דף הבית > סדרת העולמות
סדרת העולמות / שובל מימון
הוצאה: יהלומים - הוצאה לאור
תאריך הוצאה: 07-2019
קטגוריה: ספרי רומנטיקה וארוטיקה
מספר עמודים: כ1200
ניתן לרכישה גם כבודדים העולם שלו העולם שלו העולם שלה העולם שלה העולם שלנו העולם שלנו

סדרת העולמות

         
תקציר

סדרת העולמות מאת שובל מימון

הסדרה מכילה שלושה ספרים, ניתן ללחוץ על שם הספר למעבר ולקריאת פרק ראשון בחינם:

  1. העולם שלו
  2. העולם שלה
  3. העולם שלנו
  • המארז המודפס נשלח עם שליח עד הבית ללא תוספת תשלום!
פרק ראשון

 

״אני עומד מחוץ לבית המשפט, שם הצליח שון קילר פעם נוספת לצאת לחופשי. קילר הואשם ברצח כפול, שהעונש עליו עשוי להיות שלושה מאסרי עולם ללא חנינה, אבל עד המפתח שעל עדותו התבססה התביעה לא הגיע היום לבית המשפט, וללא ראיות נוספות...״

נאנחתי, תלשתי את הטלפון מידו של קלארק וכיביתי את המכשיר הארור.

״הי!״ הוא מחה וניסה לקחת אותו בחזרה.

״מספיק! אני נשבעת שאסור לך לבוא אליי הביתה יותר.״

הכעס שלו התחלף בבלבול. ״מה?״

״אל תגיד לי מה! בכל פעם שאתה בא, אתה מתחיל עם השטויות שלך ומחרפן את אימא שלי.״

הוא פער את עיניו בתמימות מעושה, אבל לא ניסה להסתיר את החיוך הזדוני שלו.

למה ניסיתי בכלל?

״אני? בחיים לא.״

גלגלתי את עיניי. ״כן. הטון התמים הזה לא עובד פה, אתה באמת חייב להפסיק עם האובססיה שלך לעולם הפשע, זה יחזור לנשוך אותך בישבן.״

הוא צחק. ״הי, אני לא אומר לך כלום כשאת יושבת לצפות במרתון של 'האנטומיה של גריי'!״

״וחסר לך שתגיד, לא מדברים בזמן שד״ר דרק על המסך,״ בדיוק נכנסה בתאני דרך דלת הדיינר וענתה לו במקומי. משב אוויר חמים של שעות הצהריים המוקדמות נכנס בעקבותיה.

היא הניחה את התיק הכבד שלה על השולחן והתמוטטה על הכיסא לידי.

״על מה דיברתם?״

״מפריע לאנה שאני צופה בחדשות.״

״ובסרטים דוקומנטריים על רוצחים סדרתיים ועל ראשי מאפיה, נוסף על קלסר גזרי העיתון שיש לך בבית, אתה רוצה שאמשיך?״ שאלתי ונעצתי בו מבט מלא תוכחה.

הוא גיחך.

״אה! זה מזכיר לי," התפרצה בתאני לשיחה שלנו, "קראת שבשבוע שעבר נחת ג׳ונתן קאלן בניו יורק?״

קלארק הנהן נמרצות. ״כל כתבי הפלילים במדינה משתגעים בניסיון להבין למה. הוא בקושי מגיע לאזור הזה, בדרך כלל הוא מתמקד ברומניה וברוסיה.״

ההבעה החולמנית על פניו גרמה לי לרצות להרביץ לו, אבל במקום זה מיקדתי את תשומת ליבי בבתאני.

״למה את מעודדת אותו? וחשוב יותר, ממתי את קוראת עיתון?״

היא משכה בכתפה ובחנה את ציפורניה המושלמות. ״ראית את ג׳ונתן קאלן? הוא חתיך.״

״ואחד מראשי ארגוני הפשע הגדולים ביותר בדרום מזרח אירופה,״ הוסיף קלארק.

ויתרתי.

״אני חייבת להשיג חברים נורמליים.״

שניהם התעלמו ממני.

מסרתי לבתאני את הסינר שלי ואחזתי בילקוט השחור שהמתין לידי על הרצפה.

״כבר הולכת?״ היא שאלה.

״לא יכולה להישאר היום, הבטחתי לרוזי שאקח אותה לפארק," עניתי לה לפני שהפניתי אצבע מאשימה לעבר קלארק. ״אם עוד פעם תדבר על נושאים כאלה עם אימא שלי, אני אמחק לך כל סרט תיעודי שהקלטת, ברור?״

הוא הנהן במהירות, הפחד בעיניו אמיתי.

״יופי, נתראה מחר.״ נופפתי להם לשלום ומיהרתי לעזוב.

 

״אני בבית!״ צעקתי כשסגרתי אחריי את הדלת.

"בסלון!" קולה של אימי לא איחר להגיע.

צעדתי לסלון וחייכתי למראה דמותה המותשת. נשקתי לראשה והתיישבתי על הספה הבלויה.

״איך היה בעבודה?״ היא הסתקרנה ומיקדה בי את כל תשומת ליבה, אף שראיתי עד כמה קשה היה לה להשאיר את עיניה פקוחות.

״היה בסדר, יום חלש יחסית. את לא אמורה לישון אחרי משמרת לילה?״

זו הייתה שאלה רטורית, התשובה הייתה ברורה לשתינו – כשיש ילדה בת שבע בבית, שנת צהריים היא לא משהו בר־השגה.

״אני לא עייפה כל כ...״ כאילו לא היה ברור שהיא שיקרה, הפיהוק שקטע אותה באמצע לא הותיר ספק, אבל במקום לומר שאני רואה מעבר לשקר שלה, בחרתי בדרך הקלה יותר.

״טוב, אני לוקחת את רוז לפארק, תנוחי קצת.״

היא כיווצה את גבותיה בדאגה. ״אולי עדיף שלא, בזמן האחרון הרחובות לא שקטים.״

״התחלת לדבר עם רחובות עכשיו? את באמת צריכה לישון,״ צחקקתי מהבדיחה הקטנה שלי, אבל היא לא מצאה את זה משעשע במיוחד.

״אני רצינית, אנה, האווירה בעיר מתוחה.״

כמעט גלגלתי את עיניי. אנחנו חיים באחד המקומות הבטוחים ביותר, עיירה קטנה בגבולות המדינה, אוכלוסייה של קצת יותר משלושת אלפים איש ומעט מאוד מקומות בילוי, מה שאומר שרוב הזמן לא קורה פה שום דבר מסעיר.

״זה לא שאני לוקחת אותה לדרום העיר, רק לפארק במרחק כמה בתים מפה.״

היא היססה ומיהרתי להמשיך, ״הבטחתי לרוז, אל תאלצי אותי להפר את ההבטחה שלי.״

זה מה ששבר אותה, היא שמטה את כתפיה בתבוסה. ״בסדר.״

לפני שהספקתי לשמוח על הניצחון הקטן שלי, היא המשיכה, ״אבל את חייבת להיות זהירה.״

הנהנתי.

