דף הבית > נשיקה סיציליאנית
נשיקה סיציליאנית
הוצאה: שלגי - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 04-2024
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 208

נשיקה סיציליאנית

         
תקציר

הבעיה עם הנקמה שלו היא יופייה התמים והטהור!

שום דבר לא ימנע מסורן סטיינסון-ויטאל לנקום באיש שהרס את חיי אביו. אלא שמסע החשיפה חסר הרחמים שהוא מנהל מטיל את הנכדה של אויבו לתוך מערבולת של צלמי פפראצי חסרי מעצורים. סורן לא מאמין לאף אחד, אבל הוא אינו יכול לתת לאנה ראנדל להתמודד לבד עם כל הכאוס הנורא הזה.
כשהוא מעסיק אותה בקטלוג אוסף הספרים שלו בסיציליה, הוא עושה זאת מתוך כוונה מלאה לשמור מרחק סביר מהספרנית היפהפייה. לאור ההיסטוריה של משפחותיהם היא לגמרי מחוץ לתחום מבחינתו.
ועם זאת, נשיקה אחת מעוררת רגש עז ביניהם ‒ שיוביל אותם ישר אל חדר המיטות בפלאצו של סורן!

פרק ראשון

1
איש לא עמד מאחורי דלפק הקבלה. המקום היה דומם לגמרי, פרט לרעש טפיפת רגליה על רצפת הפרקט.

אנה שמטה את הקופסה שנארזה בקפדנות על הדלפק הגדול ששלט בחלל כולו, והציצה מעבר לו תוך שהיא נזהרת שלא להפיל את אגרטל הוורדים הריחניים ופרחי הלבנדר, ואז פסעה צעד אחורה ונעמדה באנחת רווחה, בטרם סובבה אליה את ספר האורחים הגדול בכריכת העור.

עם עט בידה, היא רכנה והסיטה מעל עיניה את מסך שיערה הערמוני, הכהה והגלי, כדי לחתום את שמה בספר האורחים. חתימתה הייתה העתק מסולסל של חתימות רבות שקדמו לה. היית נאלץ לחזור דפים – ושבועות – רבים אחורה, כדי לראות חתימה אחרת, בעמוד שליד שמו של סבהּ.

בזה אחר זה, חדלו מבקריו מלהגיע, ובימים מסוימים היא לא יכלה להאשים אותם. גם הביקורים שלה-עצמה לוו בתחושת אימה, שהופיעה במעמקי בטנה – לא היה לה אף מושג מה עשוי להמתין לה... האם הוא בכלל יזהה אותה?

לא שהיה עולה בדעתה בכלל להפסיק להגיע לבקר. היא הייתה חייבת לסבה הכול. בלעדיו, חייה היו שונים לחלוטין – לפני שהוא התערב והפך לאפוטרופוס החוקי שלה, שירותי הרווחה גילו בה עניין רב מאוד.

היא התנשמה בהכנה, ואז הרימה שוב את הקופסה, תוך התעלמות ממחאת שריריה הכואבים. איתרע מזלה ולא היה מקום קרוב פנוי במגרש החנייה הסמוך למבנה המהודר, מתחילת המאה העשרים, תודות למכונית יוקרתית מפלצתית ממש שתפסה שלושה מקומות חנייה ומשכה קהל של סקרנים ומעריצים.

וכך, תודות למכונית הראוותנית להפליא, אנה נאלצה להחנות ליד הכניסה הראשית, בקצה השני של גני מרלין הענקיים, ועד הגעתה אל הקליניקה הקופסה, שמשקלה היה בתחילה קל ונוח לנשיאה, נדמתה עתה כבדה בהרבה.

היא עלתה בדרך שכבר היטיבה להכיר אל הקומה הראשונה, והגיעה אל החדרים של סבה בלי להפיל אף פריט מהערימה שהוכנה בקפידה. אנה נמלאה הקלה מיידית למראה דלת הכניסה לחדר ההסבה הפרטי שלו אשר הייתה פתוחה. היא השעינה את סנטרה על אלבום התמונות שהיה למעלה, והרימה עוד קצת את הקופסה כדי לשפר את אחיזתה בה, ואז סובבה את גבה בזהירות ודחפה בישבנה את הדלת.

"הי, סבא. מצטערת על האיחור," היא קראה בקול, ותהתה בקצת כאב לב אם סבא הנרי בכלל יזכור היום מי היא. "אבל חכה ותראה מה הבאתי לך – עוד קצת תמונות, כולל אחת יפה מאוד של אבא ושלך – " כשלשונה תקועה כעת בין שיניה, וכשהיא מתרכזת שלא להיתקל בשום דבר, היא הניחה את הקופסה בזהירות על שולחן הכתיבה הנפתח, שניצב בעבר בחדר העבודה בבית של סבה. "ועוד קצת מאוסף התקליטים שלך."

"אסור לך בהחלט לגעת בתקליטים שלי. זה היה עותק נדיר שאת שרטת, אנה. השתמשת הפעם בכפפות?"

"כן, סבא." שריטת התקליט שעליה הוא דיבר התרחשה כשהיא הייתה בת עשר.

