עד אחרי הנצח

דניאל

נולדתי בישראל והצטרפתי למעגל השכול בגיל צעיר. ברחתי לארצות הברית ונשבעתי שלא אחזור לארץ לעולם. הייתה לי אהבה גדולה, אבל אהובי נסע להתגייס לצבא ונשארתי לחכות לו. ואז פקד אותנו אסון נוסף. האדם היקר בחיינו גסס לנגד עינינו והסיכוי היחיד שלו להינצל היה בארץ ישראל. עכשיו אני צריכה להחליט אם להתמודד עם הכאב ולחזור למקום שלקח ממני הכול או להישאר כאן, במקום הבטוח והרחוק מעולם השכול.

אדיר

תמיד ידעתי שהיא תהיה אשתי, עד שברגע אחד היא נפרדה ממני בלי להסביר. כשאיבדתי אותה איבדתי את עצמי ומצאתי את הדרך בחזרה בעזרת הדת. כל צעד שעשיתי בהתקרבות לדת או לארץ הרחיקו אותה ממני עוד יותר. ניסיתי בכל דרך להחזיר אותה אליי, אבל היא מלכת הבריחות וכשהיא מחליטה לברוח אי אפשר להגיע אליה. עכשיו הגורל מציב אותנו שוב יחד ואני נאלץ לתמרן בין המלחמה עליה למלחמה כואבת מנשוא. באחת המלחמות אהיה חייב לנצח.

 

עד אחרי הנצח מאת סופרת רבי המכר אבישג צ'רחי הוא רומן ארצישראלי העוסק בערכי הדת, במשפחה ובאהבה לצד התמודדות עם אובדן ושכול. זהו ספרה התשיעי של אבישג, מחברת טרילוגיית על הכול, אם זאת מלחמה, דואט הצללים, האהבה הנכונה שלי וכמו שהיינו פעם, אשר יצאו בהוצאת יהלומים, כיכבו בראש רשימת רבי המכר בישראל ומכרו אלפי עותקים.

פרק 1
אדיר
אני נכנס הביתה אחרי יום ארוך ועמוס בפגישות ובמטלות. בקושי היה לי זמן ללכת לשיעור של שעה. ריח בישול ביתי ממלא את אפי כשאני נועל את הדלת וזורק את המפתחות בקערה על שידת הכניסה. נאור. אני נכנס למטבח, מוצא אותו ליד הגז, בוחש בסירים כמו זקנה בשלנית.

"מה אתה עושה כאן?"

"מכין לאחי הקטן ארוחת ערב. איך היה בעבודה?"

"נאור, מה אתה עושה כאן?"

"שאלך למלון?"

"אין לי כוח אליך." אני ניגש לכיור ושוטף את ידיי.

"מפריע לך שאני כאן?" הוא מכבה את הגז ומגיש את האוכל לשולחן.

"זה גם הבית שלך. כלומר של אבא ואימא, אבל אתה יודע."

"בתיאבון." הוא מתיישב בלי להרחיב במילים וזה מעורר בי אי־נוחות. נאור אף פעם לא שותק. אם יחפשו במילון את ההגדרה לחופר, תופיע תמונה של נאור.

"אחי."

"מצטער שלא הודעתי לך מראש שאני מגיע לארץ." הוא מניח את הכף הגדושה שלו. "אבל הייתי חייב לדבר עם מישהו ולפרוק. הייתי צריך אותך ולדבר איתך, וזה לא לטלפון."

"למה לא אמרת לי שאתה בא? הייתי מחכה לך בשדה התעופה."

"לא ידעתי שאני מגיע לישראל. רגע אחד הייתי במרפאה ורגע אחרי הייתי בשדה התעופה בפלורידה עם טרולי ועליתי לטיסה שיצאה לישראל. בכלל חשבתי שאטוס לתאילנד או משהו כדי לנקות את הראש."

"במרפאה?" אני בולע רוק. "הכול בסדר?"

"תגדיר 'בסדר'." הוא לוקח ביס נוסף ואז שומט את הכלים מידו. "אם אתה מגדיר 'נותרו לך לכל היותר בין חמישה חודשים לשנה לחיות' כבסדר, אז כן, אחי, אני בסדר."