״אל תתרחקי ממנה יותר מדי, תשמרי שהיא לא תרוץ ותיזהרי לא לאבד אותה.״

״אימא.״

היא התעלמה ממני והמשיכה לדבר. הקשבתי בסבלנות להרצאת הבטיחות הארוכה ביותר בהיסטוריה וקיללתי בליבי את קלארק, את ערוצי החדשות ואת כל העיתונים בעולם.

״אני אזכה לצאת מפה היום?״ קטעתי אותה באמצע הנאום.

היא פתחה וסגרה את פיה ולבסוף נאנחה. ״רק תיזהרי, בסדר, חמודה?״

חוסר הסבלנות שלי התפוגג לשמע הדאגה בקולה, ולא יכולתי שלא לצחוק, אילו הייתי מקבלת דולר על כל פעם שהיא אמרה את המשפט הזה בחצי השעה האחרונה, הייתי מצליחה לסגור חופשה מפנקת לשלושה אנשים. היא צמצמה את עיניה לעברי בכעס, זיעה דבקה בשערה הבלונדיני שנצמד לפניה, והעיגולים השחורים סביב עיניה הזכירו לי שעמדתי לקחת את אחותי הקטנה לסיבוב כדי שיהיה לה זמן לנוח, ולהכעיס אותה לא הייתה הדרך הטובה ביותר לעשות זאת, לכן חייכתי.

״אל תדאגי, אימא, הכול יהיה בסדר,״ ניסיתי לשוות לקולי נימה מרגיעה, אבל ידעתי שלא תהיה לזה ההשפעה שקיוויתי לה. למזלי, לפני שהיא הספיקה להשחיל עוד מילות אזהרה, קטע אותה קולה של אחותי.

"אנה! אנה!״ רוזי רצה אליי, שערה הבלונדיני החלק התעופף לכל עבר, ועיניה הכחולות הצטמצמו וכמעט שלא נראו בשל החיוך הענקי שלה.

התכופפתי כדי לתפוס את כדור האנרגיה הקטן ששעט לעברי, וצחקתי.

״היי, מפלצת, מוכנה ללכת?״

היא קפצה מעלה ומטה בחוסר סבלנות. ״כן! כן! כן!״

טפחתי על ראשה בעדינות, והיא הפסיקה לקפוץ והסתפקה בהנעת כפות רגליה קדימה ואחורה.
חזרתי להביט באימי שצפתה בנו בדממה, ודאגתי לשמור על ארשת פנים רצינית כשדיברתי, "תזכירי לי שוב, אני לא אמורה לתת לרוז ללכת עם זרים, נכון? גם אם הם מציעים לי סוכרייה בתמורה."

אימי ניערה את ראשה, אבל זיהיתי רמז לחיוך. "פשוט תלכי."

החנקתי את צחוקי ואחזתי בידה של רוזי.

"ביי, אימא,״ צעקתי מאחורי כתפי והובלתי את אחותי אל מחוץ לדלת ואל הפארק.

"אנה?"

"מממ?" בחנתי את הכביש לפני שחצינו.

"אפשר לקנות גלידה בדרך חזרה הביתה?"

"בטח."

"יופי!"

ההתרגשות שלה הייתה מידבקת, ומצאתי את עצמי עם חיוך תואם לשלה.

ממרחק כבר זיהיתי את הגדר המוכרת של הפארק, ולא הייתי היחידה, כי לפני שהבנתי מה קרה, שחררה רוזי את ידי ורצה אל עבר הגינה הירוקה.

״רוז, תיזהרי!״ מיהרתי לרוץ בעקבותיה והאטתי רק כשהשדה הקטנה החליטה לעצור. היא פנתה ישירות אל המתקנים והתמקמה על יד אחת הבנות ששיחקו שם. במבט מעמיק יותר זיהיתי את הילדה בשמלה הלבנה, ג'יין, היא למדה עם רוז.
התיישבתי על ספסל העץ הפנוי שסיפק לי זווית ראייה ישירה אל אחותי ואל ג'יין, והוצאתי ספר מהתיק. הפארק לא היה מלא במיוחד, רק כמה הורים עם ילדיהם. בירכתי על ההזדמנות לזכות בכמה דקות של קריאה, מפעם לפעם הגנבתי מבט אל עבר זוג הילדות ששיחקו.

לחשושים שהחליפו את צחוק הילדים גרמו לי להרים את מבטי מהספר, הפעם טרחתי להביט סביב ולא רק ברוזי.

סקרתי את הפארק במהירות, המתקנים שהיו בשימוש הילדים הצווחים נותרו מיותמים, והורים מבוהלים גררו את ילדיהם משם בכוח, תוך כדי שהם מתעלמים מבכיים.

מה לעזאזל?

המשכתי לבחון את הפארק, ואילולא הקיבעון ההזוי של קלארק לסדרות תיעודיות על פשע, לא הייתי מבחינה בו, או פשוט לא הייתי מייחסת לו חשיבות. אבל ברגע שהמבט שלי התמקד בגבר שעמד כמה מטרים ממני, הלב שלי חדל לפעום ואז דהר כמו משוגע.

ג'ונתן קאלן.

צבטתי את עצמי פעמיים כדי לוודא שלא הזיתי. אולי האזהרות החוזרות ונשנות של אימי הצליחו לשבש לי את המוח, אבל שום דבר לא השתנה. הוא עדיין עמד שם, מאחוריו חבורה של גברים גדולי ממדים. הם עמדו בדממה מוחלטת בזמן שהוא דיבר.

עיניו היו ממוקדות בפניו של גבר אחר. ניסיתי לשדל את הרגליים שלי לזוז, אבל ללא הועיל, הייתי מרותקת לסצנה שהתנהלה מולי, וכשהבנתי מי הגבר השני, הפחד שלי הפך לאימה.

בן תומס לא היה גבר שתרצו לפגוש בסמטה חשוכה. לעזאזל, הוא לא מישהו שתרצו לפגוש, נקודה. הוא מעולם לא היה קודם באזור הזה של העיר, לא היה לו מה לחפש פה. אבל פתאום הוא היה כאן, ולא זו בלבד שהוא היה כאן, הוא הביא איתו את ג'ונתן קאלן, וכמו שזה נראה, הם לא ניהלו שיחת חולין נעימה.

בן היה לחוץ, כתפיו נמתחו לאחור, וידו עברה בשערו כמה פעמים בעצבנות.

אני חייבת לעוף מכאן!

הגוף שלי החליט סוף־סוף לשתף איתי פעולה, ונעמדתי בזריזות. דחפתי את הספר בחזרה לתיק ורצתי אל אחותי.
״רוזי, צריכים ללכת! עכשיו!״ לחשתי והייתי צריכה לאלץ את עצמי לא לאחוז בה בכוח ולגרור אותה משם. היא החזירה לי מבט מבולבל, כלל לא מודעת לפצצה המתקתקת שעמדה כמה מטרים מאיתנו.

