דף הבית > החטאים 2 - תשמור אותי קרובה
סדרת החטאים 2 - תשמור את זה בסוד
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 06-2023
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: 371
ניתן לרכישה גם במארז סדרת החטאים סדרת החטאים

החטאים 2 - תשמור אותי קרובה

         
משתתף במבצע הטרופ השבועי
משתתף במבצע הטרופ השבועי
תקציר

"נמשיך לשחק את המשחק בשביל אבא שלך, אבל זה הכול. לא אעמיד פנים בחברתך, לא אעמיד פנים עוד בחברת אף אחד. הבולשיט נגמר."

 

דווקא כשנראה שהכול מתחיל להסתדר, העולם מתפורר עלינו כמו מגדל קלפים. ג'ייסון ואני אולי ניצחנו בקרב, אבל המלחמה רק התחילה.

אף פעם לא ביקשתי את המלחמה הזאת, רק רציתי להיות עם אהבת חיי.

לא הייתי נאיבית לגמרי, ידעתי שיהיה לכך מחיר, אבל כשהגיע הזמן לשלם, המחיר היה גבוה מאוד ונגבה מכל הסובבים אותנו, לא רק מאיתנו.

קרועים ומטולטלים, נזרקים מסיטואציה קשה אחת לאחרת, ג'ייסון ואני נאלצים להתמודד עם דברים שמעולם לא חשבתי שיעמדו מולנו, או שיעמדו בינינו.

 

 

תשמור אותי קרובה מאת סנסציית הרשת עדן בל הוא רומן על אהבה אסורה בין שני אנשים שנלחמים בעצמם ובכוחות שמנסים להרחיק ביניהם. זה הספר השני בסדרת החטאים. הספר הראשון, תשמור אותי בסוד, ראה אור בהוצאת יהלומים.

פרק ראשון

1
עמדתי על רציפי תחנות האוטובוס העמוסים מחוץ לנמל התעופה ביום שישי האחרון של אוגוסט והצצתי במסך הטלפון. שעון המחוגים שנצנץ בוורוד על רקע חוף לבן, זרוע עצי דקל, הראה שהשעה הייתה אחת לפנות בוקר.

השעה המאוחרת לא מנעה מנהגי מוניות להתקבץ מול שורת הנוסעים ולנסות לשכנע אותם להסכים למחירים המופקעים בעליל שביקשו עבור נסיעה לניו יורק.

התרחקתי מההמולה לעבר פינה מבודדת יחסית ושאפתי את האוויר העומד והמהביל של ניו יורק בשלהי הקיץ. שערי בוודאי נראה נורא הודות ללחות המחניקה. החלטתי לסקור את עצמי במצלמת הטלפון כדי לאמוד את הנזקים.

נערה שזופה בת שמונה־עשרה נגלתה לעיניי. צדקתי, כמובן. קצוות שערי נעמדו בגאון כאילו התנגשתי חזיתית בעמוד חשמל. גם המייקאפ כבר החל להיכנע לשלוש מאות אחוזי הלחות. המסקרה השחורה והאייליינר החתולי שנועדו להדגיש את מבנה פניי ואת עיניי הכחולות היו מרוחים עכשיו ושיוו לי מראה עייף.

אין מה לומר, את רחוקה מאוד מלהיות מהממת, היילי.

סגרתי את הטלפון בצקצוק לשון ומתחתי את שולי חצאית המיני הלבנה שלבשתי. היא התאימה היטב לחולצת הבטן הכחולה שלי, בסגנון בוהו־שיק. את המראה השלימו נעלי סטילטו מטריפות בצבע ניוד.

הייתי נואשת לסיגריה. לא עישנתי הרבה בדרך כלל. עישנתי בעיקר כששעמם לי, או כשהרגשתי צורך להפחית מהלחץ שהצטבר אצלי בגוף. שני המצבים היו נכונים לאותו רגע.

לפני שעליתי למטוס במיאמי קבעתי עם זואי, חברה שלמדה איתי בבית הספר התיכון, שניפגש ב'בר 365', אחד המועדונים הלוהטים ביותר במנהטן.

זואי ואני לא היינו חברות מי יודע מה בתיכון, אבל נסיבות החיים הביאו את שתינו להתקבל לאותו קולג' יוקרתי בניו יורק. האמנתי שנהפוך מהר מאוד לחברות הכי טובות, ולא רק מפני שתמיד היה לי קל להתחבר לאנשים, אלא בעיקר כי היא הייתה חיית מסיבות, בדיוק כמוני.

קיוויתי גם שהיא תהיה סטודנטית משקיענית בלימודים כמוני, אבל לא הייתי בטוחה לגבי זה. לא הכרתי אותה עד כדי כך טוב. הנחתי שאגלה בהקדם.

