטיח את זה?" התנשפה.
האמבולנס הגיע עם אורות מהבהבים, כולו יעילות, והפרמדיקים תפסו פיקוד והכריחו אותו לסגת.
"טימי!" קראה הולי בפניקה כשהושכבה על האלונקה.
ריו פסע קדימה. "אני אסע אחרייך לבית-החולים יחד איתו–"
הולי קלטה שהוא מבקש ממנה לסמוך עליו עם הבן שלה. "אני לא מכירה אותך–"
"אבל אנחנו מכירים אותו." משום מה, הפרמדיק שדיבר גיחך בשעשוע מורגש. "אל תדאגי, חומד. הילד שלך יהיה בטוח לגמרי עם האדון הזה."
מותשת ממאמציה ורועדת, הולי מלמלה את הסכמתה.
כשהאמבולנס נסע, אזיו מסר למעסיק שלו את הז'קט שלו ואמר, "יש לנו שם וכתובת של עד ראייה, וכדאי שניתן הצהרה למשטרה ליתר ביטחון."
"פר מרוויליה..." ריו היה נבוך מעט מההצעה שהציע כדי להשקיט את הפחד של הנערה לגבי הילד שלה, והוא ניגש להביט בעגלה. בתוך מצע של ריפוד ומתחת לכובע הצמר עם הפונפון, כל מה שהוא ראה היה זוג עיניים כחולות גדולות, מפוחדות, חרדות ודומעות ואף סולד זעיר ורוד. "אתה תדאג להצהרה. אני אקח את... טימי המפוחד לבית-החולים–"
"אני יכול לטפל בזה וגם בהצהרה," ציין האיש המבוגר יותר בשקט. "לא ישנת יותר משעה מהרגע שעזבת את ניו-יורק."
והוא לא ציפה לישון בהמשך הלילה, נזכר ריו, ולסתו החזקה נחשקה כשקלט שהוא שכח לרגע את השיא של ביקור הפתע שלו אצל כריסטבל. הוא אטם את מוחו למחשבה קודרת זו והתכופף כדי להוציא את התינוק משכבות הכיסוי המסתירות שלו. טימי הגיח נוקשה כמו בול עץ, ואם הדבר היה אפשרי, עיניו המפוחדות התרחבו עוד יותר כשבחן את האיש הגבוה, הכהה והחזק שהחזיק אותו במיומנות מפתיעה.
"אני מת על תינוקות... במיוחד תינוקות מפוחדים." ריו נכנס ללימוזינה וצפה בשאר חפציו של התינוק מועמסים על הרכב, כולל שתי השקיות המהוהות, שאחת מהן התהפכה ומתוכה התגלגל בקבוק של תינוק.
טימי פלט צווחה ושלח יד מלאת תקווה אל הבקבוק, רגליו הקטנות בועטות בלהיטות.
"אתה רעב... בסדר." ריו פשפש בשקיות ומצא חבילה של ביסקוויטים לתינוק אבל לא משהו נוזלי. טימי לא היה בררן. הוא גם היה חסר נימוסים. הוא חטף את הביסקוויט ונעץ בו את שתי שיניו הקדמיות הזעירות. שיניו נתקעו, והוא פלט יללת עצב.
ריו זכה לתעסוקה מלאה בדרך לבית-החולים. הוא גילה שלנדנד בחיבה את אחד התינוקות של חבריו בזמן שאם אוהבת עומדת בצד ודואגת לכל צורכי הילד היה עניין שונה לחלוטין מאשר לנסות לטפל בתינוק חי אמיתי מתלונן ומתפתל בכוחות עצמו. עם זאת, בעזרת כוס זכוכית ובקבוק של מים מינרליים מהבר המובנה ברכב, הוא הצליח להרוות את צימאונו של טימי – אבל לא בלי להרטיב את טימי ואת עצמו תוך כדי כך.
הוא הגיח מהלימוזינה בכניסה לבית-החולים כשהוא לא נראה במיטבו, פירורי ביסקוויט פזורים על בגדיו ונצמדים אל הדשים הלחים. כמו כן, לראשונה הוא הרגיש את ההשפעות של מחסור בשינה נוסף על התקפה קשה של ג'ט לג.