״אבל ג׳יין הלכה להביא את הכדור שלה.״

כיווצתי את הגבות שלי, ובפעם הראשונה הבחנתי בכך שהילדה הקטנה בשמלה הלבנה כבר לא ישבה עם אחותי. לא רציתי לשאול, באמת שלא, אבל המילים בכל זאת יצאו מפי, ״איפה הכדור שלה?״

מבלי להסס הצביעה רוז על נקודה כלשהי מאחורי גבי, הסתובבתי בחשש.

המראה של ג'יין עומדת בין ארבעה־עשר גברים חמושים ועצבנים גרם לי כמעט להתקף לב.

״חרא!״

העברתי יד בשערי השחור בתסכול בזמן ששני קולות נלחמו בראשי, האחד אינסטינקט ההישרדות שלי, והאחר המצפון. לכל אחד מהם היו טיעונים משכנעים מאוד, אבל זה היה ויכוח חסר טעם.
״רוז, את רואה את החנות שם?״ הצבעתי על חנות 'הכול בדולר' הקרובה.

היא הנהנה.

״לכי, חכי לי שם. אני אלך להביא את ג׳יין. בסדר, מפלצת?"
"למה אני לא יכולה לבוא איתך?"

"רוז, בלי ויכוחים. פשוט תלכי!"‪ לא התכוונתי לצעוק, ובהחלט לא התכוונתי שקולי יישמע מפוחד כל כך, אבל נראה שזה עשה את העבודה, והיא הסתובבה והלכה.

בזמן שעשיתי את דרכי אל עבר ג'יין, הדבר היחיד שעבר בראשי היה איפה לעזאזל ההורים שלה, טוב, זה וגם – אלוהים, אני מקווה שלא אמות.

נעצרתי במרחק בטוח מחבורת הגברים והפצרתי במבטי בג'יין שתסתובב ותסתכל עליי. היא נראתה מפוחדת כל כך וקטנה לעומתם, היא אחזה בכדור שלה בעוצמה. כמעט השלכתי הצידה כל שבב של היגיון ורצתי אליה, אבל אז היא הסתובבה והבחינה בי.

חיוך ענקי הפציע על פניה, היא זרקה את הכדור שלה לאחור והחלה לרוץ.

״אנה!״ היא קפצה עליי וחיבקתי אותה, הידיים שלי רעדו בזמן שאחזתי בילדה הקטנה בחוזקה. כבר הייתי מוכנה לרוץ משם, כשקול זועם גרם לרגליי להישאר נטועות במקומן.

״מה לעזאזל?!"

גופי נדרך, הרמתי את המבט מהדשא, וכל טיפת צבע שנותרה בפניי נעלמה כשהבחנתי בזוגות העיניים שהופנו אלינו.

זוג אחד ספציפי הדאיג אותי יותר מכולם. בן נעץ מבט רושף בילדה הקטנה שאחזתי, והכדור הוורוד שנח לרגליו סיפק לי רמז למה.

התפללתי שהכדור לא פגע בו.

הוא התקרב אלינו, הכוונה שלו הייתה ברורה בכל תו נוקשה של פניו. מיהרתי להסתיר את ג'יין מאחוריי.

״סליחה," פלטתי במהירות. הרעד שהתחיל בידיי התפשט לכל גופי. העיניים שלי עקצצו מדמעות שסירבתי להזיל. למה הייתי חייבת להיות מסוג האנשים שבוכים כשהם מפחדים?

ידעתי שהוא שמע אותי, אבל הוא המשיך להתקדם עד שעמד ממש מולי.

"מה אמרת?"

בלעתי רוק בקושי ונשמתי נשימה עמוקה לפני שעניתי, "אמרתי סליחה, היא רק ילדה קטנה, היא לא שמה לב לאיפה היא זורקת את הכדור."

הוא הטה את ראשו הצידה, גבה אחת מחוררת בפירסינג עלתה מעלה, והוא חייך. החיוך שלו עורר בי בחילה.

"אני שאלתי אותך בת כמה היא?"

נדתי בראשי לשלילה, ויללת כאב נפלטה ממני כשהוא אחז בידי בכוח.

"זה מה שפאקינג חשבתי. עכשיו תזוזי."

המבט שלי היה מקובע עליו, פחדתי אפילו להסיט אותו לרגע ולהביט בנקודה שבה הוא אחז בי. 

"סליחה," אמרתי שוב, קולי נשבר מכאב. לעזאזל, הוא החזיק אותי חזק.

"מסליחה לא לומדים," הוא נהם, "היא צריכה ללמוד לקח."

הנימה שלו גרמה למיצי מרה לעלות לכיוון פי, הייתה לי תחושה שאני יודעת איך בדיוק הוא התכוון ללמד אותה לקח, ולא יכולתי לזוז, אך בניגוד לפעם הקודמת זה לא היה קשור לגופי הבוגדני כלל, אלא הייתה זו החלטה שלי.

ג׳יין החלה להתייפח, והצליל המבועת של בכייה כמעט שבר גם אותי.

״לא.״

עיניו נפערו בהפתעה. "מה אמרת?״

״אמרתי לא! אני לא אתן לך להניח עליה יד!״ הפעם צעקתי.

הוא שתק למשך זמן שנדמה כמו נצח, ואז צחק.

מה מצחיק כל כך?

״תתני לי? את חושבת שאני מבקש ממך רשות? תביאי אותה או שאקח אותה בכוח."

קצב פעימות ליבי גבר, ופחד אחז בכל נים בגופי, אבל סירבתי לסגת. אני יכולה לספוג מכות, ג'יין לא.

״לא,״ לחשתי שוב.

לא הספקתי אפילו לראות אותו מרים את ידו לפני שהרגשתי את הצריבה על פניי. ראשי הסתובב הצידה, הנחתי את ידי הפנויה על הלחי הכואבת. עיניי נפערו באימה, אבל סירבתי לזוז.

הוא הרים את ידו שוב, הכנתי את עצמי לחבטה השנייה, אבל היא מעולם לא הגיעה.

זרועו של בן נעצרה באוויר כשתפסה אותה יד גברית גדולה.

אפשרתי למבטי מוכה האימה לסקור את היד עד שעברתי להתמקד בעיניו הירוקות של בעליה.

 ״קאלן, שחרר אותי,״ דרש בן, אבל לא היה בטון שלו את אותה האגרסיביות שנטפה ממנו כשדיבר איתי. נראה היה שהוא מיתן את עצמו במאמץ רב.

קאלן התעלם ממנו והביט בי. ״קחי את הילדה ותעזבי.״

לא היססתי לרגע, הרמתי את ג'יין הבוכייה ורצתי משם, אבל לפני שהתרחקתי יותר מדי יכולתי לשמוע את ג'ונתן פונה אל בן.