 

סורן, שניצב כשידו האחת נחה על משענת הראש של הכורסה של האיש אותו חיפש במשך תריסר השנים האחרונות, הסתובב לשמע הדלת הנפתחת. הוא התבונן בכניסת האורחת החדשה, שהייתה לגמרי לא מודעת לנוכחותו, ולא מצא שום סיבה להסב את תשומת ליבה אליו.

כשתוֹר הגיב למילותיה, תשומת ליבו של סורן הופנתה חזרה אל האיש.

אלו היו המילים הראשונות שתור השמיע.

סורן הבחין בניצוץ התבונה במעמקי העיניים התכולות המימיות, לחלקיק שנייה, לפני שהן התעמעמו ושבו להבעתן האטומה.

אך זה היה שם, וזה בהחלט אישר את אמונתו של סורן שזאת הייתה רק הצגה: זאת הייתה חייבת להיות הצגה. הוא לא היה מוכן לחשוב בכלל על אופציה אחרת. במשך שתים-עשרה השנים האחרונות, הוא לא איבד לרגע את האמונה שיום יבוא והוא יביט אל תוך עיני האיש שהיה אחראי להרס של משפחתו, כדי לראות שם פחד, לראות את היאוש שבוודאי היה בעיני אביו כשהוא החליט ליטול את חייו.

אחרי שנים של עקבות שהצטננו ובעזרתו של צוות קטן ומיומן, הוא הצליח סוף-סוף לאתר את טרפו ולהגיע אליו, לפני שהאיש יבצע עוד אחד מתרגילי ההיעלמות שלו. הפעם הוא לא ימציא לעצמון זהות חדשה, לא יעבור ליבשת חדשה.

ובדיוק כשכבר היית בטוח שראית כל מה שהאיש הזה מסוגל לעשות, וחשבת שיותר חלקלק וערמומי הוא לא יכול להיות, הוא שלף מהכובע את התרגיל הזה – דמנציה!

אבל בעצם, זה בהחלט הגיוני, במין צורה לגמרי מעוותת. מה בן-אדם כמו תור עושה, כשהוא חש שהרשת מתהדקת סביבו וכבר אין לו לאן לברוח? הוא בוחר לעצמו מקום נעים מחוץ לעיר, עם צוות מטפלים סימפטי ושירות מצוין, ומציג את עצמו כמי שאינו כשיר לעמוד לדין.

סורן היה מוכן לתת לקליניקה ליהנות מהספק, להאמין שהם לא שיתפו פעולה במודע – שהם ואנשי הרפואה הולכו שולל בתרמיתו האחרונה של האיש. ייתכן שהם מסייעים שלא מדעת, אבל אלוהים, מערכת האבטחה שלהם מגוחכת לחלוטין.

סורן נכנס לקליניקה בלי שמישהו שאל אותו לזהותו, ואי אפשר לטעון שהגעתו לא משכה שום תשומת לב. אנשי האבטחה – לפחות הוא הניח שזה מה שהיו האנשים הללו במדים – גילו עניין רב יותר במכוניתו מאשר בו עצמו.

איתור סוויטת החדרים ששימשה את הנרי ראנדל הייתה אף היא פשוטה מאוד – שמות היו כתובים ליד המפתחות התלויים על הקיר. ורק בהיכנסו אל חדר ההסבה הקטן, הוא נתקל בבעיה.

בעיה לגמרי לא צפויה.

תור, אמן הנוכלות, נכנס לתפקיד שלו עמוק מאוד.

סורן היה פה כבר עשר דקות, וניסה כל מה שעלה בדעתו כדי להבקיע את מסיכת האטימות הזאת. זה היה כמו להיתקל בקיר בטון. בשלב הזה, הוא כבר החל לרחם קצת על העובדים בקליניקה, אשר נפלו ברשת ההצגה של תור. אם סורן לא היה יודע איזה מין בן-אדם הוא תור, גם הוא עצמו היה עלול ללכת שולל.

בלי לחרוג לרגע מהדמות, אמן ההונאה דבק בהצגה שבחר להציג, של בן-אדם זקן, תמים, חלוש ושבור.

תוך מאמץ להתגבר על התסכול שהלם ברקותיו כמו צמד פטישים כבדים, סורן נזף בעצמו על ביטחון היתר שלו, בבואו להתמודד עם תרחיש שונה מאוד מכל מה שהעלה בדמיונו. הוא היה בטוח שתור יהיה בהלם למראה הופעתו הלא צפויה, ובכך יסגיר את עצמו מייד.

האמירה של "שלום, תור. זמן רב חלף..." לא הניבה שום תגובה שהיא.

למען האמת, סורן לא ראה בעיניים התכולות המימיות הללו דבר מלבד ריקנות, שהתחלפה לפרקים בהבעה של בלבול אמיתי, עד שהתחוללה ההמולה החרישית מכיוון המסדרון, בליווי הקול הגרוני החרישי הזה.