אזיו ניסה להוציא את המעמסה של התינוק מידיו של המעסיק שלו, אבל טימי לא התפעל מהניסיון. הוא נעץ שתי ידיים בהולות בשערו של ריו וצרח בפניקה.
"אם לא תחייך אליו, הוא לא יחבב אותך," יעץ לו ריו בעייפות והשעין את טימי בתנוחה לא קונבנציונלית כל-כך על כתף רחבה אחת, שם התינוק היה תלוי כמו שק רפוי אך רגוע, יד גברית גדולה אחת צמודה אל גבו. "הוא פקעת עצבים קטנה."
ריו, שזכה מפקידת הקבלה ליחס של בן-אצולה מבקר, הובהל אל משרדו הפרטי הנוח של חברו כדי לחכות, ואחות הגיעה במהירות כדי לקחת את טימי.
"צריך להאכיל אותו... ועוד דברים," הזהיר ריו והעווה פניו כשטימי ניסה להיצמד אל המושיע שלו ואז צרח מלוא-ריאותיו בשל הניתוק ממנו. הפחד שהוא שמע בבכיו של התינוק היה טראומטי לאוזניו, וריו נתקף מבוכה בשל מצוקתו של הילד.
שעה חלפה לפני שג'ון קולטר, הרופא הבכיר בבית-החולים, ניגש להצטרף אליו ולמסור לו דיווח על המטופלת החדשה שלו.
"אני חושב שהצלת חיים הלילה, ריו," הכריז האיש המבוגר יותר בדרכו העליזה הטיפוסית. "האישה הצעירה הזאת סובלת משלבים ראשונים של היפותרמיה. הנפילה מול המכונית שלך היתה הדבר הכי טוב שיכול היה לקרות לה. היא והילד הזה היו עלולים למות לפני הבוקר–"
"שמתי לב שהיא לא לבשה מעיל, אבל יש להניח שהיא היתה מספיקה להגיע הביתה לפני שההיפותרמיה היתה משתלטת עליה," אמר ריו בטון של ביטול אגבי.
"אבל היא תכננה לבלות את הלילה בהליכה ברחובות... היא הומלסית, לא הבנת?"
ריו קימט מצחו בהפתעה.
"אני אצטרך להזעיק את העובד הסוציאלי שמטפל בה. אבל אני ארגיש נורא לעשות את זה," הודה ד"ר קולטר בצער. "היא מבועתת מהמחשבה שהתינוק שלה יילקח ממנה, ולמרות שזה לא סביר כל-כך, כי השירות הסוציאלי משתדל להשאיר את האם והילד ביחד, לא הצלחתי לשכנע אותה בזה."
"מה שלומם?"
"התינוק במצב טוב. אבל האמא היא סיפור אחר... עור ועצמות, היא זקוקה להזנה ולטיפול, אבל אין סימן לשימוש בסמים או באלכוהול, דבר שנזקף לזכותה. וגם המבטא הזה... סומרסט כבד," העיר האיש המבוגר יותר בחיוך אירוני.
"סומרסט?"
"סיידר עם רוזי וכל זה," התלוצץ ג'ון קולטר, מתייחס לספר הקלסי שהתרחש בסביבה כפרית. "בעצם זה לא היה סומרסט. אני חושב שהסיפור התרחש בגלוסטרשייר–"
"ג'ון," גנח ריו, "תעזוב את הספר."
האיש המבוגר נאנח. "הולי היא נערה כפרית ואין לה מושג איך להסתדר בעיר כמו לונדון. אני משער שזו הסיבה שהיא בצרה כזאת–"
"הולי? זה השם שלה? אני יכול לראות אותה?"
"זה בית-החולים שלך–"
"הוא שייך לקרן לומבארדי, לא לי אישית," אמר ריו ביובש.
הולי שכבה במיטתה הנוחה ובחנה את העיצוב האלגנטי והמפואר של החדר הפרטי שלה. היא הרגישה כאילו חלמה הכול. אבל לא, טימי שכב במרחק קטן ממנה בעריסה שסופקה לו. האחות הנחמדה דאגה לו לאוכל, החליפה לו חיתול והשכיבה אותו לישון. הבן שלה ישן עכשיו, עטוף ומוגן עם בטן מלאה. עיניה עקצצו מדמעות בושה בשל התפקוד הלקוי שלה. לטימי היתה זכות להיות עטוף ומוגן כל הזמן.