״אני לא עושה עסקים עם נמושות שמרביצים לילדות קטנות.״

חציתי את הכביש הדומם בריצה, לא עצרתי עד שהגעתי לחנות שציוויתי על רוז להתחבא בה.
״ג׳יין!״

הילדה הקטנה נתלשה מידיי על ידי אישה צעירה.

"אוי, אלוהים, את בסדר?" היא בחנה אותה מכף רגל ועד ראש שוב ושוב, ואני חיפשתי במבטי אחר רוזי. המפלצת הקטנה עמדה בפתח החנות והביטה בי, עיניה הכחולות מלאות דמעות.

פרשתי את הידיים שלי, ומבלי לחכות היא רצה קדימה אליי.

"אנה," היא התייפחה, והדמעות שעצרתי החלו לזלוג. מה לא הייתי נותנת כדי שלא תראה אותי ככה.

 ״תודה רבה,״ קטעה אימה של ג'יין את החיבוק שלנו.

"הסתובבתי רק לרגע, ואז הכול נהיה כאוטי, לא הצלחתי למצוא אותה, ו..."

חייכתי חיוך מהוסס. ״זה בסדר, הכול בסדר עכשיו,״ אילצתי את עצמי לומר, ובאמת קיוויתי שזאת תהיה האמת.

תחושת הפאניקה שלי סירבה לעזוב, ורק רציתי לקחת את אחותי הביתה, למקום בטוח.

 ״קדימה, רוזי, בואי נלך.״

היא אחזה בידי חזק מהרגיל, נשקתי לידה.

 ״הכול בסדר, מפלצת, זה לא כואב,״ שיקרתי, אבל זה היה שקר לבן.

״מבטיחה?״

״מבטיחה,״ מיהרתי לומר ונותרנו בדממה.

לאורך כל הדרך חזרה הביתה לא הצלחתי להפסיק להביט לאחור. מה שהתרחש בפארק התנגן בראשי שוב ושוב, שנאתי את התחושה מבשרת רעות שהתמקמה בחזי, היא הייתה עצומה כל כך עד שכמעט גרמה לי לשכוח מהכאב הפועם בלחי הימנית שלי.

על אילו עסקים, לכל הרוחות, הוא דיבר?

מה היה לאחד הפושעים הגדולים בעולם לחפש אצל עבריין צעצוע מעיירה קטנה?

רעדתי מאין־ספור הסיבות שעלו בדעתי, ומיהרתי לדחוק אותן הצידה, זה לא היה העסק שלי, וקיוויתי שבאותה מהירות שבה הגיע לפה ג'ונתן קאלן ככה גם הוא ייעלם.
ברגע שנכנסנו, הגיעה אימא לכניסה לברך אותנו לשלום.

״כבר חזרתן? אנה, מה קרה?" היא צעקה וגרמה לי להירתע. שיט.

״כלום,״ מיהרתי להרגיע אותה.

 ״מישהו הרביץ לאנה כי היא הגנה על ג׳ין.״

אימא הסתכלה עליי מבולבלת, וגנחתי. טוב, זה בעצם מסכם הכול, לא?

״רוזי, אולי תלכי להביא לאנה מים, בבקשה?״

רוז רצה למטבח, אימי אחזה בפניי בעדינות, הטתה את ראשי לכאן ולכאן ובחנה את הלחי האדומה מכל זווית אפשרית. כשראיתי את הדמעות שלה כמעט בכיתי שוב, ידעתי מה זה הזכיר לה ושנאתי את עצמי שגררתי את העבר שלה להווה.

"מה קרה?"

נשכתי את שפתי התחתונה בהיסוס, לא היה טעם להסתיר ממנה את האמת...

נשמתי נשימה עמוקה ושחזרתי בפניה את כל מה שקרה. היא לא אמרה מילה גם כשסיימתי לדבר, והתחלתי לדאוג. 

 "אימא?"

ככל הנראה, קולי שלף אותה מהטראנס שלה.

״ג׳ונתן קאלן?! ה־ג׳ונתן קאלן?! מה הוא עושה פה?!״ היא צווחה.

נשפתי בהקלה, אוקיי, היא בסדר.

היא הביטה בי בציפייה, והבנתי שהיא מחכה לתשובה, כמעט צחקתי. אלוהים, היום הזה היה ארוך מדי.

״אני לא יודעת, אימא, אני לא קוראת מחשבות.״ ואני גם לא בטוחה שהייתי רוצה לקרוא את המחשבות שלו, אבל את זה שמרתי לעצמי.

״את מבינה כמה רע זה יכול היה להיגמר?!״ הנימה המאשימה בקולה הכעיסה אותי, כאילו אני ילדה קטנה שלא יודעת מהן ההשלכות!

״אז מה הייתי צריכה לעשות?! פשוט לתת לו להרביץ לג'יין?!״ הנמכתי את קולי כששמעתי את רוזי מתקרבת אלינו, עיניי החלו שוב לעקצץ. היא הבחינה בדמעות שלי, והבעתה התרככה.

״מובן שלא, אבל אנה, מה היה קורה אילו זה היה נגמר אחרת?"

דחפתי מטה את הפחד שלי וחיבקתי אותה.

״אני בסדר, אימא, זו רק מכה, היא תעבור.״

היא הנהנה ומיהרה לנגב את הדמעות כשרוזי חזרה סוף־סוף ובידיה כוס מים פושרים.

"תודה." לקחתי ממנה את הכוס המלאה למחצה ולגמתי פעמיים רק כדי לרצות אותה לפני שמסרתי לאימי את הכוס.

"אני הולכת לשטוף פנים." לא חיכיתי לתשובה של אף אחת מהן ועליתי לחדר שלי. שלפתי את הערכה לעזרה ראשונה מהארונית והתיישבתי מול המראה.

עיניי החומות היו אדומות, האזור סביבן נפוח מבכי, שערי השחור התבלגן, הלחי הימנית שלי הייתה אדומה, וחתך קטן בלט במרכזה. ניקיתי בזהירות את הדם בצד הלסת ונרתעתי בכאב.

״לעזאזל," קיללתי כשהחומר צרב את הפצע הפתוח. סיימתי לנקות במהירות וכיסיתי אותו בפלסטר.

היד שלי עדיין רעדה כשהכנסתי את החומרים בחזרה לערכה. אף שלא רציתי לחשוב על זה, מוחי הקודח לא הפסיק להעלות השערות בנוגע לסיבה שבגללה ג׳ונתן קאלן היה כאן.

יכול להיות שבן הסתבך איתו? המחשבה הזאת עוררה בי פחדים חדשים, מה כבר הוא יכול היה לעולל שגרם לג׳ונתן קאלן בכבודו ובעצמו לטוס חצי עולם כדי לטפל בזה באופן אישי?