סורן, שלעולם לא היה מוכן להניח לעצמו לקבל את האפשרות שמה שהוא רואה אינו מין סוג של הצגה, התבונן כעת בעניין קליני כשהזקן היושב בכורסה זקופת המשענת הרים יד חיוורת עם גידים כחולים, לכיוון הדמות שעמדה בגבה אליהם.

זה הכול חלק מההצגה. הצגה טובה, הוא נאלץ להודות. אבל המרדף שלו אחר האיש הזה, לאורך השנים, לימד את סורן שזאת תהיה טעות לזלזל בחריפות מוחו הנכלולי והמעוות של תור רסמוּסן, שהיה מסוגל לנהל מספר מעשי הונאה במקביל ותמיד שמר לעצמו דרך מילוט אחת לפחות. לאורך השנים, האיש הפגין יכולת על-אנושית כמעט להיעלם כמו עשן ברוח, בהותירו מאחוריו רק הרס וכאב.

"אני צופה שאנה תסיים בהצטיינות את הבחינות שלה..." אמר לפתע הזקן המצומק, בהביטו ישר בסורן. "רק קצת ביטחון עצמי, זה מה שחסר לנערה הזאת."

הדמות שעמדה בגבה אליהם, ועדיין לא הייתה מודעת לנוכחותו של סורן, נאנחה. "יפה מאוד שאתה חושב אותי למבריקה, סבא, אבל אתה היחיד שחושב ככה."

סורן הביט בעת שהזקן השפיל את מבטו אל שעון יד שלא היה על פרק כף ידו.

"יש לי פגישה, אנה."

כן, עם מחלק ההונאה של המשטרה. חסוך מאיתנו כבר את ההצגות, תור, חשב סורן לעצמו במרירות, בהמתינו שהאישה תבחין בו.

"אנה, אני שונא איחורים."

הדמות הקטנטונת הסתובבה וקפאה.

"אני פה, סבא. היה לך לילה טוב?"

הקול, נמוך וחרישי, ביטא חשד זהיר שהופנה אליו כעת מפנים שעל מסך מחשב, רק לפני שלושים ושש שעות, הוא ביטל באגביות בתור כמעט יפים... המהלומה מתחת לחגורה, שממש מסמרה אותו אל מקומו לחלקיק שנייה, כשהיא הסתובבה, הבהירה לו את העובדה שהמציאות האמיתית, ובמקרה הזה, האישה האמיתית הזאת, לא מיוצגת תמיד כהלכה על ידי אוסף של פיקסלים צבעוניים.

זאת הייתה אישה אמיתית, וסורן חווה תגובה אמיתית. התלהטות רגעית שחש בחלציו העידה שאפילו לשליטה העצמית בה היה כה מפורסם יש איזה גבול.

התמונה הציגה נכון את הפרופורציות של פניה, עם פה גדול ונדיב שהיה אמור להשתלט עליהם וגבות כהות מעל זוג עיניים חתוליות מרוחקות קצת זו מזו.

כל התווים העזים הללו היו אמורים, בתיאוריה, להיאבק אלו באלו. אבל במקום זאת, הם דווקא השתלבו כדי להפוך לשלם חושני אחד, תוסס ועוצר נשימה.

ההבדל היה נעוץ בחלקו במרקם החלק של עורה הצחור, בירוק היער של עיניה – היעדר הסימטריה ממש הוסיף לאפקט החושני.

הוא השתוקק לראות אותה באיזה ג'ינס צמוד, אם כי מכנסי הפשתן הרחבים שלה העידו בכל זאת על רגליים ארוכות ביחס לגופה, וחגורת העור הקלועה שלה הדגישה את מותניה הצרים. חולצתה הלבנה ישרת הגזרה והרחבה לא נועדה להדגיש את קימוריה הדקיקים האלגנטיים, אם כי גם לא הסתירה אותם.

צליל של מיאוס עצמי נותר כלוא בתוך גרונו. זה לא היה רגע להסחת דעת על ידי איזו אישה, ובעיקר כשהאישה המדוברת היא הנכדה של אויבו, וכנראה שקועה במעלליו בעצמה עד הצוואר – סורן הסיר את מבטו מצווארה הדקיק והחלק, תוך ריסון פראי של ההורמונים שניסו להשתלט עליו, והעלה על פניו חיוך, בפסעו קדימה כשידו מושטת לשלום.

היה לסורן מבחר רחב של חיוכים; מעטים מהם היו קשורים לאיזה רגש אמיתי. חלקם נועדו להטיל מורא, אחרים להמיס עוינות כמו גלידה באמצע יום חם ולפתוח דלתות – דלתות חדרי מיטות, בדרך כלל.

התרחבות זעירה של אישוניה הייתה הרמז היחיד לכך שאנה ראנדל שמה לב בכלל להשתדלות שלו. אם כבר, הזהירות שאפפה אותה כמו שדה כוח הפכה כמעט לעוינות גלויה של כלב שמירה.

 

אנה הביטה ביד המושטת. התרשמה מאורכן של האצבעות.

המאבק הרגעי שהתחולל בקרבה, בין נימוסיה הטובים האינסטינקטיביים לבין הלהט המביש והמהמם שהתפשט נמוך באגן ירכיה והפך את האפשרות של נגיעה ביד הזאת לכה מושכת, הסתיים בלי הכרעה.