אני מגיע אליו באלפית השנייה ומחבק אותו בחוזקה. אני מאבד את אחי והחבר הכי טוב שלי.

"זה סופי? אין שום טיפול שיכול לעזור?"

"בגדול, לא. עברתי כל רופא אפשרי בארצות הברית ולכולם הייתה אותה תשובה ארורה."

"ובקטן? תגיד לי שיש תקווה, הקטנה ביותר אפילו."

"יש פרופסור ישראלי שהמליצו לי עליו. אני בספק אם דווקא במדינה הקטנה ודלת האמצעים יש משהו שיכול להציל אותי. הרפואה המתקדמת בעולם לא יכולה לעזור לי, מה הסיכוי שישראל כן?!"

"מי הפרופסור?" אני מרים מעט את קולי, מתעלם מהעקיצה הקבועה על ישראל. הרפואה בישראל היא מהטובות בעולם, אבל אחי אוהב להקטין אותה.

"סליחה, שכחתי שאחי הקטן רגיש לישראל. ארץ הקודש, כמו שאתה קורא לה בשנים האחרונות."

"זה לא הזמן לצחוק על החזרה שלי בתשובה, נאור."

"זה זמן מעולה. יש לי פחות משנה ואני מתכוון לרדת עליך בשביל כל השנים שלא אספיק לעשות את זה."

"תסתום!" אני מכה בשולחן בזעם. "אתה לא עומד למות, שמעת אותי?! אני לא מוותר עליך מהר כל כך."

"אחי."

"אל תגיד לי 'אחי'! אני מתכוון להילחם עליך עד הרגע האחרון. אלך איתך לכל רופא שיגידו ולכל בדיקה. אעשה כל מה שצריך כדי לתת לך עוד סיכוי לחיות."

"תגן עליי עם הסידור שלך? או שאולי עם הטלית?"

"אני בוחר להתעלם מהעקיצות שלך כרגע, אבל אני נשבע לך, ברגע שתחלים סופית אתה תשלם על הכול."

"אוי, אחי הדוס נשבע בשבילי שבועת שקר. נו־נו־נו!"

"לך ת..." אני משתתק ונושם עמוק. לנאור יש יכולת מופלאה להחזיר את החילוני שבי. חיוך נמתח על שפתיו ואני יודע שהוא משתמש בהומור הדפוק שלו כדי לא להודות בקול רם באמת — הוא מפחד מהמוות כמו כולם.

"תזדיין. קדימה, תגיד את זה. אני יודע שזה עומד לך על קצה הלשון. קדימה, אח קטן."

"נמאס לי ממך."

"נשארה לך פחות משנה לסבול אותי. כנראה אלוהים כן מקשיב לך." הוא מושך כתפיים ואני סוטר על עורפו. "אני יכול לבקש ממך משהו?" הוא מרצין וחיוכי דועך מייד.

"אני צריך לפחד?"

"טכנית, כן. תמיד פחדת ממנה, אבל לא באמת ממנה, אלא ממה שהיא גרמה לך להרגיש. אבל —"

"נאור!"

"סליחה, סליחה, רגזני." הוא מרים ידיים ומסתובב אליי. עיניו החומות נחות על שלי במבט שיכול להיות שבקרוב מאוד אתגעגע אליו. אני נלחם בדמעות הארורות שממלאות את עיניי. אחי הגדול גוסס ובמקום לרוץ איתו לבית חולים ולהתחנן לרופאים שיצילו אותו, אני יושב כאן ומקשיב לשטויות שלו, ממלא לי מצבור ליום שחור. "אני עדיין חי, אדיר." הוא מניח יד על עורפי ומושך אותי אליו, מצמיד את מצחו לשלי. "אל תספיד אותי לפני שאני הולך."

"אני..." אני לא מצליח לדבר. הדמעות זולגות וקולי בקושי נשמע. "אל תלך. בבקשה, נאור, לא אתה."

"תבטיח לי שתשמור עליה. תבטיח לי שלא תשאיר אותה לבד. אבא ואימא לא הופכים לצעירים ואנחנו כל מה שיש לה בחיים. אני לא רוצה שהיא אי פעם תישאר לבד."