לפתע השיחה שניהלתי הבוקר עם בתאני ועם קלארק התנגנה מחדש בראשי. לעזאזל, ידעתי שהאובססיה של קלארק תביא רק צרות, אני לא אופתע אם הוא זימן אותו בכוח המחשבה כמו פאקינג וולדמורט.[1]

ניערתי את ראשי, יותר מדי מחשבות שלא הועילו בכלום, זה היה מתכון בטוח לכאב ראש. האדרנלין שהחל לצאת מהמערכות שלי הותיר אותי מותשת.

הבטתי במיטה שלי בכמיהה, אחרי התלבטות קצרה החלטתי להיכנע ונשכבתי על המזרן הרך. הרווחתי חמש דקות של שלווה.

למרות שניסיתי להתנתק מהכול, לא הצלחתי להתנער מאותן עיניים ירוקות שהביטו בי בקור מקפיא.

"קחי את הילדה ותעזבי."

 

נרדמתי כשקולו עדיין מהדהד בראשי.

 

 

 

2

 

גנחתי בתסכול כשצלצול השעון המעורר אילץ אותי לפקוח עיניים. התהפכתי במיטה עד שאזרתי מספיק כוח רצון כדי לקום. מבט זריז בשעון הדיגיטלי הראה שהשעה כבר שבע. הפיתוי לחזור למיטה ולהבריז מהעבודה היה חזק כל כך שכמעט נכנעתי, אבל רק כמעט.

העפתי מעליי את השמיכה וצעדתי לחדר האמבטיה הקטן, התזתי מים קרים על פניי בניסיון להתעורר ובחנתי את השתקפותי במראה. מתישהו, במשך הלילה, הפלסטר נפל. נגעתי בזהירות בחתך, הוא היה פס ורוד בוהק שהכתים את עורי, האזור סביבו היה נפוח.

לְבֵּן בהחלט הייתה חתיכת חבטה ימנית טובה, חשבתי בציניות.

ניערתי את עצמי ממחשבותיי, צחצחתי שיניים וסירקתי את הרעמה השחורה שלי. חזרתי לחדר ושלפתי מהארון את זוג המכנסיים השחורים הראשון שראיתי ואת חולצת ה־live, Love&laugh האהובה עליי. נעלתי נעלי ספורט שחורות ואספתי את שערי לקוקו.

בחנתי את עצמי במראה והצטערתי שהידע שלי באיפור הסתכם באודם ובצללית. מה לא הייתי נותנת כדי לדעת להסתיר את החבורה המכוערת שעיטרה את פניי.

נאנחתי בתבוסה ויצאתי מהחדר, גררתי את רגליי בניסיון למשוך את הזמן עד שאיאלץ לדבר עם אימי. לא רציתי לתת לה עוד זמן להתעסק במה שקרה, לכן ברגע שראיתי אותה במטבח, נשקתי לראשה, הסתרתי את פניי ומיהרתי למלמל מילות פרדה לפני שיצאתי.

הרחובות היו עמוסים בשעה הזאת. הורים עסוקים הורידו את ילדיהם המנומנמים במסגרות, אנשים מיהרו להגיע לעבודה, צפירות של רכבים נשמעו, העולם נהג כמנהגו, כאילו אתמול לא התרחש כלל, אבל אני ידעתי טוב יותר, התזכורת עדיין על פניי. אחזתי חזק בתיק שלי, וידאתי שתרסיס הפלפל בהישג יד. עיניי קיפצו ממקום למקום, רק מחכות לזהות דבר מה חריג.

נרגעתי רק כשהגעתי לדיינר של דייב. ברגע שפתחתי את הדלת, צליל הפעמון הישן בישר על בואי, ומרי הרימה את מבטה מהעיתון שקראה. היא הייתה אישה חביבה באמצע שנות הארבעים לחייה שחיוך תמידי על פניה.

״בוקר, מרי,״ בירכתי אותה לשלום, אבל היא לא ענתה לי כמנהגה בכל יום, הפעם התחלף החיוך שלה במבט של הלם מהול בדאגה.

״מה קרה?״

הופתעתי מהשאלה שלה, מייל היא עיירה קטנה, והשמועות כאן רצות מהר. שקלתי להגיד לה את האמת, אבל פשוט לא התחשק לי לעמוד מול מטח השאלות שעלולות להגיע, מלבד זאת לא רציתי להתמודד עם הדאגה שלה בזמן שבקושי הצלחתי להתמודד עם זו שלי.

אילצתי את עצמי לחייך. ״כלום, רק מכה קטנה, את יודעת עד כמה מגושמת אני.״ היא בחנה אותי בחשד, אבל לאחר כמה רגעים ויתרה וחזרה לעיין בעיתון שלה. עקפתי את הדלפק, לקחתי את אחד הסינרים השחורים שהיו תלויים מאחורה וקשרתי אותו סביב מותניי.

"אנה." בתאני כמעט גררה אותי לחדר האחורי ברגע שהבחינה בי, עיניה החומות דבש סקרו אותי בדאגה, ידעתי שאליה השמועות כן הגיעו.

"את בסדר?"

הנהנתי.

"אל תשקרי לי," היא גערה בי.

גיחכתי. "את לא אמורה לצעוק עליי."

היא משכה אותי לחיבוק עדין. "את באמת בסדר? אני לא מאמינה על הבן זונה הזה! ממתי הוא התחיל לעשות עסקים עם ג'ונתן קאלן?!"

השתחררתי מהאחיזה שלה. "אני באמת לא יודעת, אני נשבעת לך, בתאני, כמעט חטפתי התקף לב אתמול."

"לאיים להרביץ לילדה קטנה? להרביץ לך? ועוד מול עדים?!" התדהמה שלה הייתה זהה לשלי.

"אני חושבת שהוא פשוט רצה לצאת גבר," אמרתי.

היא נחרה בבוז ושילבה את ידיה. "גבר? להרביץ לילדים זה גברי עכשיו?"

משכתי בכתפיי בתשובה לא מחייבת, לא היה לי כוח להתעסק בזה עכשיו. האמת היא שגם לא רציתי.

"את חושבת שהוא יתנקם בך?"

קולה החזיר אותי למציאות ואל המחשבה שהטרידה אותי כבר מאתמול, יכול להיות שהרסתי לו הזדמנות שלא תחזור? ואם זה המקרה האם הוא יניח לי לנפשי?

"אנה, את חיוורת."

בתאני מיהרה למזוג לי כוס מים קרים, לקחתי אותה ממנה בידיים רועדות ולגמתי את כל תכולתה בלגימה אחת. שאפתי לתוכי אוויר ונשפתי אותו החוצה, מיקדתי את כל הריכוז שלי בפעולה הפשוטה של לנשום, עד שהרגשתי את הלב שלי מאט.

"אני כלומניקית, בתאני, אני בטוחה שהוא אפילו לא זוכר איך אני נראית." לא ידעתי את מי ניסיתי לשכנע, אותה או את עצמי.

היא לחצה את ידי בעידוד. "את צודקת, וחוץ מזה יש לך את דייב, את יודעת שהוא יקפיץ את הצבא כולו אם הוא רק יחשוב שאת בסכנה."