ידה נותרה צמודה בהחלטיות אל צד גופה.

ייתכן שרק דמיינה את הבזק החיוך החטוף על שפתיו ואת הניצוץ האירוני שהבליח בעיניו, כשידו צנחה אף היא. בהקלה על כך שההחלטה נלקחה מידיה, היא שפשפה בחשאי את כפות ידיה המיוזעות בבד המכנסיים ונאחזה בהעמדת הפנים המאוד-לא-משכנעת, שהיא חסינה לכאורה בפני חיוכו הציני, הקטלני והבוטח של הזר הזה.

 

השרירים בלסתו הזוויתית של סורן רטטו, אם כי למען האמת, הוא הסתקרן יותר מאשר נעלב מהמהלומה שחטף האגו שלו.

האגו שלו היה חסון למדי.

יכול להיות שיש באנה ראנדל יותר מאשר מאגר גנים רקוב ופנים יפים. הוא הניח למבטו להשתהות על התווים הלא סימטריים, הסקסיים להדהים, למשך חלקיק שנייה אחד יותר מדי: הסנטר העיקש, העיניים הנבונות והמרוחקות קמעה, עצמות הלחיים הגבוהות, הפה החושני והנדיב שגרם לו לחוש שוב מודע לרעב שבתוכו.

סורן לא היה אדם שמסתתר מהאמת, בעיקר כשזאת ניצבת מול עיניו, והעובדה הפשוטה הייתה שהוא נמשך אל הנכדה של אויבו. ההבנה הזאת לא שיפרה כלל את מצב רוחו.

"בוקר טוב...?" היא עצרה לחלקיק שנייה, ואז הוסיפה בקול צונן יותר, ""אני יכולה לעזור לך במשהו?"

המילים הצוננות היו מנומסות, אך מה שהסתתר תחתן היה שונה לחלוטין. אבל, אלוהים, היה לה קול כל כך מדהים... אפילו בהיותו צונן, הייתה לו מין איכות ארצית כה מפתה. מאחר ורק הרגע הצליח לרסן את ההורמונים שלו, הוא לא רצה לחשוב בכלל איך הקול הזה היה נשמע אילו היה חמים.

"את כנראה נכדתו של הנרי...?" למרות שנתן לקולו להתרומם בשאלה, סורן ידע בדיוק מי היא. הדבר היחיד אודותיה, שלא הצליח לגלות בחקירותיו, היה עד כמה בדיוק היא מעורבת בתרמית האחרונה של סבהּ, באמצעות ארגון צדקה לכאורה. האפשרות שהיא כלל לא מעורבת אף לא עלתה בדעתו.

כעת, אחרי שפגש אותה, הוא חשב כמה תועלת הייתה יכולה להביא לתור אישה שמשלבת תמימות וסקסיות בצורה כה מרשימה. למרות מיעוט ההוכחות. ההנחה שלו הייתה שמאחר והיא קרובת המשפחה היחידה של תור, הוא בוודאי הכין אותה ליטול לידיה את השליטה בעסק המשפחתי.

או שהיא תמימה אולי, בדיוק כמו שהיא נראית?

הוא ביטל למפרע את האפשרות הזאת. אף אחד שקרוב אל תור לא יכול להיות תמים לחלוטין. השאלה אינה האם היא מעורבת, אלא באיזו מידה.

 

"כן, אני אנה...?"

במקום להיענות לרמז הברור שלה, ולמרבה תסכולה, הוא התעלם מסימן השאלה האילם שלה ופשוט חייך. היא נאבקה בדחף להתפורר במקום והחליטה שהאיש הזה לא נדרש מעולם לעשות יותר מאשר לחייך ולחמוק באלגנטיות מכל שאלה שהופנתה אליו.

"דמיינתי לעצמי שתהיי יותר מבוגרת," הוא אמר בכנות, וראה את התהייה מבליחה שוב בעיניה, אם כי למען האמת, הוא כן דמיין אותה נראית מבוגרת יותר. הוא ידע בת כמה היא... הוא לא זכר כרגע את המניין המדויק של שנותיה, אבל היא לא נראתה אפילו בת עשרים, שלא לדבר על אמצע שנות העשרים שלה. "אני מבין שירשת את... אהבת הספרים של הנרי? ספרנית, זה בוודאי כה מעניין...?"

היא לא הגיבה לשאלתו, אם כי מיתנה במעט את העוינות שלה כלפיו; הוא השתדל, אם כי עדיין לא הרגיש שהיא מתחילה לחבב אותו.

"אתה עוד עיתונאי?"

שום דבר בהבעת פניו לא העיד על כך שהוא קלט את המילה עוד. "אני נראה לך כמו עיתונאי?"

"איך נראים עיתונאים?" מעטים מהם, היא הודתה בליבה, יכולים להרשות לעצמם ללבוש חליפות אקסקלוסיביות למראה, כמו זאת שלבש הזר. "טוב, אם אתה לא, מי אתה בדיוק?" מלבד היותו הגבר הנאה ביותר שראתה אי-פעם או אפילו דמיינה שיכול בכלל להיות קיים.