"עד כדי כך אתה אוהב אותה, אה?"

"אני אוהב אותה כמו שאני אוהב אותך, אדיר. אני אוהב אותה כמו שאני אוהב את מאי ואת מיכל. לא כמו שאתה אוהב אותה." הוא טופח על ירכי. "הלב שלה תמיד היה ותמיד יהיה שלך. שניכם שקרנים גרועים, והבחירה שלך בדת על פניה שברה אותה, אבל היא עדיין שם, מחכה לך."

"אתה יודע שלא התרחקתי ממנה בגלל הדת. היא זאת שברחה."

"אני יודע. השאלה אם היא יודעת." שאלה טובה. "אתה יודע שיום אחד תצטרך לעמוד מולה ולדבר, נכון? היא יכולה לברוח בכל פעם שאתה בא לבקר בפלורידה או לסרב לבוא איתנו לישראל, אבל ביום שאלך לשניכם לא יהיה לאן לברוח ותעמדו מעל הקבר שלי. אתה תרצה לחבק אותה והיא תצטרך את החיבוק הזה יותר מאי פעם כי זה יהיה הרגע שהיא תחזור אחורה ותרגיש שוב לבד."

"בבקשה, תפסיק להגיד את זה."

"שאתה אוהב אותה?"

"שאצטרך לעמוד מעל הקבר שלך."

"אני מבוגר ממך בארבע שנים, הגיוני שאמות לפניך. זו דרך העולם."

"נאור."

"אוקיי, הבנתי." הוא נאנח ומתיישר במושבו. "אז תשמור עליה?"

"ההורים יודעים?" אני מתעלם משאלתו.

"על מה?" אני מחזיר לו מבט שאומר 'נו, באמת' והוא צוחק. "לא."

"למה לא סיפרת להם?"

"לא הייתי מסוגל לעמוד מולם לבד ולהגיד להם, בעיקר לאימא, שהבן הבכור שלהם עומד למות. אז עשיתי מה שלמדתי מאחי הקטן, ברחתי לישראל."

"מהלך הגיוני ובוגר. תזכיר לי בן כמה אתה?"

"שלושים וחמש."

"חודשים אולי." אני מוזג קולה לכוסות שלנו ונאור מרים לחיים בחיוך הקבוע שלו. אני אתגעגע לזה כל כך.

"אנחנו טסים לפלורידה. אני בא איתך לספר להורים."

"לאט, רבנו. קודם תן לי לדבר עם הפרופסור. אם יש סיכוי קטן שהוא ישנה את המציאות שלי, אעשה כל מה שהוא יבקש ממני. הכול כדי שאימא לא תבכה, לא בשבילי."

"קבעת תור?"

"תודה לאל יש לי מספיק כסף לשלם לתור בהול ופרטי. קבעו לי תור למחר באחת בצהריים בירושלים."

"ברור לך שעוצרים בכותל, נכון?"

"ואני חשבתי שתיקח אותי לכל המקומות הקדושים באזור. ציפיתי ליותר, כבוד הרב."

"אני שונא אותך." אני אתגעגע אליך.

"בוא לפה, אח קטן." הוא נעמד ופותח זרועות לרווחה. אני נעמד אחריו ומחבק אותו חזק, חוזר לרגע להיות הילד שקשור לאחיו. "אשמור עליך גם מלמעלה, נשבע." הוא משחק בשערי ונושק לעורפי כמו פעם. "אחיך תמיד איתך. תמיד."

"אל תמות, נאור. אני מתחנן, אל תמות. תעצבן אותי. תציק לי. תצחק עליי שאני דוס, שאני בורח מהאמת, שאני מפחד מדניאל, אבל בבקשה, אחי, אל תלך."

"שמעתי שיש לך דיבור עם אלוהים, זרוק לו מילה עליי, שישאיר אותי איתך." הוא תופס את פניי בידיו. "אני אמור להיות הפחות גברי מבינינו, תפסיק לבכות כמו כוסית."

"אמר זה שבוכה בחופות כמו אימא."