היא צדקה.

לא יכולתי שלא לחייך כשחשבתי על הגבר שבמשך השנים האחרונות שימש לי כדמות אב יותר מאבי האמיתי. אני לא לבד, דייב לא ייתן לאיש לפגוע בי.

"אולי תישארי פה קצת, תתעשתי ואז תצטרפי אליי מקדימה?"

הנדתי בראשי לשלילה. "להיות כלואה עם המחשבות שלי לא יעזור בדבר, אני צריכה להיות עסוקה."

היא הנהנה, ויצאנו יחד מהחדר האחורי. הבוקר עבר יחסית בשקט, בבקרים רוב האנשים לא נשארו לשבת לאכול בדיינר, רובם פשוט לקחו את האוכל שלהם בשקית. העבודה, מעטה עד כמה שהייתה, סיפקה לי הסחת דעת, למרות שמפעם לפעם אילצו אותי המבטים והשאלות הסקרניות של הלקוחות לשחזר בראשי את אירועי אמש.

לקראת השעה שלוש פחתה התנועה במסעדה, שעת ארוחת הצהריים חלפה מזמן, ונותרו רק ארבעה שולחנות לשרת.

"משעמם לי," התלוננה בתאני.

 "את תמיד יכולה לנקות את המחסן," הצעתי, והיא בתגובה שלחה לעברי מבט שאמר, השתגעת?

גיחכתי, מצב הרוח שלי השתפר פלאים מהבוקר. "אז אל תתלוני סתם..."

רעש הפעמון הישן קטע אותי באמצע משפט. הסתובבתי כדי לקבל בברכה את הלקוחות החדשים.

החיוך שלי נעלם כשראיתי מי עמד בדלת. אותן עיניים ירוקות שהטרידו אותי במשך כל היום הביטו בי בחזרה. ג'ונתן עמד מולי ובחן את פניי באיטיות, מבטו התעכב על הלחי שלי. נאבקתי בדחף להרים יד רועדת ולהסתיר את החתך המכוער.

זה לא קורה.

זה לא קורה.

"נחכה לשירות עוד הרבה זמן?" הוא שאל, והופתעתי מקולו הרגוע, לא היה בו שמץ של נימה מאיימת, אלא פשוט של שעמום.

"מובן שלא," מיהרה בתאני להתערב.

רציתי להודות לה, אבל לא הצלחתי להוציא מילה מפי או לנתק את המבט שלי ממנו. מה הוא עשה פה? יכול להיות שהוא בא לפה בגללי?

כמעט חבטתי לעצמי במצח, אל תהיי טיפשה, אנה. יש רק שתי מסעדות בעיירה, היו לי סיכויים של חמישים־חמישים, ומעולם לא הייתי בת־מזל. בתאני הביטה בי בשאלה, וידעתי שאם רק אתן לה סימן, ולו הקטן ביותר, לכך שאני לא מסוגלת לשרת אותם, היא תקפוץ ותחליף אותי, אבל לא היה סיכוי.

מעולם לא הייתי בחורה קטנה ושברירית, ולא הסכמתי שאיש יהפוך אותי לכזאת. 

"אני אטפל בהם, בתאני." קולי הפתיע אפילו אותי כשנשמע יציב.

שפתיו של ג'ונתן התעקלו מעלה לרמז של חיוך.

״את בטוחה?"

הנהנתי, ולפני שהיא המשיכה לדבר התמקדתי בחבורת הגברים והנשים שעמדה מולי.

"תרצו מקום בחוץ או בפנים?"

״בפנים,״ ענה לי אחד מהם. הלסת שלי כמעט נשמטה כשהסתכלתי עליו. הוא היה ענק, הכתפיים הרחבות שלו מתחו את הטי־שרט השחורה שלבש, עד שחששתי שהיא עומדת להיקרע, שערו השחור היה קצר והזכיר תספורת צבאית, וידיו החשופות כוסו בשרוול קעקועים של צמח מטפס. חזרתי להתמקד בפניו, גומת חן קטנה הציצה מזווית פיו כשחייך בשעשוע.

פספסתי את הבדיחה?

״מפה.״ הובלתי אותם לשולחן שהיה בעצם שני שולחנות מחוברים שיכלו להכיל עשרה אנשים, שבעה גברים ושלוש נשים.

הנחתי בפניהם את התפריטים שגנבתי מהשולחן הפנוי הסמוך.

״קוראים לי אנה, וכשתרצו להזמין תסמנו לי, ברשותכם.״

לא חיכיתי לתשובה שלהם, מיהרתי לעזוב את השולחן, ואילולא זה היה מחשיד, כנראה הייתי בורחת לחדר האחורי. אך במקום זה ניגשתי לאנשים שקראו לי משולחן אחר.

העסקתי את עצמי בכל דבר אפשרי, העיקר לא להתפתות להביט לעבר השולחן בקצה המסעדה. בכל פעם שנאלצתי לגשת אליהם, דאגתי להשפיל את מבטי ולא להתמהמה יותר מדי, כל מה שהם ביקשו וידאתי שהם יקבלו מייד, העיקר לגרום להם לעזוב כמה שיותר מהר, וכשהם היו לקראת סיום הארוחה חזרתי לנשום בקלות יותר.

עד כה הכול עבר בשלום וקיוויתי כל כך שזה יישאר ככה.

"אנה!"

נבהלתי כששמעתי את פפר צועקת את שמי, פניתי להביט בחברה הכי טובה שלי, שברגע ההוא הייתי שמחה מאוד אילו הייתה נעלמת. היא ראתה אותי מנקה את השולחן ועשתה את דרכה אליי. כשעמדה סמוך אליי, בחנה את פניי בדאגה.

"עכשיו שמעתי."

הרמתי גבה בהפתעה. "רק עכשיו?"

"השאלה האמיתית היא למה לא התקשרת אליי ברגע שזה קרה?!"

"ישנתי," התוודיתי.

היא נאנחה. "את בסדר?"

"אני בסדר," הרגעתי אותה, אבל היא הכירה אותי טוב מדי וראתה מעבר למסכה שלי.

"אם אני אניח את הידיים שלי על הממזר הקטן, אני..."

"את לא תעשי כלום! את חייבת להבטיח לי."

היא שתקה, וידעתי שזה מפני שהיא שוקלת את האופציות שלה.

פפר הייתה החברה הכי טובה שלי, הייתי מוכנה לשים את החיים שלי בידיה, אבל היה לה פתיל קצר ואפס ראייה לטווח הרחוק. לא היה לי כל ספק שהיא תרוץ למצוא את בן בהזדמנות הראשונה שתהיה לה, ולעזאזל ההשלכות.

"פפר!"

היא נאנחה ונופפה בידיה באוויר. "בסדר, בסדר. אני לא אעשה כלום, אבל אני לא אוהבת את זה."

"תודה."