בהתחלה, נדרשו לה כמה מצמוצים מופתעים לקלוט את הפרטים באופן השטחי ביותר, קרי קומתו שהייתה בפירוש מעל למטר שמונים ומשהו, חליפתו המחוייטת, האפורה כפלדה, ועניבתו באפור הבהיר יותר, שנחה על חולצה צחורה שהעניקה לו מראה של אקסקלוסיביות נוקשה ולא הסתירה את העוצמה האתלטית של גופו החסון ורחב הכתפיים.

כעת היא כבר קלטה פרטים נוספים, מעבר לאופן בו שערו עיטר מקרוב את הצורה הנאה של ראשו אבל היה ארוך דיו כדי להסתלסל על צווארונו, והיה מסורק אחורה ברישול מסוים שחשף את מצחו הרחב. השיער מסגר תווים סימטריים שהיו מקובעים בפנים רבועי לסת, שהורכבו משקעים וזוויות עזות, עצמות לחיים משופעות, חדות עד כדי כך שניתן היה להיחתך מהן, אף נשרי ופה מתעקל שהצדיק בעצמו מבט נוסף, עם שפה תחתונה מוצקה ושפה עליונה מלאה וחושנית מאוד. אבל היו אלו עיניו שגנבו באמת את ההצגה – כחולות יותר מכל כחול שראתה אי-פעם, לא כחול חמים של שמי הקיץ, אלא כחול ארקטי קפוא, והן היו מקובעות תחת גבות כהות מאוד ומעוטרות בריסים שהיו ארוכים במידה מטורפת.

כעת היא הבחינה גם באינטליגנציה שניכרה בעיניים הללו, בחוסר הפשרות שנרמז על ידי השפה התחתונה המוצקה הזאת, ובהילה הסופר-גברית שאפפה אותו כמו שריון מגן.

לא שזה הבדיל אותה מכל אישה אחרת שדופק פועם בעורקיה; זה היה גבר שבלי שום ספק, מתייחס להערצה נשית כאל דבר נתון.

בכעס על כך שהיא עומדת כך בציפיות שלו, ובהחלטה נחושה שלא לתת לו את הסיפוק שבידיעה עד כמה בטנה רוטטת כרגע, היא שמרה על הבעה יציבה ותייקה את העובדה המטרידה הזאת באיזה מדף עמוק, לשם בחינה נוספת בשלב קצת יותר מאוחר. היא בלעה כמה פעמים, כדי להרטיב את גרונה היבש והתעלמה מרגליה שעדיין נדמו כלא לגמרי מחוברות אל גופה.

למרבה המזל, הן נשאו אותה בלי תקלות אל צידו של סבהּ. היא חייכה אליו מלמעלה, כשידו לפתה את ידה כמו צבת, לפני שהוא שלח אותה לעבר כוס המים שהייתה קצת מעבר להשגתו.

"אז מאיפה אתה מכיר את סבא שלי, מר...?"

"מצטער. הייתי בטוח שאמרתי," הוא שיקר בחלקת לשון. "סורן, סורן ויטאל. סבא שלך היה ה... מנטור של אבא שלי, לפני שנים רבות מאוד."

בהבחינה, בשולי שדה הראיה שלה, בידו ששבה והושטה לכיוונה, אנה הקשיבה לקול הפנימי בתוכה, שאמר לה שזה יהיה ממש לא נבון לחוש את האצבעות הארוכות הללו מתחככות באצבעותיה... בעיקר מפני שזה היה כה מפתה.

קשר העין כמעט מוטט את מערכת העצבים שלה, כך שמגע של עור בעור זה דבר שמוטב בהחלט להימנע ממנו, היא החליטה, בקרבה בזהירות את הכוס לעבר סבה. היא משכה את הזמן בכוונה, עד שלהמשיך להסתתר מאחורי שערה כבר לא היה בגדר אופציה, מבלי שהיא תיראה לגמרי מופרעת.

היא הרימה את ראשה, הרגישה איך העיניים הכחולות הללו לוכדות אותה, ומכת החשמל שנגרמה לה הגיעה עד לקצות בהונותיה, כך שהיא יכלה לשוב ולנשום.

"אני מצטערת..."

"זה היה ממש מזמן."

"מנטור?" מאחר וכבר לא יכלה להוסיף ולהתעלם מידו המושטת, היא הניחה לקצות אצבעותיה לגעת בשלו. בשלב הזה היה מפתיע אותה אם זרם חשמלי לא היה חולף בגופה, היא החליטה, בשפשפה את ידה בהסתר על ירכה.

"כשסבא שלך..." הוא עצר, והעיניים הכחולות הללו עברו להתמקד קצת משמאל לה. משוחררת מההשפעה המלאה של מבטו הישיר, היא כיווצה את שפתיה כדי לבלום אנחת הקלה. "כשהיו לו עסקים באיסלנד. הם חלקו משרד ביחד, קצת מחוץ לריקיאוויק."

