נקמת הלב

"מוות יביא מוות ועצב יביא עצב. פניה של גבריאלה מבזיקות לנגד עיניי ושאלה חדשה מתעוררת בתוכי, ומה תביא אהבה?"

המלחמה נגמרה.

איטליה שוחררה. אנחנו חופשיים.

האומנם?

ומי ישחרר את נשמתנו מהכלא שבתוכנו?

אייזיק וגבריאלה חוזרים לטוסקנה ותקווה לחיים חדשים מתעוררת בליבם, אך לצד התקווה מתעוררים גם רגשות אחרים, חשש, פחד, אשמה ונקמה.

לאחר שחוו על בשרם את התופת, הם מבקשים עכשיו לצמוח מתוך הכאב והכעס, לזרוע אהבה באדמה שהושקתה בשנאה ולהפריח את מדבר ליבם. כל זאת כשאשמה תהומית וסודות גדולים רוחשים מתחת לפני השטח, מאיימים על אושרם ועל עתידם.

זהו סיפור אהבה אשר יסעיר את ליבכם, ישאב אתכם אל נבכי נשמתם, אל הגעגוע ואל האשמה, אל תחושת הנקם הבוערת בעצמותיהם ומאיימת לכלות כל חלקה טובה.

האם הנקמה תשקיט את אש השנאה? ואולי האהבה היא שתביא את הנקמה הגדולה מכולן?

נקמת הלב מאת סופרת רבי המכר אן רוז הוא רומן היסטורי עוצר נשימה, המביא את סיפור אהבתם של אייזיק וגבריאלה, מלווה אותם במסע המפרך אל האהבה ואל הסליחה, אך גם במסע החשוב מכולם, המסע אל עצמם.

מומלץ לקרוא לפני את הספר פנינה בשלג. ספרים נוספים של הסופרת שראו אור בהוצאת יהלומים: בלו סקיי, ריין סטורם, סימנים בעץ ואש חיה, כיכבו ברשימות רבי המכר וזכו להצלחה רבה.

פרק 1
גבריאלה
טוסקנה, יוני 1945
"שמרו על עצמכם." מתאו טופח על כתפו של אייזיק ומחבק אותי.

"שמור על אחותי," אני לוחשת לו והוא מביט בג'וליאנה העומדת לא רחוק מאיתנו בעיניים מבריקות מדמעות. אנחנו נפרדים בחיבוק מתומאס ואני נושקת למצחה של לונה הישנה בשלווה בזרועותיה של האנה. "אל תעשי לי את הפרצוף הזה, ג'וליאנה." אני מרימה מולה אצבע. "לא נישאר שם זמן רב, אני מבטיחה."

"אני לא מבינה למה את חייבת לנסוע, אני בטוחה שאייזיק יסתדר שם גם בלעדייך." ג'וליאנה מעקמת את אפה. כן, אני רוצה לומר, אבל האם אסתדר אני כאן בלעדיו?

אייזיק אמור היה להצטרף לחיילי הבריגדה ולהפליג באחת הספינות לישראל. זאת לפחות הייתה התוכנית לפני שהחלטתי להצטרף אליו. התוכנית השתנתה ונדחתה עד שאקבל גם אני את אשרת העלייה ואוכל לעזוב איתו. בינתיים, עד שזה יקרה, אייזיק החליט לקבל את הצעתו של בנסון להצטרף אליו אל מחנה העקורים בטַרְוִיזיוֹ. ההחלטה שלי להצטרף אליו לא הייתה קלה, אך לא יכולתי להתרחק ממנו שוב, לא עכשיו, כשמצאנו את דרכנו בחזרה זה לזה. אייזיק הבטיח שלא נשהה שם זמן רב ושנחזור לכאן כדי להתכונן להפלגה המיוחלת. המחשבה שזו רק פרידה זמנית מנחמת אותי. אני יודעת שההחלטה להצטרף לאייזיק בצפון נראית כמעשה פזיז, רק לפני זמן קצר הצהרנו על אהבתנו זה לזה והחלטתי לאפשר למשהו לקרות בינינו, אבל משהו מפציר בי לנוע קדימה. אני מוכרחה לעשות משהו מועיל ואני חייבת את אייזיק לצידי כשאני מוצאת את דרכי שוב בעולם הכאוטי הזה.

"מוכנה?" אייזיק מניח את המזוודה הישנה על שביל הגישה ומתקרב אלינו.

"לא!" ג'וליאנה מושכת אותי אל חיבוקה. "אני לא מוכנה," היא אומרת בקול חנוק.

"ג'וליאנה, אנחנו עדיין לא עוזבים את איטליה, אנחנו בסך הכול עולים צפונה כדי לעזור לפליטים. נחזור עוד לפני שתרגישי בחסרוננו."

"אני יודעת." היא משחררת אותי בחוסר חשק. "לפחות אני יכולה להיות רגועה שאת נמצאת בידיים טובות." היא מחייכת לאייזיק.

"גם את בידיים טובות," אני אומרת לה והיא משפילה את עיניה בעצב. "תני לו קצת זמן, הוא אוהב אותך." אני יודעת כמה קשה לה להיות רחוקה ממתאו שלה. אין לי מושג מה קרה ביניהם, אבל אין לי ספק שהוא אוהב אותה. מה שזה לא יהיה, הם מוכרחים להתפייס, אני לא יכולה לחשוב אפילו על האפשרות שהם לא יהיו יחד, לא אחרי כל מה שעברו.

"ג'וליאנה." אייזיק אוחז בכתפיה של אחותי ומחפש את עיניה. "הוא אוהב אותך, את שומעת אותי?" הוא מושך אותה אל זרועותיו. "תני לאהבה שלכם לדבר במקומכם," הוא לוחש לה.

"תשמור עליה." ג'וליאנה מכחכחת בגרונה. "ותחזרו לכאן כמה שיותר מהר. ממילא בקרוב אאבד אתכם כשתיסעו לישראל."

"את תראי, זה יחלוף מהר מכפי שאת חושבת." אני מחבקת אותה שוב, מנחמת אותה במילים שאני צריכה לשמוע בעצמי.