פפר התיישבה על אחד מכיסאות הפלסטיק ותופפה על שולחן העץ באצבעותיה, חזרתי לנקות את השולחן. אחרי כמה רגעים של תיפוף בלתי פוסק היא קראה בשמי.

"מממ?" 

היא סובבה תלתל על אצבעה אבל לא הסתכלה עליי, אלא על משהו שנמצא מאחוריי.

"הוא מסתכל עלייך."

שלוש מילים, זה כל מה שהיא הייתה צריכה לומר כדי לגרום ללב שלי להפסיק לפעום.

"ה.. הוא נראה כועס?"

שפתייה התעקלו לחיוך שובב, ולא הצלחתי להבין למה לעזאזל היא מחייכת.

"לא," היא ענתה והצליחה להוריד מעט מהמתח שהכביד על הכתפיים שלי. 

"אז?" דחקתי בה.

"הוא נראה מעוניין."

כיווצתי את הגבות שלי בבלבול, מעוניין במה?

כאילו היא שמעה את המחשבות שלי, היא ענתה, "בך, הוא נראה מעוניין בך." 

יופי, פשוט יופי.

"אז הוא כן כועס," אמרתי וניסיתי להסתיר את הפחד שלי בכך שחזרתי לנקות.

"לא."

"את בטוחה?"

"הו, בשם אלוהים, אנה, פשוט תסתובבי ותסתכלי עליו, גם ככה הוא תפס אותי נועצת בו מבטים."

פערתי את עיניי באימה. לעזאזל, היה לבחורה הזאת אינסטינקט הישרדותי או שהטקילה הרסה לה את ההיגיון הבריא?

למרות ההסתייגות שלי לא הצלחתי להיאבק בסקרנות והגנבתי מבט אל מאחורי הכתף שלי. בדיוק כמו שאמרה פפר, ג'ונתן הסתכל עליי, גופו היה נינוח על כיסא הפלסטיק, שנראה קטן לעומת ממדיו הגדולים, גופו החסון מתח את חולצתו השחורה והמכופתרת, ושלושת הכפתורים הראשונים היו פתוחים ונתנו הצצה לקעקועים שכיסו את עורו. שערו השחור היה קצר, ועיניו הירוקות היו לחלוטין וללא ספק, עליי. הוא לא נראה כועס או סקרן, אלא פשוט ערני, בוחן את הסביבה שלו.

הסמקתי כשהבנתי שנתפסתי נועצת בו מבטים, וחזרתי במהירות להביט בפפר.

״נו?״ 

הבלבול שלי הפך לאימה כשראיתי את הגבר שעמד מאחוריה.

כשפפר הבחינה בפניי החיוורות, היא הסתובבה במטרה להבין מהי הסיבה לכך, ומייד נעמדה על רגליה. התנועה החדה שלפה אותי מהפחדים שלי, ומיהרתי לאחוז בידה בעוצמה, תישארי בשקט פפר, פעם אחת בחיים שלך תשתקי.

"נו, נו, תראו מי פה.״

החיוך של בן העביר בי צמרמורת, הוא עקף את פפר, והייתי שמחה לדעת שהיא לא טיפשה מספיק כדי לנסות לחסום אותו. 

לא הצלחתי להילחם באינסטינקט שלי לצעוד אחורנית, אבל צעדתי רק שני צעדים לפני שנתקלתי במחסום.

"בן.״ קול גברי נשמע מאחוריי, הסתובבתי באיטיות, התברר שהמחסום שלי היה חזה שרירי. טיילתי במבטי מעלה, ג'ונתן קאלן עמד מאחוריי, והוא לא טרח אפילו להביט בי.

״ביקשת פגישה שנייה, ואתה מאחר.״ הקור בקולו יכול היה להקפיא לבה.

״כן, מצטער.״ בן קרע ממני את מבטו ופנה אליו. הם ניהלו תחרות מבטים, שבסופה ניגשו שניהם לשולחן בלי לומר מילה והותירו אותי ואת פפר המומות באמצע המסעדה.

"יותר טסטוסטרון מזה, ואולי הייתי נכנסת להיריון," מלמלה פפר, אבל שמעתי את הרעד בקולה. אוקיי, אז אני לא היחידה שהושפעה מכל זה. ידעתי שזה לא הוגן, אבל שמחתי לדעת שאני לא לבד. 

"אנה.״ תחושת הקלה שטפה אותי כשראיתי את דייב, אם אי־פעם הרגשתי בטוחה זה כשהוא היה בסביבה. קמטי דאגה עיטרו את עיניו, ומבטו ניתר ממני אל החבורה שישבה בשולחן מאחוריי.

״הכול בסדר?״

הנהנתי, אבל היה קל להבחין שהוא לא האמין לי כלל. הוא גירד בראשו בדאגה, וגרם לזוג משקפיו העבים להחליק במורד אפו. הוא צעד לעברי, ובדיוק כמו שעשתה אימי אתמול, הוא בחן את הפנים שלי מכל כיוון אפשרי. כשהוא חזר להתמקד בשולחן העמוס, לא היה אפשר לפספס את הכעס במבטו.

"אל," לחשתי. כבר ניחשתי מה הוא רצה לעשות. "פשוט תן לזה לעבור, תניח להם לסיים את הפגישה שלהם ולעזוב. אין טעם לעורר גלים באגם שקט, נכון?"

השתמשתי במשפט שלו. הכעס עדיין ניכר בתווי פניו הקשים, אבל הוא הנהן ופנה בזריזות לדבר עם פפר.

לא הצלחתי להתאפק, הגנבתי מבט אל עבר השולחן שלהם, הם היו שקועים בשיחה, ונראה היה שבן כלל לא אהב את מה שנאמר, ידיו נקמצו לאגרופים על השולחן, גופו היה רכון אל עבר ג'ונתן, ופיו נע במהירות מסחררת. הגבר השני היה לעומתו תמונה מושלמת של שלווה.

"אנה?" קרא דייב בשמי.

החזרתי את תשומת ליבי אליו. "מה? אמרת משהו?"

"שאלתי אם את רוצה לסיים את המשמרת מוקדם יותר. אני אקפיץ אותך הביתה,״ הוא הציע, ולרגע התפתיתי לומר כן, אבל ידעתי שאם אצא מוקדם רק אמשוך אליי תשומת לב מיותרת, לכן אילצתי את עצמי לחייך.

"אני בסדר גמור, אולי תפסיק לדאוג כל כך? זה עושה קמטים, אתה יודע."

הוא לא ענה לי, ולא יכולתי שלא לצחוק. "אלוהים, אני שחקנית גרועה."

הפעם הוא חייך ונשק לראשי ברוך. ״את משהו מיוחד, את יודעת?"

״כן, טוב, שמעתי את זה כבר,״ אמרתי בצחוק ומיהרתי לחזור לשולחנות שלי. תורידי ראש ותניחי לסערה לחלוף, ייעצתי לעצמי.