"איסלנד...?" היא נדה בראשה והאבסורדיות של הרעיון מתחה את זוויות שפתיה בחיוך מתנשא. "נדמה לי שאתה טועה. אתה בהחלט טועה. סבא שלי לא היה מעולם באיסלנד," היא אמרה לו בפסקנות.

הגבות הכהות התרוממו, כשעיניו החפויות הביטו בה. "הוא לא דיבר מעולם על התקופה שבילה שם?"

מבטו הבוחן בעיון גרם לה להתנועע במקומה בחוסר נוחות. "נראה לי," היא החלה להגיד בכעס, "שהייתי יודעת אם סבא שלי..." היא עצרה, בהיזכרה בהיעדרויות הארוכות והבלתי מוסברות, אם כי למען האמת, היו אלו המתנות שליוו תמיד את שובו שהשתמרו בזיכרונה מילדותה. "אני מניחה שיכול להיות..." היא נאלצה להודות.

"למה שארצה לשקר, בנוגע למשהו כזה?"

אנה משכה כתפיים, אך לא הודתה בקול בכך שיש צדק בדבריו.

"מה דעתך שנשוב לרגע שבו נכנסת? אני יכול לספק עדות אופי, אם את רוצה?"

הסרקזם שלו וההקנטה העדינה של החיוך שריחף על שפתיו גרמו לעורה להתלהט. "פשוט הופתעתי. לא ידעתי שלסבא שלי יש מבקרים. לא ראיתי אף שם בספר האורחים, כשחתמתי בכניסה."

הבעת חרטה לא משכנעת צצה על פניו וחיוכו קיבל חיזוק של קמטוטים נאים בזוויות עיניו המרהיבות, למרות שלא היו בו שום שמץ של הומור או חמימות.

"אוי, לא, הפרתי את הכללים."

כן, וזה ממש עומד להדיר שינה מעיניך, נכון? היא חשבה, בהניחה למבטה לנוע מעלה מכפות רגליו עד לשיער הכהה הפרוע בחן על ראשו.

"הם די מקפידים על זה פה, במרלין," היא השיבה בצדקנות. "האנשים שחוסים פה יכולים להיות מאוד חסרי ישע."

סורן ראה איך היא הניחה יד מגוננת על משענת הכורסה של סבה וחשב לעצמו, בטח, חסר ישע כמו זאב טורף.

"ויחד עם זאת, העיתונאי שלך חמק פנימה...?"

בחוסר יכולתה לסתור את טענתו – היא שלחה מייל להנהלה כדי להתריע על זה בדיוק – אנה הותירה את שפתיה חתומות.

"זה שם משונה, ל... מקום." הוא הביט על רחבי החדר, שלמרות קירותיו המחופים למחצה בעץ והריהוט העתיק שהיה בו, עדיין כלל את האביזרים הקליניים של בית חולים, כולל מיכל חמצן מתנייד. הוא היה חייב להודות שהתפאורה נראתה די משכנעת.

"מקום?"

גבותיו הגמישות התיישרו בקו אופקי מעל אפו הנשרי. "כמו זה."

"מרלין היה שם הבמה של הבעלים המקורי. הוא היה קוסם בתחילת המאה העשרים, די מפורסם, והיו לו כמה וכמה מאות דונמים של אדמה, אם כי מה שנשאר כעת זה רק הבית הזה והגנים." היא הגיעה לשלב בו ידעה שהיא נשמעת קצת כמו מדריכת תיירים, כשחשה את ידו הרפויה של סבה בכף ידה.

היא הציצה מטה וראתה שהוא נרדם, כשראשו שמוט לצד אחד.

גרונה כאב מרוב רגש ומעצב, כשהיא משכה את ידה לחלצה. הוא נראה כה חסר ישע, שממש קשה היה לדמיין שעד לאחרונה הוא היה בן-אדם בעל אישיות שמסוגלת למלא אודיטוריום שלם – היא ראתה את זה קורה, במו עיניה, והייתה כל כך גאה כשהאנשים שישבו שם כל כך התרשמו מההרצאה שלו. היא הרימה יד אל פיה כעת, להסתיר את הרעד חסר השליטה של שפתיה.

"אז כמה זמן הוא כבר נמצא פה?"

ראשה הורם והיא מצאה אותו מביט בה, בריכוז מטריד למדי. "שישה חודשים. סלח לי, אם אני נשמעת קצת... הצוות פה תפס עיתונאי, בשבוע שעבר." כעסה על הזיכרון הצית להבה ירוקה במעמקי עיניה. "אנשים מסוגלים... הוא היה שונא את זה שמישהו יראה אותו במצבו הנוכחי, ובעצם, אף אחד לא רואה," היא אמרה, ולא הצליחה למנוע את המרירות מלהתגנב לקולה.

"אסור לסבא שלך לקבל אורחים?"

"מותר לו, אבל... היו לו אורחים, לפני שמצבו הידרדר..."

הוא התבונן בה כשהרימה את ידה, ובמסווה של הסטת השיער אחורה מפניה, לקחה רגע כדי לייצב את קולה, שהיה שטוח ונטול כל הבעה כשהיא הוסיפה בעגמומיות.