אפילו שרק נחתִּי בניו יורק, לא התכוונתי לבזבז זמן לפני שאיהנה מכל מה שיש לעיר המטורפת הזאת להציע. היו לי תוכניות לאכול את התפוח הגדול וליהנות מכל ביס, להתענג על הטעם ולהתפלל שלא ייגמר לעולם, וזה כלל תוכניות ליהנות מאין־סוף הגברים שבה.

כבר בשדה התעופה שמחתי מאוד לשטוף את העיניים בכמה מהגברים האלה, סתם ככה בשביל הכיף. לא חיפשתי מערכת יחסים רצינית, או מערכת יחסים בכלל. למה להינעל על גבר אחד כשהיו כל־כך הרבה גברים?

לא הייתה סיבה למהר, אבל היה רצון לחקור. התכוונתי ליהנות עד תום מהרווקות בקולג', קיוויתי שהשנים האלה ייראו בדיוק כמו בסרטים. אולי לקראת התואר השני אתחיל לחשוב על מחויבות לגבר אחד.

רגע אחרי שהמחשבה חלפה בראשי מישהו שרק לי, או לפחות היה נדמה לי שהשריקה נועדה לי. הסתובבתי ובחנתי בסקרנות את הבחור שהתקדם לעברי. הוא היה חמוד, מבנה גופו חטוב, עורו בהיר, שערו כהה ועיניו חומות. סיווגתי אותו תחת קטגוריית 'שמיש'.

"מחכה למישהו?" הוא שאל ובחן אותי בגלוי, ידו אוחזת בידית המזוודה שלו. הנחתי שזו עוד שיטה לא מתוחכמת להתחיל עם בנות.

"כן. לדוד שלי," עניתי בקצרה ובחנתי את ציפורניי בידיעה שזה מצייר אותי באור שטחי. לא היה לי אכפת מה הוא עלול לחשוב עליי. לא סתם אומרים 'אל תסתכל בקנקן, אלא במה שבתוכו'. התקבלתי לקולג' יוקרתי בזכות השכל ולא בזכות הציפורניים, אבל גם אהבתי אופנה ואת חיי הלילה.

כשהוריי שמעו שהתקבלתי לקולג' בניו יורק אבי התקשר מייד לג'ייסון, אחיו הצעיר, וביקש ממנו לקחת אותי תחת חסותו. אבא ידע שיש לי נטייה קשה להתפרעות, תמיד הייתי חסרת רסן והוא לא סמך עליי שאסתדר לבד, בטח לא בעיר כמו ניו יורק, אז הם סיכמו ביניהם שאעבור לגור אצלו.

ג'ייסון הוא אחיו המאומץ, אם להניח את הדברים על דיוקם. הוא איבד את משפחתו כשהיה בן שבע ואומץ על ידי סבי וסבתי. מגיל צעיר מאוד ידעתי שהוא מאומץ כי לא הפסקתי לשאול שאלות. הוא נהג לדבר על אימו ואני לא הבנתי למי הוא התכוון כי לסבתי קראו הלן, לא מירנדה.

לעולם לא אשכח איך סבתא הסבירה לי בעדינות שלג'ייסון היו הורים אחרים לפני שהיא וסבא נעשו ההורים שלו. כששאלתי מה קרה להם, היא אמרה שהם בשמיים. דמעות נצצו בעיניה. "אז הוא לא באמת הבן שלך, סבתא?" שאלתי אותה בתמימותי.

היא ליטפה את פניי. "לנצח הוא יהיה הבן שלי."

המשפט הזה נצרב בי מאז.

ג'ייסון היה מדהים, אבל הייתה לי בעיה חמורה בהקשר שלו כל הילדות. הייתי מאוהבת בו קשות כשהייתי ילדה וזה המשיך בשנות נערותי, ואז הוא עזב לניו יורק, או יותר נכון סידרו לו רילוקיישן.

ג'ייסון עבד במשטרת מיאמי ואז במשטרת ניו יורק. לא פגשתי אותו כבר ארבע שנים, מאז שעזב את מיאמי. הוא עבד בלי סוף, והסבים שלי ביקרו אותו בכל הזדמנות, אבל מעולם לא לקחו אותי איתם.

לא נראה לי שסבתי העבירה חודש אחד בשנה בלי לבקר אותו לפחות פעם אחת. היא פשוט לא סבלה את הרעיון שתהיה רחוקה ממנו למשך זמן רב. גם הוריי ביקרו אותו מדי פעם, אך הקשר נשאר בעיקר טלפוני. עם זאת, אבי היה קשור אליו מאוד, אפילו שעשרים שנה הפרידו ביניהם. הוא ראה בג'ייסון אח לכל דבר ועניין, לכן עם כל הכבוד להתאהבות המטורפת שלי בו, ידעתי שהוריי יהרגו אותי אם אי פעם ישמעו על זה, לכן שמרתי את זה לעצמי בסוד. העדפתי להמשיך לחיות.