זמן קצר לאחר מכן גרם לי רעש המולה שהגיע מכיוונם לשוב ולצפות בשולחן העמוס. בן נעמד במהירות והפיל לאחור את הכיסא הקטן.

"זה לא נגמר כאן," הוא הצהיר, ואחד הגברים שישבו ליד ג'ונתן נעמד כשידו נחה על מותנו בתנועה מאיימת. באמת שלא רציתי לחשוב מה הסתתר מתחת לחולצתו.

"אתה מאיים עליו?" לא היה אפשר לפספס את הנימה הארסית בקולו.

"זה בסדר, וולטר," אמר ג'ונתן, חיוך קר מתח את שפתיו, "בן פשוט טיפה לחוץ, הוא לא התכוון לשום דבר רע, נכון?"

בן הנהן. "כמובן, היה נעים לדבר איתך, קאלן." הוא הושיט את ידו, ג'ונתן בחן את זרועו המושטת, אבל לא נראה היה שהוא התכוון להשיב לו בלחיצת יד.

"שיהיה לך יום טוב." במילים אלו שיחרר אותו ג'ונתן, ובלי להשתהות עוד רגע הפנה בן את גבו לשולחן וצעד אל עבר היציאה. הצלחתי לראות את פניו לפני שיצא מהדיינר, מימיי לא ראיתי הבעה עכורה יותר מזו שהייתה לו.

אוקיי, אז אולי לבן תומס היו בעיות גדולות יותר מאשר אני, הקטנה, תודה לאל!

"מלצרית."

קפאתי כשג'ונתן פנה אליי. השתהיתי רגע כדי להשתלט על הבעת פניי והסתובבתי באיטיות לעברו.

"כן?"

"חשבון, בבקשה."

 

 

3

 

כמעט פתחתי בקבוק שמפנייה כשהאחרון שבהם עזב את הדיינר, ונראה היה שכולם חלקו איתי את תחושת השמחה הזאת. 

"הוא השאיר טיפ שמן," בתאני אמרה בעודה בוחנת את ערמת השטרות שאחזתי בידי.

"אולי זה יספיק כדי לשלם על הטיפול הפסיכולוגי שלי," מלמלתי והיא צחקה. הדלת נפתחה בעוצמה וקטעה את צחוקה, כולנו הסתובבנו מייד להביט באדם שהתפרץ למסעדה השקטה. ברגע שזיהיתי את הפורץ לא היססתי לרגע, צעדתי אליו וחבטתי בראשו בכל כוחי.

"אח!"

נעצתי בקלארק מבט זועם בזמן שהוא שפשף את עורפו ויילל.

"למה זה היה?"

"כי אתה אידיוט!" צעקתי.

בשארית כוחותיי התיישבתי על הכיסא הקרוב ביותר אליי. קלארק בחן אותי בסקרנות מהולה בחשש לפני שהתיישב לידי והביט סביבנו.

"אתם נראים כאילו ראיתם רוח רפאים."

"אנחנו עייפים," ענתה לו מרי, בקולה נשמעה התשישות שניכרה גם בפניה היפות, אך קלארק במקום לענות לה פנה אליי, "זה כואב?" הוא החווה בידו על פניי וכמעט גלגלתי עיניים.

"לא, זה מדגדג."

הוא נאנח. "מצטער, אן."

ניערתי את ראשי וחייכתי חיוך מאולץ. "אל תצטער, זה לא כאילו אתה עשית את זה."

אחרי כמה שניות של שקט מבורך הוא התיישר ונשען קדימה בהתרגשות. "אז זה נכון? הוא באמת כאן?"

ידעתי.

מבלי להסס הרמתי את ידי וחבטתי בראשו שוב, הפעם חזק יותר.

"לעזאזל, אישה, את תעשי לי נזק מוחי אם תמשיכי ככה!" הוא צעק ומיהר להתרחק ממני.

"מגיע לך! לרגע באמת חשבתי שהגעת לפה כי דאגת לה!" ענתה לו בתאני במקומי.

"בטח שדאגתי לה! אבל היא אמרה שהיא בסדר!" הוא התקדם אל עבר האדמונית הזועמת, ואילו הייתי במצב רוח טוב יותר, אולי הייתי מזהירה אותו שזה לא רעיון חכם, זה היה כמו לנופף גלימה אדומה מול שור זועם שנאלץ לשרת אנשים כל היום על עקבים. אבל לא הייתי, אז במקום זה שתקתי וצפיתי מרחוק באסון שהתקרב.

"אתה חושב שזה כזה מגניב, נכון? שראש ארגון פשע הגיע לפה?" הדהד קולה הרועם של בתאני מקירות הדיינר.

קלארק הנהן נמרצות ונראה שהוא כלל לא הבין מה לא בסדר.

"סוף־סוף משהו מעניין קורה בעיירה הזאת! משהו שראוי לכתוב עליו."

בתאני דחפה אותו לאחור. "רק על זה אתה חושב? על הבלוג המפגר שלך?!"

"הי! את..."

"זה מספיק, ילדים," התערב דייב ונעמד בין הזוג המתווכח, הוא עיסה את רקותיו ושפשף את עיניו העייפות, זה היה יום מתיש לכולם.

"קלארק, אני מבין שאתה מתרגש, אבל נראה לי שכמוני, כולם כאן מקווים שג'ונתן קאלן ואנשיו לא ידרכו פה שוב."

בליבי צעקתי בהחלט כן, אבל למעשה פשוט הנהנתי. נעמדתי, ארבעה זוגות עיניים הופנו אליי.

"אני חושבת שעכשיו אקח את ההצעה שלך להסתלק מוקדם." כמעט לא נותרו לקוחות בשעות הערב המוקדמות, והייתי זקוקה נואשות לשינה. בתאני ודייב יצליחו להסתדר עם הסגירה בלעדיי.

"אקח אותך הביתה," מיהר דייב להציע.

נדתי בראשי לשלילה. "תישאר פה, זו הליכה קצרה, ולא יהיה הוגן להשאיר את בתאני ומרי לבד."

שפתי

מה חשבו הקוראים? 0 ביקורות
המלצות נוספות עבורך
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי 29 ₪
קינדל 28 ₪
דיגיטלי32 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 69 ₪
עוד ספרים של יהלומים - הוצאה לאור
דיגיטלי165 ₪ 125 ₪
מודפס299 ₪ 199 ₪
דיגיטלי66 ₪ 49 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי70 ₪ 56 ₪
מודפס196 ₪ 110 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 59 ₪
עוד ספרים של שובל מימון
דיגיטלי66 ₪ 45 ₪
מודפס196 ₪ 99 ₪
דיגיטלי35 ₪ 29 ₪
מודפס98 ₪ 49 ₪
דיגיטלי 29 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
דיגיטלי35 ₪ 20 ₪
מודפס98 ₪ 49.9 ₪
הירשמו לרשימת התפוצה של ביבוקס
Powered by blacknet.co.il