הפתרון הברור למצוקתם ניצב לפניה כבר שבועות רבים, אבל היא היתה פחדנית מכדי להתמודד איתו. היא לא פחדה מעובדים סוציאליים אבל כן פחדה שתיאלץ להתעמת ישירות עם הכישלון שלה לספק את צרכיו של טימי. טימי היה צריך לבוא במקום הראשון. היא היתה אנוכית להחריד. איזה מין אם אוהבת מניחה לתינוק להסתובב ברחובות באמצע הלילה? היא היתה בת עשרים, והיא אולי פרשה מבית-הספר בגיל מוקדם אבל היא לא היתה טיפשה. היא ידעה להבדיל בין טוב לרע, והיא סוף-סוף הודתה שאמה צדקה מההתחלה...
"אם תמסרי את התינוק לאימוץ, תוכלי לחזור אלינו הביתה אחר-כך," הבטיחה אמה בעיניים אדומות מלאות מתח וצער. "אני לא אתן לך לגרום לאבא שלך עוד כאב, הולי. עשית משהו שאסור היה לך לעשות, ועכשיו את משלמת את המחיר על זה. אם תחליטי להשאיר אצלך את הילד, מה שיחכה לך זה רק צרות."
בחודשים האחרונים גילתה הולי את האמת שבמילים אלו, שנראו לה כה אכזריות כששמעה אותן. אז היא עדיין היתה טיפשה מספיק כדי לקוות שג'ף מקים להם בית בלונדון, שהוא ירצה את הילד שלהם כמוה ושהוא יתחתן איתה בדיוק כפי שהבטיח. אך ג'ף לא הקים להם בית. הוא רתח מכעס מהמחשבה שהיא תעז ללדת ילד שהוא לא רצה בו, ולרגע לא היתה לו כוונה אמיתית להתחתן איתה.
לטימי יהיה הרבה יותר טוב אם יאמצו אותו, הכריחה את עצמה הולי להודות. זה ישבור את לבה, אבל זה היה אכזרי מצדה להחזיק בו כשהיא לא יכלה לספק את צרכיו. עיניה צרבו מדמעות חמות ומעקצצות. היא לא הצליחה להרוויח מספיק בשוק העבודה כדי לממן מעון יום או בית הגון. אפילו כשחייתה על חשבון המדינה בשבועות האחרונים, כפי שנאלצה לעשות אחרי שמחלה הביאה לפיטוריה מעבודתה האחרונה, היא לא הצליחה לשפר את מצבה. כל הרכוש שהיה לה פעם נמכר עבור כסף או נגנב. כל מה שהיה ברשותה כעת זה הבגדים שלגופה. הגיע הזמן לעשות את הדבר הנכון עבור טימי. הוא יזכה לשני הורים אוהבים ולבית ראוי. איך היא יכולה לעמוד בדרכו של בנה, כשלה עצמה יש כה מעט להציע לו?
האחות התפרצה לתוך החדר בחיוך רחב. "מר לומבארדי מתכנן לבוא לבקר אותך... כמה שאת בת-מזל."
"מר... מי?"
"סאווריו לומבארדי. האיש שכמעט פגעת בלימוזינה שלו!"
"לימוזינה... לומבארדי? זה לא השם של בית-החולים הזה?" שאלה הולי בבלבול. האם הוא נסע בלימוזינה? הוא בהחלט היה מלווה באנשים רבים, נזכרה במעורפל.
"בית-החולים הזה מנוהל בידי קרן לומבארדי. זו קרן צדקה שהקים מר לומבארדי. אנחנו מקבלים מטופלים מקומיים רק במקרי חירום," הסבירה האחות. "אנשים מגיעים לכאן מכל רחבי העולם כדי לעבור ניתוחים שהם לא יכולים לעבור בארצות מולדתם. הקרן מכסה את העלויות. מר לומבארדי הוא פילנתרופ ידוע מאוד... בטח שמעת עליו."