"הוא כבר לא מזהה אף אחד."

אם זאת הייתה הצגה שלה, היא הייתה מצויינת, הודה סורן בליבו. הוא התבונן בהתכווצות שרירי צווארה הענוג, כשהיא מיהרה למצמץ ולגרש את הדמעות שערפלו את עיניה, וזקרה את סנטרה במאנה להכיר בפגיעות הרגשית שהפגינה.

סורן שקל את האפשרויות. יכול להיות שאינה מודעת להצגה של סבא שלה...? אולי זה, הוא חשב, בהתבוננו ברגשות שהיא התאמצה לכבוש בחלפם על פניה, יכול להסביר את מראית העין הכנה של תגובתה.

בן-אדם צריך להיות מנוול חסר לב לחלוטין, כדי להעביר את קרובת המשפחה היחידה שלו מסכת יסורים כזאת, אם כי זה לא מהווה בכלל שיקול, כשמדובר במישהו כמו תור.

"אני מתאר לעצמי שהדמנציה מפחידה אנשים, מביכה אותם... אולי היא גורמת להם להיות מודעים לשבריריות החיים של כולנו?" סורן ידע כל מה שיש לדעת על שבריריותם של החיים.

הוא עמד שם, ראשו נוטה מעט הצידה, יציבת גופו שלווה, וכשידיו תחובות עמוק בתוך כיסי מכנסיו המחוייטים, הוא התבונן כשמילותיו גרמו לתדהמה ולהבנה להבזיק במעמקי עיניה, לפני שהחלה להנהן לאט.

היא נותרה עדיין זהירה ומסוגרת, בעת שהשיבה את מבטה אל הכורסה ואל היושב בה, אם כי היא כבר לא נראתה כאילו היא עלולה להטיח בו את החפץ הכבד הקרוב ביותר.

נחירה עדינה נשמעה, ותור נשמט עוד יותר נמוך במושבו... זה היה מראה שמסוגל לפרוט על מיתרי הלב של האדם קשה הלב ביותר, אבל לסורן לא היה ספק שזה רק חלק מההצגה – שנראתה עוד יותר משכנעת, בזכות חולשתו הגופנית של האיש. אבל הרי בעצם, כל אחד מזדקן סופו של דבר.

כולל הוא עצמו... סורן לא תיאר לעצמו שהוא עדיין דומה במשהו לנער בן השבע-עשרה שנכנס אל האסם יום אחד וראה... לא היה לו שום מושג כמה זמן הוא עמד והשגיח על גופתו חסרת החיים של אביו, עד שהשכן הגיע ומצא אותו.

"זה באמת מפחיד אותם... אנשים שעבדו קרוב אל סבא שלי לפני שנה..." משהו בנוכחותו שם, ובהסבר המעורפל-קמעה שנתן, עדיין לא הסתדר לה לגמרי כמו שצריך.

השתיקה התארכה במשך מספר פעימות לב נוספות, וכך גם מבטן של עיני הקרח הכחולות, הלא ממצמצות הללו. אנה רצתה להסיט את מבטה אך לא יכלה, אפילו אם חייה היו תלויים בזה; המבט הממסמר לכד אותה כמו בצבת.

"איסלנד היא מקום קטן, מבחינת האוכלוסייה. כולם מכירים את כולם, ובמשך פרק זמן מסוים, סבא שלך היה כמעט כמו בן משפחה."

הם הזמינו את האויב אל תוך ביתם. ארוחות משפחתיות חמימות ונעימות נערכו. תור הראה עניין והבנה בבעיות גיל ההתבגרות של סורן, הקשיב לקיטורים שלו בקשר להוריו. תמיד הוא נראה מלא עניין אמיתי, נזכר סורן כעת, בעוד שאז הוא ערך השוואות לא מחמיאות אל אביו שלו.

הסתבר שהעניין היחידי של תור היה בריקון קרן הפנסיה של החברה של אביו של סורן.

"הכול הלך, סורן. שום דבר לא נשאר."

המילים הללו של אביו, נימת הצער המוחלט, הוסיפו ללוות את סורן. לעולם הן לא ירפו ממנו; הן נצרבו בזיכרונו, יחד עם התמונות.

מבטו הכחול הממסמר הרפה ממנה, ואנה הרגישה איך כתפיה צונחות, הרגישה שהיא יכולה לנשום שוב. "ויטאל ? לא נראה לי שאני זוכרת..."

"לא ויטאל... סטיינסון." מבט הקרח של עיניו שב להתמקד בפניה, בעוצמה שמסוגלת לחקור את עומק הנשמה. "כשעברתי לסיציליה, אחרי מות אבי, הוספתי לשמי את שם המשפחה של אימי." ולא מבחירה – זה היה חלק מההסכם שהבטיח את העתיד של אימו.

ביאג'יו ויטאל לא היה אדם שנותן משהו ללא תמורה, וסורן לא היה בעמדת מיקוח חזקה במיוחד.

בהרגשה כמו של חיידק תחת מיקרוסקופ, אנה נדה בראשה. "מצטערת, אולי הוא..." מצחה נקמט. "השם ויטאל נשמע לי קצת מוכר," היא הודתה.