"טוב, אולי תספק לי עוד חתונה לפני שאמות. כלה כבר יש, כמו שאנחנו יודעים."

"אם זה ישאיר אותך בחיים, אני מוכן לתת לזה הזדמנות." בשבילך אעשה הכול. בשבילך וגם בשבילה.

דניאל
אני מתעוררת בחדר הישן שלי בביתם של לימור ויצחק. מאז אימצו אותי, ארבעת הקירות האלה היו המקום הפרטי שלי. אם זה היה תלוי בי, הייתי נשארת כאן לנצח, אבל לא יכולתי להמשיך לגור איתם בזמן שילדיהם שלהם עזבו את הבית.

הייתה לי בעיה אחת, הפחד להיות לבד. מאז הפיגוע שגזל ממני את משפחתי אני לא מסוגלת להישאר לבד, בטח לא בלילות. למזלי נאור הרים את הכפפה, וכשיצאתי ללימודים בקולג' הוא הציע לי לעבור לגור איתו. ללא ספק, הוא המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים.

"בוקר טוב, דניאלי," לימור מלטפת את שערי ומניחה לפניי צלחת גדושה. "בתיאבון, מתוקה."

"תודה, לימי."

"שמעת משהו מנאור? הוא לא זמין מאתמול."

ברור ששמעתי, לא סתם אני כאן. הוא עדכן אותי מראש שלא יחזור הביתה בימים הקרובים.

"הוא נסע לבקר את אדיר." אני משחקת בחביתה שמונחת לפניי. התיאבון שלי נעלם.

"את אדיר? הוא לא אמר לי כלום. את בטוחה שהוא טס לישראל?"

"את יודעת שהם לא יכולים להיות רחוקים הרבה זמן והראשון שנשבר טס לבקר את השני." אני מנסה לחייך אליה.

"כן, אבל הוא בדרך כלל מודיע מראש." היא מכבה את הגז ומתיישבת מולי. "דני, הכול בסדר איתו, נכון? הוא נסע רק בגלל הגעגוע לאחיו, נכון?"

לא... "בטח. זה נאור, לימי. את מכירה את הבן שלך."

"בדיוק בגלל זה אני לא רגועה. נאור מסודר מאוד. הוא אף פעם לא נסע לישראל או לכל מקום אחר בלי לעדכן ולהיערך מראש. מי מחליף אותו במשרד?"

"אני. כמו כל פעם שהוא נוסע." הטלפון שלי מצלצל ושמו של נאור מופיע על הצג. "תודה על ארוחת הבוקר, אבל אני חייבת לרוץ למשרד. נתראה בערב." אני נושקת ללחייה והיא מחבקת אותי.

"שאלוהים ישמור עלייך, ילדונת."

אני לוקחת את הז'קט ואת התיק, ממהרת אל המכונית שלי ועונה לשיחה מנאור.

"דני."

"היי, איך אתה מרגיש?"

"בסדר, נראה לי. אנחנו בדרך חזרה מירושלים."

"מה אמר הרופא?" אני בולעת רוק, לא מסוגלת לאבד גם אותו. הוא המשפחה שלי.

"מה עם ההורים?" הוא נאנח ואני מבינה את הרמז ולא ממשיכה לשאול.

"היית צריך לעדכן את ההורים שלך שאתה נוסע לישראל. לימור לא רגועה."

"ומה בדיוק הייתי אומר לה? 'היי אימא, אני נוסע לפרופסור בישראל שאולי יציל את התחת שלי. ואם הוא לא יציל אותי אז תוך פחות משנה יש סיכוי שאני אמות'. ככה?!"

"נאור!" אני שומעת את הצעקה של אדיר וליבי מחסיר פעימה. "תפסיק לדבר ככה! תפסיק לזלזל בחיים שלך. אם יקרה לך משהו, זה יקרה לכולנו."

"סליחה, רבנו."

"תפסיק להציק לו, נאור."

"יעבור לו. את בדרך למשרד?"

"כן, יש לי פגישה היום עם כמה משקיעים שמעוניינים בשטח באורלנדו. אנסה למשוך קצת זמן עד שתחזור ותחליט."