"לא... גם לא הבחנתי בלימוזינה." האחות דיברה על אנשים מקופחים ממדינות פחות מפותחות, קלטה הולי באי-נוחות, מקרי סעד. אף שהיא הופתעה מסביבתה המפוארת, היא לא קלטה שבית-החולים הוא פרטי. היא הניחה שבית-החולים פשוט חדש ושהיא זכתה לחדר משלה בזכות המזל או מפני שהבכי ההתחלתי של טימי היה מפריע למטופלים אחרים. אבל כעת ניכר היה שלמזל ולריאות של טימי לא היה שום קשר לעניין. גם היא היתה מקרה סעד.
"אולי היית מוקסמת מדי מהעיניים החומות-צהובות הרושפות האלו שלו," הקניטה האישה האחרת. "שלא לדבר על שאר גופו. ריו לומבארדי הוא חתיך משגע, ומושך כל-כך עד שמתחשק לחטוף אותו."
מעברה השני של הדלת הפתוחה היסס ריו לשמע דברי השבח הלא רצויים וזקף גבותיו ברוגז. הוא יישר את לסתו החזקה ונכנס לחדר אחרי דפיקת אזהרה קלה על הדלת.
הולי קפצה בבהלה ועורה החיוור קיבל מיד צבע נבוך כאילו היא היתה זו שדיברה שלא במקומה. אחות הלילה מיהרה לצאת מהחדר בראש מורכן. אבל אחרי מבט אחד בגבר הכהה הבנוי לתלפיות והגבוה מאוד שעצר למרגלות המיטה, הולי התקשתה אפילו לזכור מה הביך אותה לרגע. היא מימיה לא ראתה גבר כה עוצר נשימה, ולמרות כל ניסיונותיה, היא לא הצליחה להפסיק ללטוש בו עיניים.
התיאור חתיך משגע לא היה הגזמה. מבנה העצמות הרזה והמתוח, שכלל גבות כהות, עצמות לחיים גאות, פה צר רחב וקו לסת תקיף, היה תמצית הגבריות. כשפגשה בעיניו הזהובות הכהות המדהימות, פיה יבש, וללא שום סיבה טובה היא היתה פתאום מודעות מאוד למערומיה מתחת לכתונת בית-החולים הדקה שלבשה, מודעת ביותר לגופה הנשי. שדיה כאבו וחום הבליח במפשעתה, חום טעון משונה שמתח את כל שריריה עד שהיא התקשתה לנשום כשהוא התבונן בה.
ריסים שחורים ארוכים סוככו על מבטו כשתשומת לבו התמהמהה על פיה המלא הרך. באותה הרמת מבט מהירה שלו שנועדה לפגוש במבטה, היא נתקלה בהשפעה החורכת של אותן עיניים עזות שלו ונחרדה למצוא את עצמה תוהה מה תרגיש אם הפה הגברי היפהפה הזה ייגע בפיה.
"איך את מרגישה?" שאל ריו לומבארדי בשקט.
"ב-ב-בסדר," גמגמה הולי בחוסר אונים. היא נחרדה ממוחה, שהיה מסוגל לחשוב מחשבות כה מופרכות, והיתה מבועתת מהאפשרות שהוא מנחש איזו השפעה היתה לו עליה. "אבל יש לי זעזוע מוח."
"אני יודע..." שעה שריו לומבארדי ניגש אל העריסה כדי להביט בבנה, הולי, שפניה בערו כמו מדורה, התאמצה להתעשת. אך זה היה חסר תועלת, משום שהיא לא הצליחה לנתק את תשומת לבה המהופנטת ממנו. הוא התנשא לגובה שעלה על מטר שמונים וחמישה, גופו המרשים דק ושרירי, ולמרות ממדיו הוא התנועע בחן מופלא. "אבל טימי נראה מרוצה."
"כן... עריסה חמימה ונעימה," מלמלה הולי והרגישה כמו טיפשה ברגע שהמילים הנואלות חמקו מפיה.
ריו לומבארדי הרים את עיניו מפניו הקטנות והשלוות של טימי הישן, חיוך רפה עדיין מרכך את הקו הקשה של שפתיו המסותתות. "אסור היה לך להסתובב איתו ברחובות," העיר בביטחון שקט.