כנראה שזה מפני שיש לה לפחות מכשיר חשמל יוקרתי אחד במטבחה, שנושא את הלוגו שלו. כמו לרוב האנשים. אם כי כמובן, לא כל הזרועות של אימפריית ויטאל גלויות כל כך לעיני הציבור. החברה ההנדסית וחברת השירותים הפיננסיים היו מפורסמות שתיהן בעולם כולו, אבל היהלום שבכתר התאגיד השווה מיליארדים היה חברה ליוזמות ירוקות, שבה סורן שימש בהתחלה כמנכ"ל. הסטת המשאבים שלו מחיפושי נפט וגז טבעי לאנרגיה מתחדשת כבר לא נראתה כמו הימור מטורף.

"זה היה ממש מזמן."

בעיני כל העולם, אלו היו חדשות ישנות. לא כך מבחינתו של סורן. הוא עדיין חי את הסיפור הזה; כלימתו של איש העסקים שבחר ליטול את חייו, לאחר שנתפס גונב את כספי הפנסיה של העובדים שלו.

רק שהוא לא עשה את זה, ופשעו היחיד היה לבטוח בחברו ושותפו לעסקים, תור רסמוסן, שנעלם עם כל הכסף והותיר אחריו נתיב עקבות פיננסיים, שהובילו ישר אל סטיין סטיינסון.

האובדן של בעלה והסקנדל שהתפרץ היו יותר מכפי שאימו, האנה, יכלה לשאת, והיא הידרדרה לדיכאון עמוק.

סורן, בן שבע-עשרה, זועם וחסר יכולת לעשות דבר, הפסיק להיות תלמיד מצטיין בתיכון, ממש בבת אחת. הוא נכנס לקטטות, בבואו להגן על השם של אביו, למרות כעסו העצום על האופן בו עזב אותם. הוא עשה מאמץ מיוחד להתחבר לאלמנטים שליליים מאוד.

ייתכן והוא היה מצדיק ציפיות רבות, שחזו לו ירידה מוחלטת מהפסים עד הגעה לבית הסוהר – המקום הראוי, לטענת רבים, לו ולאביו המת – אלמלא מצא מצבור של כדורי שינה שאימו הסתירה, ומכתב שהכינה מראש לקראת היום שבו תשתמש בהם.

זה היה צלצול ההשכמה לו היה זקוק. הוא הבין מייד שהוא זקוק לעזרה, ולא מהסוג שכבר הוצע לו. הוא לא נזקק ליועצת פדגוגית או לפסיכולוג; הוא היה צריך מקום בטוח לאימו.

האופציות שלו היו מוגבלות.

לא היה לה אף אחד מלבדו, אז הוא בלע את גאוותו ופנה אל סבו הסיציליאני, האיש שנידה את בתו היחידה כשהתעלמה מהשידוך שארגן לה כדי להבטיח מיזוג עסקי גדול, וברחה עם מאהבה האיסלנדי ארוך השיער, הויקינג שלה, אותו הכירה במהלך טיול הטרמפים שלו ברחבי אירופה.

ביאג'יו ויטאל לא התכוון לתת לסיפור מעורר דמעות להשפיע עליו – הוא לא היה בעניין של רגשות, אלא בעניין של עסקים – והוא הסכים להעניק מקלט לבתו, ואת הסיוע הנפשי הטוב ביותר שכסף יכול לקנות, אך בתמורה הוא תבע לעצמו את סורן, בגופו ובנשמתו.

הוא היה חסר יורשים, ואחרי שמונה שנים שבהן סורן יוכיח את עצמו, הוא נועד לקבל את האופציה לנהל את תאגיד ויטאל. אבל בשמונה השנים הללו, היה עליו ללכת לאן שביאג'יו ישלח אותו ולעשות כל מה שיוטל עליו – ללמוד להכיר את העסק מהמסד עד הטפחות ולא לצפות לשום טובות בזכות מי שהוא.

שום טובות לא ניתנו לו, רק שפע של גילויי עוינות לילד העשיר שביקש להיות הבוס שלהם. מצד כל הגברים הקשים שחיו ועבדו בתנאים הקשים, הלוהטים, המסוכנים לפעמים, של בארות הנפט ומפעלי הפלדה, ומצד המנהלים שהתאמצו מאוד כדי לטפס אל דרגות הביניים ולא בחלו באמצעים להקשות על הבחור הזה, שקיבל מסלול מהיר אל הפסגה. רק שזה לא היה בכלל מסלול מהיר. בסופו של דבר, הוא זכה בהערכה מצד האנשים הללו, ואפילו רכש לעצמו מספר חברים לא צפויים.

כעבור שמונה שנים, סורן היה בעמדה שאפשרה לו לקבוע את התנאים שלו, והוא לא שכח מעולם את הסיבה להיותו היכן שהיה.

הוא ידע את האמת, ויום אחד הוא התכוון לוודא שהעולם כולו ידע. הוא יטהר את השם של אביו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של שלגי - הוצאה לאור
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
עוד ספרים של קים לורנס
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il