"אני סומך עלייך בעיניים עצומות, דני. תנהלי את זה לבד."

"אבל אני לא סומכת על עצמי."

"זה העסק שלך, דניאל. ירשת את העסק של המשפחה שלך, לא שלי. אני בסך הכול מנהל אותו בשבילך עד שתגדלי ביצים ותנהלי את זה לבד."

"אני לא רוצה לדבר על זה. מתי תהיה לבד? אני רוצה שתספר לי איך היה אצל הרופא."

"היינו בכותל, רבנו לקח אותי." שעשוע בקולו. הוא שותק לרגע ואני שומעת מלמולים מצידו של אדיר, אבל לא מצליחה להבין מה הוא אומר. "עשיתי עסקה עם אלוהים. כאילו, הצעתי לו את העסקה, הוא לא ענה לי עדיין, אבל אני מאמין שהוא יסכים."

"איזו עסקה?"

"הוא לא לוקח אותי מכאן עד שאת לא במקום מבטחים, ילדונת. עד שאני לא רואה אותך מקימה בית משלך, עם בעל ומיליון ילדים קטנים שיהפכו לך את הבית ולא ייתנו לך לישון את שנת היופי שלך. עד שאין לך משפחה משלך כמו שאת רוצה וצריכה, אני לא זז מכאן." אני נעצרת ברמזור אדום ומחניקה בכי. דמעות מציפות את עיניי ואני בקושי רואה את הכביש שמולי. "דני, את שומעת אותי?"

"אני מתכוונת להישאר רווקה עד שימלאו לך מאה ועשרים." נאור צוחק בתגובה, אבל הדמעות שלי זולגות. "אני רוצה שהעסקה הזאת תתקיים."

"תחיי את עד מאה ועשרים. אני ממש לא מתכוון להיות זקן עם חיתול ומקל הליכה. יש לי פאסון לשמור עליו."

"אני אוהבת אותך כל כך, אידיוט אחד."

"דנדי," קולו של אדיר נשמע ברור יותר וצמרמורת אוחזת בי למשמע הכינוי שרק הוא משתמש בו. אנחה כבדה נשמעת בצד השני ואני נעצרת בצד הכביש, מפעילה איתות מצוקה ומכינה את עצמי לשמוע את הגרוע מכול. "את איתי?"

"כן, אני כאן."

"יש סיכוי. הוא לא גדול, אבל קיים, וזה לגמרי מספיק בשבילי. הבעיה היא שהוא לא מוכן להתחיל את הטיפול. הוא לא רוצה לספר להורים ולבנות כדי לא לצער אותם, וגם לטיפול יהיו תופעות לא נעימות."

"הוא כאן והוא שומע אותך, אח קטן."

"סתום את הפה!" הוא שואג עליו. "דנדי."

"אני כאן, אדיר. מה אנחנו עושים?"

"הוא צריך לעבור טיפולים בישראל. אני חושב שהדבר הכי נכון זה שכל המשפחה תגיע לכאן. לא נוכל להסתיר את הסיבה שהוא לא חוזר הביתה וחוץ מזה, אני חושב שלהורים מגיע לדעת את האמת."

"הוא צודק, נאור."

"תודה, דני. חברת אמת."

"לא הייתי רוצה לספר להם דבר כזה בטלפון, אבל האופציה הנוספת היא שאת תספרי להם, ואני חושב שזה משהו שיכול להיות לך קשה."

"הוא גם לא יכול לטוס. במצבו עדיף להימנע מטיסות מרובות."

"אז מה את אומרת?"

"נעשה שיחת וידיאו עם ההורים. אהיה לצידם במהלך השיחה ותשתפו אותם בכול. הם יטוסו אליכם ויהיו שם איתו."

"ומה איתך?" נאור שואל. "את לא באה?"

"אני לא יכולה להשאיר את העסק בלי שנינו." שקר, אני יכולה. אוכל לעבוד מכל מקום בעולם וכך גם נאור.

"אם את נשארת שם לבד, אני חוזר."

"נאור, אתה יודע שאני לא יכולה, בבקשה."