"אני... אני יודעת," הדגישה הולי בעווית, מבטה הפעור מהופנט אל הכוח החום-צהוב הממגנט של מבטו. לבה זינק כאילו זה עתה קפצה מצוק, דופק בתוכה כה חזק עד שהיא התקשתה לפלוט את המילים.
היא עדיין הסמיקה כמו ילדה, קלט ריו בבדיחות מסויגת. הוא הפנה את תשומת לבו אל טימי כדי לאפשר לה להתעשת אבל הטקט שלו התבזבז. הוא הדליק אותה, והיא לא יכלה להסתיר זאת. עם זאת, היה משהו נוגע ללב בחוסר התחבולנות שלה, באי-היכולת המוחלטת שלה להסתיר את תחושותיה ומחשבותיה. העיניים הכחולות הגדולות הללו היו כמו חלונות, והפה הוורוד השופע הזה הסגיר את המתח שבה.
גופה הדק והעדין בקושי תפס מקום במיטה. אבל השיער שלה היה מדהים, חשב ריו. אחרי ששוחרר ממה שריסן אותו זמנית, שערה גלש בתלתלי בורג עד אמצע גבה ולכד את האור כמו ארד עשיר ומבריק. תשומת לבו המשיכה לנדוד והשתהתה רגע על המלאות המפתיעה של הגבעות המעוגלות שנדחקו אל כתונת בית-החולים שלה כשהיא נשענה קדימה. פטמותיה המתוחות הבולטות נראו מבעד למחסום של הכותנה המעומלנת. שדיים נחמדים, מצא את עצמו חושב, והוא הופתע כשהרגיש בתגובה התקשות בהולה, הופתע לגלות שאפילו תשישות ומתח לא החניקו את דחפיו הבסיסיים ביותר.
"אני מתכוונת לעשות סדר בחיים שלי ושל טימי... ב-באמת," נשבעה הולי ברצינות בדממה הטעונה, כי רצתה נואשות לשפר את דעתו עליה. "מתי אני אוכל להשתחרר?"
"את זקוקה למספר ימי מנוחה," הגיב ריו. הוא זיהה את התמימות שבשאלתה, מפני שהיא היתה חופשיה לעזוב את המקום ברגע שתרצה. אך הוקל לו שהיא לא עשתה זאת, והוא לא ניסה להעמיד אותה על טעותה שהיא צריכה לציית לאיזו סמכות עליונה.
"מנוחה?"
"מישהי תגיע לראות אותך מחר." כשזיהה את הבזק הפניקה המידי בעיניה הרחבות, ריו שלח אליה חיוך מעודד נעים. "אף אחד לא יעשה סידורים בניגוד לרצונך, אבל אני חושב שתסכימי איתי שאת זקוקה לעצה ולתמיכה מקצועיים כרגע."
שרירי בטנה של הולי התכווצו בעווית מחליאה של בהלה, וכתפיה הדקות התגבנו כשהחווירה. לבסוף אזרה את הכוח להסיר את עיניה ממנו, אך רק מפני שהפחד והבושה שנבעו מהכישלון שלה לספק לבנה בית ראוי לא אפשרו לה להוסיף לפגוש במבטו היציב.
"שניכם תהיו בסדר," הכריז ריו לסיכום כשפסע בחזרה אל הדלת.
הוא היסס רגע כשנזכר במחשבה המטורפת שעלתה במוחו רגעים ספורים לפני שהולי נפלה מול הלימוזינה שלו. אין עוררין על כך שהיא היתה האישה הראשונה שפגש מהרגע שעזב את כריסטבל.
מזל שהוא לא היה מטורף מספיק כדי להתחתן עם זרה מוחלטת, אמר לעצמו בשעשוע קודר. אחרי-ככלות-הכול, הולי סנסום אולי היתה צעירה וחסרת ניסיון, אך היא עדיין היתה אם חד-הורית. אף שהוא התגאה בראש הפתוח שלו, הרקע המשפחתי שלו והחינוך האיטלקי המסורתי שקיבל החדירו בו ערכים וציפ