ואז ג'ייסון עבר לניו יורק וחשבתי שהבעיה נפתרה. הוא כבר לא היה מול העיניים שלי כל הזמן. אומנם לא הפסקתי להתגעגע אליו בשנתיים הראשונות, אבל ידעתי שבסופו של דבר זה לטובתי. זה אפשר לי לשכוח ממנו ולעבור הלאה, ואכן עברתי הלאה, בזה אין ספק, ועם הרבה מאוד גברים. אף אחד מהם לא נשאר ליותר מלילה אחד.

"את מחכה לדוד שלך?" הבחור ענה למשפט שאמרתי לו בהרמת גבה וגיחך, "נשמע משעמם. את לא נראית כמו אחת שתסתובב עם הדוד שלה."

הרמתי את הגבות. "משעמם תגיד על אבא שלך, מתוקי. אתה מוזמן להתקדם." נופפתי בידי במחווה חסרת רגש. הוא אולי היה חתיך, אבל הקופסה שלו כנראה הייתה ריקה מתוכן. לא הייתה לי סבלנות לכאלה, והיו מהם בשפע בכל מקום, השבח לאל.

"למי את חושבת שאת אומרת תתקדם?" ענה בתוקפנות מפתיעה. ראיתי את הכעס בעיניו, אך הבטתי בו בעיניים מצומצמות וחסרות פחד.

"פשוט לך, ילד. אמרתי לך להתקדם, אז תתקדם. אני בטוחה שיש לך דברים לעשות חוץ מלבלבל את השכל לבחורות שלא מעוניינות בזה."

הוא הידק את שרירי לסתו, אבל באותו רגע ג'יפ 'מרצדס' שחור נעצר ממש לידי והלב שלי נעצר איתו. במושב הנהג ישב הדוד המדובר, לבוש במדי שוטר, כולו שרירי ושזוף. עיניו הירוקות בלטו תחת ריסיו הכהים ושערו החום כשוקולד סודר בסטייל.

הבטן שלי התהפכה והתחילה להסתחרר כמו מכונת כביסה. זכרתי כמה חתיך הוא היה, אבל לראות אותו שוב אחרי ארבע שנים, כשהפכתי לאישה, היה מטלטל. הוא לא היה חתיך, הוא היה אלוהי. ההתאהבות הנאיבית שהייתה לי כלפיו שינתה את פניה באחת באופן קטלני.

הוא פתח את החלון בצד הנוסע, רכן קדימה ונעץ בי מבט ירוק, צלול וחודר, שהרטיט את ליבי והצית בתוכי דברים שלא רציתי להתחיל לחשוב עליהם.

"היי, היילי. יש איזו בעיה?" הוא שאל והסיט את מבטו לבחור, אבל הבחור, שכנראה ראה את מדי השוטר, כבר החל להתרחק מאיתנו.

"נראה שלא." משכתי בכתפיי.

ג'ייסון פתח את הדלת ויצא מהג'יפ. לעזאזל, הוא היה גבוה ונראה אש, הורס את הבריאות. מושלם.

"ארבע שנים," הוא נהם ומשך אותי לחיבוק.

הגוף הקשה שלו נצמד לגופי וכל חושיי המחורבנים נדלקו כמו להבה. אילצתי את עצמי לנשום ולהירגע. אם אבא היה יודע מה עבר לי בראש, הוא היה תולה אותי בסלון לצד הנברשת.

ג'ייסון התרחק ובחן אותי ברצינות, גורם לליבי לפרפר בשיגעון. כל־כך התרגשתי לראות אותו שוב. לא תיארתי לעצמי שארגיש ככה.

"תראו אותך, איך גדלת. את אישה עכשיו," אמר בשקט ונשמע מרוצה באופן שעורר פרפרים בתוכי. הוא היה היחיד שהצליח לגרום לפרפרים האלה לעוף מאז ומעולם, היחיד שהצליח לחדור ללב הקרח שלי, ואם הוא ימיס את הקרח...

או־קיי, זה מספיק, היילי.

"הגיע הזמן באמת. שמונה־עשרה שנה חיכיתי," עניתי בקלילות שהייתה העמדת פנים. מה שבטוח זה שלא היה לו מושג עד כמה התבגרתי בשנים שבהן לא התראינו. טוב, הוא עמד לגלות מהר מאוד.