"שמעת אותי, דניאל. אם את רוצה שאתן לזה סיכוי, שאתחיל את הטיפול הזה ואנסה להילחם על החיים שלי, בואי לכאן ותהיי איתי."

"אני צריכה לנתק, יש ניידת מאחוריי."

"אחכה לך, דני. אל תאכזבי אותי." הוא מנתק ואני מרגישה מחנק בגרוני, פותחת את החלון ומנסה לנשום ולהירגע. אני לא מסוגלת לחזור לישראל. לא דרכתי שם מגיל ארבע עשרה ואני לא חושבת שאוכל להתמודד עם כל מה שהמקום הזה מביא איתו. עבור כל יהודי ישראל היא הבית, הארץ המובטחת שכולם רוצים לחיות בה או לפחות לבקר בה בתדירות גבוהה. עבורי ישראל היא הסיוט. המקום שבו קברתי את כל המשפחה שלי והשאיר אותי לבד עם צלקות נפשיות שילוו אותי לנצח.

נאור: תגידי לי שאת באה, בבקשה. אני צריך אותך איתי, דני.

אני: אל תעשה לי את זה, לא אתה.

נאור: את מבינה שאם אני מתחיל את הטיפול והוא לא מצליח, לא נתראה יותר לעולם? לא.

אני: הטיפול יצליח. הוא חייב להצליח.

נאור: שלושה ימים אחרי מה שעברת, התייצבתי לצידך ולא עזבתי אותך עד היום. הפעם תורך להחזיק לי את היד.

אני: אני לא מסוגלת. תבקש ממני להגיע לכל מקום בעולם, רק לא לישראל, בבקשה.

נאור: ביום שההורים ינחתו בנתב"ג אחכה גם לך. הגיע הזמן להתמודד עם העבר, דני. לפני שאני הולך תני לי לעזור לך להתמודד עם השד האחרון בארון.

אני לא עונה להודעה וזורקת את הטלפון בתוך התיק, לא מסוגלת לקרוא עוד הודעות ממנו. אני נוסעת אל המשרד ומנהלת את הפגישה עם המשקיעים, מסכמת הכול ומעבירה במייל לנאור ולמזכירה שלנו. אנחנו קובעים פגישה נוספת לעוד חודש עם צפי לשינוי מפגישה פרונטלית לפגישה בזום. אני חוזרת לביתם של לימור ויצחק, אל הבית שלי.

הטלפון של לימור מצלצל ובמקום להיכנס למיטה ולבכות עד שהדמעות יכניעו אותי אני מתעלה על עצמי ויורדת לסלון, מביאה בקבוק מים קרים ומתיישבת לצידה. נאור מתחיל את השיחה עם הוריו ואדיר מצטרף אליו. בהתחלה הם צוחקים ומנסים לשמח את אימם, אבל החיוך דועך וכשאדיר תופס את המושכות ומספר להוריו מה הסיבה האמיתית לנסיעה של נאור. אני שומעת זעקה שלא אשכח לעולם. זעקה של אימא שמבינה שהיא יכולה לאבד את הבן שלה.

"נגיע לישראל בימים הקרובים," יצחק אומר. "תקבע תור נוסף לפרופסור. אני מתכוון ללכת איתך הפעם ולשאול כל מה שצריך."

"יש לנו תור בעוד שבועיים, אבא," אדיר אומר. "תעשו מה שצריך כדי להגיע עד אז."

"נאור," אני מושכת באפי ומנסה לשלוט בדמעות. "תחזור. שזאת לא תהיה הנסיעה האחרונה שלך לישראל, טוב? תילחם, למען כולנו." אני בורחת אל חדרי ונשכבת על המיטה, מחבקת את הבובה הראשונה שנאור קנה לי כשרק הגיע עם יצחק לבית החולים, ומתפרקת.

שבע עשרה שנים לא הספיקו לי כדי להתמודד עם הפרדה מהמשפחה שלי, איך אצליח להיפרד ממי שניסה לתפוס את מקומם, שניגב לי כל כך הרבה דמעות והפך ברגע אחד לאח גדול ולחבר הכי טוב שלי, איך?!