"איך הייתה הטיסה?" שאל והרים את המזוודה שלי. כל מה שעניין אותי באותו הרגע היה לצפות בזרועות שלו כשהניף את המזוודה לתוך תא המטען. לא היה לי כל עניין לדבר על הטיסה המשמימה ממיאמי.

"סבירה מינוס." עניתי.

“את צריכה לישון קצת ואחרי זה תתאוששי," קבע וסגר את תא המטען.

ליקקתי את שפתיי היבשות. "אז זהו, שאני לא הולכת לישון. קבעתי עם חברה באחד המועדונים השווים, ואני כבר לא יכולה לחכות. קוראים לה זואי, היא למדה איתי במיאמי."

הוא כיווץ את הגבות ונראה הרבה יותר מדי סקסי. "מועדון?" שאל בנימה מופתעת ובחן אותי כאילו הוא רואה אותי בפעם הראשונה.

"כן. אמורה להיות מסיבה מטורפת."

"את בת שמונה־עשרה, לא בת עשרים ואחת. את לא בגיל המתאים לצאת למועדונים."

"נו, באמת. אתה כזה שוטר. זואי שוכבת עם אחד מבעלי המועדון. הוא יכניס אותנו בלי בעיה, לא צריך תעודות." חייכתי מאוזן לאוזן.

פניו קדרו ומבטו הופנה ממני אל הכביש. לא הייתי בטוחה אם זה מפני שהזכרתי תעודות זהות או את העובדה שהחברה שלי שכבה עם אחד מבעלי המועדון. "מה?" שאלתי.

עיניו ניקבו אותי בעוצמה. "הבטחתי לאבא שלך שאשמור עלייך."

התאפקתי לא לנשוך את השפה כי בראש שלי המשפט אמר משהו אחר לגמרי ממה שהוא התכוון אליו. "זו בסך הכול מסיבה. אלוהים. אני לא ילדה קטנה, ואני לא צריכה שתשמור עליי. בדיוק בשביל זה יש לי אבא."

ניסיתי לעקוף אותו כדי להיכנס לג'יפ. ידו הגדולה נמתחה וחסמה את דרכי. הוא רכן אליי ועצר את פעולת ליבי. מקרוב הוא היה מטריף כל־כך, שלא נותר לי אוויר בריאות.

"שמרתי עלייך מאז שהיית ילדה, אני לא מתכוון להפסיק עכשיו," לחש.

גרוני היה יבש עתה כמו מדבר הסהרה. "לא שמרת עליי בארבע השנים האחרונות, ותראה," החוויתי על גופי, "אני עדיין בחיים. זו רק מסיבה, לא מועדון סאדו־מאזו שמוכרים בו סמים. תירגע, הכול יהיה בסדר. אל תדאג."

לא הייתה לי בעיה לחקור גם מועדונים מהסוג הזה, אבל לא הייתי טיפשה מספיק כדי לציין את זה.

"ברור שיהיה בסדר. אני בא איתך." הוא הוריד את היד ואפשר לי לעבור.

"מה פתאום!" התרעמתי, אפילו שנעשה לי חם מהמחשבה להיות איתו במועדון. זה נשמע לי כמו חלום לוהט, אבל לא כשהוא על תקן המשגיח הלאומי. לא התכוונתי להניח לשוטר לעשות עליי בייביסיטר, גם אם השוטר הזה היה הגבר הסקסי ביותר שנולד אי פעם.

נכנסתי לג'יפ שהדיף ריח של רכב חדש. מתחתי את רגליי ואפשרתי להן מנוחה אחרי העמידה הממושכת בנעלי העקב.

לרגע נראה היה לי שהוא הוריד את עיניו כדי לבחון את רגליי המוצגות לראווה, אך לפני שהספקתי למצמץ הוא סגר את הדלת, עקף את הג'יפ, פתח את הדלת בצד הנהג והתיישב מאחורי ההגה. הסמקתי כמו ילדה קטנה, וזה בכלל לא התאים לי.

הוא התניע והכניס את הרכב להילוך. "לא שאלתי אותך אם להצטרף או לא, היילי, רק הודעתי לך מה הולך לקרות. זה הבית שלי, אלה החוקים שלי." הבהיר בביטחון שלא היה עליו עוררין ולחץ על דוושת הגז.

לעזאזל, זה היה משפט של אבא שלי, והוא בכלל לא נשמע אותו הדבר כשהוא אמר אותו.

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי29 ₪ 25 ₪
מודפס 59 ₪
דיגיטלי92 ₪ 78 ₪
מודפס294 ₪ 177 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי33 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 24 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי35 ₪ 24 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 24 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי165 ₪ 125 ₪
מודפס299 ₪ 199 ₪
עוד ספרים של עדן בל
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il